|
מליקת עוף טרפה / זבחים עהרב אברהם סתיו
במשנה בדף ס"ט הובאו שלוש דעות ביחס לעוף שנמלק (בקודשים) או נשחט (בחולין) ונמצא טרפה, האם יש בו טומאת נבלה. לדעת רבי יהודה יש טומאת נבלה גם במליקה וגם בשחיטה, לדעת רבי מאיר אין טומאה לא במליקה ולא בשחיטה ולדעת רבי יוסי יש טומאה במליקה ולא בשחיטה.
אתמול עסקנו בביאור מחלוקת רבי יהודה ושאר התנאים אם שחיטה מטהרת מטומאה, והיום נדון במחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי אם מליקה מטהרת מטומאה.
במשנה לעיל (סח ע"ב) נאמר כלל ביחס למליקת פסולים:
"זה הכלל: כל שפסולו בקודש – אינו מטמא בבית הבליעה, לא היה פסולו בקודש – מטמא בבית הבליעה".
את המושג "פסולו בקודש" אפשר להבין במספר דרכים, אך לפי כולן מסתבר שפסול טרפה איננו "בקודש" – הן משום שהפסול אירע לפני ההקדשה הן משום שזהו פסול בקורבן עצמו ולא בעבודותיו. כלומר בפשטות נראה שכלל זה הולם דווקא את שיטת רבי יוסי, שמליקת טרפה אינה מטהרת מטומאת נבלה, ועומד בניגוד לדעת רבי מאיר.
אפשר להבין את היחס בין דעת רבי מאיר ובין דברי המשנה בשתי דרכים, העולות מתוך מחלוקת האמוראים בסוגייתנו (ע ע"ב):
"אמר רבי יוחנן: לא טיהר רבי מאיר אלא בתמימין, אבל בבעלי מומין לא.
רבי יוחנן מנסה לסייג את שיטת רבי מאיר כך שתתאים למשנה הנ"ל (סח ע"ב), הקובעת שמליקת בעלי מומין אינה מטהרת. ברוח זו יש להבין גם את דברי הגרי"ז (ע ע"ב ד"ה שם בגמ' אר"י), שהעמיד את דברי רבי מאיר דווקא במקרה שהבהמה הוקדשה לפני שנטרפה, כך שפסולה היה בקודש. הבנה זו של דעת רבי מאיר באה לידי ביטוי קיצוני בדברי השטמ"ק (סט ע"א אות ו) שלדעת רבי מאיר עוף טרפה שנמלק והועלה למזבח לא ירד. דין זה, ש"אם עלה לא ירד", נאמר אך ורק בדברים שפסולם בקודש, ומוכח שלדעת השטמ"ק רבי מאיר מקבל את הכלל של המשנה ומחדש שגם טרפה נחשבת כדבר ש"פסולו בקודש".
אומנם מדברי רבי אלעזר עולה שרבי מאיר חולק מהותית על דברי המשנה לעיל וסבור שמליקה מטהרת מטומאה גם בדבר שאין פסולו בקודש. בהמשך הסוגיה נאמר שגם מליקת אווזים ותרנגולים (שאינם ראויים כלל להקרבה) מטהרת אותם, ולדעת חלק מהראשונים המשמעות היא שמליקה מטהרת גם בחולין גמורים. לפי הבנה זו רבי מאיר סובר שמדין המליקה בקורבנות אנו למדים שכל מליקה, אפילו בחולין, אינה נחשבת כהריגה בעלמא אלא כסוג מסוים של שחיטה אשר מועיל להפקיע את העוף מדין נבלה אף שאינו מתיר את בשרו באכילה.
|