מבוא: משנה בעלת שני מוקדים

המשנה בדף עו ע״א מחברת שני נושאים שונים לכאורה:

״בהמה שנחתכו רגליה, מן הארכובה ולמטה — כשרה; מן הארכובה ולמעלה — פסולה. וכן שניטל צומת הגידין.
נשבר העצם, אם רוב הבשר קיים — שחיטתו מטהרתו; ואם לאו — אין שחיטתו מטהרתו״.

הרישא עוסקת בשאלה מובהקת של טרפה: איזו פגיעה ברגל מסכנת את חיי הבהמה. הסיפא עוסקת בשאלה האופיינית לפרק בהמה המקשה: עד היכן מגיעה שחיטת הבהמה, והאם היא מטהרת גם איבר המצוי על גבול הניתוק מן הגוף. הכפילות הזאת היא המפתח גם למיקומה של המשנה וגם למחלוקת הרמב״ן והרשב״א.

 

---

1. המציאות הפיזיולוגית

א. מבנה הרגל המתואר בסוגיה

הסוגיה מניחה חלוקה של הרגל האחורית לשלושה חלקים עיקריים:

1. העצם התחתונה, שמתחת למפרק התחתון, והיא הרגל הנמכרת עם הראש.
2. העצם האמצעית — השוק, שבה נמצא אזור צומת הגידים.
3. הקולית, עצם הירך העליונה התחובה בגוף.

במונחים אנטומיים מודרניים אין התאמה מושלמת של המילים התלמודיות, אבל בקירוב מדובר ברצף:

עצמות המסרק והחלק התחתון של הרגל ← אזור הקרסול/ה־hock ← עצם השוק ← מפרק הברך העליון ← עצם הירך.

ברגל האחורית של בקר, השרירים הגדולים מצויים בעיקר מעל הקרסול, ואילו בחלק התחתון של הרגל יש בעיקר עצמות, גידים ורצועות. הגידים מעבירים את כוח השרירים אל הקרסול ואל האצבעות. כמה גידים עוברים יחד באזור הקרסול והשוק התחתונה, וחלקם ממשיכים אל העקב וחלקם אל האצבעות. משום כך אין לזהות בפשטות את ״צומת הגידים״ עם גיד אכילס אנושי יחיד; זהו אזור של אגד גידים, והזיהוי המדויק שלו שנוי במחלוקת גם בין האמוראים והראשונים.

 

ב. מהו ״צומת״?

״צומת״ אינו בהכרח נקודת הצטלבות. משמעותו כאן קרובה לצמה או לאגד: המקום שבו הגידים עדיין צמודים, עבים ומובחנים כיחידה, לפני שהם מתפזרים לענפיהם.

שמואל מגדיר:

״מקום שהגידין צומתין בו, וממקום שצומתין עד מקום שמתפשטין״.

כלומר, צומת הגידים הוא קטע בעל אורך, ולא נקודה. בבהמה גסה נותן אביי שיעור של ארבע אצבעות; בבהמה דקה, שבה קשה למדוד, הוא נותן סימנים רקמתיים:

• בולטים ולא בלועים;
• קשים ולא רכים;
• עבים ולא דקים;
• לבנים ולא כהים.

אלו סימנים אנטומיים מובהקים של מעבר בין גיד מאורגן — רקמה לבנה, צפופה וקשה — לבין האזור שבו הוא מתחבר לשריר, מתפצל או מתערב ברקמות הסובבות.

 

ג. מחלוקת רב ועולא: איזו ״ארכובה״?

רב יהודה בשם רב ורבי חייא מפרש בתחילה את הארכובה כארכובה הנמכרת עם הראש, כלומר המפרק התחתון. לפי קריאה זו, כל חיתוך מעליו מטריף. אלא שאז קשה: מדוע הוסיפה המשנה ״וכן שניטל צומת הגידין״? הרי צומת הגידים נמצא מעל אותה ארכובה וכבר נכלל ב״מן הארכובה ולמעלה״.

