כיבוס בגד בשבעה סממנים / זבחים צה

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

מחציתו הראשונה של פרק "דם חטאת" עוסקת בבגד שניתז עליו דם מן הקודשים ויש חובה לכבסו בעזרה. הגמרא בסוגייתנו עוסקת בשאלה מציאותית מעניינת: כיצד מתבצע תהליך הכיבוס בפועל? כך נאמר בגמרא:

"והא בעי שבעת סממנין, דא"ר נחמן אמר רבה בר אבוה: דם חטאת ומראות נגעים צריכין שבעת סממנין".

שבעת הסממנים הנזכרים בגמרא הם שבעה חומרים אשר צירופם יחד יפה להוצאת כתם דם מבגד. מקור הדברים במשנה במסכת נידה (ט, ו):

"שבעה סמנין מעבירין על הכתם: רוק תפל, ומי גריסין, ומי רגלים, ונתר, ובורית, קמוניא, ואשלג... העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר – הרי זה צבע".

המשנה קובעת שהכיבוס בשבעת הסממנים מוכרח להוציא מן הבגד את כתם הדם. אם נמצא שהכתם לא יצא מכוח שבעת הסממנים, יש להניח שזהו כתם צבע ולא כתם דם. כמובן, בענייני טהרת האישה והמאכלים שנגעה בהם יש לכך משמעות מרחיקת לכת.

והנה ה"שפת אמת" בפירושו לסוגייתנו הקשה:

"צריך עיון מנא לן הא, ודוחק לומר דהוא הלכה למשה מסיני... אבל בכיבסו אפילו במים ואין נראה שום רושם דם סגי, ומה שייך עוד לכבס כיון דליכא שום רושם?!"

שאלת מקור הדין, אשר בה מתקשה השפת אמת, מובילה אותו לקושיה חמורה אף יותר: חידושה של המשנה במסכת נידה הוא ששבעת הסממנים בוודאי מועילים להפלטת הכתם מן הבגד, וכתם שלא יצא מכוחם איננו דם. עם זאת לא נאמר במשנה שכיבוס ללא שבעת הסממנים בוודאי לא יפליט כתם דם. בהחלט ייתכן שגם תהליך פשוט יותר של כיבוס יעלים את הכתם, ולדעת השפת אמת די בכך.

דומה שגם בעלי התוספות שותפים להנחת השפת אמת. לדעת רש"י סוגייתנו עוסקת בשאלה העקרונית של אופן כיבוס הבגד שניתז עליו דם. עם זאת בעלי התוספות (צה ע"א ד"ה והא בעי) סבורים שלא מדובר בסוגיה כללית אלא בסוגיה מקומית הממשיכה את הסוגיה הקודמת ועוסקת בעניין מעיל כוהן גדול. בעלי התוספות קובעים בפירוש שסתם בגדים שניתז עליהם מן הדם ניתנים לכיבוס בכל חומר ניקוי שהוא, ולאו דווקא בשבעת הסממנים.

אולם נראה שאפשר לשלול את הנחת היסוד של השפת אמת מעיקרה. כאמור, לדעתו מצוות התורה מתמקדת בעצם הוצאת הכתם מן הבגד. אך אם נעיין בלשון הכתוב נוכל להגיע למסקנה אחרת:

"כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ".

שתי נקודות מודגשות בפסוק: ראשית – העובדה שעצם הנגיעה בחטאת מקדשת, ועל כן נראה שבגד שניתז עליו מן הדם הוא בגד מקודש; ושנית – החובה לכבס את הבגד דווקא "במקום קדוש". אפשר ששתי ההדגשות הללו מלמדות שלא רק חובת ניקיון יש כאן אלא חובה מהותית יותר – להוציא את הבגד מקדושתו.

דומה שכך הוא גם ביחס להלכה השנייה שבסוגייתנו, בדבר החובה לכבס בגד שנמצא בו נגע צרעת בשבעה סממנים. גם שם המטרה איננה ניקיון גרידא אלא היטהרות.

ובכן, אילו היינו מסתפקים בניקיון בלבד, אפשר היה לשלוח את הבגד למכבסה, כפי שמציע השפת אמת. החידוש שבסוגייתנו הוא שהבגד מוכרח לעבור תהליך מסוים של ביטול הקדושה שדבקה בו. כמובן, עדיין יש מקום לקושיית השפת אמת בדבר מקור הדין – מניין לנו שאותו תהליך נעשה דווקא בשבעת הסממנים שבמסכת נידה – ואולם לאור ההשוואה לכיבוס נגעי בגדים נראה שיש מקום להצעתנו שלפיה לא די בניקיון בלבד, ויש צורך בתהליך משמעותי יותר.