פסול זמן בבמה / זבחים קכ

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הגמרא בסוגייתנו מסתפקת אם יש פסול זמן בבמה, כלומר אם יש פסול בקורבן שבחלק כלשהו ממנו לא נעבדה העבודה – זריקת הדם, הקטרת האימורין, אכילת הבשר וכו' – על פי זמנה.

מכך שאין פסול יוצא רוצה הגמרא להסיק שכיוון שפסול יוצא ופסול זמן מביאים שניהם לשרפת הקורבן הפסול, הרי שיש מקום להשוות ביניהם ולומר שאף זמן אינו פוסל בבמה.

נראה כי ההשוואה בין פסול זמן לפסול מקום מבוססת על ההנחה כי הדין המשותף של שרפה מלמדנו על דמיון ביניהם. שניהם קשורים להגבלות המוטלות על הקורבן – היכן מותר לו להיות והיכן אסור לו להיות, הן בממד המקום הן בממד הזמן. קורבן חוץ לזמנו הרי הוא כקורבן שאינו במקומו. אם נקבל השוואה זו, העובדה שאין פסול יוצא בבמה לא ללמד על עצמה יצאה כי אם ללמד על הכלל יצאה – קורבנות הבמה אינם מוגבלים בהגבלות של מקום, וממילא גם לא בהגבלות של זמן.

על השוואה זו משיבה הגמרא בקל וחומר מעופות: מה עופות שאין מום פוסל בהם – זמן פוסלן, במה שמום פוסל בה – ק"ו שזמן יפסול בה.

השפת אמת הקשה על סברה זו: הרי בעופות יש פסול יוצא, ואם כן כיצד אפשר ללמוד מהם על במה, שיוצא אינו פוסל בה?

שמא יש להציע שכוונת הגמרא להצביע על העובדה שאכן בבמה אין פסול יוצא, אך יש פסול מום. שמא יש ללמוד מכאן כי היעדרו של פסול יוצא אינו נובע מחוסר חשיבותו של אופן ההקרבה בבמה אלא מעובדה מציאותית – בבמה אין מחיצות, וכיוון שקדושתה אינה מובחנת באופן חד מן החוץ – אין בה פסול יוצא. כלומר מעיקר הדין פסול יוצא שייך אף בבמה, אך הוא אינו בא לידי ביטוי בפועל בשל העדר המחיצות.

כעת יובן הקל וחומר שעורכת הגמרא. הקל וחומר עוסק בדיני מעשה ההקרבה גופו, כגון הימצאותו של מום בקורבן. המום הוא פסול במעשה הנתינה, שכן זוהי נתינה שאינה מכובדת ("הקריבהו נא לפחתך"). מום אינו פוסל בעוף כיוון שזהו קורבן שחשיבותו מלכתחילה נמוכה יותר, ובכל זאת אף בקורבן כזה זמן פוסל. בבמה, שבה מצינו שמעשה ההקרבה חשוב, שהרי מום פוסל בה – קל וחומר שאף זמן יפסול.

הגמרא דוחה את הלימוד מעוף, שכן עוף מוקרב בידי כוהן דווקא, ואילו בבמה אפשר להקריב אף בלא כוהן. על פי דרכנו נאמר שהעדר הצורך בכוהן בבמה מלמד שמעשה ההקרבה בבמה אינו מעשה חשוב. אומנם מום פוסל בבמה, כיון שעצם קיומו של המום הוא פגיעה במי שמקריבים לו, אך לינה לא תפסול.

בסופו של דבר מוכיחה הגמרא את קיומו של פסול לן בבמה מן הפסוק "וזאת תורת זבח השלמים", כלומר אין זה רק דין במקום ההקרבה, כמו יוצא, או במעשה הכללי של ההקרבה, כמו מום, אלא חלק מתורת הקורבן עצמו. בדיוק כפי שמהות השלמים היא שחלק מן הבשר ייאכל לכוהנים וחלקו ייאכל לבעלים, כך מהותם היא להיות מוקרבים ביום אחד ונאכלים לשני ימים ולילה. וכפי שמהותה של עולה להיות מוקטרת כליל, כך מהותה להיות מוקרבת ביום אחד. וכן בשאר הקורבנות – הזמן הוא חלק מהגדרת הקורבן. כך עולה גם מדיני פיגול, שבהם למחשבת חוץ למקומו השלכות חמורות פחות מאלה של מחשבת חוץ לזמנו.

ההקפדה על גדרי הזמן חשובה וחיונית ביותר בדיני הקורבנות בפרט ובעבודת ה' בכלל. הקרבת קורבן היא שיא של עבודת ה' בגשמיות, ולעבודת ה' בגשמיות אורבת תמיד הסכנה של היסחפות לעשייה רבת עוצמה אך חד־פעמית. עשייה כזו, על אף העוצמות הרוחניות שהיא מבטאת ומשדרת, אינה יכולה להשפיע באופן אמיתי על האדם. וכך אמר מו"ר הרב יהודה עמיטל זצ"ל באחת משיחותיו:

"בהקדמה לספר 'עין יעקב' מופיע מדרש שלא נודע מקורו, העוסק במציאת פסוק שיכלול בקצרה את כל התורה. דעות שונות מובאות במדרש זה: בן זומא מציין את הפסוק 'שמע ישראל' – פסוק העוסק בקבלת עול מלכות שמים; בן ננס רואה בפסוק 'ואהבת לרעך כמוך' פסוק כולל יותר; ואילו שמעון בן פזי מבכר את הפסוק 'את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים'. מסקנת המדרש שם היא כי 'הלכה כבן פזי, דכתיב 'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו''. נראה שהמדרש לא בא לומר שהקרבנות הם עיקר התורה; אם לכך הייתה כוונתו יכול היה להביא פסוקים רבים אחרים הקשורים לקרבנות. המדרש מדגיש את חשיבותה של המחויבות לדברים הבסיסיים: אין להשקיע את עיקר המאמץ במציאת חידושים ושינויים כי אם בעמידה במסגרת הבסיסית – כבש בבוקר וכבש בין הערביים. יתכן שמסגרת זו נראית משעממת ושגרתית, אך זהו עיקר התורה".

המחויבות לזמנים, ההקפדה על השגרה והבנייה האיטית וההדרגתית – כל אלו עומדים בבסיס עבודת ה' בכלל ובבסיס עבודת הקורבנות בפרט. מרכיבים אלו יופיעו בכל עבודת ה', בין שהיא נעשית במקדש, בבמה גדולה או בבמה קטנה, והם שהופכים את העשייה מ"אש זרה אשר לא צוה אותם" ל"ריח ניחוח אִשֶּׁה לה'".