משיחת כוהן הדיוט / זבחים קא

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

נחלקו התנאים, ואחריהם האמוראים, מתי נתכהן פנחס. יש שסברו שהוא נתכהן יחד עם אהרן, אחרים פירשו כי התכהנותו אירעה עת בירך אותו ה' לאחר מעשה זמרי, ואילו לדעת רב אשי לא נתכהן פנחס עד ימי יהושע.

בעלי התוספות (ד"ה ההוא בברכה) מבארים כי לדעת רב אשי, אף לאחר שברך הקב"ה את פנחס בכהונה בעקבות מעשה זמרי, עדיין נותרה הבחירה ביד ישראל מתי לכהן את פנחס. אומנם בתוספות יש שתי גרסאות, אשר ייתכן שהשוני ביניהן משמעותי להבנת היחס שבין ברכת הקב"ה להחלטת העם.

על פי הגרסה שלפנינו, אף לאחר הברכה לא נעשה בפנחס כלום עד לימי יהושע – אז הטיל פנחס שלום בעם ונתרצה להם, ואז "נתרצו לו והלבישוהו ומשחוהו וחנכוהו בחביתין".

אומנם גרסה אחרת בתוספות (כזו שעמדה למשל לפני האבני נזר, יורה דעה שיב, יב) אינה גורסת את המילה "ומשחוהו". על פי גרסה זו, המשיחה הייתה מייד לאחר ברכת ה', אלא שהכיהון בפועל התעכב עד להתרצותו של פנחס על העם, הלבשתו וחינוכו בחביתין.

לפנינו אם כן מחלוקת יסודית בהבנת תפקיד המשיחה. על פי גרסה אחת המשיחה מסורה בידי העם, והיא חלק מהכנסת הכוהן לתפקידו, ואילו על פי הגרסה השנייה המשיחה מסורה בידי הקב"ה והיא סימן לבחירת הא־ל.

ייתכן כי שאלה זו עומדת גם במוקדה של מחלוקת הרמב"ם והראב"ד לגבי דין כוהן הדיוט לעניין יציאה מן המקדש. הרמב"ם (ביאת מקדש ב, ה) כתב:

"כהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד חייב מיתה, בין כהן גדול בין כהן הדיוט, שנאמר 'ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו'..."

הראב"ד השיג על כך:

"תימה גדול הוא זה, שלא נאמר אותו פסוק אלא לאותה שעה, בשביל שנמשחו בניו".

הראב"ד טוען שיש לחלק בין אלעזר ואיתמר, שאכן נאסרה עליהם היציאה מפתח המקדש כשהיו אוננים על נדב ואביהוא, ובין כוהנים הדיוטות אחרים בדורות הבאים. סיבת החילוק, לדעת הראב"ד, היא שאלעזר ואיתמר נמשחו, בעוד שאר הכוהנים ההדיוטות אינם נמשחים.

הגר"ח (בחידושיו על אתר) ביאר כי הראב"ד לא סבר שאלעזר ואיתמר היו בעלי מעמד מיוחד, מעין משוחי מלחמה. עצם המשיחה, לדעתו, היא ששינתה את דינם, אף שנחשבו ככוהנים הדיוטות לכל דבר ועניין. מדוע אם כן משיחתם תאסור עליהם את היציאה מבית המקדש?

נראה כי הראב"ד הבין שהמשיחה היא הסימן לבחירה הא־לוהית, להיות האדם שלוחו של הקב"ה. כמשוח ה' נדרש הכוהן להקריב את ענייניו הפרטיים, ואף הכואבים ביותר, כגון מיתת קרוביו, לטובת ההישארות במקדש. שאר הכוהנים ההדיוטות, שלא נבחרו אישית בידי הקב"ה, וכהונתם באה להם רק מכוח אבותיהם, אינם מצויים במדרגה זו, ועל כן דינם לצאת מן המקדש ולהתעסק בקבורת קרוביהם.

הרמב"ם, לעומת זאת, סבר כי המשיחה אינה סימן לבחירה הא־לוהית אלא חלק מהכנת הכוהן לתפקידו, ועל כן אין לחלק בין כוהן הדיוט שהגיע למעמדו מכוח משיחה לכוהן הדיוט שהגיע למעמדו מתוקף אבותיו. בין כך ובין כך – מעמדו שווה. על כן אם מצינו שאיתמר ואלעזר נאסרו ביציאה מן המקדש, כך דינם של שאר כוהנים הדיוטות לדורות.