הכלל והפרט משלימים זה את זה

הרב דב קדרון

חולין צב ע"ב

בדרך כלל אין בעוף איסור של גיד הנשה, מפני שנאמר (בראשית לב,לג): "אשר על כף הירך", והירך של עוף אינה עגולה כצורת "כף" כפי שהיא אצל אדם ובהמה, אלא שטוחה. רבי ירמיה מסתפק מה הדין בעוף שהוא שונה מכל העופות וירכו עגולה ככף, האם נוהג בו איסור גיד הנשה? עוד הוא מסתפק בבהמה שהיא שונה מכל הבהמות והירך שלה אינה עגולה. בשני העניינים השאלה העקרונית היא: האם האיסור נקבע לפי הסיווג הכללי של בעל החיים, או שיש להתחשב במבנה הגוף המסוים של כל אחד. להלכה נפסק להחמיר בשתי האפשרויות.

ב"בירור הלכה" מובאת קושיית הראשונים מדוע לא מביאים ראיה מהדין המבואר במסכת מנחות (לז,א), שרוב האנשים מניחים תפילין ביד שמאל, שכן הם ימניים, אבל איטר מניח ביד ימין; האם אין זו ראיה שהולכים לפי התכונות המצויות אצל הפרט ולא לפי הסיווג הכללי?

אחד התירוצים הוא שההבדל נובע מהגדרת המצווה: בתפילין, הגדרת המצווה היא להניח על היד החלשה, כלומר כבר בהגדרת המצווה נאמר שהדבר תלוי בגופו של המניח, כל אחד ואחד לפי תכונתו הפרטית, לעומת זאת בהגדרת איסור גיד הנשה נאמר "אשר על כף הירך", ולכן יש מקום לספק האם הדבר נקבע לפי הכלל או לפי הפרט.

אפשר לראות בסוגיה זו ביטוי לאחד היסודות העמוקים של התורה: הכלל והפרט אינם מתחרים זה בזה אלא משלימים זה את זה. יש שהכלל הוא הקובע את משמעותו של הפרט, ויש שהייחודיות של הפרט היא עצמה חלק מן ההגדרה שקבעה התורה. החכמה היא לדעת מתי המסגרת הכוללת היא הקובעת, ומתי יש לתת חשיבות לערכו הייחודי של כל פרט.