מתווי פסיקה - בירור, הכרעה, הסתלקות ומסורת / חולין דף מח

 

 

שלושת הקטעים אכן מציגים לכאורה שלושה מודלים שונים מאוד של פסיקה:

1. בירור מתמשך והכרעה מוסדית – בני עסיא חוזרים ליבנה עד שחכמים מכריעים.
2. עימות בין סברה למסורת והימנעות מהכרעה – רבי יוחנן אינו מורה לא כהבנתו ולא נגדה.
3. סגירת התחום בפני היקש וסברה – רב אשי קובע שאין לדמות טרפה לטרפה.

אולם לדעתי צריך לדייק: רב אשי אינו מוסר את כל דיני הטרפות למסורת באופן מוחלט. הוא שולל סוג מסוים של סברה – אנלוגיה ממקרה אחד למקרה אחר. מיד לאחר דבריו ממשיכה הסוגיה בהכרעות המבוססות על מיקום המחט, כיוונה, עובייה והמסלול הסביר שבו חדרה; ורב אשי עצמו אומר לבדוק אם קוף המחט כלפי חוץ או כלפי פנים. כלומר, הוא שולל דימוי מופשט, אך בהחלט מפעיל ניתוח אנטומי־סיבתי מקומי.

 

א. תחום סגור בעיקריו, פתוח ביישומיו

זהו בעיניי ההסבר היסודי ביותר.

דיני טרפות בנויים משתי קומות:

הקומה הראשונה – קטגוריות הטרפה עצמן: נקובה, חסורה, נטולה, פסוקה וכדומה. כאן נדרשת מסורת, ואין לחכם רשות ליצור טרפה חדשה רק מפני שנראה לו שהבהמה עומדת למות.

הקומה השנייה – סיווג הממצא המסוים: האם כבד שהתליע נחשב כאילו ניטל? האם מוגלה בריאה מעידה על נקב? האם סמפון אחד סותם את חברו? כאן יש מקום להתבוננות, בדיקה, דיון וסברה.

 

לכן בני עסיא אינם בהכרח שואלים אם להוסיף סוג חדש של טרפה, אלא כיצד לסווג תופעה חדשה בתוך הסוגים הידועים. לאחר שלושה מועדים חכמי יבנה עומדים למניין ומכריעים שהכבד שהתליע אינו נחשב כבד שניטל או נפסד באופן המטריף. רש״י מדגיש שבשני הרגלים הראשונים לא השיבו, וברגל השלישי “עמדו למנין ורבו המתירין”. זו אינה המצאת דין מן הסברה הפרטית, אלא הכרעה מוסדית בדבר גבולותיה של הקטגוריה המסורה.

 

במובן זה מתאימה מאוד לשון הרמב״ם: אין להוסיף טרפות מעבר למה שמנו הקדמונים והסכימו עליו בתי הדין, אפילו כאשר הרפואה סבורה שהבהמה לא תחיה. שימי לב לשילוב אצלו: מצד אחד רשימה סגורה, ומצד שני “הסכימו עליהן בבתי דיני ישראל” – כלומר המסורת עצמה עוברת תהליך של בירור, סיווג והסכמה מוסדית.

 

ב. שלושה סוגים שונים של ספק

אפשר לחלק את הקטעים לפי מה בדיוק אינו ידוע:

1. בני עסיא – ספק בדין

המקרה ידוע: הכבד התליע. השאלה היא האם מצב כזה נכלל בטרפות. זהו ספק שניתן להכריע באמצעות בית הדין, דיון ומניין.

 

2. רבי יוחנן – ספק במסורת האישית

רבי יוחנן נוטה מסברתו שלא להכשיר, אבל אין בידו מסורת מרבו המאפשרת לו להטריף. לעומת זאת, רבי יהודה ברבי שמעון מחזיק במסורת מפורשת בשם רבי אלעזר ברבי שמעון להתיר. לכן רבי יוחנן אינו אומר שהשאלה בלתי ניתנת לבירור; הוא אומר למעשה: אני איני החוליה המתאימה בשרשרת ההוראה הזאת.

רש״י מנסח זאת במדויק: רבי יוחנן אינו סבור להכשיר, אבל גם אינו מטריף מפני שלא שמע כך מרבו.

