|
טיפול שורש / רפי זברגרתמורה יד ע''א - טו ע''א
הקדמההיום אנו מתחילים בעז''ה את הפרק השני, והוא מהווה המשך ישיר לנלמד במשנה האחרונה של הפרק הראשון. שם למדנו בין היתר כי: יחיד עושה תמורה ואין ציבור ושותפים עושים תמורה. המשנה שלנו מביאה הלכות נוספות (וגם את ההלכה שכבר למדנו שם) המבדילות בין קרבן יחיד לקרבן ציבור. אחד ההבדלים בין קרבן יחיד לציבור המצוין במשנה הוא: קרבנות יחיד אשר קבוע להם זמן (כגון קרבן יולדת), ועבר הזמן – חייבים להביא גם לאחר הזמן, כולל הנסכים של הקרבנות. קרבנות ציבור הקבועים בזמן, אם עבר הזמן – אין יכולים עוד להקריבם ולא את נסכיהם. אבל אם הקריבו את הקרבן, ולא הקריבו את הנסכים – ניתן להקריב את הנסכים גם במועד מאוחר יותר. במסגרת דיון על נסכים, מביאה הגמרא שתי ברייתות הסותרות זו את זו לכאורה. באחת נאמר כי מקריבים נסכים רק ביום, ובברייתא השנייה נאמר כי מקריבים נסכים אף בלילה. יש מספר תשובות לסתירה זו, נצטט את האמור בנושא, לקראת סוף עמוד א', תחילת עמוד ב': כי סליק רב דימי אשכחיה לרב ירמיה דיתיב וקאמר משמיה דרבי יהושע בן לוי: מנין לנסכים הבאים עם הזבח שאין קריבין אלא ביום? כאשר רב דימי עלה מבבל לארץ ישראל, מצא את רב ירמיה שאמר מימרא בשם רבי יהושע בן לוי, הקובעת כי נסכים הבאים עם הקרבן, חייבם ליקרב ביום, כמו שהקרבן חייב להיקרב ביום. ומוכיח זאת מהפסוק הבא: תלמוד לומר (במדבר כ''ט, ל''ט): אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיהֹוָה בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם - מה שלמים ביום, אף נסכים ביום. נסכים הוקשו לשלמים (וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם), וכשם ששלמים קרבים רק ביום, כך הנסכים של השלמים חייבים להיות מוקרבים רק ביום. אמר: אי אשכחיה דכתיב איגרתא שלחי ליה לרב יוסף, ולא תיסמי מנחת נסכים ממתניתין ולא קשיא, כאן - בנסכים הבאין עם הזבח, כאן - בנסכים הבאין בפני עצמן. רב דימי ''התרגש'' ממימרא זו, ואמר כי אם היה יכול, היה שולח איגרת לרב יוסף, שלא ימחוק מהברייתא את הדין שנסכים חייבים להיות מוקרבים ביום.
הנושארב ירמיה בשם רבי יהושע הוכיח את פסיקתו (נסכים הבאים עם הקרבן חייבים להיות מוקרבים ביום) מהמילים וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם בפסוק בסוף פרשת פנחס (פרשת שבוע הקרובה, תשפ''ו). בהמשך דורשת הגמרא את כל הפסוק: אתא רב דימי אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק (במדבר כ''ט, כ''ט): אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיהֹוָה בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם במועדיכם - אלו חובות הבאות חובה ברגל, הפסוק עוסק בחובות הבאות ברגלים. עתה ממשיך רב דימי לפרט את שאר חלקי הפסוק: לבד מנדריכם ונדבותיכם - לימד על נדרים ונדבות שקרבין בחולו של מועד, גם קרבנות של נדרים ונדבות (שאינן חובות) יכולים להיות מוקרבים בחול המועד. ולעולותיכם - במה הכתוב מדבר? אי בעולת נדר - הרי כבר אמור נדריכם, ואי בעולת נדבה - הרי כבר אמור ונדבותיכם, הא אינו מדבר אלא - בעולת יולדת ועולת מצורע. המילה לְעֹלֹתֵיכֶם