הקדמה: מה בדיוק נטמא במשנה

המשנה אומרת:

שחט את אמו ואחר כך חתכה — הבשר מגע נבלה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: מגע טרפה שחוטה.

״הבשר״ הוא בשר העובר שנשאר בפנים, ואילו האבר שיצא הוא מקור הטומאה. לפי רבי מאיר, שחיטת האם לא הועילה לאבר כלל והוא נבלה; לפי חכמים היא הוציאה אותו מטומאת נבלה, אבל חכמים גזרו עליו במוקדשים טומאת טרפה שחוטה.

 

---

1. מדוע הדיון הוא בטומאת העובר ולא בטומאת האם?

רש״י מפרש את שאלת הגמרא:

״אמאי — בשר העובר טמא, והלא לא נגע האבר בבשר אלא על ידי חיבורו; אותו מגע חיבור בית הסתרים הוא״.

כלומר, הגמרא אינה מתארת כל מגע אפשרי בסיטואציה, אלא בוחנת את המגע ההכרחי והמובנה שבין שני חלקים שהיו גוף אחד:

• האבר שיצא;
• יתר בשר העובר.

הם מחוברים זה לזה בחיבור אורגני, ולכן ודאי שיש ביניהם ״מגע״; השאלה היא האם חיבור כזה נחשב מגע מטמא או מגע בית הסתרים.

לעומת זאת, בין האבר לבין האם אין חיבור גופני. העובר נמצא במעי האם, אך אינו איבר המחובר לבשרה. גם אם מבחינה מציאותית האבר עשוי לגעת בדופן הרחם או בתעלת הלידה, זהו מגע חיצוני־מקרי, שאינו נתון הכרחי במשנה. המשנה אינה אומרת שהאבר נגע בבשר האם, ולכן אי אפשר לבנות עליו את דין הטומאה.

יש כאן הבחנה חשובה בין שלושה יחסים:

1. חיבור אורגני — האבר ויתר העובר.
2. הימצאות בתוך חלל — העובר בתוך האם.
3. מגע מקרי בין משטחים — כגון מגע האבר בדופן הרחם.

הגמרא עוסקת בראשון בלבד, מפני שהוא ודאי והוא עצמו יוצר את הקושי: אם הם עדיין גוף מחובר, כיצד אפשר לומר שהאחד ״נגע״ בשני?

אפשר להוסיף עוד נקודה: גם אילו אירע מגע ממשי בין האבר לבין בשר האם, היה צריך לדון בנפרד אם בשר האם הוכשר לקבל טומאה ובאיזה זמן התרחש המגע. לעומת זאת, ביחס לבשר העובר המשנה עצמה קובעת שהוא ״מגע נבלה״, ולכן עליו נסובה שאלת הגמרא.

 

---

2. מחלוקת עולא ורבינא

א. עולא: הטומאה נוצרת בשעת הפרישה

עולא מקבל את הנחת היסוד שכל זמן שהאבר ובשר העובר מחוברים, המגע ביניהם הוא מגע בית הסתרים ואינו מטמא. אלא שבמהלך החיתוך יש רגע ביניים:

• האבר כבר מוגדר כמקור טומאה;
• החיבור הולך ונפרד;
• לפני ההיפרדות המוחלטת, שולי שני הצדדים עדיין נוגעים;
• מגע זה כבר אינו מגע של פנים חבויים בתוך גוף אחד, אלא מגע המתרחש במהלך הפיכתם לשני גופים.

רש״י מסביר:

״בשעת פרישתו מאביו אי אפשר לצמצם שלא יגע מעט מעט, ובשעת פרישה אינו בית הסתרים״.

כלומר, עולא אינו אומר שהחיבור עצמו הוא מגע; להפך, החיבור אינו מטמא. הוא מוצא אירוע מגע חדש, שמתרחש בתוך פעולת ההפרדה.

לפי זה, לשון המשנה ״ואחר כך חתכה״ מדויקת מאוד: אילו האבר לא נחתך, לא הייתה טומאה, מפני שכל המגע היה מגע בית הסתרים. רש״י מדגיש:

״בשלמא לעולא — היינו דקתני חתכה; דאי לא חתכה, אין טמא משום דמגע סתרים הוא״.

