|
ולדות קודשים / זבחים צחהרב אברהם סתיו
הברייתא המובאת בסוגייתנו למדה מקורבן האשם שהשפיר והשליה שברחם הקורבן אינם קדושים:
"אשם – מה אשם אין שפיר ושליא קדוש בו, אף כל אין שפיר ושליא קדוש בו.
כלומר כמו שבקורבן האשם הבא מן הזכר אין שפיר ושליה קדושים (שהרי אין שפיר ושליה בזכרים), כך גם בשאר הקורבנות אין קדושה בשפיר ובשליה. הגמרא מעירה על דברי הברייתא שהם כמאן דאמר "ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים", כלומר ולדות הקורבנות קדושים רק לאחר שנולדו, ולא כאשר הם ברחם אימם. דעה זו מנוגדת לעמדה ש"ולדות קדשים ממעי אמן הן קדושים" המובאת במסכת תמורה (כה ע"א).
בביאור מחלוקת זו נחלקו המפרשים בסוגיין. דעת רש"י (ד"ה מה; על פי הבנת התוספות) היא שלכולי עלמא יש קדושת קורבן בשפיר ובשליה וצריך לאוכלם בקדושה, אלא שלמאן דאמר "ממעי אמן הן קדושים" צריך להקטיר את חלביהם על המזבח כקורבן גמור, ולמאן דאמר "בהוייתן הן קדושים" אין צורך בכך.
לעומת זאת, דעת התוספות (ד"ה אף) היא שגם למאן דאמר "ממעי אמן הן קדושים" אין מקטירים את חלביהם, אלא צריך רק לאוכלם בקדושת קורבן, ואילו למאן דאמר "בהוייתן הן קדושים" אין בהם קדושת קורבן כלל והם כחולין גמורים.
נראה שמחלוקת זו מצביעה על שתי הבנות שונות ביחס לאופי הקדושה החלה על הוולד במעי אימו. לדעת רש"י קדושת האם מועתקת אל הוולד כמות שהיא, וממילא גם הוא נחשב מעין קורבן קטן שצריך להקטיר את איבריו (אומנם אין הוא קורבן נפרד, ואין הוא צריך שחיטה וזריקה בפני עצמו). מאידך, לדעת התוספות הוולד נכלל בתוך קדושת הקורבן של אימו ונחשב כחלק מבשרה וכאיבר מאיבריה, וממילא אין צורך בהקטרת חלבו ויש לאכול את כולו בקדושה כאחד מאיברי הקורבן.
מסתבר ששורשיה של מחלוקת זו הם בהבנת מעמדו של העובר כ"ירך אמו". בתוספות במסכת בבא קמא (מז ע"א) מבואר שיש שתי משמעויות לאמירה ש"עובר ירך אמו":
א. כל חלות שחלה על האם חלה גם על העובר (אם היא נרבעה – גם הוא נרבע).
ב. לעובר אין מעמד מעבר למעמדו כחלק מאימו (אם היא נטרפה ואין לה חיות – גם לו אין חיות).
נראה שרש"י מקבל רק את ההבנה הראשונה, ולכן הוא סבור שהעובר מקבל את קדושת הקורבן מאימו והיא מיושמת בו באופן נפרד. בעלי התוספות, לעומתו, מקבלים גם את ההבנה השנייה, ולכן סבורים שאין העובר יכול לקבוע קדושה לעצמו ולהגדיר את חלביו כחייבים הקטרה, והוא נחשב רק כאיבר מאיברי אימו.
|