|
כהונתו של משה / זבחים קבהרב אביהוד שורץ
הגמרא בפרקנו עוסקת בהרחבה בשעיר החטאת שנשרף בימי המילואים ובדין והדברים בין משה לאהרן בנושא. אגב כך בוחנת הגמרא את מעמדו האישי של משה רבנו. בדף קא ע"ב קובע רב שמשה רבנו היה כוהן גדול. הגמרא מקשה על רב ממקורות שונים, ובדף ק"ב מתברר ששאלת מעמדו של משה נתונה במחלוקת בין התנאים:
"כתנאי; 'ויחר אף ה' במשה' – רבי יהושע בן קרחה אומר: כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם וזה לא נאמר בו רושם. ר"ש בן יוחי אומר: אף זה נאמר בו רושם, שנאמר: 'הלא אהרן אחיך הלוי'... עכשיו הוא כהן ואתה לוי. וחכמים אומרים: לא נתכהן משה אלא שבעת ימי המלואים בלבד; ויש אומרים: לא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה".
יש להתלבט אם שתי הדעות האחרונות בברייתא מבארות את דעת רבי יהושע ומסבירות שמשה זכה לכהונה ולא נענש מכוח חרון האף, או שמא הן מבארות דווקא את דעת רבי שמעון ומבהירות כיצד הצטמצמה כהונתו של משה מחמת חרון האף. כך או כך, ברור שהמחלוקת המרכזית היא זו שבין רבי יהושע לרבי שמעון.
דומה שביסוד מחלוקת תנאים זו עומדת שאלה פרשנית משמעותית בביאור סירובו של משה לקבל על עצמו את השליחות שהוטלה עליו במעמד הסנה. מפשטי המקראות עולה שמשה אכן ביקש להתחמק מן השליחות בכל דרך אפשרית, והקדוש ברוך הוא מוכיחו על כך ומותח עליו ביקורת. ביטוי בולט לכך מצאנו בפירוש הרשב"ם (שמות ד, יד):
"ויחר אף ה' במשה – וחרון אף עשה רושם לפי הפשט כאמור לפנינו 'ויפגשהו ה' ויבקש המיתו'".
הרשב"ם קובע במפורש שחרון האף אכן עשה רושם, וסיפור המפגש במלון אינו אלא עונש על סירובו של משה לקבל עליו את השליחות.
רבי אברהם אבן עזרא מצטט דעה דומה לזו של הרשב"ם, ומוסיף "חלילה להיות פירוש זה הפסוק". הרמב"ן מבאר יותר:
"והסיבה למשה בכל הסרבנות הזאת ענותו הגדולה מכל האדם אשר על פני האדמה, שלא היה מוצא את לבו להתגדל ולדבר אל המלך ושיתפאר לאמר ה' שלחני ולא על ישראל להוציאם ממצרים ולהיות עליהם מלך".
לדעת הרמב"ן אי אפשר להציג את משה רבנו באור שלילי, שהרי פרשה זו כולה משקפת את ענוותנותו המיוחדת.
כאמור, מחלוקת פרשנים זו גלומה, במידה רבה, במחלוקת התנאים בסוגייתנו: האם מדובר בחרון אף של ממש, המותיר רושם וענישה על המעשה השלילי; או שמא מדובר בחרון אף מיוחד, שאיננו מותיר רושם כלל ועיקר.
כפי שראינו, הרשב"ם סבור שהקב"ה אכן מבקר את משה רבנו על סירובו ואף מבקש להענישו בעונש חמור – עונש מוות. ואולם עמדת רבי שמעון היא שמשה אכן נענש, אך בעונש שונה לחלוטין – שלילת הכהונה. מהי דעת רבי יהושע בדבר שלילת הכהונה? כאמור, ייתכן שהחכמים מבארים את דעת רבי יהושע, ולדעתם הכהונה לא נשללה ממשה לחלוטין. אך אף אם נפרש כך, כולי עלמא מודים שמשה לא זכה לכהונת עולם כפי שזכה אהרן. האם לדעת רבי יהושע אין בכך עונש?
דומני שהתשובה לשאלה זו מצויה במשפט קצר בסוגיה לעיל. הגמרא העלתה הצעה שלפיה אם משה רבנו אכן היה כוהן, הוא יכול היה לאכול את בשר החטאת במקום הכוהנים האוננים על מות אחיהם. אך הגמרא דוחה הצעה זו ומסבירה:
"דילמא שאני משה, דטריד בשכינה".
משה רבנו עסוק היה בעניינים עליונים ונשגבים, ולא היה לו פנאי לאכילת קודשים. לכאורה הדברים מתמיהים: אכילת קודשים איננה פעולת חולין שגרתית אלא חלק מהותי מעבודת הקודש שבבית המקדש. זאת ועוד, האוכל קודשים מקיים מצות עשה. האם יכול אדם – צדיק ונשגב ככל שיהיה – לפטור עצמו מן המצוות בטענה שהוא "טריד בשכינה" ואחוז בעולמות עליונים?!
לעניות דעתי זו בדיוק נקודת ההבדל בין משה ואהרן. אהרן ממלא את תפקיד הכוהנים, אשר מצד אחד הם "שלוחי דרחמנא" ומצד שני הם "שלוחי דידן". תפקיד הכוהנים הוא לחבר ולקשר עליונים ותחתונים. הכוהנים עסוקים באכילה גשמית של בשר, אך מרוממים אותה ומשלבים אותה בעולם של עבודת ה'.
משה רבנו נתעלה למדרגה כה גבוהה עד שבמידה זו או אחרת התנתק מן העולם הזה. אומנם המלאכים תמהו "מה לילוד אישה בינינו?", אך בסופו של חשבון משה אכן השתחרר מתדמית זו של "ילוד אישה": הוא לא אכל ולא שתה ימים רבים, עור פניו קרן והוא נתעלה למדרגות שלא היו לפניו ולא תהיינה אחריו.
אלא שדווקא משום כך החליט הקדוש ברוך הוא להעניק את הכהונה לאהרן. לא היה בכך עונש, לדעת רבי יהושע בן קרחה, אלא הגדרה מדויקת של אופי התפקיד: משה עסוק בעליונים, ואילו אהרן הכוהן עסוק בחיבור עליונים ותחתונים ובהנחלת התורה והקדושה בעולם המעשה.
|