|
העלאת אברים למזבח ומעילה בהם / זבחים פוהרב ברוך וינטרוב
במשנה הפותחת את סוגייתנו נאמר:
"איברים שפקעו מעל גבי המזבח, קודם חצות – יחזיר ומועלין בהן, לאחר חצות – לא יחזיר ואין מועלין בהם".
הגמרא דנה בהלכה זו ומגיעה למסקנה כי יש לחלק בין שלושה סוגי איברים: איברים שיש בהם ממש – מעלים אותם אפילו לאחר חצות, איברים שאין בהם ממש – אין מעלים אותם אפילו קודם חצות, איברים שנשרפו אך טרם נעשו פחם ("שרירי") – עולים קודם חצות אך לא לאחריו.
ברמב"ם מצינו לכאורה פסקים סותרים בעניין זה. בהלכות מעשה הקורבנות (ו, ג) כתב כפשט הסוגיה:
"איברים שפקעו מעל המזבח, אם יש בהן ממש – אפילו פקעו אחר חצות הלילה יחזיר, שנאמר 'על מוקדה על המזבח כל הלילה', ואם אין בהם ממש – אפילו פקעו קודם חצות לא יחזיר, נתחרך הבשר ויבש עליהן כעץ ופקעו – קודם חצות יחזיר, אחר חצות לא יחזיר".
אומנם בהלכות מעילה (ב, יב) פסק הרמב"ם:
"...פקעו מעל המזבח – קודם חצות הלילה מועלין בהן, לאחר חצות אין מועלין בהן. אע"פ שפקעו קודם חצות, כיון שהגיע חצות הלילה נעשו כל האיברים כמי שנתאכלו ונעשו אפר".
הרמב"ם אינו מחלק בין רמות השריפה של האברים, ומדבריו משמע שמשעת חצות ואילך אף איברים שיש בהם ממש אין מועלים בהם, אף על פי שהוא עצמו פסק כי במקרה כזה יש להחזירם למזבח.
והנה הראשונים הקשו מסתירת משניות לגבי זמן הקטר חלבים ואיברים. המשנה הראשונה בש"ס, בריש מסכת ברכות, אומרת:
"הקטר חלבים ואברים – מצותן עד שיעלה עמוד השחר... אם כן, למה אמרו חכמים עד חצות? כדי להרחיק אדם מן העבירה".
לעומת זאת, במסכת מגילה (כ ע"ב) מצינו:
"כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים. זה הכלל: דבר שמצותו ביום – כשר כל היום, דבר שמצותו בלילה – כשר כל הלילה".
הראשונים השיבו על כך תשובות שונות. כך לדוגמה רש"י (ברכות ב ע"א ד"ה כדי) תירץ כי הסיפא של המשנה בברכות כלל אינה עוסקת בהקטר חלבים ואיברים אלא רק בקריאת שמע ובאכילת קודשים, והקטר חלבים ואיברים, אם כן, אכן כשר כל הלילה.
אומנם אפשר גם לתרץ באופן אחר. ייתכן כי המשנה במגילה עוסקת בכשרות האיברים להיות מועלים על גבי המזבח, והמשנה בברכות, לעומת זאת, עוסקת במצוות ההקטרה. חכמים בחרו דווקא את חצות כזמן שממנו ואילך אסור להעלות איברים למזבח, כיוון שממילא מזמן זה ואילך, אף שהאיברים כשרים להקטרה, מכל מקום אין בהם עוד מצווה. הדבר הולם את לימודו של רב, הסובר כי "חציו להקטרה וחציו להרמה". אמור מעתה: קודם חצות מצווה להקטיר, ואילו לאחר חצות ההקטרה כשרה.
בכך יבואר היטב החילוק בין הלכות מעשה הקורבנות להלכות מעילה. בהלכות מעשה הקורבנות דן הרמב"ם בשאלה מתי ההקטרה כשרה, ועל כך התשובה היא שאיברים אשר כבר נשרפו לגמרי – אין עוד כל עניין בהעלאתם למזבח, ואיברים שטרם נשרפו כלל – יש להעלותם, בין קודם חצות (מצד מצותם) ובין לאחר חצות (כיוון שסוף סוף הם כשרים להקטרה). איברים שנשרפו אך לא נתפחמו – אין בהם עוד צורך למזבח (שכן אין בהם עוד שריפת בשר), אך עוד לא נתקיימה לגמרי מצוות הקטרתם מצד עצמם (שכן הם עדיין קיימים), ועל כן קודם חצות עוד יש מצווה להעלותם, ולאחר חצות – לא.
בהלכות מעילה, לעומת זאת, אין הרמב"ם עוסק בכשרות האיברים לעלות על גבי המזבח אלא אך ורק בשאלה אם נתקיימה מצוותם. איבר שנתקיימה מצוותו או בטלה – אין בו עוד מעילה, אף אם למזבח עוד יש עניין בו, ועל כן לאחר חצות כל האיברים, אף אלה שיש בהם ממש, אין בהם עוד מעילה.
|