זוהי אפוא לא רק התנגשות בין “סברה” ל“מסורת”, אלא הבחנה בין:

• תחושתו ההלכתית של החכם;
• סמכותו להוציא ממון או לאסור בהמה;
• מסורת חיובית המצויה בידי חכם אחר.

רבי יוחנן אינו מבטל את סברתו, אבל גם אינו הופך אותה לפסק מחייב.

 

3. רב אשי – ספק במציאות הסיבתית

השאלה היא האם מה שנכון במעיים – שהאחד מגן וסותם את נקב חברו – נכון גם בסמפונות הריאה. רב אשי משיב שאין כל בסיס להניח שמערכות אנטומיות שונות מגיבות באופן זהה.

זהו ספק שאין לפתור באמצעות דמיון צורני: “כאן שני צינורות סמוכים וכאן שני צינורות סמוכים”. החיים תלויים בפרטי המבנה, החומר, הלחץ, התנועה והמיקום. לכן “חותכה מכאן ומתה, חותכה מכאן וחיה”.

 

ממילא שלושת הקטעים אינם מציעים שלוש תשובות לאותה שאלה, אלא שלוש מתודות

לשלושה סוגי אי־ידיעה:

סוג הספק	דרך ההתמודדות
מהו הדין במקרה החדש	דיון והכרעה מוסדית
האם בידי החכם מסורת מספקת	הימנעות והפניה לבעל המסורת
האם ניתן להעביר מסקנה מאיבר לאיבר	שלילת האנלוגיה ודרישת בירור מקומי

 

ג. רב אשי אינו שולל סברה אלא דורש סברה טובה יותר

אפשר לקרוא את רב אשי באופן הפוך כמעט מן הקריאה שהצעת.

“אין אומרים בטרפות זו דומה לזו” אינו ניצחון המסורת על המציאות, אלא ביקורת על סברה פשטנית שאינה רגישה למציאות. ההוכחה שלו אינה “כך קיבלנו”, אלא עובדה גופנית פרדוקסלית: פגיעה נמוכה ברגל עלולה להמית, בעוד שפגיעה גבוהה ממנה אינה מטריפה. רש״י מסביר שהכוונה לצומת הגידין: לעיתים קטיעה הנראית קטנה יותר פוגעת במערכת חיונית, ואילו קטיעה רחבה יותר במקום אחר אינה עושה זאת.

 

לפיכך יש להבחין בין שני סוגי סברה:

סברה אנלוגית:
במעיים איבר אחד מגן על חברו, לכן גם בסמפונות הריאה כך.

 

סברה סיבתית־אנטומית:
המחט נמצאה בסמפון הגדול; כיוונה, עובייה ומיקומה מלמדים באיזה מסלול נכנסה והאם ניקבה איבר מטריף.

את הראשונה רב אשי דוחה; בשנייה הוא משתמש בעצמו.

זה מתאים לכל העמוד: הסוגיה מפרידה את הריאה מן הדמוד: הסוגיה מפרידה את הריאהופן בסכין דקה, מנפחת אותה במים פושרים, בוחנת אם הסתימה יציבה, אם יש מכה בדופן, אם המחט עבה או דקה ולאיזה כיוון פונה הקוף. אין כאן ויתור על בירור המציאות אלא דווקא הקשחת דרישותיו: לא מספיק לומר “זה נראה דומה”.

 

ד. התפתחות היסטורית של סמכות ההכרעה

אפשר גם לראות בשלושת הקטעים שלוש תקופות שונות:

 

יבנה – בית דין מרכזי יוצר תקדים

בני עסיא עולים לבית הדין ביבנה. יש מרכז מוסדי שאליו מגיעים מקרים מן השטח, וחכמיו יכולים לעכב תשובה, לדון ולבסוף לעמוד למניין. ההכרעה נעשית מכוח הקולקטיב.

 

ארץ ישראל האמוראית – ריבוי בתי מדרש ומסורות

אצל רבי יוחנן אין בית דין אחד שעומד למניין. יש מסורות שונות אצל חכמים שונים, וכל חכם מכיר בגבולות סמכותו. הפתרון אינו בהכרח הכרעה כוללת אלא הפניה לחכם שמחזיק במסורת אחרת.

