פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ - הַפָּרֹכֶת
זבחים מא ע"ב
"ותנא דבי רבי ישמעאל: מפני מה נאמרה (ויקרא ד, ו) פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ בפר כהן משיח, ולא נאמר בפר העלם דבר של צבור? משל למלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה, אם מיעוטה סרחה - פמליא שלו מתקיימת, אם רובה סרחה - אין פמליא שלו מתקיימת".
הדרשה נסובה על ההבדל בין שני הפסוקים הכמעט זהים:
(ויקרא ד, ו) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה' אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ.
(ויקרא ד, יז) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה' אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת.
בפסוק הראשון כתוב פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ, ואילו בפסוק השני כתוב הַפָּרֹכֶת סתם.
הסבר נוסף להבדל זה שבין הפסוקים הובא בשטיינזלץ מהגרי"ז בשם ר' זלמן מוולוז'ין על סמך הירושלמי:
פר כהן משיח נהג רק בבית ראשון כאשר היו שמן המשחה והארון, לכן נקראה פרוכת הקודש. ואילו פר העלם דבר של ציבור בא גם כשאין ארון.
בלא שיסתור להלכה הנלמדת מהדרש, יש לומר על פי פשט דרך הלשון, שמצינו שדרך הפסוקים ללכת ולקצר ולסמוך על הנאמר לפני כן. לכן הפרוכת, בהא הידיעה, שבפסוק השני, היא הפרוכת שהוזכרה לעיל – פרוכת הקודש.
בקרבנות הנשיאים:
בנשיא הראשון כתוב: (במדבר ז, יב-יג) וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה: וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף וכו'.
ובנשיא השני בנשיא כתוב: (שם יח-יט) בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר: הִקְרִב אֶת קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת וכו'.
ואילו מהנשיא השלישי ואילך: (שם כד-כה) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן: קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת וכו'.
למרות שלא נאמר שהוא הקריב את קרבנו, אלא רק 'קרבנו' נשמע מהנשיאים שלפניו ש'קרבנו' הוא הקרבן שהקריב.
צידה:
(שמות יב, לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם.
מהי צֵדָה? מלשון ציד?
אלא שמילת צֵדָה היא קיצור הביטוי צֵדָה לַדָּרֶךְ המוזכר בבראשית מב, כה: וַיְצַו יוֹסֵף... וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ, ובבראשית מה, כא: וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ.
לאלפים:
בעשרת הדברות כתוב: (שמות כ, ה; דברים ה, ט) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.
פירוש: שלא ככתוב בפסוק הקודם שאת העוון הוא פוקד רק לשלשה דורות, את החסד הוא עושה לאלפי דורות. למי? לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי. האות ל' הראשונה במילה לאלפים מנוקדת בפתח, כלומר – אל אלפים.
ואילו בשלש עשרה מידות הרחמים כתוב רק: (שמות לד, ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים. ולא מפורט למי. אולם האות ל' הראשונה במילה לאלפים מנוקדת בקמץ, כלומר – אל האלפים, בהא הידיעה,– אל אותם אלפים שנזכרו לעיל, לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.
זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ:
(דברים ט, כז) זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ.
מה פירוש זכור לעבדיך, מדוע לא נאמר: זכור את עבדיך?
אלא שמשה מתאר פה את תפילתו, כפי שפירש בפסוקים הקודמים: וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי כִּי אָמַר ה' לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם. וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה'.
והלשון המקורית של אותה התפילה היא: (שמות לב, יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם.
הוי אומר שהמילים זכור לעבדיך וכו' הם קיצור לשון המפנה לפסוק המקורי בו נאמר שיזכור להם לאבות, כלומר עבורם, את השבועה שהבטיח להם.
פרשות שמע:
כתוב בפרשת והיה אם שמוע: (דברים יא, יט-כ) וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.
כל הפרשה עד המילה בם היא בלשון רבים, מדוע אם כן מהמילה בשבתך עד ובשעריך עובר הכתוב ללשון יחיד?
