אין מביאין קודשים לבית הפסול / זבחים עו

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה בסוף דף עה ע"ב נחלקו רבי שמעון ורבנן בדין בהמה שהיא ספק אשם ספק שלמים. לדעת רבי שמעון יש להקריב אותה ולאכול את בשרה לפי דיני אשם החמורים (לזכרי כהונה ליום ולילה), ואילו לדעת רבנן אסור להקריב אותה משום ש"אין מביאין קדשים לבית הפסול".

רש"י (עה ע"ב ד"ה לבית) מסביר את דעת חכמים: "שממעט בזמן אכילת שלמים ומביא לידי נותר" – יש חשש שמא ההחמרה בדיני אכילת הקורבן תגרום לכך שלא יספיקו לאכול אותו בזמן והוא יישרף כדין נותר. באופן דומה מסבירים רש"י והתוספות גם את שאר הדינים הנזכרים לעיל.

אומנם קיימים קשיים מסוימים בשיטת רש"י. ראשית, לא מצינו שחז"ל תיקנו להביא קורבנות דווקא מוקדם בבוקר כדי שיספיקו לאוכלם קודם שיבואו לידי נותר, וגם לא מצינו שחז"ל מנעו הבאת קורבנות בערב יום הכיפורים, אף שבכך יבואו הקורבנות לידי נותר. שנית, גם באשם ודאי יש דין נותר אם לא נאכל בתוך יום ולילה, ואם כך מה אכפת לי שמדובר באשם ספק?

ייתכן שקשיים אלו הם הבסיס להסברו של רש"י בפסחים (פט ע"א), השונה מעט מההסבר שבסוגייתנו:

"שאוכל את כולם ליום ולילה ושורף את הנותר, ואם שלמים הוא עדיין אינו נותר, ונמצא שורף קדשים כשרים".

כלומר לא עצם ההגעה לידי נותר היא הבעיה, אלא החשש שמא כאשר יישרף הבשר לאחר יום ולילה כדין אשם יהיה בכך איסור שריפת קודשים כשרים (אם מדובר בבשר שלמים). ממילא, דווקא מצב שבו מתייחסים אל בשר כשר כאל בשר פסול הוא הבעייתי.

אומנם בהמשך סוגייתנו מביאה הגמרא דוגמאות נוספות מתחומים שונים שבהם אין להביא דברים לידי פסול: אין לקנות תרומה בדמי שביעית, אין לקנות תרומה בכסף מעשר ועוד. בדוגמאות אלו לא מדובר על מצבים מסופקים היכולים להביא לידי טעות אלא במקרים שבהם צירוף של שני דינים מגביל את אפשרות האכילה (כגון אוכל שהוא תרומה ומעשר יחדיו, הנאכל רק לכוהנים כדין תרומה ורק בירושלים כדין מעשר). במקרים אלו סברת רש"י בפסחים אינה שייכת כלל וכלל.

לאור הקשיים הנ"ל אפשר להציע הצעה נוספת, אשר גם בה יש קשיים משלה. ייתכן שעצם העובדה שחלות על אכילת בשר השלמים או התרומה הגבלות שונות נחשבת פגם המזיק ומפסיד אותו, ולא החשש מפני האפשרות הטכנית שיבוא לידי נותר הוא שמטריד אותנו. לכן אין בעיה בהבאת קורבן בערב יום הכיפורים, ומאידך אסור להביא ספק־אשם ספק־שלמים גם אם ייאכל מייד. סברה זו (אשר מובאת באבן האזל על הלכות פסולי המוקדשין ו, י) מסתברת בעיקר לפי הדעות שדין זה הוא מדאורייתא, וממילא יש מקום לראות בו איסור מהותי ולא רק חשש מפני תקלות שונות היכולות להיווצר.