|
יסוד דין מריקה ושטיפה / זבחים צוהרב אביהוד שורץ
המשנה בדף צד ע"ב מסיימת את העיסוק בענייני כיבוס בגד שניתז עליו דם חטאת ועוברת לדיון בעניין "מריקה ושטיפה". שני העניינים נזכרו בסמיכות בפרשיית החטאת שבפרשת צו, ואולם חז"ל פירשו כי כיבוס הדם נוהג אך ורק בחטאת, ואילו חובת המריקה והשטיפה נוהגת גם בשאר קודשים, בכפוף למחלוקת התנאים במשנה בדף צה ע"ב בדבר חיוב מריקה ושטיפה בקודשים קלים.
במשנה בדף צה ע"ב נאמר:
"אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכה רותח".
הבישול ועירוי הרותחים מוכרים לנו מתחומים הלכתיים אחרים העוסקים בבליעת מאכלים בכלים. אין זה מקרה כי התוספות על אתר (צה ע"ב ד"ה עירה) ערכו על רקע משנתנו דיון ארוך ויסודי בדבר מעמדו של עירוי נוזל רותח מכלי ראשון. דיון זה הוא דיון הלכתי כללי, שיש לו משמעות בהלכות תערובות, הלכות בישול בשבת ועוד. זכתה סוגייתנו, ואף שאלות נוספות בענייני תערובות איסור והיתר (מעמד בישול בתנור, נותן טעם בר נותן טעם ועוד כהנה) נידונות בה ובמפרשיה.
מכלל הדברים עולה שחובת המריקה והשטיפה נושאת תפקיד מרכזי אחד: להפליט מן הכלי את טעם הקודשים שנבלע בו במהלך הבישול. כאמור, מדובר במנגנון הלכתי מוכר, הנוהג גם בסוגיות אחרות.
והנה במשנה בדף צו ע"ב נאמר:
"מריקה ושטיפה בצונן".
לכאורה הדברים מתמיהים: אם תהליך המריקה והשטיפה אכן בא להוציא את האיסור שנבלע בבישול, כיצד אפשר לקיימו במים צוננים? הרי מים צוננים אינם מבליעים ואינם מפליטים! הגמרא (צז ע"א) מיישבת שדברי המשנה שנויים בשיטת רבי. אין ספק שגם רבי מודה שמוכרחים להפליט את הקודש הבלוע בכלי באמצעות מים חמים, אלא שלדעתו חובה זו היא חובה כללית כדי להימנע מאיסור "נותר", והיא איננה נוגעת למצוות מריקה ושטיפה. מצווה זו, לדעת רבי, היא מצווה עצמאית ומחודשת.
גם הגמרא בדף צו ע"ב מבארת כי על פי עמדת רבי אפשר להבהיר את ההבדל בין קודשים לשאר המאכלים הדורשים הגעלה: במאכלים רגילים (תרומה, בשר בחלב) די בהגעלה בלבד, ואילו בקודשים נתחדשה מצוות מריקה ושטיפה, המתקיימת גם במים צוננים.
חכמים חולקים על רבי, ולדעתם מצוות מריקה ושטיפה מקבילה לעניין ההגעלה המוכר לנו מכל התורה. כך מסבירה הגמרא: "מאי טעמא דרבנן? מידי דהוה אגיעולי עובדי כוכבים" – חכמים סבורים שהגעלת כלים שנבלעו בהם קודשים שווה להגעלת שאר כלים שנבלעו בהם מאכלים אסורים, וזו בדיוק ה"מריקה". אומנם גם הם מודים שיש "שטיפה יתירתא" (צו ע"ב), אך ביסודו של דבר מדובר בתהליך של הגעלה.
החזון איש (קדשים, קמא, סימן לז) עמד על החידוש העולה מדבריו של רבי. בתחילה מציע החזון איש שלדעת רבי ההגעלה המפליטה את הקודש אכן איננה קשורה למצווה כלל ועיקר. לדעת החזון איש אפשר היה לבצע הגעלה זו אף על ידי גוי, שהרי אין היא מצווה אלא פעולה טכנית בלבד. עם זאת בסוף דבריו נסוג החזון איש מהבנה מחודשת זו, ומסיק:
"ולכן נראה דגם רבי מודה דהגעלה הוא גם כן מעיקר המצוה, וצריכה להיות בעזרה דווקא, וככל דיני מריקה ושטיפה".
אם כן, למסקנת החזון איש עמדתו של רבי קרובה לעמדת החכמים, שלפיה ביסודו של דבר החובה היא חובת הגעלה.
לסיום יש לעמוד על יישום מעשי לדיון שלפנינו. כפי שראינו, הספק העקרוני בביאור הסוגיה – וייתכן שהוא העומד במוקד מחלוקת רבי וחכמים – הוא אם ההגעלה המפליטה את האיסור היא חלק ממצוות המריקה והשטיפה. בעלי התוספות (צו ע"ב ד"ה לא צריכא) מעירים:
"ויש ללמוד מכאן דכלים האסורין כשמגעילן אין צריך לשוטפן בצונן אחרי כן, אף על פי שנוהגין עתה לעשות כן".
בעלי התוספות מעידים שרבים נוהגים לשטוף כלים במים צוננים לאחר ההגעלה. בעלי התוספות סבורים שאין מקור לחובה כזו, ותמהים על המנהג. בדברי התוספות המקבילים במסכת עבודה זרה (עו ע"א ד"ה מכאן) מובאת מחלוקת בנושא: דעה אחת תמהה על המנהג, כפי שתמהו התוספות בסוגייתנו, ואילו דעה שנייה מצדיקה אותו.
ייתכן שהמחלוקת סביב מנהג זה נוגעת לדיון דלעיל. אם חובת המריקה והשטיפה מתארת את סדר ההגעלה, יש מקום להניח שכפי שהמריקה והשטיפה דורשות שטיפה בצונן לאחר ההגעלה, הוא הדין גם לפעולות הגעלה אחרות. אולם אם מריקה ושטיפה הן פעולות ייחודיות לקודשים, שאינן קשורות לסדר ההגעלה, אכן אין מקום לדרוש שטיפה בצונן בשאר הגעלות.
להלכה כתב השולחן ערוך (אורח חיים תנב, ז):
"נוהגין לשטוף הכלי במים קרים אחר הגעלה מיד".
אומנם המשנה ברורה על אתר העיר שבדיעבד, אם הכלי לא נשטף, אין זה מעכב.
|