מלמדת כי מותר להקריב בחול המועד קרבן יולדת וקרבן מצורע ולמנחותיכם במה הכתוב מדבר? אי במנחת נדר - הרי כבר אמור, אי במנחת נדבה - הרי כבר אמור, הא אינו מדבר אלא - במנחת חוטא ובמנחת קנאות. המילה וּלְמִנְחֹתֵיכֶם מלמדת כי מותר להקריב בחול המועד (ולא ביום טוב) מנחה של קרבן עולה ויורד (אדם עני מאוד יכול להביא מנחה במקום עוף או בהמה בחטא כזה), וגם מנחת סוטה (אדם שקינא לאשתו שלא תתייחד (תיסתר בלשון המקרא) עם פלוני והיא עברה על הקינוי והתייחדה). ולנסכיכם ולשלמיכם: מקיש נסכים לשלמים - מה שלמים ביום, אף נסכים ביום. ולשלמיכם - לרבות שלמי נזיר. על ההיקש בין נסכים ושלמים למדנו בדרשת רבי יהושע בן לוי לעיל (ברקע), והמילה וּלְשַׁלְמֵיכֶם (כ' מיותרת) מלמד שניתן להקריב גם קרבן נזיר בחול המועד. אמר ליה אביי: ולימא מר שלמי פסח? דאי שלמי נזיר - נידר ונידב הוא, דהתניא: זה הכלל - כל שהוא נידב ונידר - קרב בבמת יחיד, ושאינו נידב ונידר - אינו קרב בבמת יחיד. ותניא: המנחות והנזירות קריבין בבמת יחיד, דברי רבי מאיר. מקשה אביי על רב דימי: מדוע לא למד מהמילה וּלְשַׁלְמֵיכֶם כי מותר להקריב בחול המועד שלמי פסח (קרבן פסח שלא הקריבו בזמנו, הופך להיות קרבן שלמים)? שהרי אין צורך ללמד כי מותר להקריב קרבן נזיר בחול המועד, שכן קרבן נזיר הוא בכלל נדרים, שכבר נלמדו לעיל מהמילים מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם. אביי מוכיח כי קרבן נזיר מוגדר כנדר, מכך שמותר להקריבו בבמת יחיד (בזמן היתר הבמות), והרי נפסק כי בבמת יחיד מותר להקריב רק נדרים ונדבות. סמי מכאן נזירות. מכוח הקושיא אומר רב דימי שיש להוריד את קרבן נזירות מרשימת הקרבנות המותרים בבמת יחיד (בדברי רבי מאיר בברייתא). אם כן, זהו קרבן חובה, ולכן יש צורך בלימוד מפורש כי מותר להקריב קרבן נזיר בחול המועד. מקשה הגמרא, כיצד ניתן לומר כי קרבן נזיר הינו חובה, והרי מסופר בספר שמואל על אבשלום, שלאחר ארבעים שנה, הלך ''לשלם את נדרו בחברון". ומכיוון שבחברון היתה רק במת יחיד, הרי בהכרח קרבן נזיר הינו נדבה (כפי שלמדנו לעיל, כי אסור להקריב בבמת יחיד קרבן שאינו נדר או נדבה). בהמשך הגמרא, עושים זום לפסוק מספר שמואל על אבשלום, ודנה מהן אותם ''ארבעים שנה'': תניא, רבי נהוראי אומר משום רבי יהושע: מקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך. דתניא: אותה שנה ששאלו להם מלך - אותה שנה עשירית של שמואל היתה. עשר שנים מלך שמואל בעצמו, שנה אחת שמלך שאול ושמואל, ושתים שמלך שאול בעצמו, ושלשים ושבע שמלך דוד. רבי נהוראי בשם רבי יהושע מסביר כי מדובר במשך ארבעים שנה מבקשת עם ישראל למנות להם מלך. בקשה זו נחשבת ''מרידה במלכות שמים'' כפי ששמואל הרגיש באותו מעמד, ולכן תולה הכתוב את ''קלקלת אבשלום במרדו'' לאותה ''קלקלת עם ישראל'' בבקשת המלכות.
מהו המסר?הגמרא ''מחברת ומקשרת'' בין בקשת עם ישראל למלוכה למרד אבשלום. לכאורה מה הקשר? כיצד אירוע מסוים לפני עשרות שנים יכול להשפיע על מעשה מרידה אשר חל זמן רב אחריו? לפני מתן תשובה ננסה להבין את בקשת המלוכה משמואל.
לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב. |