ניקיון כנספח (ולא מעיקר המשימה) / רפי זברגר

מעילה ט ע''א 

הקדמה

המשנה בדף ח' עסקה בדיני מעילה של חטאת העוף. המשנה הארוכה בדף שלנו עוסקת במעילה של שאר סוגי הקרבנות: עולת העוף, פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, עולת בהמה, חטאת בהמה, שתי הלחם, לחם הפנים, ומנחות (ששייריהן נאכלים לכוהנים אחרי הקטרת הקומץ שלהם).
נלמד בפרוטרוט את ההלכות של עולת העוף במשנה, ונזכיר הלכה אחת החורזת חלק מהקרבנות שהוזכרו במשנה.
כיוון שהלכות של עולת העוף דומות ברובן להלכות של חטאת העוף מהמשנה הקודמת, מעתיק כאן את הנכתב שם, עם תיקונים בהתאמה למשנה שלנו.  

עולת העוף מועלין בה משהוקדשה.

עולת העוף היא קדשי קדשים, ולכן חלה עליה קדושה מרגע שהוקדשה. מקדישים את העוף ע''י אמירה וייחוד העוף לקרבן. אם נהנה מן העוף לאחר ההקדשה מועלים בעוף וחייבים בקרבן אשם, קרן וחומש. 
נמלקה - הוכשרה ליפסל בטבול יום, ובמחוסר כפורים ובלינה.

לאחר שנמלק העוף מתווספת קדושה על העוף (הנקרא ''קדושת קרבן''), כך שאם יגע בעוף טבול יום (טמא שטבל אך עדיין לא העריב שמש), או מחוסר כיפורים (טמא המחויב קרבן לטהרתו (זב, זבה, יולדת ומצורע) שטבל, העריב שמשו, אך עדיין לא הקריב את קרבנו למחרת), או שהדם לא הוזה ביום מליקתו, ובכך נפסל בפסול ''לינה'' – בכל המקרים הללו, נפסל העוף מאכילה.
מדייקת הגמרא מלשון המשנה, כי העוף ''רק'' נפסל בעצמו אך אינו מטמא דברים אחרים (''נפסל'' מלמד כי הטומאה ''נעצרת'' באותו קרבן ולא עוברת ומטמאת דברים אחרים, לעומת לשון ''טומאה'', אשר הנטמא יכול לטמא גם אחרים).
מיצה דמה חייבין עליו משום פיגול נותר וטמא

שלב השלישי בעולת העוף הינו שלב המיצוי, בניגוד לחטאת העוף שם יש גם הזאה וגם מיצוי. שלב מיצוי הדם מקביל לזריקת הדם בקרבן בהמה. למדנו לעיל כי זריקת דם בהמה מפקיעה מדין מעילה, אך מאותו רגע מתחייבים על איסורים של פיגול, נותר וטמא. כך גם במיצוי עולת העוף – מופקע דין מעילה, שהרי העוף עומד להקטרה (עולה היא ''כליל לה''), וחלים עליה דיני פיגול, ונותר וטמא. בשלב זה ''קרבו כל מתיריה'' ולכן חלים איסורים אלו (נותר, פיגול וטמא).

ומועלין בה עד שתצא לבית הדשן.  

בחטאת העוף - לאחר הזאת הדם, העוף מותר לאכילת כוהנים ולכן אין בהם מעילה משלב זה (הזאה).

בעולת העוף עדיין נותרה עבודת קודש ו''לא נעשתה מצוותה'', שהרי יש לשרוף את עולת העוף כולה על המזבח, ולאחר מכן להוציא את האפר מעל המזבח. כל עוד לא בוצעו פעולות אלו, יש מעילה. לפני ההקרבה – המעילה בבשר העוף, ולאחר הקרבה המעילה היא באפר שעל המזבח.
דין מעילה נפסק בהמשך המשנה גם בעולת בהמה (נקטרת כול במזבח), באימורי חטאת בהמה (נשרפים על המזבח), בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים (עד שיותך (יישרף) הבשר).