עולא בשם רבי אושעיא מפרש שהמשנה מדברת בארכובה העליונה — ״כנגדו בגמל ניכר״. לפי זה:

• חיתוך מעל המפרק העליון, באזור הקולית, מטריף;
• חיתוך מתחתיו, אפילו בשוק, עשוי להיות כשר;
• אולם בתוך השוק התחתונה קיים אזור מיוחד — צומת הגידים — שפגיעה בו מטריפה.

מכאן שאלת הגמרא:

״ומי איכא מידי דאילו מדלי פסיק ליה וחיה, מתתי פסיק ליה ומתה?״

האם ייתכן שקטיעה גבוהה יותר, הקרובה לגוף, כשרה, ואילו פגיעה נמוכה יותר מטריפה?

רב אשי משיב:

״טרפות קא מדמית להדדי? אין אומרין בטרפות זו דומה לזו, שהרי חותכה מכאן ומתה, חותכה מכאן וחיה״.

המסקנה היא שאין לראות את דיני הטרפות כסולם פשוט שבו ככל שהפגיעה קרובה יותר לגוף היא חמורה יותר. הטרפה אינה נמדדת לפי כמות האיבר החסר אלא לפי טיבה הפיזיולוגי של הפגיעה. קטיעה שלמה באזור מסוים יכולה ליצור גדם יציב שאפשר לחיות עמו; פגיעה באגד הגידים, תוך השארת רגל שאינה מתפקדת ופצע פעיל, יכולה להיחשב פגיעה ממיתה. הגמרא עצמה אינה נותנת הסבר רפואי מלא, אלא עומדת על כך שהאנטומיה והפתולוגיה אינן פועלות על פי ההיגיון הכמותי של ״יותר איבר חסר = יותר מסוכן״.

 

ד. ״נשבר העצם״

בסיפא אין מדובר בקטיעה מלאה אלא בעצם שנשברה, כשהחלק שמתחת לשבר עדיין מחובר באמצעות בשר ועור.

• כאשר רוב עובי העצם ורוב היקפה עדיין מכוסים בבשר ובעור, האיבר נחשב מחובר לגוף. השחיטה מטהרת אותו ואף מתירה אותו באכילה.
• כאשר אין כיסוי מספיק, החלק התחתון נחשב למעשה איבר מדולדל: הוא אמנם עדיין תלוי בגוף, אך הקשר האורגני אינו מספיק כדי ששחיטת הבהמה תחול עליו. הבהמה עצמה יכולה להיות כשרה, אך האיבר אינו נטהר בשחיטתה.

לכן ״רוב הבשר קיים״ אינו רק מדד לריפוי הפצע; הוא מגדיר האם האיבר עודנו חלק מן האורגניזם או שכבר נעשה יחידה הנפרדת ממנו הלכתית.

---

2. לאיזה פרק שייכת המשנה?

 

מבחינת תוכנה הראשוני — ל״אלו טרפות״

הרישא — חיתוך הרגל וצומת הגידים — שייכת בבירור לפרק השלישי. המשנה שם מונה את הפגיעות המטריפות, ואף מזכירה במפורש ״נחתכו רגליה״ ו״ניטל צומת הגידין״ ברשימת הטרפות. למעשה, הסוגיה בדף עו חוזרת לדיון שהחל כבר בפרק אלו טרפות, ובפרט לסוגיות העוסקות ברגל העוף ובצומת הגידים.

אולם סיפת המשנה אינה שואלת אם הבהמה טרפה בלבד, אלא:

״שחיטתו מטהרתו״.

זהו מטבע הלשון המרכזי של פרק בהמה המקשה. ולכן נראה שהמשנה נשנתה כאן לא בגלל תחילת המשנה אלא בגלל סופה.

 

רצף המשניות בפרק

רצף הפרק בנוי סביב גבולות הגוף והיקף השחיטה:

• משנה א: עובר שהוציא איבר — האם האיבר עדיין כלול בשחיטת האם?
• משנה ב: באיזה שלב יציאת העובר נחשבת לידה לעניין בכורה?
• משנה ג: עובר מת בתוך האם — האם הוא מטמא אף שהוא בלוע בתוכה?
• משנה ד: איבר העובר שיצא ונחתך — האם שחיטת האם מטהרת אותו מטומאת נבלה?
• משנה ה: עובר שלם שנמצא לאחר השחיטה — האם שחיטת אמו היא שחיטתו?
• משנה ו: איבר של האם עצמה שנשבר וכמעט ניתק — האם שחיטת הגוף כוללת גם אותו?
• משנה ז: שליה שנמצאה בגוף — האם היא חלק מן הבהמה, מזון, נבלה או סימן לוולד?

 

הרצף כולו בוחן את השאלה: היכן מסתיים הגוף שעליו חלה השחיטה? עובר, איבר שיצא, איבר שנחתך, איבר מדולדל ושליה — כולם מקרים של גוף הנמצא על סף פירוד.

משנה ו אינה אפוא חריגה שרירותית. היא מעבירה את הבעיה מן היחס עובר–אם אל תוך גוף האם עצמה:

• במשניות הקודמות נשאל אם העובר או איברו הם חלק מגופה;
• במשנה שלנו נשאל אם רגלה שלה, שנפגעה וכמעט נפרדה, עדיין שייכת לגוף ששחיטתו מטהרת.

זהו חיבור עמוק יותר מן הדמיון הלשוני. ״רוב הבשר קיים״ מקביל מבחינה מושגית למחיצת הרחם: בשני המקרים הקשר הפיזי מגדיר את היקף הגוף ואת תחום השחיטה.

 

מדוע נגררה גם הרישא?

אי אפשר היה להביא רק את דין העצם השבורה, מפני שדינו תלוי במיקום השבר:

• שבר באזור המטריף עלול להטריף את כל הבהמה;
• שבר במקום שאינו מטריף עשוי לאסור רק את האיבר;
• פגיעה בצומת הגידים שונה מקטיעה מעליו.

לכן עורך המשנה הביא את כל יחידת דיני הרגל. מבחינת קטלוג הטרפות, הרישא שייכת לפרק הקודם; מבחינת שאלת טווח פעולתה של השחיטה, היחידה כולה נצרכה כאן.

אפשר לנסח זאת כך: זו משנה של אלו טרפות ששובצה בבהמה המקשה מפני שיש לה סוף של בהמה המקשה. גם פירוש המשנה לרמב״ם מציין שהדין הוזכר בפרק זה מחמת הלשון ״שחיטתה מטהרתו״, בדומה לשחיטת האם המטהרת את העובר.

---

 

3. מחלוקת הרמב״ן והרשב״א: האם טרפה חוזרת לכשרותה?

א. המקרה

לפי הפירוש שעצם השוק כשרה אם נקטעה מעל צומת הגידים, מתעורר מקרה חריף:

1. בתחילה נחתכו הגידים בתוך צומת הגידים — הבהמה נעשתה טרפה.
2. לאחר מכן קטוע את כל הרגל במקום גבוה יותר, מעל צומת הגידים — מקום שאילו נקטעה שם מלכתחילה הייתה כשרה.

האם הקטיעה השנייה מכשירה אותה?

הרמב״ן אומר עקרונית כן. הרשב״א אומר לא.

---

 

ב. שיטת הרמב״ן

הרמב״ן קורא את תשובת רב אשי באופן דינמי מאוד. כאשר הגידים חתוכים, יש בגוף ״מכה שאינה חיה בה״. אבל אם מסירים את הרגל מעל מקום הפגיעה, המכה המטריפה כבר איננה בגוף. עכשיו עומדת לפנינו בהמה בעלת קטיעה במקום שאינו מטריף.

בלשונו, לאחר הקטיעה הגבוהה:

״לאו נטולת הגידין היא זו״.

כלומר, אין מתארים עוד את הבהמה לפי ההיסטוריה שלה — ״פעם ניטלו גידיה״ — אלא לפי המבנה הנוכחי שלה: כעת היא קטועת רגל במקום כשר, ולא נטולת צומת הגידים. הרמב״ן אף מעלה את החשש שאולי המכה כבר החלה להמית את הבהמה, ומשיב שהחולשה שנשארה היא בגדר חולי או ״מסוכנת״; מסוכנת אינה טרפה כל עוד אין בה עכשיו אחד מסימני הטרפה. למעשה הוא מצרף גם שהיית שנים־עשר חודש כבירור שהבהמה אכן חזרה לחיות.

 

הסוגיות התומכות ברמב״ן

1. סוגייתנו עצמה — ״חותכה מכאן וחיה״

לדעת הרמב״ן אין זו רק השוואה בין שתי בהמות שנפצעו בשני מקומות. היא מלמדת שהפגיעה הממיתה היא נקודתית: חיתוך במקום הצומת ממית; הסרת האזור באמצעות חיתוך גבוה יותר מותירה פגיעה שאינה ממיתה.

2. ריאה שניקבה ודופן סותמתה

בסוגיית הריאה נאמר שבתנאים מסוימים נקב בריאה שנצמד לדופן ונסתם נחשב כשר. הרמב״ן רואה בזה ראיה שעובדת היות הבהמה טרפה ברגע מסוים אינה יוצרת בהכרח איסור נצחי; כאשר הפגם המטריף תוקן באופן ממשי, היא יכולה לחזור לכשרותה.

3. מסוכנת כשרה

הטרפה אינה כל בהמה שעלולה למות. היא בהמה שיש בה עכשיו מבנה פגום מן המבנים המטריפים. אם הפגם הוסר אבל הבהמה נותרה חלשה, הרי היא מסוכנת ולא טרפה.

 

עומק שיטתו

אצל הרמב״ן הטרפה היא בראש ובראשונה מצב סיבתי־פיזיולוגי בהווה:

יש בגופה כעת פגיעה שהחיים אינם יכולים להימשך עמה.

האיסור אינו ״כתם״ שנרשם בבהמה בשעת האירוע, אלא תוצאה של מצבה הנוכחי. לכן:

הפגיעה הממיתה הוסרה ← סיבת הטרפה הוסרה ← שם טרפה פוקע.

אין לטרפה ״זיכרון הלכתי״ עצמאי. אמנם במשך הזמן שבו הייתה פצועה הייתה אסורה ממש; אך לאחר שינוי מהותי בגוף, הדין נבחן מחדש.

---

 

ג. שיטת הרשב״א

הרשב״א דוחה את האפשרות להכשיר את הבהמה באמצעות קטיעת הרגל מעל הצומת. הוא מסתמך בראש ובראשונה על הסוגיה בתחילת הפרק, בדין איבר העובר שיצא:

״מה טרפה, כיון שנטרפה שוב אין לה היתר; אף בשר, כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר״.

הטרפה משמשת שם אב־טיפוס למצב בלתי הפיך. כשם שאיבר שיצא מן הרחם אינו חוזר להיתר על ידי הכנסתו בחזרה, כך בהמה שנעשתה טרפה אינה חוזרת להיתר באמצעות פעולה אנושית המשנה לאחר מכן את צורתה.

הרשב״א מדגיש גם את לשון המשנה:

״וכן שניטל צומת הגידין — טרפה״.

המשנה אינה אומרת: טרפה כל עוד צומת הגידים הפגוע מצוי בגופה. עצם אירוע הנטילה קובע בה שם טרפה.

 

ומה בדבר ריאה שניקבה ונסתמה?

הרשב״א אינו מתעלם מן המקרים שבהם פגם חוזר להכשרו. הוא מחלק בין שני סוגים:

1. פגם המתרפא או חוזר להכשרו מעצמו, כגון סתימה אורגנית של הנקב או פגם שיש לו רפואה;
2. פגם שאין לו ריפוי, ורק מסלקים את האיבר כולו כדי ליצור צורה אנטומית חדשה.

בלשונו:

״זהו פסול החוזר להכשרו מעצמו; אבל פסול שאינו חוזר על ידי עצמו… אלא בנטילת האבר — טרפה לעולם״.