 

בבל של רב אשי – יצירת כללי־על שמרסנים את ההיקש

רב אשי פועל בעולם שבו הצטברו מאות פרטי טרפות ומימרות שונות. הסכנה היא שכל מימרה תהפוך בסיס להרחבות אינסופיות. לכן הוא קובע כלל מתודולוגי שמונע מן המערכת להתפשט באמצעות אנלוגיות בלתי מבוקרות.

 

לפי קריאה זו אין כאן מערכת אחת ש“לא החליטה” אם היא מסורתית או סברתית, אלא תהליך היסטורי:

בירור מרכזי ויצירת תקדים;  שימור מסורות שונות; סגירת גבולות ההרחבה של התקדים.

אין הכרח שהעורך התלמודי התכוון לתיאור היסטורי מלא, אבל העובדה שמדובר במסורות מתקופות וממרכזים שונים מאפשרת בהחלט קריאה כזאת.

 

ה. הפרדת הסמכות מן האמת

הסבר נוסף הוא שהדף מבחין בין שתי שאלות:

1. מה נכון?
2. מי רשאי להורות זאת?

ייתכן שרבי יוחנן סבור שהבהמה טרפה, אבל אין די בסברתו כדי להוציא הוראה אוסרת. רבי יהודה ברבי שמעון רשאי להתיר משום שבידו מסורת מפורשת. חכמי יבנה רשאים ליצור הכרעה משום שהם עומדים למניין. אדם פרטי אינו רשאי ללמוד בעצמו מסמפונות המעיים לסמפונות הריאה.

כלומר, שלושת הקטעים עוסקים לא רק במקורות הידע אלא בממשל ההלכתי של הידע:

• בית דין יכול להכריע ספק עקרוני;
• חכם יכול להימנע כאשר אין בידו בסיס מספיק;
• מסורת של חכם אחר יכולה להיות תקפה גם אם אינה משכנעת את המפנה;
• אנלוגיה פרטית אינה מספיקה כדי להרחיב איסור דאורייתא.

כך ניתן להבין מדוע רבי יוחנן שולח את השאלה למי שמתיר אף שהוא עצמו אינו מסכים להיתר: הוא מבחין בין “איני מקבל את הנימוק” לבין “הנימוק חסר תוקף הלכתי”.

 

ו. ייתכן שהדף כולו עוסק דווקא בגבולות הידיעה

ברצף הסוגיה מופיעים שוב ושוב חכמים שאינם ממהרים להורות:

• בני עסיא אינם מקבלים תשובה בשני הרגלים הראשונים.
• תלמידי שמואל “מזדנזין בדבר”.
• רבי יוחנן אינו מורה בעצמו.
• רבי אמי אומר על המתירים: “הן הכשירו שיודעים מאיזה טעם הכשירו; אנן מאיזה טעם נכשיר”.
• “רבנן טרופאי” אינם אומרים במקרה מסוים לא איסור ולא היתר.

 

לכן ייתכן שהנושא העריכתי של הדף אינו “סברה או מסורת”, אלא: כיצד פוסקים כאשר הידע האנטומי, המסורתי וההלכתי חלקי?

 

התשובות מגוונות בכוונה:

• לפעמים ממתינים ומצביעים;
• לפעמים מעבירים את השאלה לבעל מסורת אחרת;
• לפעמים נמנעים לחלוטין;
• לפעמים בודקים את האיבר;
• לפעמים מסיקים ממסלול המחט;
• ולפעמים אומרים שהדמיון אינו ראיה.

 

הכרעה

הקריאה המדויקת ביותר בעיניי היא זו:

הדף אינו מציג שלושה מתווים מתחרים, אלא היררכיה של כלים.

1. מסורת מפורשת על המקרה – הכלי החזק ביותר.
2. הכרעת בית דין כאשר צריך לקבוע את גבולות המקרה.
3. בדיקה ישירה והסבר סיבתי־אנטומי של הממצא.
4. סברה מקומית כאשר היא נשענת על מנגנון ברור.
5. אנלוגיה בין איברים או בין טרפות – כלי חלש שאסור לבנות עליו הכרעה.

מכאן שרב אשי אינו מבטל את מה שהתרחש אצל בני עסיא ואינו שולל את סברת רבי יוחנן. הוא מציב גבול: אי אפשר להשלים פער במסורת או בידע באמצעות הדמיון בלבד. מערכת הטרפות פתוחה לבירור, אך סגורה להרחבה חופשית.

 

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן