הסימן לאדם: לאן הוא חוזר?

הרב דב קדרון

חולין סז ע"א

בגמרא למדנו שתולעים או שרצים שנוצרים בתוך כלי עם מים מותרים באכילה גם אם פרשו מהמים לדופן הכלי וחזרו לתוך המים. ב"בירור הלכה" מובא הסבר הרשב"א לדין זה, שכל זמן שהם נשארו בצד הפנימי של דופן הכלי הם נחשבים עדיין במקום גידולם וכאילו לא פרשו ממקומם הטבעי ואינם בגדר שרץ ששרץ על הארץ. כך פוסקים גם הטור והשולחן ערוך.

עוד מובא ב"בירור הלכה" שיש המבינים מלשון הרמב"ם שההיתר לאכול שרצים שהיו על הדופן הפנימי של הכלי תקף דווקא לאחר שהשרצים חזרו למים, אבל בזמן שהם עדיין על דופן הכלי אסור לאכלם.

על כך קשה: איך ייתכן שבזמן שהיו על דופן הכלי היו אסורים ולאחר מכן כשחזרו למים הפכו להיות מותרים, וכי איסור יכול להפוך להיתר? החזון איש מתרץ שההגדרה של דופן הכלי כמקומם הטבעי של השרצים תלויה במה שיקרה איתם: אם הם חוזרים למים, הדופן מוגדרת כמקום גידולם ונמצא שמעולם לא שרצו על הארץ והם מותרים באכילה, אבל אם הם נלקחים מהדופן למקום אחר, מתבטלת הגדרת הדופן כמקום גידולם הטבעי ומתברר שבהליכתם על הדופן שרצו על הארץ ואסורים באכילה.

התורה נמשלה למים. מי שעוסק בתורה נמצא בתוך המים. לפעמים אדם יוצא מהמים לדופן הכלי, לא עוסק בתורה בקביעות בגלל יציאתו לצבא או לעבודה וכיו"ב. כל עוד הוא חוזר משם למים - לא יצא ממקום גידולו הטבעי. אולם מי שח"ו פורש מן התורה ונלקח מדופן הכלי החוצה, מתברר שגם כשהיה על דופן הכלי וקצת למד תורה - זה לא היה זה, הוא כבר עזב את מקומו הטבעי.