מיץ פירות של ערלה אסור מן התורה?

הרב דב קדרון

חולין קכ ע"ב

בגמרא מובא המקור לאיסור של המשקה היוצא מפירות שונים האסורים באכילה. להלכה נפסק (שו"ע או"ח רב,ח) שעל מיץ פירות מברכים "שהכל", מפני שכל משקה שיוצא מפרי (חוץ ממה שיוצא מזיתים וענבים) אינו נחשב כמו הפרי עצמו, אלא "זיעה בעלמא", כמו מים, שמברכים עליהם "שהכל". אולם לגבי מים שבישלו בהם ירקות פוסק השולחן ערוך (או"ח רה,ב): "על המים שבישלו בהם ירקות מברך הברכה עצמה שמברך על הירקות עצמן, אף על פי שאין בהם אלא טעם הירק."  בקשר למים שבישלו בהם פירות יש דיון בין הפוסקים (שו"ע או"ח רב,י).

ב"בירור הלכה" מובאת מחלוקת בין האחרונים האם גם לעניין פירות אסורים, כגון באיסור שביעית, ערלה וכיוצא בהם, יש הבדל בין המים שהפירות התבשלו בהם לבין המיץ היוצא מהפירות. לדעת החכם צבי (סימן כ), באופן כללי, בכל הפירות האסורים, מיצי הפירות היוצאים מהם דינם כמותם, והם אסורים מן התורה, חוץ מאיסור ערלה, שאין לוקים על שתיית מיץ שנעשה מפירות ערלה, כי האיסור מן התורה חל רק על הפרי עצמו. לעומת זאת, לדעת הפני יהושע (קידושין, קונטרס אחרון, פסק בעניין חדש), כל מיצי הפירות נחשבים ל"זיעה" בלבד, כשם שהברכה עליהם אינה ברכת הפרי, ואין דינם כדינו של הפרי מן התורה, אלא הם אסורים רק מדרבנן.

יש מצבים שבהם גם הטעם, אף שאין בו ממשות הפרי, עדיין נושא עמו את מהותו של המקור שממנו בא, ויש מצבים שבהם ההפרדה בין הפרי המקורי למיץ יוצרת מציאות חדשה שאינה נחשבת עוד כפרי עצמו. גם בחיי האדם: מעשה, לימוד או מפגש עשויים להסתיים, אך טעמם יכול להישאר ולהשפיע. השאלה הגדולה היא האם אותו "טעם" הוא רק זיכרון של הדבר שהיה, או שהוא עדיין נושא בתוכו משהו מן המהות המקורית.