טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
לית בקא בר יומא, ולית דידבא בת שתא – יתוש
"אמר רב: לית בקא בר יומא, ולית דידבא בת שתא. אמר ליה רב פפא לאביי: והא אמרי אינשי, שב שני אימרא בקתא מבקא, דאמרה ליה, חזיתיה לבר מחוזא דסחא במיא, וסליק ואיכרך בסדינין, ואותיבת עליה ומצת מיניה, ולא הודעת לי! אמר ליה: וליטעמיך הא דאמרי אינשי, שיתין מני פרזלא תלו ליה לבקא בקורנסיה, מי איכא איהו גופיה כמה הוי? אלא במני דידהו, הכא נמי בשני דידהו" (חולין, נח ע"ב).
פירוש: אמר רב: לית בקא בר יומא [אין יתוש בן יום], שאינו חי יותר מכך. ולית דידבא בת שתא [ואין זבוב בן שנה]. אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: והא אמרי אינשי [והרי אומרים אנשים], כפתגם עממי: שב שני אימרא בקתא מבקא [שבע שנים מרדה היתושה ביתוש], ומדוע? דאמרה ליה [שאמרה לו]: חזיתיה לבר [ראיתי את בן העיר] מחוזא דסחא במיא [ששחה במים], וסליק ואיכרך [ועלה והתעטף] בסדינין, ואותיבת עליה ומצת מיניה [וישבת עליו ומצצת דם ממנו], ולא הודעת לי [ולא הודעת לי], הרי שיצורים שאין בהם עצם מתקיימים לפחות שבע שנים! אמר ליה [לו] אביי: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], הא דאמרי אינשי [מה שאומרים אנשים] כפתגם עממי: שיתין מני פרזלא תלו ליה לבקא בקורנסיה [משקל ששים מטבעות מנה, מאה דינרים, ברזל תלויים לו ליתוש בקורנסו], כלומר, באבר שהוא עוקץ בו, לומר שעקיצתו קשה, מי איכא [האם ישנו, שייך דבר כזה]? והרי איהו גופיה כמה הוי [הוא עצמו כמה הוא] שוקל? אלא צריכים לומר שבמני דידהו [במנים שלהם] של היתושים מדובר, הכא נמי [כך גם כן] כשהוזכרו שבע שנים בשני דידהו [בשנים שלהם] מדובר, וממילא אין להקשות מכך (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: יתוש שם באנגלית: Mosquito שם מדעי: Culicidae
שם נרדף במקורות: בק, בקא, בקי
נושא מרכזי: אורך חיי היתוש
לנושאים נוספים העוסקים ביתוש - הקש/י כאן.
לפני שנפנה לברר את הרקע הריאלי של הסיפור על ה"בקא"(1) עלינו לזכור שאין הוא מתאר מציאות ממשית מלאה. מפרש מהרש"א ( חידושי אגדות, חולין, נח ע"ב):
"אמרי אנשי שב שני אימרא בקתא מבקא כו'. גם אם לישנא דאינשי הוא אינו דומה, דלחוכא וטלולא נאמר. אבל הוא משל על אשה רעה מסייעתו להרע לאחרים ולפעמים הוא עושה רעה לאחרים ולא הודיע לה עד אחר כך, וחרה לה על אישה שלא הודיעה כדי שתהיה גם היא עושה כמו כן, כמו בקתא זו שחרה לה על הבקא שלא הודיע אותה שאפשר למצוץ דם דרך הסדין וק"ל".
"שיתין מאני דפרזלא תלוי ליה לבקא כו'. גם זה למשל נאמר על בעל לשון הרע שהוא חושב שלא עשה כלום בדיבורו ל"ה אבל נשיכתו כבידה כנשיכת בקא זו כדאמרינן בערכין שהיא שקולה נגד ג' עבירות ע"ז וג"ע וש"ד דהתם כתיב גדולה והכא כתיב מדברת גדולות ודו"ק".
