|
סופו לטמא טומאה חמורה / זבחים קההרב אברהם סתיו
בסוגייתנו מופיע כלל שלפיו חפץ העומד ליצור טומאה חמורה באופנים מסוימים (על ידי אכילתו או עבודה בו) נחשב בעל טומאה קלה לטמא אוכלים ומשקים במגעו כראשון לטומאה. התנאים נחלקו בהיקפו של כלל זה:
"ת"ר: פרים ופרה ושעיר המשתלח – המשלח, השורפן והמוציאן מטמא בגדים, והן עצמן אין מטמאין בגדים אבל מטמאין אוכלין ומשקין, דברי ר"מ.
הגמרא מבארת שגם חכמים מודים עקרונית בכלל שכל שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא במגע, ואף מקבלים את היישום שלו בנבלת עוף טהור שמטמאת טומאה חמורה בבליעה ומשום כך מטמאת אוכלין ומשקין במגע. אומנם בביאור דעת חכמים ביחס לפרים הנשרפים ושעיר המשתלח נחלקו הראשונים:
דעת הרמב"ם (שאר אבות הטומאות ג, ב–ג) – למסקנה חכמים אינם מיישמים כלל זה בפרים ושעירים, ולדעתם אין הם נחשבים כדבר שסופו לטמא טומאה חמורה (עי' כסף משנה שם). עמדה זו קשה להבנה הן בפשט הגמרא והברייתא והן מסברה.
דעת רש"י (המתיישבת היטב עם פשט הגמרא) – חכמים מיישמים את הכלל גם ביחס לפרים ושעירים, אלא שלדעתם כלל זה תקף רק ביחס לבהמה שיש לה פוטנציאל של קבלת טומאה. משום כך סבורים חכמים שדווקא פרה אדומה ופרים הנשרפים, שנשחטו ונחשבים 'אוכל', מטמאים טומאה קלה במגעם, ואילו שעיר המשתלח שעודו בחיים ואינו נחשב 'אוכל' אינו יכול לטמא כלל. זאת בניגוד לדעת רבי מאיר, הסבור שגם שעיר המשתלח מטמא טומאה קלה אף שהוא עדיין בחיים.
נראה שמחלוקת התנאים, על פי שיטת רש"י, משקפת שתי הבנות בדין "סופו לטמא טומאה חמורה" (וכעין זה כתב גם הגרי"ז בחידושיו על אתר):
א. רבי מאיר סובר שאותה טומאה חמורה שמטמאת הבהמה את העוסקים בה מטמאת באופן קל יותר את הנוגעים בה. ממילא אין צורך שהבהמה תהיה ראויה לקבל טומאה כדי לטמא במגעה, כמו שאת הטומאה החמורה היא יכולה ליצור על אף שאין היא ראויה לקבל טומאה. טומאה זו נובעת מן הבהמה עצמה, ואין היא צריכה לקבל אותה ממקור חיצוני לה.
ב. חכמים סוברים שהטומאה החמורה יוצרת בבהמה דין נוסף של טומאה קלה, כמו שהיא יוצרת טומאה קלה אצל העוסקים בה. ממילא צריך שהבהמה תהיה ראויה לקבלת טומאה כדי שתוכל לטמא במגעה, שכן הטומאה הקלה איננה נובעת מתוכה אלא נוצרת כתוצאה מקרבתה אל הטומאה החמורה.
|