ב. רבינא: כבר קודם החיתוך הם נחשבים כשני חלקים נפרדים

רבינא אומר:

״עובר לחתיכה קאי, וכל העומד לחתוך כחתוך דמי״.

והגמרא מרחיבה: אף לדעת חכמים החולקים בידות כלים, ״חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמו ונגיעי בהדדי״ — חיבור של בשר רך העומד להיפרד נתפס כאילו כבר נפרד, ושני החלקים נוגעים זה בזה.

רש״י מפרש:

״כחתוך דמי — והרי נוגעין זה בזה״.
״חיבורי אוכלין, שהן רכין, אינו חשוב חיבור, וכמאן דמיפרתי דמו״.

לפי רבינא אין צורך להמתין למעשה החיתוך. מבחינה הלכתית כבר קיימים:

• יחידה אחת אסורה וטמאה — החלק שיצא;
• יחידה אחרת מותרת או טהורה — העובר שבפנים;
• מגע בין שתי היחידות.

לכן החיבור אינו מסתיר את מקום המגע, משום שההלכה כבר אינה רואה אותו כחיבור מאחד.

 

ג. ההבדל העמוק

אצל עולא: המעמד נקבע על פי אירוע ממשי

עולא נאמן יותר לתיאור הפיזי:

• לפני החיתוך — גוף אחד;
• במהלך החיתוך — נוצר מגע גלוי;
• לאחר החיתוך — שני גופים.

הטומאה זקוקה לרגע ממשי שבו מתקיימים יחד שני תנאים: כבר יש מקור טומאה, ועדיין יש נגיעה.

 

אצל רבינא: המעמד נקבע על פי העתיד ההלכתי

רבינא אינו אומר סתם שכל דבר שאולי ייחתך נחשב חתוך. תוספות מדגישים שכאן האבר עומד להיקצץ, משום שהחלק שיצא אסור והשאר מותר; במקום שכל היחידה בעלת דין אחד, אין אומרים כן.

כלומר, העתיד אינו רק צפי מעשי. הוא כבר טמון במבנה הדיני:

• יש קו שמפריד בין איסור להיתר;
• אי אפשר להשאיר את החלקים כיחידה הלכתית אחת;
• לכן ההפרדה העתידית חושפת שכבר עכשיו אין כאן חיבור מלא.

החיתוך, לשיטת רבינא, אינו יוצר את החלוקה אלא מממש חלוקה שכבר קיימת.

 

ניסוח תמציתי

• עולא: החיתוך הופך חיבור למגע.
• רבינא: הדין השונה של שני החלקים כבר הופך את החיבור למגע.

 

ומכאן ההבדל בלשון המשנה: לפי עולא ״חתכה״ הוא תנאי סיבתי; לפי רבינא הוא רק תיאור המעשה הרגיל, והגמרא אומרת שהסיפא הזכירה אותו אגב הרישא.

 

---

3. האם שאלת בית הסתרים רלוונטית גם לחכמים?

מצד הסברה — בהחלט כן

גם חכמים משתמשים במונח ״מגע״:

״וחכמים אומרים: מגע טרפה שחוטה״.

אמנם מקור הטומאה חלש יותר:

• לרבי מאיר — טומאת נבלה מן התורה;
• לחכמים — טומאת טרפה שחוטה במוקדשים, מדרבנן.

אבל בשתי השיטות צריך להסביר כיצד טומאת האבר עוברת לבשר העובר. אם החיבור הוא מגע בית הסתרים שאינו מטמא, עצם החלפת ״נבלה״ ב״טרפה שחוטה״ אינה פותרת את בעיית המגע.

הרמב״ן אומר זאת במפורש. הוא שואל מי הם אותם ״חכמים״ שבמשנה ומבהיר שאין לומר שהם החכמים הסוברים שטומאת בית הסתרים אינה מטמאה, שאם כן תהיה סתירה בדבריהם; ולכן הגמרא מתאמצת להעמיד את המשנה גם לדעה שטומאת בית הסתרים אינה מטמאה.

