אבות מלאכה ארבעים חסר אחת / הרב דוב ברקוביץ

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

במלאכות שבת דיברה התורה שבכתב דרך כלל, ושבעל פה דרך פרט, שלא כבמלאכת המשכן. השבת קודמת למעשה המשכן, כיון שהכרת מקור החיים קודמת לפעולה המקדשת את החיים אליו

העיקרון לפיו מלאכות שבת נחלקות לשלושים ותשעה אבות מלאכה עשוי ללמד אותנו פרק ביחסים שבין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. על המילים הראשונות בציווי השבת בפרשת ויקהל (שמות לה, א'-ב'), "אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם", דרש רבי במכילתא, "להביא שלושים ותשע אבות המלאכות שאמר להם משה על פה". על פה – כיוון שאין אזכור בתורה המפרט ומגדיר מה הן מלאכות שבת, להוציא את הנאמר בפסוק שבאותה פרשה, "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", ואת המרומז בפסוק "בחריש ובקציר תשבות" (שמות לד, כ"א). זהו מקור אחד לאמירת המשנה בסוף פרק א בחגיגה, "הלכות שבת .... – הרי הם כהררים התלויים בשערה".

הדרשה של רבי במכילתא מופיעה בשינוי במסכת שבת דף צז: - "רבי אומר, דברים [=שניים] הדברים [=הה"א מוסיפה עוד אחד], אלה הדברים [אלה-בגימטרייה 36], אלו שלושים ותשע המלאכות שנאמרו למשה מסיני". הביטוי "אלה הדברים" - העומד במרכזו של דרשת רבי בשתי גרסאותיה - איננו מובן. הביטוי מעורר ציפייה שיבוא אחריו פירוט של "דברים" רבים הקשורים למצוות שבת, "אשר ציוה ה' לעשות אותם". אך בהמשך הפרשה אין פירוט שכזה, אלא כהרגלה של תורה במצוות שבת, הפסוק מגדיר הכללה של חיוב ה"שבתון" בלשון חיובי, ולאחר מכן ממשיך בהתראה, "כל העושה בו מלאכה יומת". הפירוט היחיד הינו הפסוק החריג בכל פרשיות שבת, "לא תבערו אש בכל מושבותיכם". למה מתכוון הפסוק בריבוי "אלה הדברים"?

בפרשת המשכן, הכתובה מיד לאחר פרשת השבת, ישנה תופעה הפוכה. בפסוק ד' כתוב "...זה הדבר אשר ציוה ה' לאמור " – דבר אחד, ולא 'דברים' כבמצוות שבת. הפעם מזומנת לנו הפתעה הפוכה: מיד לאחר הביטוי "זה הדבר" נמצא פירוט רב, רשימה ארוכה של תרומות שיש להביא למשה ולעדת ישראל, "זהב וכסף ונחושת וכו' ..." - לא פחות משבעה-עשר (!) פריטים שונים.

המבנה של הלכות שבת משקף את הכרת ירידת השפע והברכה מלמעלה למטה באופן שהאחד מתפרט לריבוי. כלומר, מצוות שבת המנוסחת תמיד בתורה שבכתב באופן כללי ואחדותי, דוגמת "לא תעשה כל מלאכה", הינה, לפי התורה שבעל פה, שלושים ותשע חטיבות שונות אשר כל אחת מהווה, בזעיר אנפין, תמונה של השבת השלימה. לדברי רבי, הביטוי "אלה הדברים" מרמז להתפרטות זו של איסור המלאכה הכללי לשלושים ותשע משפחות של מלאכות. המשמעות המעשית של התפרטות זו היא בכלל שמנוסח בדברי רב יוחנן בדף עג:, ובמקומות אחרים, "שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת", למרות שהוא שכח למעשה רק פסוק אחד, "לא תעשה כל מלאכה".

לעומת זאת התובנה בבניית המשכן היא הפוכה. המשכן נבנה מתוך שפע המובא מלמטה למעלה, שפע המשקף מציאות בה הריבוי יוצר תמונה של האחד הכללי. עצם קיומו של המשכן כמקום השראת השכינה מעוגן בכך שהבאת תרומות במגוון רב ביותר על ידי אנשים רבים יוצרת את "זה הדבר". כלומר ריבוי פריטי החיות שבעולם יכולה ליצור תמונת אחדות המאפשרת לבני אדם להעיד על השורש האחדותי של הזהב, הכסף, הנחושת, התכלת, הארגמן וכו'.