הנושא

לפני שנלמד את מחלוקת האמוראים בתחילת הגמרא, ניזכר בשתי פעולות הקשורות לאפר הקרבנות על המזבח:

• תרומת הדשן – פעולה המבוצעת במקדש מידי יום סמוך לעלות השחר. כהן היה מרים מעט מן האפר שעל גבי המזבח, ומניחו את על רצפת העזרה, מזרחית לכבש המזבח (בצד הרחוק מן ההיכל). לאחר מכן, הכהן גרף את שאר האפר אל ''התפוח'' (ערמת אפר במרכז המזבח - שאריות משריפות הקרבנות).
• הוצאת הדשן – כאשר הצטבר אפר רב בתפוח עד שלא נשאר מקום להקריב קרבנות, הוציאו את הדשן (אפר) ל''בית הדשן''. זהו מקום מחוץ לירושלים שהוגדר במיוחד להנחת האפר מן המזבח.

איתמר, הנהנה מאפר תפוח שעל גבי המזבח - רב אמר: אין מועלין בו, ורבי יוחנן אמר: מועלין בו.

אדם שנהנה מן האפר שנמצא בתפוח שעל המזבח, באנו למחלוקת אמוראים: רב סובר שאין מועלין בו, כיוון שכבר נגמרה מלאכתו. ורבי יוחנן סובר כי מועלין גם באפר, כיוון שעדיין ישנה עבודה של תרומת הדשן והוצאת הדשן, וכל עוד לא הסתיימו כל העבודות אין הוא מוגדר ''נעשתה מצוותה'', ולכן לדעת רבי יוחנן מועלין בו.

לפני תרומת הדשן כולי עלמא לא פליגי דמועלין בו, כי פליגי לאחר תרומת הדשן - רב אמר: אין מועלין בו הרי נעשה מצותו, ורבי יוחנן אמר: כיון דכתיב (ויקרא ו', ג'): וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ - כיון דצריך לבגדי כהונה בקדושתיה קאי.

מדייקת הגמרא את המחלוקת וקובעת כי אם האפר עדיין נמצא על המזבח, ולא בוצעו שתי הפעולות של תרומת הדשן והוצאת הדשן, הרי שלא נתקיימה מצוותו, ולכן לפי כולם (רב ורבי יוחנן) מועלים בו.
מחלוקתם במקרה ובוצעה כבר תרומת הדשן, אך טרם בוצעה הוצאת הדשן. לפי רב מצוותו מסתיימת בתרומת הדשן, לכן אין מעילה. רבי יוחנן סובר שגם הוצאת הדשן נחשבת לעבודה, שהרי היא מצריכה בגדי כהונה. משכך, סובר רבי יוחנן כי אם טרם בוצעה הוצאת הדשן, עדיין יש איסור מעילה.

תנן: מועלין בהן עד שתצא לבית הדשן, קשיא לרב!

מקשה הגמרא ממשנתנו, שם נפסק כי יש מעילה עד הוצאת הדשן, לכאורה כרבי יוחנן וקשה על רב.

אמר לך רב - עד שתראה לבית הדשן.

רב מסביר את המשנה קצת אחרת. את המילים ''עד שתצא לבית הדשן'' הוא מסביר כי הכוונה עד שתֵרָאֶה לבית הדשן.
כלומר אחרי תרומת הדשן, האפר כבר ראוי להגיע לבית הדשן, וזאת אף לפני הוצאת הדשן. 

מהו המסר?

ניתן לייחס את מחלוקת רב ורבי יוחנן לכמה מישורים יותר עקרוניים וחינוכיים:

1. רבי יוחנן סובר כי כל עוד לא סיימנו את כל התהליך כולל ''נספחים'' ו''שאריות'' עדיין לא סיימנו את המצווה. לעומתו רב סובר כי אם סיימנו את עיקרי הדברים, ניתן להגדיר מצב זה כסיום                המצווה. אלו שני מבטים על החיים. האם הכול צריך להיות מושלם (פרפקט) ואף אם נשארו זנבות אין הגדרת סיום, ואין שקט ושלווה.  או שמסתכלים על העיקר, ואף אם נשארו זנבות, רואים          את המשימה כמושלמת.
    אין ספק שמהלך החיים לפי שיטת רב יש פחות מתחים והיא ''רגועה'' יותר.

2  איך להסתכל על שלב הניקיונות. שהרי הוצאת הדשן הינה פעולה למטרת ''ניקיון המזבח'' מהאפר הצבור עליו. האם ניקיון הוא חלק אינטגרלי של המשימות, או שמא נגדירה כנספח, ולא שייך        לתוכן של המשימה.
    כמובן, גם כאן התייחסות רב הינה יותר ''רגועה''. הוא מסכים כי צריך לנקות ולסדר, אך משימת משנה זו אינה חייבת להיות מחוברת ואינטגרלית עם המשימה העיקרית.  

לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו 

לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב.
ולע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]