כתב הרב אברהם חיים שור בספרו "תורת חיים" (שם):
"שיתין מיני פרזלא תלו ליה לבקא בקורנסיה. אורחא דש"ס הכי כל היכא דבעי למימר מספר גדול נקט שיתין, כדאיתא בפרק הפועלים שיתין נמטי שיתין משיכלי דמא שיתין מיני לפדא שיתין עבדי ובהספינה וחרוב מיניה שיתין מחוזי וכו' שיתין רהוטי רהוט שיתין תיכלי מטו לגברא. והטעם נראה לפי שכל דבר בטל בששים והיינו דאיתא בפרק הרואה איש אחד מששים לגיהנם דבש אחד מששים למן כלומר מתיקת הדבש בטל לגבי מתיקת המן וכן חוש אש שלנו בטל לגבי חום אש של גיהנם, ולכך נקט שהן אחד מששים שכל דבר בטל בששים. ולהכי נקט הכא שתין מני פרזלא כלומר שכל כך הרבה מני דפרזלא תלו ליה עם דחד מנא שמצוי לתלות בזבובים ויתושים בטל לגבייהו".
מנקודת מבט ביולוגית מעוררים דברי רב קושי. הוא מייחס ליתוש אורך חיים מקסימלי של יום אחד אך תצפיות בטבע מצביעות על כך שמחזור החיים של היתוש נמשך זמן ארוך יותר גם אם רב התייחס לשלב הבוגר בלבד (השלב המעופף מחוץ למים). זכרים חיים בין 5 ל-10 ימים והנקבות בין שבועיים לחודשיים כתלות במין ובמזג האוויר. יש מינים החיים כבוגר בתרדמה (דיאפאוזה) מעבר לחורף.
נאמן לשיטתי לחפש גם במדרשי, פתגמי וסיפורי חז"ל תמוהים גרעין ריאלי (ראו למשל במאמר "וחזינן ההוא כוורא דאפקיה לרישיה מימא" (בבא בתרא, עד ע"ב)) אנסה למצוא גם בדברי רב על ה"בקא" את מקור האמירה שיתוש חי יום אחד בלבד. סיפור יתושו של טיטוס (גיטין, נו ע"ב): במדרש המפורסם על טיטוס הרשע, מתואר יתוש שנכנס לחוטמו וניקר במוחו במשך שבע שנים. אמנם מדובר בתיאור בעל אופי מדרשי ואגדי, עצם השימוש בדימוי זה מראה שלא הייתה לחז"ל מניעה מלדמיין יתוש ששורד זמן רב.
במקורות חז"ל, השמות "יתוש" ו"בקא" שימשו ככינוי כללי למגוון רחב של חרקים מעופפים קטנים מסדרת הזבובאים (Diptera) (ומעט סדרות נוספות) וכללו יבחושים (ראו במאמר "אלא למעוטי יבחושין אדומין" (זבחים, כב ע"א)) וברחשים קטנים, ולא רק את יתוש האנופלס (תמונה 1) או הכולכית (Culicidae) (תמונה 2) מוצצי הדם שאנו מכירים כיום. חלק מהמינים שנכלל בשמות אלו לא מצץ דם. במסכת חולין (סז ע"א) נאמר: "אמר ליה רב חסדא לרב הונא, תניא דמסייע לך: כל השרץ השורץ על הארץ לרבות יבחושין שסיננן; טעמא דסיננן, הא לא סיננן שרי". מפרש רש"י: "יבחושין - כמין יתושין דקין הנמצאות במרתפות של יין". "יתושין דקים" הנמצאים במרתף יין גם בימינו אלו זבובי הפירות (דרוזופילה) (תמונה 3). זבובים אלו נמשכים לסוכר ולתסיסה, אינם בעלי גפי פה המותאמים לעקיצה, ואינם ניזונים מדם אדם. אף על פי כן, רש"י מכנה אותם יתושים.
חלק ממיני הברחש, ובעיקר כפי שהם נקראים בלשון העם, איננו עוקץ ועיקר הטירדה שהם גורמים כאשר הם מופיעים בלהקות זו הצקה בפנים או חדירה לעיניים והנחיריים. במסכת תענית (יד ע"א) אנו לומדים: "והתניא: ושאר כל מיני פורענויות המתרגשות, כגון חיכוך, חגב, זבוב, וצירעה, ויתושין, ושילוח נחשים ועקרבים לא היו מתריעין אלא צועקין". מפרש רש"י: "יתושין - נכנסין בעיניו ובחוטמו". תיאור זה מתאים לחלוטין לברחשים, הנמשכים ללחות של ריריות העין והאף, ולאו דווקא ליתוש הבית הרגיל. רש"י (חולין, סז ע"ב) כינה בשם יתושים מין שללא ספק איננו ניזון ממציצת דם: "זיזין - כוצונ"ש וכמין יתושין הן אלא שבעדשים זיזין שמן". ד"ר מ. קטן מתרגם את הלעז כוצונ"ש ברש"י ל – coçon כלומר פקעות או גלמים. כנראה הכוונה לשלב הזחל או הגולם של חיפושית הנוברת בזרעי קטניות כדוגמת הזרעית (תמונה 4). השימוש של רש"י במילה "יתושין" (או "כמין יתושין") בא להסביר שמדובר בחרקים זעירים מעופפים המטילים ובוקעים מתוך הגרגירים לאחר שהזחל מתגלם והופך לבוגר.
"יתושים" נוספים הם הימשושים (Chironomidae) הנקראים גם יתושים מצויצים. אלו חרקים הדומים מאוד במראם ליתושים אך אינם עוקצים (תמונה 5). הם מתפתחים במקורות מים ועפים בלהקות ענק הנראות כעננים. בעת העתיקה, בשל הדמיון החזותי הכמעט מוחלט ליתוש הבית, הם נחשבו לחלק בלתי נפרד ממשפחת ה"יתושים" או ה"בקי" השוכנים באגמים. בערוך (ערך "בק") אנו מוצאים זיהוי שחורג מסדרת הזבובאים: "... ובפרק הישן בסוכה בגמרא חולין משום בקי פירש י"א פשפש בלשון ערבי בק ונמצאות במטות ובמחצלאות ששוכבין בהן בני אדם ובספינות וככל מקומות. ויש מפרשים זבובים קטנים".
המכנה המשותף של הקבוצות הטקסונומיות שהוצע לזהותן כיתוש הוא העובדה שמדובר ביצורים קטנים מאד הנתפסים כחלשים או כבעלי ערך נמוך. התוספתא (סנהדרין, צוקרמאנדל, פ"ח הל' ח') מנמקת מדוע האדם נברא אחרון במעשי בראשית: "דבר אחר למה נברא באחרונה שלא תזוח דעתו עליו אומרים לו יתוש קדמך במעשה בראשית דבר אחר כדי שיכנס למצוה מיד". המדרשים בחרו בבעלי חיים פחותי ערך (זבוב ושלשול) כדי להעצים את המסר. בסיפור עונשו של טיטוס (גיטין, נו ע"ב): של טיטוס: "... יצתה בת קול ואמרה לו: רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע, בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה, אמאי קרי לה בריה קלה? דמעלנא אית לה ומפקנא לית לה, עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה. עלה ליבשה, בא יתוש ונכנס בחוטמו, ונקר במוחו שבע שנים וכו'". בבראשית רבה (וילנא, בראשית פרשה י ז'): "רבנן אמרי: אפילו דברים שאתה רואה אותן שהן יתירה בעולם כגון זבובין ופרעושין ויתושין, אף הן בכלל ברייתו של עולם הן, ובכל הקדוש ברוך הוא עושה שליחותו, אפי' ע"י נחש, אפי' ע"י יתוש, אפי' ע"י צפרדע וכו'".
