קידוש כלי / זבחים פח

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

המשנה בדף פו ע"א מחדשת שההלכות הנשנות בפרק "המזבח מקדש" בדבר יכולתו המיוחדת של המזבח לקדש גם קודשים פסולים נוהגות גם בכלי המקדש:

"כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להן, כך הכלים מקדשין".

המשנה הבאה (פח ע"א) מפרטת את התנאים הנחוצים לכך שכלי שרת יקדש, ובחלק מן הדפוסים מצוי ההיגד הנ"ל כפתיח למשנה הבאה ולא כחתימת המשנה הקודמת. עם זאת יש פער בולט בין המשניות: המשנה בדף פ"ו עוסקת בקידוש פסולים, בעוד הסוגיה בדף פ"ח מציבה דרישות שונות הנוהגות בכל קידוש בכלי שרת, אף כשמדובר בכלי שרת המקדשים קורבנות כשרים. מעניין שגם הרמב"ם (פסולי המוקדשין ג, יט–כא) שנה את ההלכות שבדף פ"ח במסגרת הדיון בקודשים פסולים, אף שברור שמדובר בעניינים הנוגעים גם לקודשים כשרים, שהמקום המתאים להם הוא הלכות מעשה הקורבנות.

כך או כך, הגמרא בדף פ"ז מביאה דו־שיח בין רבי יוחנן וריש לקיש המבאר הלכה זו שבמשנה. על פי פירוש רש"י, הנקודה המוסכמת לכולי עלמא היא שכלי שרת מקדשים לעניין פדיון, כלומר אם התקדש דבר מה בכלי שרת – שוב אין אפשרות לפדותו, אף אם איננו ראוי להקרבה. שלילת אפשרות הפדיון נובעת, ככל הנראה, מהחלת קדושת הגוף. כך נאמר במשנה במנחות (ק ע"ב):

"המנחות והנסכים שנטמאו, עד שלא קדשו בכלי – יש להם פדיון, משקידשו בכלי – אין להם פדיון".

ומסביר רש"י שם:

"עד שלא קדשו בכלי – לא קדשו קדושת הגוף אלא קדושת דמים, שצריך לפדותן והדמים קדושים".

לאחר ההקדשה בכלי חלה על המנחה קדושת הגוף, ושוב אין אפשרות לפדותה.

המשנה במסכת מעילה (ט ע"א) עוסקת במועד המדויק שבו נפסלים הקורבנות למיניהם בפסולים שונים. בין היתר קובעת המשנה:

"המנחות מועלין בהן משהוקדשו; קדשו בכלי – הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה".

גם כאן קידוש הכלי הוא שלב משמעותי בדרכה של המנחה, אלא שנראה שקידוש הכלי ממלא במשנה זו תפקיד שונה. לעיל ביארנו כי הקידוש בכלי מחיל קדושת הגוף. האם קדושת הגוף היא תנאי לפסול? הפסולים הנזכרים במשנה, ובעיקר פסול לינה, אינם קשורים כלל ועיקר לקדושת הגוף. גם דבר הקדוש בקדושת הגוף ייפסל בלינה רק לאחר שיתחיל את תהליך הקרבתו. פסול לינה במהותו נוגע לתהליך של הקרבה שבעיצומו חלה הפסקה של לילה שלם.

מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל עמד על הפער בין שתי המשניות, ואכן קבע כי הקידוש בכלי נושא שני תפקידים: התפקיד האחד הוא החלת קדושת הגוף (וזאת בעיקר במנחות; בזבחים חלה קדושת הגוף כבר בעת הפרשת הקורבן), והתפקיד השני הוא הכנסה למסלול ההקרבה. בסוגיות השונות אפשר למצוא מקרים שבהם בא לידי ביטוי רק אחד התפקידים; ראה למשל שבועות יא ע"א ביחס לקטורת; סוטה יד ע"ב ביחס לקידוש קומץ מנחה בכלי ועוד.