מותר לומר אבל אסור להאמין

הרב דב קדרון

חולין קכח ע"ב

דין תורה הוא שאבר מן החי אינו רק אסור באכילה, אלא גם יש בו טומאה. לעומת זאת, בשר מן החי אסור באכילה, אבל אינו מטמא. בגמרא נדון ההבדל שבין אבר מן החי לבשר מן החי, כלומר: מהי ההגדרה המיוחדת של אבר שאינו סתם בשר, ויש שלוש דעות בעניין זה.

ב"בירור הלכה" מובאת קושיה על הרמב"ם: מצד אחד הוא פוסק (בהלכות שאר אבות הטומאות ב,ד) שלשון, אף על פי שהיא אבר שלם, אינה מטמאה כאבר מן החי, מפני שאין בה עצם; ומצד שני, (בהלכות מאכלות אסורות ה,ב) הוא פוסק שגם לאבר שאין בו עצם, כמו הלשון, יש דין אבר מן החי שאסור באכילה.

תירוצו של בעל שו"ת עונג יום טוב (יו"ד סימן סו) הוא שיש הבדל בין טומאת אבר מן החי לבין איסור אכילתו, רק אבר שיש בו עצם מטמא, אולם אסור לאכול כל אבר שנחשב אבר שלם גם אם אין בו עצם מתחילת ברייתו.

אולי אפשר לראות כאן רמז להלכה מהלכות לשון הרע. יש מקרים שבהם מותר לאדם לומר לשון הרע (כגון אם מתקיימים שבעה התנאים המפורטים בספר חפץ חיים כלל י), אבל גם באותם מקרים אסור לשומע להאמין ולקבל את הדברים. לפי זה ניתן לומר, שההלכה שהלשון אינה מטמאת היא משל לדיבור שמדבר ומספר אדם באותם מקרים, שלעניין זה הלשון אינה נחשבת אבר שמטמא, כי באותם מקרים מותר לומר את הדברים. מאידך גיסא, אותה לשון אסורה באכילה, כי אסור לשומע להאמין לדברים, אלא מותר לו רק לחוש לדברים כפי הצורך להיזהר ולהישמר.

נמצא שאותה לשון שמצד אחד אינה מטמאה, מצד שני אסורה באכילה. לאותם דיבורים שמצד אחד מותר לומר ולשמוע, מצד שני אסור להאמין ולקבל.