מקום המזבח / זבחים סב

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הגמרא בסוגייתנו דנה בשאלה כיצד ידעו עולי בבל, בבואם לבנות מחדש את בית המקדש, מהו מקום המזבח:

"אמר רבי אלעזר: ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו.            
ור' יצחק נפחא אמר: אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום. 
ור' שמואל בר נחמני אמר: מכל הבית כולו הריחו ריח קטרת, משם הריחו ריח אברים".

אם ננסה לעמוד על משמעותן של שלוש האפשרויות המובאות בגמרא, נגלה שהן רומזות לשלושה גורמים שונים בדין מקום המזבח:

א. בחירה אלוקית. כך עולה מתיאור המזבח שהמלאך מיכאל מקריב עליו קורבנות, המלמד שהמזבח של ירושלים של מטה מכוון כנגד המזבח של ירושלים של מעלה. גישה זו אומצה בידי רבים מן האחרונים, שכתבו שהמזבח חייב להיבנות בהדרכת נביא שיקבע את מקומו המדויק (ראה בחידושי הגרי"ז לבכורות יז ע"ב).

ב. רקע היסטורי. כך עולה מתיאור אפרו של יצחק, המבטא את העובדה שהמזבח ממוקם במקום שיצחק אבינו נעקד בו. גישה זו עולה גם מדברי הרמב"ם בתארו את מקום המזבח (בית הבחירה ב, ב):

"ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא, אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא".

ג. קידוש בידי אדם. כך אפשר להבין מתיאור זיהוי מקום המזבח על פי ריח האיברים שהוקטרו בו בבית ראשון. כך עולה גם מדברי מספר אחרונים (צפנת פענח תרומות עמ' 7, מקדש מלך עמ' פב), שכתבו שקדושת המזבח אינה נוצרת מעצמה ויש צורך בקידוש בידי אדם.

אפשרויות אלו משפיעות גם על הבנת דברי רבי יוחנן בהמשך הגמרא:

"אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית".

לפי רבי יוחנן גילוי מקום המזבח היה על פי "נביא שהעיד להם". ביטוי זה, "נביא שהעיד", קשה מעט, ואפשר להבינו בשתי דרכים:

א. הצורך בנביא מלמד שמקום המקדש נובע מדבר ה' הגלוי לנביאים בלבד, ולשון "העיד" משמעותה שהנביא העיד שכך הוא רצון ה' (כך דייקו מספר אחרונים בדברי רש"י). הבנה זו מתאימה לגישה שמקום המזבח נובע מבחירה אלוקית.

ב. הביטוי "העיד" מלמד שהנביא רק העביר מסורת קדומה, ולא השתמש בכוחות הנבואה שלו (כך עולה מלשון הרמב"ם שם הלכה ג' – "וצורתו ידוע איש מאיש"). הבנה זו מתאימה לגישות שלפיהן מקום המזבח נובע מהרקע ההיסטורי שלו או מהקדושה שירדה עליו במקדש שלמה.