ארבעה נרות של מצווה / הרב דוב ברקוביץ
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
הנר מעצב את פני הבית בשבת. בפרק ראשון ראינו שאין פולין (מבערים כינים מבגדים) לאור הנר, ואין קוראין לאור הנר. באמת אמרו, החזן רואה היכן תינוקות קוראין, אבל הוא לא יקרא".
חיוניותו של אור הנר בשבת קובעת את יסוד ההלכה שהפתילות בנרות שבת חייבות להיות כאלה שמעלות "אור זקוף ונוח ובמקום אחד" (רש"י – בד"ה מסכסכת), ושהשמנים יהיו כאלה ש"נמשכים אחר הפתילה". כך מבטיחים שהמשתמש בנר לצרכיו בשבת לא יבוא לידי "הטיית הנר", האסורה בשבת מדין מבעיר.
בירור עניינם של נרות שבת היא המגמה המרכזית בסוגיית המבוא של פרק שני, כאשר הגמרא משווה בין ארבע סוגים של נרות לגבי הלכות שמנים ופתילות: נרות שבת, מנורת המקדש, אבוקות שמחת בית השואבה ונרות חנוכה.
נרות שבת ונרות המקדש
מורכב במיוחד הוא היחס בין נרות שבת למנורת המקדש. מצד אחד מקשרת הגמרא בין ההלכות של שני סוגי הנרות הללו - "תני רמי בר חמא: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, אין מדליקין בהן במקדש" (דף כא.). מאידך, תפקידם של שני סוגי הנרות הללו נראים שונים לחלוטין. דברים רבים נאמרו אודות היעוד של המנורה במקדש – להרבות בכבוד המקדש, להאיר את לחם הפנים בחינת, "וישם את המנורה באהל מועד נכח השולחן" (שמות מ, כ"ד), לסמל את הוראת התורה בישראל או להיות כלי לירידת השפע הרוחני הנובע מבין הכרובים בקדש הקדשים כמו שהשולחן מהווה כלי לירידת השפע הגשמי. כך או כך, לא היה שימוש מעשי באור הנרות של המנורה במקדש שהרי עיקר עבודת המקדש היה לאור יום.
למרות השוני ביחס לשימוש בנר, העובדה שהלכות השמנים והפתילות זהות בין שני סוגי הנרות מלמדת על זיקת עומק בין אור נר השבת לבין אור מנורת המקדש. כמו שהחובה של שמנים ופתילות איכותיים בנרות שבת באה לחזק את קדושת השבת מצד ההרחקה מטעם של "שמא יטו", כך גם השימוש באור הנר בא לחזק את קדושתה מצד עונג שבת ושלום בית. גם קדושת המקדש מתבטאת בהלכות נרותיו: אותם השמנים והפתילות האיכותיים שבנרות שבת מדרשים גם במנורת המקדש, לא לשם שימוש, אלא לקיום הדרישה ההלכתית ש"תהא השלהבת עולה מאליה".
דרישה מיוחדת זו היא כלי אנושי שדרכו מתגלה היסוד האלוקי הפלאי שבמקדש, שהיה "עדות לכל באי העולם שהשכינה שורה בישראל". כך מסבירה הגמרא בדף כב ע"ב: "מתיב רב ששת, 'מחוץ לפרוכת העדות', וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו? אלא עדות הוא לבאי העולם שהשכינה שורה בישראל. אמר רב, זו נר המערבי שנותן בה שמן כמידת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים".
נס תמיד בפך השמן
בנוסף להדלקת המנורה היתה במקדש הדלקה נוספת, גם היא מוזכרת בגמרא (דף כא.) - הדלקת שמחת בית השואבה. בהדלקה זו היה מותר להשתמש באור, והאור הגדול השתלב בעצם מצוות השמחה כמו שמתואר בפרק חמישי ממסכת סוכה. כאן גם לא היתה חובה של "שלהבות העולות מאליהן", ולכן היה מותר להשתמש בפתילות ושמנים שאסור היה להשתמש בהם בנרות שבת ובמנורה- כגון "בלאי מכנסי הכהנים".