כלומר, פתרונות עולא ורבינא אינם נחוצים רק כדי להציל את רבי מאיר. הם מאפשרים להבין גם את עמדת חכמים:

• אין כאן טומאת בית הסתרים;
• אלא מגע בשעת הפרישה לדעת עולא;
• או מגע בין חלקים הנחשבים נפרדים לדעת רבינא.

 

אבל מרוצת הסוגיה מעט מטעה

מבחינה תחבירית, שאלת הגמרא ״אמאי, טומאת בית הסתרים היא״ באה מיד לאחר סיום דברי רבי מאיר, ולכן הרושם הראשוני הוא שהקושיה מכוונת אליו. גם ההצעה ״לימא רבי מאיר לטעמיה״ מחברת את הדיון לשיטתו בבגד שנחלק.

אולם זה רק שער הכניסה לדיון. הגמרא דוחה את הצורך להעמיד את המשנה בשיטה החריגה של רבי מאיר, ומעמידה את המגע באופן שגם מי שסובר שטומאת בית הסתרים אינה מטמאה יודה בו. מיד לאחר מכן היא ממשיכה לדברי חכמים: ״וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה״.

לכן המסקנה המדויקת היא:

מבחינת פתיחת הסוגיה, שאלת בית הסתרים מנוסחת על רבי מאיר; מבחינת הפתרון ומבנה המשנה, היא נוגעת גם לחכמים.

אין צורך לומר שהגמרא חוזרת על כל הדיון לחכמים, מפני שלאחר שהתברר שהמגע אינו בית הסתרים — מנגנון המגע משמש את שתי השיטות. המחלוקת ביניהן היא מהו מעמד האבר המטמא, לא כיצד נוצר המגע.

---

 

4. מה הדין לפי עולא כשחותכים עמוק יותר, בתוך החלק שהיה בפנים?

זו שאלה חזקה, והיא אכן חושפת את התלות של עולא במקום החיתוך.

נניח שיש שלושה אזורים:

• א — החלק שיצא, והוא נבלה לפי רבי מאיר;
• ב — רצועת בשר שהייתה בפנים, אך נחתכת יחד עם האבר;
• ג — יתר העובר הנשאר בפנים.

החיתוך נעשה בין ב לבין ג, ולא בגבול המקורי שבין א לבין ב.

 

התוצאה הפשוטה לפי עולא

בשעת הפרישה נוגעים זה בזה ב וג.

אבל ב, לפי ההנחה שבשאלה, היה כולו בפנים בזמן השחיטה, ולכן שחיטת האם הועילה לו. הוא אינו נבלה. ממילא בשעת החיתוך:

• הצד הנחתך אינו מקור טומאת נבלה;
• יתר העובר אינו מקבל ממנו טומאה;
• המגע שבין החלק הטמא א לבין החלק הטהור ב נשאר חיבור פנימי שלא נחתך, והוא לכאורה מגע בית הסתרים.

לכן, בקריאה הפשוטה של עולא, העובר הנשאר אמור להיות טהור.

אלא שיש להוסיף: ייתכן שב ייטמא תחילה מן החלק א, ואז יטמא את ג, אך גם המגע שבין א לב הוא חיבור פנימי, ולפי עולא עצמו חיבור כזה אינו מטמא כל עוד לא מתרחשת שם פרישה. יתר על כן, אוכל שנטמא מן הנבלה הוא ראשון, ולא יוכל בהכרח להעביר הלאה באותה צורה את הדין שהמשנה מייחסת ל״מגע נבלה״. לכן אין זה פתרון פשוט.

 

האם הדבר מקשה על סתימת המשנה?

במבט ראשון — כן. המשנה אומרת באופן מוחלט:

״שחט את אמו ואחר כך חתכה — הבשר מגע נבלה״,

ואינה מבחינה בין חיתוך בדיוק בגבול לבין חיתוך עמוק יותר.

אבל נראה שאין זו קושיה מכרעת, משתי סיבות.

