|
דין אונן בהבאת קורבנות / זבחים קהרב ברוך וינטרוב
בדף צט ע"ב הקשתה הגמרא מברייתא אחת, שנאמר בה כי לדעת רבי שמעון יכול האונן להקריב פסחו ולאוכלו בלילה, על ברייתא שנייה, שנאמר בה כי לדעת רבי שמעון האונן אינו יכול להביא את הפסח ולאוכלו בערב. מדובר למעשה בקושיה כפולה – קושיה אחת לגבי היתר ההבאה של האונן מבעוד יום וקושיה שנייה לגבי היתר האכילה בלילה.
בסוגייתנו מיישבים רבא ואביי, כל אחד בדרכו, את שיטת רבי שמעון. שניהם מסכימים כי היתר האכילה מבוסס על כך שלדעת רבי שמעון אנינות הלילה היא דרבנן בלבד, וכיוון שכך – לא העמידו חכמים דבריהם במקום כרת. המחלוקת ביניהם היא על השאלה כיצד להסביר את הסתירה לגבי היתר הבאת קורבן הפסח של האונן מבעוד יום.
לדעת אביי, רבי שמעון התיר להביא את קורבן הפסח אם מתו של האונן נפטר בי"ד בניסן לאחר חצות היום, ואז כבר נתחייב האונן בקורבן הפסח. לדעת רבא, אף אם המיתה הייתה לאחר חצות אין זה מועיל לאונן, שכן סוף סוף הרי הוא אונן. היתר האכילה נאמר רק כשההבאה כולה הייתה קודם פטירתו של המת.
לכאורה סברת רבא פשוטה יותר – מדוע משנה הדבר אם חל חיוב הקורבן קודם לאנינות או לאחר האנינות? הרי אונן אסור להביא קורבנותיו, וכפי שלמד רבי שמעון עצמו – "כשהוא שלם מביא, ואינו מביא כשהוא אונן"!
כדי לחזק את חילוקו בין קודם חצות לאחר חצות מביא אביי סתירה בין ברייתות שונות לגבי חיובו של אדם לקבור את קרוביו בערב פסח ומיישב שחיוב קבורת קרוב שנפטר לפני חצות קודם לחיוב הבאת הפסח, אך קבורת קרוב שנפטר לאחר חצות נדחית מפני חיוב קורבן הפסח.
מכאן נשמע כי לדעת אביי איסור שילוח קורבנות על ידי האונן אינו תוצאה של עצם העובדה שקרובו נפטר, אלא תלוי בחלות חיוב הקבורה. לכן אם הקרוב נפטר לאחר חצות היום, לא חל על שארו חיוב הקבורה, שכן חיוב הפסח קדם לו, וממילא כלל אין הוא מוגדר אונן!
הדברים מפורשים באלפסי זוטא, המובא בכנסת ראשונים (זבחים ק ע"א אות לג*):
"והכא במאי עסקינן, שמת אחר חצות, שחל עליו חיוב פסח קודם לאנינות. אי נמי שמת בעיר אחרת, אף על פי שהיה אונן ונודע לו קודם חצות, מכל מקום כיון שאינו עמו בעיר ואין צריך ליטמא לו טובל ואוכל פסחו לערב".
באלפסי זוטא מבואר כי איסורי האונן בקודשים תלויים בחיוב הקבורה וההיטמאות. במקום שאין חיוב קבורה – אין גם איסורי אונן.
נראה כי דעתו של אביי נתמכת גם מדברי הירושלמי לגבי פטור אונן ממצוות:
"א"ר בון: כתיב 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך' – ימים שאת עוסק בהן בחיים ולא ימים שאת עוסק בהן במתים".
כלומר ימים שאדם עוסק בהם בקבורת מתיו אינם ימים שהוא עוסק במצוות, ולענייננו – בשילוח קורבנות.
נמצאנו למדים, אם כן, שנחלקו רבא ואביי לגבי הפקעתו של האונן מקודשים. לדעת רבא האונן מופקע מקודשים מצד אבלותו ועצבותו, ועל כן אין זה משנה אם הפטירה אירעה קודם חיוב הפסח או לאחריו – סוף סוף האדם עצב ואבל, ואינו 'שלם' מספיק כדי להביא קורבן.
לדעת אביי, לעומת זאת, האונן מופקע מהבאת קודשים בשל התעסקותו במצווה מסוג אחר לגמרי – מצוות קבורת המת, וביום שאדם עוסק במתים אין הוא עוסק בהבאת קורבנות. על כן במקום שקדם חיוב הקורבן לחיוב הקבורה הדין מתהפך – יום שהאדם עוסק בהבאת קורבנות לבית החיים, אין הוא עוסק בהבאת מתיו לבית הקברות.
|