אלא שמילים אלו הם ציטוט הביטויים מתוך פרשת שמע הראשונה, שם נאמר: (דברים ו, ז-ט) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.
פרשות התפילין:
בפרשת קדש כתוב: (שמות יג, ה) וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
ואילו בפסוק המקביל שבפרשת והיה כי יביאך כתוב: (שמות יג, יא) וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ.
הבטוי "ארץ הכנעני" כולל איפוא גם את ארץ שאר העממים שהוזכרו לפני כן, וכאילו נכתב "הכנעני וכולי".
אַל יֵצֵא – אַל יֹצִיא:
אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי (שמות טז, כט).
בשלמא למאן דאמר במסכת עירובין דף נא ע"א: "אל יצא איש ממקמו - אלו אלפים אמה".
אלא למאן דאמר שמכאן להוצאה מרשות לרשות, קשה קושיית רב אשי במסכת עירובין דף יז ע"ב: "מי כתיב אל יוציא? אל יצא כתיב!?".
אלא שהפסוק מרמז לפסוק בשמות טז, כז: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ.
הרי שיציאה בשבת עניינה יציאה על מנת לטלטל.
וכאדם האומר לחברו צלצל אלי, וכוונתו לשיחה שאחר הצילצול.
תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם:
אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם (שמות כא, לו).
האם הפירוש הוא תמול או שלשום, או שהפירוש תמול ושלשום?
דברי תורה עשירים בביטוי המלא במקרא קמא:
לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ (שמות ד, י).
פַּדָּן:
וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל (בראשית מח, ז).
איזו פַּדָּן?
נסמך על האמור בכמה מקומות לפני כן – פַּדַּן אֲרָם.
במועדים:
וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת...
וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ... (דברים טז, י-יא)
חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ...
וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: (שם יג-יד).
המילים לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, ותיאור הלוי: אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, כתובים רק בחג השבועות, ובחג הסוכות הקיצור נסמך על האריכות שלפני כן.
במגילת אסתר:
וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם.
בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְנוֹחַ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה.
וְהַיְּהוּדִיים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן נִקְהֲלוּ בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ וְעָשֹׂה אֹתוֹ יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה. (אסתר ט, טז-יח)
בפסוק הראשון מבואר לשם מה נִקְהֲלוּ – וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם, וממה נחו – מֵאֹיְבֵיהֶם, בפסוקים הבאים נאמר נִקְהֲלוּ בלא פירוט התכלית, ונאמר וְנוֹחַ בלא הפירוט ממה נחו.
במעשה אליהו:
וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ. וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע. (מלכים א יט, טז – יז)
באיזכור השני לא הוזכרו שמות האבות.
פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל:
(דברים ד, טז) פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה.
(דברים ד, כג) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.
(דברים ד, כה) כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ.
הביטוי תְּמוּנַת כֹּל לכשעצמו אינו ברור – כל מה? הוא קיצור של תְּמוּנַת כָּל סָמֶל כלומר של כל צורה.
כָּל־הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר תִּדְרֹ֧ךְ כַּֽף־רַגְלְכֶ֛ם בּ֖וֹ:
(דברים יא, כד) כָּל־הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר תִּדְרֹ֧ךְ כַּֽף־רַגְלְכֶ֛ם בּ֖וֹ לָכֶ֣ם יִהְיֶ֑ה מִן־הַמִּדְבָּ֨ר וְהַלְּבָנ֜וֹן מִן־הַנָּהָ֣ר נְהַר־פְּרָ֗ת וְעַד֙ הַיָּ֣ם הָֽאַחֲר֔וֹן יִהְיֶ֖ה גְּבֻלְכֶֽם:
(יהושע א, ג) כָּל־מָק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר תִּדְרֹ֧ךְ כַּֽף־רַגְלְכֶ֛ם בּ֖וֹ לָכֶ֣ם נְתַתִּ֑יו כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־מֹשֶֽׁה:
