הקטרה לשם עצים / זבחים עז

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנתנו נחלקו התנאים באשר לתערובת איברי חטאת המיועדים לאכילה באיברי עולה המיועדים להקטרה:

"איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה – ר' אליעזר אומר: יתן למעלה, ורואה אני את בשר החטאת מלמעלה כאילו הן עצים; וחכמים אומרים: תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה".

בגמרא מבואר שנחלקו בהבנת ההיתר שהתחדש ביחס לאיסור הקטרת שאור ודבש:

"מאי טעמא דרבי אליעזר? אמר קרא 'ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח' – לריח ניחוח אי אתה מעלה, אבל אתה מעלה לשם עצים. ורבנן – מיעט רחמנא 'אותם', אותם הוא דאי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים, אבל מידי אחרינא לא".

הכתוב חידש שאיסור הקטרת שאור ודבש מוגבל להקטרה לשם ריח ניחוח, ואילו כאשר מקטירים שאור ודבש על המזבח לשם עצים בעלמא אין בכך איסור. גם חכמים וגם רבי אליעזר מקבלים חידוש זה, אלא שרבי אליעזר סבור שהחידוש קיים גם ביחס לאיברי חטאת, ואילו חכמים מגבילים אותו לשאור ודבש בלבד.

סברת רבי אליעזר פשוטה ומובנת: כמו שאיסור הקטרת שאור ודבש הוא דווקא כאשר המקריב מתכוון לריח ניחוח, כך גם איסור הקטרת איברי חטאת. אולם סברת חכמים קשה לכאורה, שהרי בהקשרים אחרים אפשר לראות שדווקא איסור שאור ודבש חמור יותר מאיסור הקטרת איברי חטאת, כפי שתמה הקרן אורה (מנחות נז ע"ב):

"ולא נתבאר טעמו של דבר, דבחדא קל משאור ודבש ובחדא חמור".

נראה שאפשר להבין את דעת חכמים מתוך הבנת החילוק שבין איסור הקטרת שאור ודבש לאיסור הקטרת איברי חטאת. שאור ודבש אסורים מצד הפגם שיש בהם ומונע מהם להפוך לקורבן – מחמת תכונותיהם העצמיות או משום שהיו משמשים לעבודה זרה, כפי שהאריכו המפרשים (ויקרא ב, יא) לבאר. באיברי חטאת, לעומתם, אין פגם או פסול עצמי, אלא שייעודם הוא לאכילה ולכן נאמר בהם הכלל ש"כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו".

בשל כך, ברוב הדינים יש חומרה מיוחדת דווקא לדבש ושאור, שהפגם שלהם הוא פגם עצמי ומהותי אשר חומרתו גבוהה מזו של איברי החטאת. אך היתר ההקטרה לשם עצים יכול דווקא לאפשר הקטרה של שאור ודבש, שאיסורם הוא רק להיקרב כקורבן, ולא הקטרה של איברי חטאת, אשר ייעודם הוא להיאכל, וגם הקטרה לשם עצים מונעת מהם לממש את ייעודם.