באותה משמעות הובא היתוש בברייתא (עבודה זרה, כו ע"ב): "מיתיבי: אכל פרעוש אחד או יתוש אחד הרי זה מומר". הברייתא מחדשת שאוכל שקצים ורמשים הרי הוא מומר גם אם מדובר במינים קטנים מאד שאינם נאכלים על ידי האדם. חידוש דומה מצאנו בגמרא בשבת (קו ע"ב): "תנו רבנן: הצד חגבין, גזין, צרעין ויתושין בשבת חייב, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל שבמינו ניצוד חייב, וכל שאין במינו ניצוד פטור". גם כאן היתושים משמשים כאמצעי להדגיש שחיוב צידה לר"מ איננו תלוי בערכו של בעל החיים הניצוד. במסכת שבת (עז ע"ב) נאמר על היתוש שלמרות קטנותו, הוא נחשב למטריד שיכול להכניע ענקים: "תנו רבנן: חמשה אימות הן, אימת חלש על גבור: אימת מפגיע על ארי, אימת יתוש על הפיל, אימת סממית על העקרב וכו'". בילקוט שמעוני (ואתחנן, רמז תתלז) אנו לומדים: "... דבר אחר ואהבת את ה' אלהיך אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. והלא אם מתכנסין כל באי העולם לבראות יתוש אחד ולזרוק בו נשמה אינן יכולין, ומה ת"ל ואת הנפש אשר עשו בחרן? אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מגיירן ומכניסן תחת כנפי השכינה וכו'". גם כאן משמש היתוש כסמל לבריה קטנה, שאפילו כמוה, אין האדם יכול לברוא.
ייתכן ומקור הקביעה של רב לגבי אורך חיי היתוש הוא ספרות הטבע ביוון העתיקה. הפילוסוף וחוקר הטבע אריסטו תיאר בספריו יצור ייחודי החי סמוך לים השחור, אשר כל מחזור חייו כבוגר נמשך יום בודד בלבד. אריסטו כינה את היצור Ephemeron מילה שמשמעותה ביוונית היא "בן יום". אריסטו הגדיר את ה-Ephemeron כחרק מעופף, קטן ונטול דם. מנקודת נבט זואולוגית מודרנית, ייתכן ואריסטו תיאר את החרק המוכר לנו כיום בשם בריום (Mayfly) שפרטיו הבוגרים אכן חיים לעיתים שעות ספורות בלבד לצורך רבייה (תמונה 6). לבוגרים עיניים מפותחות וגפי פה מנוונים. חייהם הבוגרים קצרים ביותר עקב אי יכולתם להזין את עצמם. ייתכן וזה גם המקור לדברי הגמרא בגיטין (נו עב): "... אמאי קרי לה בריה קלה? דמעלנא אית לה ומפקנא לית לה, עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה". לבריום יש אמנם גפי פה הנראים כפתח כניסה אך הוא אינו יכול לאכול ולכן אין לו פתח יציאה.
כאשר ביקשו האמוראים להתייחס לאותו חרק יווני זעיר שחי יום אחד (Ephemeron) הם השתמשו בשם הזמין והקרוב ביותר בשפתם – בקי או יתוש. ייתכן ושם זה התייחס גם לשלב הבוגר, השלב הקצר ביותר, במחזור החיים במינים ממשפחת הימשושים (Chironomidae). שלב הבוגר נמשך שעות ספורות עד ימים בודדים. מערכת העיכול של הבוגרים מנוונת והם אינם ניזונים כלל. בשלב זה הבוגרים נראים כמו יתושים עדינים ואכן שמם העברי הוא יתושים מצוייצים בגלל מחושיהם המצוייצים. הם אינם עוקצים ומגיחים מהמים במטרה אחת בלבד: להזדווג בנחילים, להטיל ביצים ולמות.
כאמור, בלשון חז"ל השם "יתוש" לא היה מוגבל ליתוש אנופלס או קולקס מוצצי הדם שאנו מכירים כיום, אלא שימש כסוג של שם כללי למגוון גדול של זבובאים, יבחושים, ברחשים וחרקים מעופפים זעירים. מינים רבים מהקבוצות דמויות היתושים בוקעים בהמוניהם בבת אחת ליד מקורות מים, יוצרים נחילים עצומים לצורך הזדווגות, ומתים תוך 24 עד 48 שעות. הם מתים סמוך לבקיעה משום שלרבים בשלב זה אין אפילו גפי פה מתפקדים לצורך אכילה.
(1) "בקא" הוא הזכר ו"בקתא" הנקבה. "בקי" הוא צורת הריבוי של "בקא".
רשימת מקורות:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 3 (עמ' 216).
מ. דור, 'החי בימי המקרא המשנה והתלמוד', תל אביב תשנ"ז, עמ' 202-203.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל
כתב: ד"ר משה רענן © כל הזכויות שמורות (תמונות מויקיפדיה הן נחלת הכלל על פי הרשיון שניתן שם).
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
.jpg){kind=link}