שלושת דגמי ההדלקות הללו מהוות את הבסיס לבחינת סוג ההדלקה הרביעי – נרות חנוכה. לאורך מספר דפים מבררת הגמרא האם נרות חנוכה דומים במהותם לנרות מנורת המקדש, להדלקת שמחת בית השואבה או לנרות שבת?
ידועה שיטת הרמב"ן (בפירושו לבמדבר ח, ב'), שנרות חנוכה הם המשך של נרות המנורה במקדש. הרמב"ן מביא את מדרש במדבר רבה - "הקרבנות, כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו" - ומקשה עליו: "והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו, אף הנרות בטלות? אבל [=אלא] לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותינו".
הקביעה שנרות חנוכה הם למעשה המשך ישיר של נרות מנורת המקדש מרומזת בסוגייתנו, בין היתר, בסיפור המפורסם של "נס פך השמן". למעשה, הנס איננו חידוש כלל ועיקר. אין הוא אלא ביטוי, בזעיר אנפין, לתכונות שמוזכרות בקשר למנורת המקדש. נר התמיד, שהשלהבת שלה חייבת "לעלות מאליה", נתן ביטוי "לתמידיות הניסית", הרבה לפני נס פך השמן, כאשר השמן שבו לא כלה. היה "נותן בה שמן כמידת חברותיה, ו[למרות זאת] ממנה היה מדליק ובה היה מסיים".
מספר הלכות בסוגיה ממחישות את היסוד המקדשי בנרות חנוכה. למשל, "אין מדליקין מנר לנר" בגין קדושתם או האיסור "להרצות מעות כנגד נר חנוכה" (דף כב.).
מצד שני, אנו מוצאים שלנר חנוכה זיקה מובהקת לביתו הפרטי של אדם, כמו נרות שבת – עצם הביטוי המכונן "נר איש וביתו" מרמז לכך. הלכות רבות מקשרות את הנר לבית – החובה להניח את הנר על פתח הבית מבחוץ ובטפח הסמוכה לפתח ועצם המציאות שהמזוזה נמצאת מצד ימין ונרות חנוכה ממולה מצד שמאל.
נדמה שמחלוקת "תרי אמוראי במערבא" בפירוש טעם מחלוקת בית שמאי ובית הלל (דף כב:, אם פוחת והולך במספר הנרות או מוסיף והולך) – תלויה בשני הפנים הללו של נרות חנוכה. מי שמפרש את המחלוקת כך שטעם בית שמאי הוא כנגד "פרי החג" וטעם בית הלל "דמעלין בקודש ואין מורידין", מבין שנרות חנוכה יונקים מקדושת המקדש ומהעבודות שם; מי שמפרש את המחלוקת כך שטעם בית שמאי הנו "כנגד הימים הנכנסים" וטעם בית הלל "כנגד הימים היוצאים", מנתק את הנרות מהמקדש ומחברם לאירועים ההיסטוריים שאירעו בימים אלו או ליסוד של קדושת ימי חג שקבעו מחכמים בחנוכה. מי שקובע שאסור להשתמש לאורם של נרות חנוכה מדמה את נרות חנוכה לנרות המנורה ומטעם קדושתם לא ניתן להשתמש בהם; ומי שקובע שמותר להשתמש לאורם מדמה אותם להדלקת אבוקות שמחת בית השואבה או לנרות שבת שמותר או אף מצווה להשתמש לאורם. מי שסובר "כבתה זקוק לה" מחייב את היסוד "התמידיות" גם בנרות חנוכה, כמו בנר התמיד; ומי שסובר "כבתה אין זקוק לה" מנתק את נרות חנוכה מהקשר הזה.