 

א. המשנה מדברת בצורת החיתוך ההלכתית הרגילה

כאשר רק מקצת האבר יצא, דרך ההפרדה היא לחתוך את הבשר במקום הגבול שבין היוצא לבין הפנימי, לקלוף את הבשר החיצוני מעל העצם עד הפרק, ואז לחתוך את העצם בפרק. תוספות מתארים בדיוק את המהלך הזה, ולכן הם נזקקים למקרה של סכין רחבה המפסיקה בין שני הצדדים בשעת החיתוך.

ממילא ״חתכה״ במשנה אינו כל חיתוך שרירותי במקום כלשהו. מדובר בחיתוך שמפריד בין:

• הבשר שדינו כיוצא;
• הבשר שנשאר מותר בפנים.

זהו בדיוק המקום שבו, לפי עולא, מקור הטומאה נפרד מן הבשר הטהור ונוגע בו בשעת הפרישה.

 

ב. חיתוך עמוק הוא שינוי מן המקרה הסטנדרטי

מי שחותך עמוק יותר מכניס ביודעין בשר פנימי מותר לתוך החלק המושלך. המשנה אינה חייבת לפרט כל דרך לא־רגילה שבה ניתן למנוע מגע טומאה, כשם שאינה מפרטת מקרה של סכין רחבה החוצצת בין הצדדים. ואכן תוספות אומרים שאפשר להעמיד את הקושיה דווקא ב״סכין רחבה שמפסקת הסכין בין מה שבחוץ למה שבפנים ואין נוגע זה בזה בשעת חתיכה״.

וזה חשוב מאוד: תוספות עצמם מודים שלפי עולא אפשר לבצע חיתוך שבו לא יהיה המגע המטמא. מכאן שדין המשנה אינו קביעה מטפיזית שכל חיתוך בהכרח מטמא; הוא מתאר את אופן החיתוך הרגיל, שבו שולי החלק הטמא ושולי החלק הטהור נוגעים בשעת הפרישה.

 

הבדל נוסף בין עולא לרבינא במקרה זה

כאן מתחדדת המחלוקת:

• לפי עולא, אם החיתוך נעשה עמוק יותר או בסכין החוצצת, באופן שאין פרישה ישירה בין החלק הטמא ליתר העובר — אפשר למנוע את טומאת העובר.
• לפי רבינא, עצם החלוקה הדינית בין החלק שיצא לבין החלק שבפנים כבר גורמת לכך שהם נחשבים כמפורדים ונוגעים זה בזה. לכן שינוי טכניקת החיתוך לא בהכרח יועיל; הטומאה קדמה למעשה החיתוך.

זו אחת מתובנות העומק המרכזיות של המחלוקת: אצל עולא הטומאה תלויה בגיאומטריה ובכרונולוגיה של פעולת ההפרדה; אצל רבינא היא תלויה במפת המעמדות ההלכתיים שכבר קיימת בגוף.

---

 

סיכום ההכרעות

1. האם אינה חלק מן הדיון, משום שאין חיבור אורגני בינה לבין האבר; הגמרא דנה במגע הוודאי הנוצר בתוך העובר עצמו.
2. עולא רואה את החיבור כחיבור גמור עד החיתוך, והטומאה נוצרת ברגע הפרישה. רבינא רואה את החלקים כבעלי זהות נפרדת כבר קודם, משום שהם עומדים להיחתך ודיניהם שונים.
3. שאלת בית הסתרים שייכת גם לחכמים, אף שהטומאה לשיטתם היא רק טומאת טרפה שחוטה במוקדשים. פתיחת הסוגיה מתמקדת ברבי מאיר, אבל פתרונה נועד להעמיד את המשנה גם לשיטה הרגילה שטומאת בית הסתרים אינה מטמאה.
4. לפי עולא, חיתוך עמוק יותר עשוי להשאיר את העובר טהור, מפני שבשעת הפרישה הוא נוגע בחלק פנימי שטוהר בשחיטה ולא בחלק הנבלה. אין זו קושיה מכרעת על המשנה, משום שהיא מתארת את החיתוך ההלכתי הרגיל בגבול היוצא; תוספות עצמם מכירים באפשרות של חיתוך המונע את מגע הפרישה.

 

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן