|
כיבוס דם חטאת שנפסלה / זבחים צגהרב ברוך וינטרוב
בסוגייתנו נחלקו רבי יעקב (כך יש לגרוס) ורבי שמעון אם דם חטאת שנפסלה לאחר שהייתה לה שעת הכושר מחייב בכיבוס. לדעת רבי שמעון כל פסול פוטר מחובת כיבוס, ואילו לדעת רבי יעקב רק פסול שהיה קיים מלכתחילה פוטר מכיבוס, ולא פסול שבא לאחר שעת הכושר.
הנצי"ב (בפרושו 'מרומי שדה' על אתר) קישר בין שלוש מחלוקות של רבי יעקב ורבי שמעון:
בסוגייתנו – חיוב כיבוס בחטאת שנפסלה לאחר שעת הכושר.
בתוספתא (זבחים י, ו) – חיוב מריקה ושטיפה בכלים שבושל בהם בשר חטאת שנפסל לאחר שהייתה לו שעת הכושר.
במסכת פסחים (פג ע"א) – איסור שבירת עצם של פסח שהייתה לו שעת הכושר ונפסל.
מחיבור זה בין המחלוקות משתמע כי יסוד המחלוקת הוא בהשפעת הפסול על קורבן שכבר הייתה לו שעת הכושר. לדעת רבי יעקב הפסול הוא על המשך ההקרבה בלבד, אך דיני הקורבן נשארים כשהיו, ואילו לדעת לדעת רבי שמעון הפסול משפיע גם על דיני הקורבן כשהוא לעצמו.
אומנם הרמב"ם לא קיבל את הקישור בין המחלוקות. לגבי חובת הכיבוס של דם שהייתה לו שעת הכושר פסק הרמב"ם (מעשה הקורבנות ח, ג) כרבי שמעון, שבין הייתה ובין לא הייתה שעת הכושר – חובת הכיבוס פוקעת עם הפסילה; ואילו לגבי קורבן פסח פסק (קורבן פסח י, ו) כרבי יעקב, שיש לחלק בין קורבן שהייתה לו שעת הכושר, שגם לאחר שנפסל יש בו איסור שבירת עצם, ובין קורבן שלא הייתה לו שעת הכושר מעולם, שרק בו אין איסור שבירת עצם.
בשערי היכל (מערכה רמ, הערה 5) העירו שמצינו גם חלוקה בכיוון ההפוך. בסוגייתנו פוסק רבי כרבי יעקב, ואילו לגבי קורבן פסח דעתו כדעת רבי שמעון.
נראה אם כן שכדי להחזיק בדעתו של רבי יעקב יש לקבל שתי הנחות יסוד:
א. לאחר הפסילה דיניו של הקורבן כפי שהוא לעצמו אינם משתנים.
ב. ההלכה הנידונה תלויה בדיני הקורבן.
גם אם הרמב"ם מקבל את עמדתו העקרונית הראשונה של רבי יעקב, שקורבן שהייתה לו שעת הכושר ונפסל אינו מופקע מכלל דיניו (ועל כן פסק כמותו לגבי קורבן פסח), מכל מקום יש לבחון לגבי כל דין בפני עצמו אם הפסול אינו משפיע עליו.
אם כן – יש לבחון את דין כיבוס דם חטאת. אפשר להבין את חובת הכיבוס משני צדדים: או מצד פעולת ההזאה, שכיוון שהיה צריך להיות מוזה על המזבח, ובמקום זאת הוזה על הבגד – יש לכבס את הבגד מן הדם ובכך 'לבטל' את פעולת ההזאה הפסולה. אפשרות שנייה היא שחובת הכיבוס היא מצד מציאות הדם בבגד – הימצאותו של דם החטאת בבגד אסורה, ועל כן יש להפסיקה.
לכאורה הפסוק העוסק בכיבוס דם חטאת (ויקרא ו, כ) רומז לשני הכיוונים. מצד אחד מודגשת בפסוק הבעיה של 'אשר יזה מדמה על הבגד', כלומר הבעיה היא בהזאה, ומצד שני מודגש הצורך ש'תכבס במקום קדוש', ומכאן שהבעיה היא הימצאותו של הדם במקום שאינו ראוי לו (ועיין רמב"ן ורש"ר הירש על הפסוק הנ"ל).
והנה אם נבין כי הבעיה היא בפעולת ההזאה על הבגד, השונה מפעולת ההזאה שהייתה צריכה להיות על המזבח, הרי שסביר להניח כי אם הדם אינו מיועד עוד לזריקה, אין עוד חובת כיבוס. זאת אף אם אנו מקבלים את העמדה שפסילת הקורבן שכבר הייתה לו שעת הכושר אינה משנה את דיניו, שהרי חובת כיבוס על פי כיוון זה אינה נובעת משֵׁם החטאת כי אם מהיותה עומדת להיזרק.
לעומת זאת, אם נבין כי הבעיה היא הימצאותו של דם החטאת במקום שאינו ראוי לו, הרי שאם אכן גם לאחר הפסילה הוא נחשב לדם חטאת, אין זה משנה שהוא אינו עומד להיזרק.
כעת אפשר להבין מדוע פסק הרמב"ם כרבי יעקב לגבי שבירת עצם בקורבן פסח אך לא לגבי חובת כיבוס בדם חטאת. אומנם הרמב"ם הסכים עם הנחתו של רבי יעקב שקורבן שהייתה לו שעת הכושר ולאחר מכן נפסל אינו מאבד את שמו, אך חובת הכיבוס – בניגוד לאיסור שבירת עצם – אינה תלויה רק ב'שם חטאת' כי אם גם בייעוד לזריקה. לכן לגבי הלכה זו פסק הרמב"ם כנגד רבי יעקב.
|