סמיכה / זבחים עה

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

המשנה בראשית הפרק מתארת תרחישים שונים של תערובת בהמת קודשים בבהמות אחרות. בין היתר קובעת המשנה:

"קדשים בקדשים מין במינו – זה יקרב לשם מי שהוא, וזה יקרב לשם מי שהוא".

כך למשל אם התערבו שתי בהמות המיועדות לשלמים זו בזו, יש להקריב את שתיהן מתוך אמירה שכל אחת מהן עולה לשם בעליה. בעלי כל אחד מן הקורבנות ידע שקורבנו מוקרב, אף שלא ידע בדיוק מהו קורבנו ומהו קורבן חברו.

הגמרא לעיל עד ע"ב תמהה על דין המשנה:

"והא בעי סמיכה!".

הגמרא מניחה שבמצב המסופק שלפנינו אי אפשר לקיים את הסמיכה. בשעת הסמיכה נשען בעל הקורבן על קורבנו בכל כוחו, ואלמלא המצווה לסמוך הייתה פעולה זו נאסרת משום שהיא כרוכה בהנאה מן הקודשים. לפיכך, אם יש ספק לגבי הבעלות על הקורבן, יש לחשוש לאותו איסור של הנאה מן הקודשים ולא לסמוך.

הגמרא מקבלת את הקושיה, ורב יוסף משיב על כך: "בקרבן נשים". במסכת חגיגה (טז ע"ב) למדנו שאישה המקריבה קורבן איננה סומכת עליו. לפיכך, אם בלאו הכי מדובר על קורבן שאין בו סמיכה, אין בעיה להקריב אותו על הספק. עם זאת, אם התערבו קורבנותיהם של שני גברים, אי אפשר להקריבם על הספק, ויש צורך להשתמש בפתרון החלופי הנזכר במשנה: להמתין עד שייפול מום בכל אחת מן הבהמות, למכור אותן ולהביא קורבנות חדשים שעליהם אפשר לסמוך. הגמרא בסוגייתנו מוסיפה להתחבט בדברי רב יוסף, אך נראה שלמסקנה הם עומדים על עומדם. ואומנם הרמב"ם (פסולי המוקדשין ו, ד) פסק בפירוש שדין המשנה אמור אך ורק ביחס לקורבן נשים ולא ביחס לקורבן אנשים.

ההנחה העומדת בבסיס דברי הגמרא היא שהסמיכה היא עניין חשוב ומשמעותי, ולכן יש לעשות כל מאמץ כדי שלא תתבטל. בעלי התוספות על אתר (עד ע"ב ד"ה והא בעי) עורכים דיון ארוך בהנחה זו, והנקודה שמטרידה אותם היא שבסוגיות שונות בש"ס מצאנו תרחישים שבהם אין סומכים על קורבן זה או אחר. כך למשל בגמרא במסכת פסחים (סב ע"א) נאמר שאדם טמא רשאי לשלוח את קורבנו לעזרה כדי שיוקרב בידי הכוהנים. לאותו אדם, כמובן, אסור להיכנס לעזרה, וממילא גם אין באפשרותו לסמוך, ואף על פי כן הקורבן כשר.

בסיום דיונם הארוך כוללים בעלי התוספות (עה ע"א) כלל בעניין הסמיכה:

"ויש לומר דשאני התם דאין להם תקנה אחרת לאותן קרבנות אלא שיקרבו בלא סמיכה, וטוב להקריב בלא סמיכה ממה שנאמר ימותו".

בעלי התוספות מכירים בכך שאכן אפשר להקריב בלא סמיכה, אך קובעים שזהו מוצא אחרון, שיש להשתמש בו רק כאשר האלטרנטיבה היא לא להקריב כלל. בנידון דידן, היות שקיימת האפשרות להמתין עד שייפול מום בבהמה ולהביא תחתיה בהמה אחרת, אין לבטל את הסמיכה.

במשנה במסכת מנחות (ט, ח) נאמר שסמיכה היא "שיירי מצוה". מונח זה עשוי להתפרש בדרכים שונות, אך לענייננו נראה שהוא מקביל למסקנת התוספות: שיירי מצווה הם עניין אשר מחד גיסא קשור מהותית למצווה, אך מאידך גיסא לעיתים אפשר לוותר עליו. ביחס לסמיכה יש לבאר זאת כך:

באותה משנה במנחות נקבע ש"תיכף לסמיכה שחיטה", כלומר פעולת הסמיכה היא מעין הקדמה לסדר הקרבת הקורבן, שראשיתו בשחיטה. מאידך, הגמרא שם מכנה את הסמיכה "סוף הקדש" – השלמת מהלך ההקדשה, שראשיתו בדיבור פה וסופו בהבאת הקורבן למקדש. נמצאנו למדים כי הסמיכה היא נקודת המעבר מעולם ההקדשה, זה שטרום המקדש, ובין עולם ההקרבה, שבמקדש עצמו. למעשה חיבור זה מתרחש מאליו: לאחר שהובאה הבהמה למקדש, יכול הכוהן להקריבה. לכן סמיכה איננה מעכבת, והקורבן כשר אף אם הבעלים לא סמכו עליו את ידיהם. עם זאת, אותו חיבור בין ההקדשה ובין ההקרבה נושא עימו מסר חשוב בנוגע לאופיו ולצביונו של הקורבן, ולכן הוא חלק מן המצווה, ויש לעשות כל מאמץ כדי לא לוותר עליו, כאמור בסוגייתנו.