|
פסול דם שנכנס לכפרה / זבחים פבהרב אביהוד שורץ
אתמול הבאנו מדברי בעל "משך חכמה", המבאר שחטאת שנכנסה להיכל נפסלת משום שהיא מבקשת להידמות לחטאת פנימית, ולמעשה נוטלת לעצמה אצטלת כפרה שאיננה לפי מידותיה. כפי שראינו, סברה זו עשויה להסביר את דעת חכמים במחלוקתם עם רבי עקיבא בדבר היקף הדין, וכן את עמדת חכמים במחלוקתם עם רבי יוסי הגלילי בעניין כוס אחת שנכנסה להיכל. דומה שסברה זו עומדת גם ביסוד מחלוקת התנאים הבאה במשנה (פב ע"א):
"נכנס לכפר, אף על פי שלא כיפר – פסול, דברי ר' אליעזר; ר' שמעון אומר: עד שיכפר".
מסתבר שדברי רבי שמעון מבוססים על הסברה הנ"ל. לאמור – פסול החטאת הנכנסת נובע ממגמתה המוצהרת להשיג כפרה פנימית. אם דם החטאת נכנס להיכל אך לא נזרק בו – לא הושלם הניסיון לזכות לכפרת חטאת פנימית, וממילא הזבח לא נפסל.
בביאור דעת רבי אליעזר יש מקום לשני כיוונים. על פי פשוטם של דברים אפשר לומר שהוא אוחז בהבנה החלופית שהצענו בעיון הקודם, ולפיה הפסול נובע מחמת היציאה מן המקום, ולכן כפי שדם שיצא מחוץ לעזרה נפסל אף אם לא זרקו ממנו בחוץ, כך נפסלת גם החטאת שנכנסה להיכל אף אם לא היזו ממנה.
לחלופין אפשר לומר שרבי אליעזר דוגל אף הוא בהבנה המבססת את הפסול על הניסיון להידמות לחטאת פנימית. דומה שכך עולה מדיוק בדבריו: רבי אליעזר אינו פוסל דם ש"נכנס" גרידא אלא דווקא דם ש"נכנס לכפר". אם כן, גם רבי אליעזר סבור שהפסול נובע מההידמות לחטאת פנימית, אלא שלדעתו יש הידמות כזו בעצם הכניסה המוצהרת במגמה לכפר, אף אם בפועל לא הושגה כפרה כזו.
בהמשך למחלוקת תנאים זו מביאה המשנה הלכה נוספת:
"רבי יהודה אומר: אם הכניס שוגג – כשר".
דבריו של רבי יהודה סמוכים למחלוקת רבי אליעזר ורבי שמעון, אף שלא מבואר אם הוא אכן מתייחס למחלוקת זו, ואם כן – לאיזו דעה במחלוקת. הגמרא להלן (פג ע"א) אכן מתחבטת בכך:
"הא מזיד – פסול, בשכיפר או בשלא כיפר?".
הגמרא מניחה בפשטות שבמצב של שגגה הזבח לעולם לא ייפסל, בין אם זרקו את דמו ובין אם לאו. עם זאת, לא ברור מה הדין כאשר הפעולה בוצעה במזיד – האם אז יפסול רבי יהודה אף בכניסה גרידא, כדעת רבי אליעזר, או שמא יפסול רק בהזאה, כדעת רבי שמעון. מסקנת הסוגיה היא שרבי יהודה דורש את המקראות כדעת רבי שמעון, ועל כן פוסל רק חטאת שדמה נזרק בפועל.
והנה הרמב"ם (פסולי המוקדשין ב, טז) פסק:
"דם חטאת שהכניסו לכפר בו בפנים, ולא כיפר, אלא הוציאו ולא הזה ממנו בפנים כלום – אם הכניסו בשוגג הרי זה כשר ומזה ממנו בחוץ, שהרי לא כיפר בקדש, ואם הכניסו במזיד פסול".
מדברי הרמב"ם עולה בבירור שהכשרו של רבי יהודה בשוגג נוגע אך ורק לדם שהוכנס מבלי שנזרק, אך אם הדם נכנס להיכל ואף נזרק – הזבח נפסל אפילו אם הפעולה נעשתה בשוגג. מפרשי הרמב"ם על אתר האריכו לדון בפסיקה זו, הסותרת לכאורה את פשט הסוגיה (דברי הרמב"ם בעניין כוללים גם חידושים נוספים בהבנת הסוגיה, ואין כאן המקום להרחיב בכך). ר' חיים מבריסק (בחידושיו על אתר) הציע הסבר מעניין לדעת הרמב"ם:
"ונראה לומר דהנה הטעם של הך דינא דמחלקינן בין שוגג למזיד נראה דהוא משום דבאמת הבאה לחוד אינה פוסלת כלל, ורק בהכניסו על מנת לכפר הוא דמיפסלא, וכדכתיב בקרא 'אשר יובא וגו' לכפר בקודש'... דבעינן דוקא שההבאה תהא על מנת לכפר בפנים. ועל כן אמרינן דכשהכניסו בשוגג לא מיקריא מחשבת כפרה, כיון דהויא מחשבה בטעות, והוי כנכנס בלא מחשבת כפרה דלא מיפסלא".
לדעת ר' חיים אפשר להציע שני ערוצים לפסול דם שנכנס להיכל. הערוץ האחד הוא דם שנזרק בהיכל. במקרה כזה אין עצה ואין תבונה – הדם סטה מן המקום המיועד לו ופסל את הזבח, אף אם הפעולה נעשתה בשוגג. הערוץ השני הוא דם שנכנס ולא נזרק. במקרה כזה עשוי להתעורר פסול הנוגע למחשבותיו ומגמותיו של המכניס. היות שבמקרה כזה אין כאן פסול ממשי אלא פסול תאורטי שעיקרו במחשבה, יש להבחין בין שוגג למזיד; סוף סוף, אם המכניס שוגג, אין לו כל כוונה או מגמה לסטות מההבחנה הקלסית בין חטאת פנימית לחטאת חיצונית, אלא שכעת הוא מבולבל.
דומה שדבריו של ר' חיים מחדדים את הסברה שפתחנו בה: החטאת החיצונית נפסלת דווקא כאשר היא נדמית לחטאת פנימית. דמיון כזה עשוי להיות מושג מכוחן של מחשבות, אם אכן מדובר במזיד החושב מחשבות פסולות; או לחלופין מכוחו של מעשה ממשי של זריקת דם בפנים, בין בשוגג ובין במזיד.
|