|
תדיר ומצוי / זבחים צאהרב אברהם סתיו
במשניות בתחילת הפרק (פט ע"א) נאמרו שני כללים: "כל התדיר מחברו קודם את חברו" ו"כל המקודש מחברו קודם את חברו". הגמרא בסוגייתנו דנה במקרה שבו שני הכללים הללו מתנגשים: "תדיר ומקודש, איזה מהם קודם?".
במהלך הדיון מנסה הגמרא להוכיח שמקודש קודם לתדיר מכך שחטאת ואשם קודמים לשלמים. רבא דוחה ראיה זו: "מצוי קאמרת? תדיר קמיבעיא לן, מצוי לא קמיבעיא לן". כלומר אף שקורבן השלמים נפוץ יותר מקורבנות החטאת והאשם, אין הוא נחשב 'תדיר' משום שתדירותו איננה חובה מוגדרת אלא רק תדירות מציאותית המגדירה אותו 'מצוי'.
רב הונא בר יהודה חולק על הבחנה זו של רבא:
"אמר ליה רב הונא בר יהודה לרבא: אטו מצוי לאו תדיר?"
לדעת רב הונא בר יהודה אין חילוק בין 'מצוי' ל'תדיר', וכל דבר הנפוץ יותר מחברו נחשב תדיר ממנו.
נראה שביסוד מחלוקתם עומדות שתי הבנות שונות של דין תדיר:
א. רב הונא בר יהודה מבין שהתדירות הופכת את הקורבן לחשוב ומרכזי יותר, ועל כן הוא קודם לחברו. לכן גם תדירות מקרית, שאיננה מחויבת, הופכת את הקורבן לבעל משמעות גדולה יותר.
ב. רבא מבין שהתדירות היא סימן לכך שהקורבן בסיסי ויסודי יותר, ועל כן הוא קודם לקורבנות הנדירים יותר, שהם מדרגה נוספת על גביו. ממילא דווקא תדירות מחויבת יכולה ללמד על אופיו הבסיסי של הקורבן, ולא תדירות מציאותית.
השלכה אפשרית של חקירה זו נוגעת לשאלה שהתחבטו בה הראשונים והאחרונים – האם דין תדיר יוצר רק קדימה בסדר הקרבת הקורבנות, או שמא הוא גם שיקול לדחייה מוחלטת של קורבן אחד מפני חברו (כגון שיש רק בהמה אחת וצריך להחליט לאיזה קורבן לייעד אותה). מסתבר שאם התדירות הופכת את הקורבן לחשוב ומשמעותי, הוא יכול גם לדחות לגמרי קורבן שאינו תדיר. לעומת זאת, אם התדירות מלמדת רק שהקורבן בסיסי וראשוני, ייתכן שכאשר יש לבחור קורבן אחד בלבד נעדיף דווקא את הקורבן המיוחד והנדיר יותר.
רב הונא בר יהודה מוכיח את עמדתו מברייתא:
"והתניא: אוציא את הפסח שאינו תדיר, ולא אוציא את המילה שהיא תדירה".
ברייתא זו מביאה הווה אמינא שדווקא אדם שמבטל קורבן פסח ייפטר מחטאת, משום שפסח אינו תדיר, ואילו המבטל מילה יהיה חייב חטאת משום שהיא תדירה. תדירותה של המילה אינה נובעת מחיוב, שהרי אין הכרח שייוולדו ילדים באופן תדיר, ומכאן מוכיח רב הונא שמצוי הוא כתדיר.
הגמרא דוחה ראייה זו בשתי דרכים:
"מאי תדירה? תדירה במצות.
שתי הדחיות קשות להבנה. בביאור הדחייה הראשונה כתב רש"י "שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות", ונראה שקשה ליישב זאת עם פשט הברייתא (ראה שפת אמת על אתר). בביאור הדחייה השנייה כתב רש"י שברית המילה "מצויה היא הרבה מפסח" ועל כן היא נחשבת תדירה, וקשה להבין מדוע דבר המצוי הרבה ייחשב תדיר.
אומנם לאור דברינו לעיל אפשר ליישב את הברייתא היטב. הברייתא אינה דנה בדיני קדימה בין מצוות אלא בחשיבותה ובחומרתה של מצוות המילה לעניין חיוב חטאת. גם רבא מודה שלעניין חשיבות המצווה יש משמעות גם לתדירות מציאותית, ואין צורך בתדירות מחויבת, ועל כן במקרה זה אכן 'מצוי' הוא כ'תדיר'.
|