החולקים בבשר הקרבן / זבחים צט

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

המשנה בדף צח ע"ב מלמדת כי כוהן שאינו ראוי לעבודה אינו אוכל בקודשים. המשנה אף מביאה מקור לכך – "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה".

ואולם סוגיית הגמרא מתעלמת מן המקור המפורש במשנה, פותחת בשאלה 'מנא לן' ומביאה מקורות שונים לאיסורם של כוהנים שאינם ראויים לעבודה לאכול. מדוע הגמרא אינה מסתפקת בפסוק שהובא במשנה?

שאלה נוספת המתעוררת מתוך הסוגיה היא לגבי גודל הקבוצה אשר בין חבריה מתחלקים הקורבנות. בגמרא נאמר בפירוש כי 'משמרה כולה – אין מחטאין ואוכלים', כלומר כל המשמר מתחלק בבשר הקורבן. אומנם בתורת כהנים (צו ד, י) נאמר בפירוש – "יכול לכולן? תלמוד לומר 'לכהן המקריב אותה', הא כיצד – זה בית אב המקריבים אותה". כלומר הקורבנות מתחלקים רק בין הכוהנים העובדים באותו היום, ולא לכוהני המשמר של השבוע כולו. וכן פסק הרמב"ם בהלכות מעשה הקורבנות (י, יד), שרק אנשי בית אב חולקים. אם כן, מדוע נקטה סוגייתנו "משמרה כולה"?

בעלי התוספות (יבמות מ ע"א ד"ה רצה) מציעים כי פשט הפסוק, הדורש שהכוהן המקריב את הקורבן יאכלנו, אכן נשמר, ולכוהן המקריב יש מצווה לאכול. בעל בית הלוי (שו"ת חלק א ב, ז) הציע לכך נפקא מינה מעניינת. לדעתו, כוהנים רגילים האוכלים מן הקודשים אינם חייבים לאכול כזית, מכיוון ש"מצות אכילת קדשים הא לא הוי המצוה כלל על אדם מיוחד, דהא לא הוי חיובא אקרקפתא דגברא, רק המצוה דבשר קדשים יהיו נאכלין... ואם כן הרי גם באכל כל אחד פחות מכזית מכל מקום הא הקדשים נתאכלו".

בעל בית הלוי עצמו, בהמשך דבריו שם, מתייחס לדברי התוספות שהובאו לעיל ומעיר כי על פיהם מתחדש שעל הכוהן המקריב לאכול כזית, שהרי המצווה מוטלת עליו לאכול.

ייתכן שיש להרחיב את דברי בעל בית הלוי על פי התוספות, וזאת לאור הספרא שהבאנו לעיל. בספרא נאמר בפירוש ש'הכוהן המקריב' אינו רק הכוהן המקריב בפועל, אלא בית האב כולו נחשב כ'מקריב'. אנשי המשמר, לעומת זאת, זכאים באכילה, אך לא מכוח מצווה המוטלת עליהם לאכול את הקורבן אלא מצד מצוות הקורבן שיֵאָכֵל, וכפי שחילק בעל בית הלוי.

אמור מעתה: יש צורך בשני מיעוטים כדי ללמדנו שכוהן שלא היה ראוי לעבודה בעת ההקרבה אינו משתתף באכילת הקורבן. הלימוד הראשון נועד לצמצם את מצוות האכילה המוטלת על הגברא ולהגבילה לכוהנים הנחשבים 'מקריבים', כלומר כל כוהני בית האב אשר היו ראויים לעבודה בעת ההקרבה. הלימוד השני נועד למעט את פסולי העבודה לא רק ממצוות הגברא לאכול כי אם גם מן האפשרות לקיים את מצוות הקודשים שיֵאָכְלוּ.

המשנה הביאה את הפסוק "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה". פסוק זה מלמד שמצוות האכילה חלה דווקא על המקריב, ולאור הספרא – דווקא על הכוהנים מבית האב, הראויים להקריב.

הגמרא הקשתה מנא לן שאף אנשי המשמרת, שאינם מקריבים בפועל באותו היום, ומכל מקום חולקים בקורבנות ואוכלים מכוח מצוות אכילת קודשים, פסולים אפילו מאכילה זו, כאשר אינם ראויים לעבודה. על כך מביאה הגמרא כמקור את הפסוק "הכהן המחטא אותה יאכלנה", שאינו עוסק בכוהן כי אם בקורבן, כפי שעולה מהמשך הפסוק – "במקום קדוש תֵּאָכֵל" וכו'.