עור קורבן שנמצא טרפה / זבחים קד

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה (קג ע"ב) התבאר שעורותיהם של קודשים פסולים יוצאים לבית השרפה, ואין הכוהנים זוכים בהם. כמו כן הובאו במשנה דברי רבי חנינא סגן הכוהנים: "מימי לא ראיתי עור שיוצא לבית השריפה". הגמרא בסוגייתנו מקשה כיצד ייתכן דבר זה, שהרי אם העור הופשט ולאחר מכן נמצא הקורבן טרפה מתברר למפרע שהקורבן היה פסול ויש לשרוף את עורו:

"והאיכא נמצאת טריפה בבני מעיים!"

הגמרא מיישבת:

"קסבר: נמצאת טריפה בבני מעיים – מרצה".

כלומר לדעת רבי חנינא מכיוון שפסולו של הקורבן לא הוכר עד לאחר שהופשט ודמו נזרק, שוב אין הוא פוסל את העור. דברי רבי חנינא קשים מסברה, שהרי בסופו של דבר התברר שהקורבן היה טרפה כבר בשעת שחיטתו, ומה בכך שהפסול התגלה רק לאחר מכן?

רבים מהאחרונים הבינו בעקבות קושיה זו שרבי חנינא סבור שאין קשר מהותי בין העור ובין הקורבן, וגם אם הקורבן פסול יכולים הכוהנים לזכות בעורו. אומנם אם הטרפה הייתה ניכרת קודם לכן – היה העור נגרר אחר הקורבן ונשרף עימו, אך מכיוון שהעור כבר הופשט – שוב אין הוא נחשב חלק מהקורבן והכוהנים זוכים בו אף שהקורבן עצמו נפסל ונשרף.

ניתוק מהותי יותר בין העור לקורבן נמצא בדברי החזון איש (בכורות כג, א). לדעתו, מדאורייתא מותר ליהנות אף מעור קורבן שנפסל בגלוי קודם שהופשט העור. רק מדרבנן אסרו עור זה בהנאה, ולדעת רבי חנינא לא גזרו במקרה שבו התגלה הפסול לאחר ההפשט.

אומנם בדברי הראשונים אפשר למצוא גישה אחרת, ולפיה רבי חנינא מקבל את הקשר שבין העור והקורבן ואת התלות העקרונית ביניהם, וחידושו הוא דווקא בדין 'טרפה בבני מעיים'. וכך כותב הרשב"א (שו"ת הרשב"א א, תשל) בשם המהר"ם מרוטנבורג:

"אע"ג דהוי פסול דקודם הפשט וקודם זריקת הדם מרצה על העור, דחשבינן לה כהכשר כל זמן שלא נודע פסולו".

דברים אלו הם חלק ממערכה שלמה שהמהר"ם מחדש בה ש"ידיעה גורמת הדבר", כלומר אף שפסול הטרפה היה בבהמה כבר בשעת השחיטה, אין היא נחשבת טרפה עד שהדבר יתגלה וייוודע. סברה זו היא חידוש גדול, ויש שהתקשו לקבל אותה (ראה שערי היכל מערכה רעא הע' 3). יש להעיר שאפשר למצוא בסברה זו תשתית פילוסופית־דתית לתאוריות המדעיות שהועלו במאה ה־20 בעקבות משוואת שרדינגר ותופעת הסופרפוזיציה של האלקטרונים. לפי תאוריות אלו העובדה שישות תבונית מודעת לדברים היא שמעניקה להם את עצם קיומם. עם זאת אין הכרח להרחיק לכת עד כדי כך, משום שדברי המהר"ם עוסקים בהשפעת המודעות על הגדרות הלכתיות ולא על מציאות פיזיקלית.

נפקא מינה אפשרית בין הגישות השונות היא טרפה שאפשר היה לדעת עליה מראש אלא שלא בדקו ולכן לא נודעה עד לאחר ההפשט. לדעת החזון איש, במקרה כזה לא התירו חכמים את עור הבהמה משום שהכוהנים היו יכולים לגלות את הטרפה קודם ההפשט. אומנם לפי סברת המהר"ם מרוטנבורג יש צורך בידיעה בפועל כדי להגדיר את הטרפה ככזו, ועל כן גם במקרה כזה יהיה העור מותר לכוהנים.