מקורות לל"ט המלאכות

בתלמוד הירושלמי על משנת "אבות המלאכה ארבעים חסר אחת" מובאים עוד הסברים המציעים רמזים בתורה שבכתב לזה שמספר אבות המלאכה, הוא שלושים ותשע: הסבר אחד הוא כנגד ארבעים חסר אחת "מלאכה" שכתוב בתורה (רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן); הסבר אחר הוא כנגד ארבעים חסר אחת פעם שכתוב במשכן "עבודה" ו"מלאכה" (רבי יוסי בי רבי בון בשם רב שמואל בר נחמני).

ההסבר השני קושר למעשה בין מלאכת המשכן לבין מלאכות שבת. הבבלי, המביא שיטות אלה בדף מט ע"ב, מחזק את הדעה השנייה בברייתא המקבלת אישוש על ידי אביי ורבא שם, ושוב בדף עג ע"ב, הקובעים כי "אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן". ביטוי מפורש לדעה זו נמצא במשנה בדף צו ע"ב: "היו שתיהן בדיוטא אחת (בעליה אחת באורך רשות הרבים על פני הבית, ויש הפסק רשות הרבים ביניהם) - המושיט חייב והזורק פטור, שכך היתה עבודת הלויים".

כידוע פרשיות שבת והמשכן הנן סמוכות זו לזו במספר מקומות בתורה כמו בפתיחת פרשת ויקהל. אחת הסיבות לכך, כפי שפרש הרמב"ן (שמות לא, יב-יג), היא לקבוע שאין בונים את המשכן בשבת - ומכאן שדווקא המלאכות שבהקמת המשכן הן שאסורות בשבת. מטרתן של השבת והמשכן, כאחת, הנה לכונן את ההכרה שמקור ברכת החיים איננו נמצא בגבולות העולם עצמו אלא בבורא עולם. המשכן מעצב הכרה זו על ידי חובת הקרבת ברכת העולם על גווניה – החי, הצומח והדומם – לגבוה. השבת מעצבת הכרה זו על ידי איסור מלאכות האדם הפועלות למימוש ברכת החיים היורדת מגבוה לחי, לצומח ולדומם. רעיון השביתה, כלומר ההכרה בכך שברכת החיים שבנחלתו מקורה בברכת הבורא, קודמת אפוא להכרה המכוננת את ההקרבה לגבוה.

שביתת הציויליזציה

המשנה של אבות המלאכה בדף עג. מיוסדת דוקא על התפיסה של רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן, שהמלאכה אינה נגזרת ממלאכת המשכן אלא משדה הפעולה הכללי של האדם. משנה זו מארגנת את אבות המלאכה במסגרת המשרטטת את יכולת האדם לשנות את חומר הגלם שברא הקדוש ברוך הוא בכדי ליצור חומר מעובד שמקנה קיום לתרבות האדם:

סדרא דפת – 11 מלאכות; סדרא דבגד – 13 מלאכות; סדרא דספר – 9 מלאכות; הבונה והסותר – 2 מלאכות (בית); המכבה והמבעיר – 2 מלאכות (אש); המכה בפטיש (תיקון כלי והשלמתו), והמוציא מרשות לרשות.

המבנה הברור מדגיש את יסודות קיום האדם – אוכל, לבוש, ספר, בית, אש וכלי. כלומר, לפי המשנה מלאכה האסורה בשבת הנה תחנה משמעותית בתהליך בו תרבות האדם, הציויליזציה, הופכת את העולם כפי שהקדוש ברוך הוא ברא אותו להיות "עולם האדם". התמונה הכללית היוצאת מהדרך שהמלאכות מאורגנות במשנה היא שבשבת תרבות האדם חייבת לשבות ממפעלה האדיר בכדי להכיר שוב בתשובה האמיתית לשאלה, מי ברא אלה. במובן זה המשנה מדגישה את המעמד הראשוני של השבת ביחס למשכן במובן זה שהמשכן גם הוא מהווה יצירה של תרבות האדם, מוקד בו פרותיו של עולם זה שהאדם בנה ועיצב אותו מהווים עדות לבריאת העולם ואחדותו.

בסיום, נודה לקוראים אם יציעו (באמצעות כתובת הדוא"ל) הסברים לבחירתה של המשנה בלשון "ארבעים חסר אחת" במקום בביטוי הפשוט "שלושים ותשע".