אין סומכים על הנס  / רפי זברגר

מעילה לא ע''ב 

הקדמה

נלמד את תחילת המשנה אשר פתחה את הפרק הרביעי, העוסקת באופן הנחתו של הטלה, לקראת שחיטתו לקרבן תמיד:

לא היו כופתין את הטלה אלא מעקידין אותו 

לא קשרו את ארבעת רגלי הטלה יחדיו, כמו שעושים בשחיטה רגילה, וכן לא קשרו זוג רגליים קדמיות לחוד, וזוג רגליים אחוריות לחוד, אלא ''עוקדין'' אותו כך שיד ימין (רגל קדמית) קשורה לרגל ימין (רגל אחורית), וכן יד שמאל קשורה לרגל שמאל. 

הנושא

הגמרא מתייחסת לאופן כפיתת הטלה שלמדנו במשנה.

מאי טעמא? רב הינא ורב חסדא, חד אמר - משום בזיון קדשים וחד אמר משום דמהלך בחוקי העמים

הגמרא מסבירה שני הסברים מדוע דווקא עוקדין את הטלה ולא קושרים אותו כדרך כל השוחטים: תשובה אחת ניתנה על ידי רב הינא, ותשובה אחרת על ידי רב חסדא, לא ידוע מי אמר מה. להלן התשובות:

• כיוון שכך נוהגים כל השוחטים, אם יעשו כך גם בקודשים, יהווה הדבר ''בזיון קודשים''.
• כיוון שכך נוהגים עובדי עבודה זרה, בהקרבתם בהמה לאלילים שלהם.

מאי בינייהו? איכא בינייהו דכפתיה בשיראי, אי נמי בהוצא דדהבא.

מביאה הגמרא שתי נפקא מינות בין שני ההסברים:

1. כפתו את רגליה וידיה של הבהמה בבד משי (מהודר)

2. כפתו אותה בחוטים של זהב.

בשני המקרים הללו, אין בזיון לקודשים, שכן כפתו ב''דברים חשובים'', אך עדיין יש הליכה בחוקות עובדי עבודה זרה.

לאור תשובת הגמרא בדבר חשיבות הזהב, מצטטת הגמרא משנה ממסכת שקלים, העוסקת בזיהוי שולחנות בית המקדש וייעודם.

תנן התם (שקלים ו', ד'): שלש עשרה שולחנות היו במקדש,

• שמונה של שיש בבית המטבחיים - שעליהם מדיחין את הקרבים,
  המעיים (קרביים) של קרבן התמיד נשטפו על גבי שמונה שולחנות שהיו בצפון המזבח, מקום שחיטת קרבנות קדשי קדשים (גם את קרבנות קדשים קלים מותר לשחוט שם, אך אין חובה לשוחטם שם).
• שניים - במערבה של כבש, אחד של שיש ואחד של כסף. על של שיש - נותנין את האברים, ועל של כסף - כלי שרת.
  שני שולחנות נוספים הועמדו במערב כבש המזבח. אחד של שיש כדי לשים עליהם את האיברים של קרבנות יחיד, כאשר הקריבם כהן יחיד. את אברי קרבן התמיד לא הניחו על שלחן, אלא הכוהנים החזיקום עד שהעלום למזבח (כמפורט במשנה הראשונה במסכת).
  השולחן השני עשוי מכסף, כדי להניח עליו תשעים ושלושה כלי שרת שהוציאו כל בקר (רא''ש).

• ובאולם: שנים מבפנים - על פתח הבית, אחד של כסף ואחד של זהב. על של כסף - נותנין לחם הפנים בכניסתו, ועל של זהב – ביציאתו, שמעלין בקודש ולא מורידין.
  בתוככי האולם היו עוד שני שולחנות. אחד מכסף - כדי להניח עליו את לחם הפנים לאחר אפייתו (בכניסה), והשני מזהב - כדי להניח את לחם הפנים, עד אשר הקריבו את הבזיכין (ביציאה), ולאחר הקרבת הבזיכין חילקו את הלחם לכוהנים. הברייתא מסבירה כי בתחילה נתנו על כסף ולבסוף על שולחן זהב (שווה יותר), לאור הכלל: ''מעלין בקודש ולא מורידין''.
• ואחד של זהב בפנים - שעליו לחם הפנים תמיד.
  שולחן אחרון היה בתוך ההיכל, שם הניחו את לחם הפנים משבת לשבת.
   

מכדי אין עניות במקום עשירות, אמאי עבדי דשיש?  ניעבדו דכסף, ניעבדו דזהב.
שואלת הגמרא: לאור הכלל ''אין עניות במקום עשירות'', ואנו יודעים כי המקדש הוא ''מקום עשירות'', בו לא ''חוסכים'' בחומרים טובים, אלא עושים כל דבר בחומר המעולה ביותר. אם כן שואלת הגמרא, מדוע עשו שולחן במערב כבש המזבח משיש, ולא מזהב או מכסף, חומרים ''שווים'' יותר?

אמר רב חיננא בשם רבי אסי, ורבי אסי בשם רבי שמואל בר רב יצחק: מפני שהוא מרתיח.

עונים רב חיננא ורבי אסי בשמם של חכמים אחרים, כי שולחן מזהב או מכסף עלול ''להרתיח'' את בשר הטלה ולקלקלו. לכן עושים משיש, למרות היותו פחות ערך מזהב וכסף, וזאת כדי שלא לקלקל את בשר הקרבן.
הרא''ש מצטט ירושלמי המקשה ממשנה במסכת אבות (ה', ה'). שם מתוארים עשרה ניסים שאירעו לאבותינו בבית המקדש, כשהנס השני הוא: "לא הסריח בשר קודש מעולם". אם כן מקשה הירושלמי על גמרתנו: מדוע חוששים לקלקול הבשר (ולכן שמים על שולחן זהב או כסף) והרי יש ''הבטחה'' לנס שלא יסריח. ועונה כי ''אין מזכירין מעשה ניסים'', כלומר, אנו לא סומכים על הנס.

מהו המסר?

עיקרון של ''אין סומכין על הנס'' הוא חשוב מאוד לחיי יומיום. אמונה (בניסים או בכל דבר אחד) אינה פותרת את האדם מאחריות, אלא אך ורק נותנת לו כוח כדי להתמודד ולעשות. שהרי העולם לא נברא לאור הניסים, אלא פועל ונפעל בחוקיות טבעית, המחייבת כל אחד ואחד לעשות ככל הניתן באופן טבעי ורציונאלי.
זהו גם העיקרון של שאלת ביטחון והשתדלות. אנו בוטחים בקב''ה שהכל ממנו, אך בד בבד אנו מחויבים להשתדל ולעשות הכל באופן טבעי (ובין היתר לא להסתמך על ניסים).
ניתן אולי לומר באופן הפוך: מי שסומך על ניסים - אינו בוטח בקב''ה. שהרי העולם נברא מסודר, ולכן נדרש מאתנו ללכת ולפעול לפי חוקי הטבע. אם בכל אופן קורה נס – אנו מודים, אך כאמור, לא מסתמכים עליו. 

לע''נ הקצין הגיבור מעוז רקנטי הי''ד שנפל בשבת קודש כ''ט אייר תשפ''ו 

לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב.
ולע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]