סתימת נקב היא ריפוי של האיבר: הריאה נשארת ריאה, והנקב נסגר. לעומת זאת, קטיעה מעל צומת הגידים אינה מרפאת את הגידים; היא משליכה את כל האזור שבו הם מצויים. מבחינת הרשב״א אין זו רפואה של הטרפה אלא ניסיון לעקוף אותה באמצעות יצירת מום חדש.

גם הסוגיה האומרת על פגיעות מסוימות ״אי בדרי לה סמא חייא״ — אילו היו נותנים לה תרופה הייתה חיה — מתיישבת לשיטתו: פגיעה שיש לה דרך ריפוי אינה בהכרח טרפה גמורה מן הסוג הבלתי הפיך. אבל פגיעה שנקבעה כאחת הטרפות, ושאין היא נרפאת אלא באמצעות סילוק האיבר, אינה ניתרת.

 

עומק שיטתו

אצל הרשב״א יש משמעות לא רק למצב הפיזי העכשווי אלא גם לאירוע ההטרפה. טרפה היא קטגוריה שהתורה מטילה על בהמה כאשר התרחש בה אחד המבנים המטריפים. לאחר שהאירוע הושלם, אין האדם רשאי לעצב מחדש את הבהמה ולומר שההגדרה הקודמת נעלמה.

עם זאת, אין זו בהכרח נצחיות מוחלטת בכל פגיעה:

• ריפוי אמיתי של אותו איבר, כחלק מתהליכי החיים שלו, עשוי להחזירו להכשרו;
• החלפת הפגם בפגם אחר באמצעות קטיעה אינה מוחקת את הטרפה שכבר חלה.

לכן, אצל הרשב״א ההבחנה היא לא רק בין ״לפני״ ל״אחרי״, אלא בין ריפוי לבין סילוק.

---

 

ד. נקודת המחלוקת המדויקת

הרמב״ן	הרשב״א
טרפה היא מצב גופני נוכחי	טרפה היא גם מעמד שנוצר באירוע ההטרפה
מסלקים את הסיבה הממיתה — האיסור מסתלק	פעולה אנושית מאוחרת אינה מוחקת טרפה שכבר חלה
קטיעה מעל הצומת משנה את הגדרת הפגיעה	הקטיעה אינה מרפאת את הצומת אלא עוקפת אותו
מסתכלים על הגוף כפי שהוא עכשיו	יש משמעות לרציפות ההיסטורית של אותו גוף
״מסוכנת״ בלי סימן טרפה כשרה	תוצאות הפגיעה אינן העיקר; עצם חלות שם טרפה מכריעה
ריפוי וסילוק עשויים להיות שקולים	רק ריפוי פנימי של הפגם עשוי להועיל, לא הסרת האיבר

אולי הניסוח החד ביותר הוא:

לרמב״ן, איסור טרפה הולך אחר סיבת המוות; לרשב״א, הוא הולך גם אחר חלות מעשה ההטרפה.

---

 

ה. הקשר לפרק כולו

מעניין שהרשב״א מביא את ראייתו דווקא מראשית פרק בהמה המקשה. הפרק פותח באיבר שיצא ממחיצתו:

יצא — שוב אין לו היתר, גם אם חזר.

הרמב״ן, לעומת זאת, אינו טוען שהגידים עצמם ״חזרו״. הוא טוען שהאזור הפגוע הוסר, ולכן אין לפנינו עוד אותה פגיעה. זו למעשה המחלוקת המושגית:

• הרשב״א מדמה את הדבר לאיבר שיצא וחזר: שינוי מאוחר אינו מבטל את אירוע האיסור.
• הרמב״ן מדמה אותו לגוף שחלה והחלים: לאחר שסיבת האיסור איננה, אין הצדקה להמשיך את שמו.

 

כך משנה ו אינה רק סטייה לדיני טרפות. היא מביאה אל שיאו את הדיון של הפרק כולו: האם זהות הגוף נקבעת רק לפי חיבורו ומצבו הנוכחי, או שגם רגעי יציאה, פירוד והטרפה יוצרים בו מעמד שאינו נמחק.

 

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן