הדרך המדויקת לקרוא את הסוגיה היא להפריד בין שלושה צירים שאינם חופפים: מתי חל חיוב המתנות, מתי המתנות מקבלות מעמד ממוני עצמאי, ומתי כהן מסוים נעשה בעליהן. ההבחנה הזאת מסבירה גם את "מתנות שלא הורמו כמי שהורמו", גם את "בטבלייהו", וגם מדוע הבהמה איננה טבל ממש.

 

1. השחיטה: רגע יצירת החיוב

לפני השחיטה אין עדיין כלל חפצא של מתנות כהונה. הש"ך, בשם הר"ן, מדגיש שאפילו אם הבהמה החיה נמצאת ביד כהן הוא אינו זוכה בזרוע, בלחיים ובקיבה, משום ש"אכתי לא חל חיובא עליה", ומשווה זאת למפריש חלה מן הקמח. רק לאחר השחיטה נוצר חיוב המתנות.

שני דינים ממחישים זאת:

• גר שבהמתו נשחטה לפני שנתגייר פטור, ואם נשחטה לאחר שנתגייר חייב. הרמב"ם פוסק כך במפורש.
• בבבא בתרא קכג ע"ב, במכירי כהונה, רק אם הבהמה נשחטה בחיי הכהן יכול הבכור להיחשב מוחזק במתנות וליטול בהן פי שניים. כלומר, השחיטה היא הנקודה שבה נולד הדבר שיכול עקרונית להיות ממון הכהן.

בנוסף, התורה תולה את החובה ב"זובחי הזבח", והגמרא אומרת "הדין עם הטבח": גם כאשר הבהמה שייכת לישראל אחר, השוחט הוא הכתובת המעשית לנתינת המתנות.

אבל כאן צריך להיזהר: השחיטה עדיין איננה נתינה לכהן מסוים. לאחר השחיטה יש שלושה דברים:

1. נוצר חיוב "ונתן לכהן".
2. החפץ שעליו חל החיוב ידוע לחלוטין: הזרוע, הלחיים והקיבה.
3. עדיין אין כהן פלוני שהוא הבעלים הפרטי שלהם. לבעלים יש טובת הנאה לבחור למי מן הכהנים לתת.

מכאן נובע המבנה המיוחד של "ממון שאין לו תובעים": יש כאן זכות ממונית של עולם הכהונה, אבל אין כהן יחיד היכול לומר "זה שלי". לכן המזיק או האוכל את המתנות קודם שכהן מסוים זכה בהן פטור מתשלומים בדיני אדם. זו בדיוק קביעת רב חסדא בחולין קל ע"ב.

הרשב"א והריטב"א מנסחים את ההבדל מול חזה ושוק בחריפות: זרוע, לחיים וקיבה הן "ממון כהן", בעוד שחזה ושוק הם זכייה "משולחן גבוה" ורק לאחר העבודה וההפרשה.

---

 

2. מהי "הרמת המתנות"?

כאן נמצא החידוש המרכזי.

בתרומה, "הרמה" היא פעולה קונסטיטוטיבית: לפני ההפרשה אין שום גרגר מסוים שהוא "התרומה". האדם מפריש חלק מן הכרי וקורא עליו שם, ורק בכך הוא נעשה תרומה.

בזרוע, לחיים וקיבה המצב שונה לגמרי. אין צורך לבחור איזה חלק יהיה המתנה. התורה כבר בחרה. לכן תוספות רי"ד בבבא בתרא ממש מתקשה בלשון:

"מה הרמה צריך במתנות? כל היכי דקיימי מסומנים ועומדין הן".

כלומר, עצם הביטוי "מתנות שלא הורמו" מושאל במידה מסוימת מעולם התרומות והמעשרות.

 

אז מה בכל זאת פירוש "הרמה"?

מבחינה מעשית, זו הפרדת האיברים מן הבהמה והעמדתם כמתנות בפני עצמן. כך פוסק השולחן ערוך: אף שמותר לאכול מן הבהמה קודם ההפרשה, "מצוה להפרישם מיד".

אבל מבחינה משפטית, הראשונים בבבא בתרא מחדדים שהשאלה היא עמוקה יותר: האם עוד קודם ההפרדה הפיזית יש לזרוע, ללחיים ולקיבה "שם מתנות" עצמאי, במידה המאפשרת לכהן לזכות בהן.

בעליות דרבנו יונה ובתוספות הרא"ש מבואר ש"מתנות שלא הורמו כמי שהורמו" פירושו:

"ושם מתנות עליהם אף על פי שלא הורמו"

ולכן אם כל הבהמה הגיעה ליד הכהן כשהמתנות עדיין מחוברות בה, הוא יכול לזכות בהן. לעומת זאת, למאן דאמר שלאו כמי שהורמו, עצם השחיטה עדיין אינה מספיקה כדי שהחזקה בבהמה תהיה החזקה במתנות; יש צורך שתיווצר תחילה מתנה העומדת בפני עצמה.

לכן אפשר לנסח:

שחיטה ← יוצרת את החיוב ואת זהות האיברים.

הרמה ← מעמידה את אותם איברים כחפץ של מתנת כהונה בפני עצמו.

כמי שהורמו ← קובע שלעניינים ממוניים מסוימים אפשר לראות את ההעמדה הזאת כאילו כבר התרחשה, אף שהאיברים עדיין מחוברים לבהמה.

זה איננו "כאילו נתנו לכהן". זה רק "כאילו הופרדו".

---

 

3. ומה מתחדש בנתינה?

זהו שלב רביעי מבחינה מושגית: המעבר מזכות כהונה כללית לזכותו של כהן מסוים.

לפני הנתינה, גם כשהמתנות כבר מופרשות, הבעלים עדיין רשאי לבחור את המקבל. זו טובת ההנאה שלו. לכן כהן פלוני בדרך כלל אינו יכול לתבוע: הבעלים יכול לומר "אתן לכהן אחר".

בנתינה מתרחשים שני דברים:

• מתקיימת מצוות העשה "ונתן לכהן".
• מסתיימת שאלת "למי": כהן מסוים נעשה בעלים פרטיים, ומעתה מי שגוזל ממנו גוזל ממון שיש לו תובע.

זה מאפשר להבין מדוע המצווה לתת איננה זהה לעצם השייכות הממונית. כבר קודם הנתינה ניתן לדבר על "ממון כהן", על "ממון שאין לו תובעים", ואפילו במקרים מסוימים על זכות של כהן מסוים. הנתינה איננה בהכרח הרגע שבו נוצרת לראשונה כל זיקה ממונית; היא השלמת מסלול המתנה והעמדתה ביד כהן מסוים.

הסוגיה עצמה נותנת לכך דוגמה חריפה: אם הבהמה השחוטה הגיעה בשלמותה ליד כהן, ולדעה שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו, הכהן כבר זכה במתנות אף שהן עדיין בתוך הבהמה. לאחר מכן גזילתן ממנו היא גזילת ממון פרטי.

ובבבא בתרא מתקדם הדין עוד צעד: במכירי כהונה, עצם הרגילות לתת לכהן מסוים, בצירוף שחיטת הבהמה בחייו ו"כמי שהורמו", יכולה להחשיב אותו כ"מוחזק" עוד קודם שהמתנות הגיעו לידיו בפועל.

 

כלומר:הפרדה פיזית, בעלות ממונית ונתינה מצוותית אינן אותו אירוע.

 

---

4. "דאתו לידיה בטבלייהו" - האם הבהמה באמת טבל?

לא. זו אחת הנקודות החשובות ביותר בסוגיה.

ב"חולין קל ע"ב-קלא ע"א" הגמרא מתארת מצב שבו הדבר מגיע לכהן "בטבלייהו", ורש"י מפרש שהבהמה השלמה הייתה אצלו, כשהמתנות עדיין בתוכה. אבל "טבלייהו" כאן הוא תיאור מבני: המתנה עדיין בתוך היחידה שממנה היא אמורה להיות מופרשת. אין הכוונה שבהמה שלא הורמו מתנותיה מקבלת דין טבל כמו תבואה. ההוכחה המפורשת נמצאת בהמשך הפרק. רבי יוחנן אומר:

"כל האוכל מבהמה שלא הורמה מתנותיה כאילו אוכל טבלים"

ומיד מסיימת הגמרא:

"ולית הלכתא כוותיה".

הרמב"ם מנסח את המסקנה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים:

"בהמה שלא הורמו מתנותיה מותר לאכול ממנה, שאינה דומה לטבל, שהרי מתנות כהונה מובדלין."

כלומר, דווקא העובדה שהזרוע, הלחיים והקיבה ניכרות ומובדלות מעצמן מונעת מן הבשר כולו להפוך לטבל. המתנות עצמן אסורות לישראל ללא רשות הכהן, אבל שאר הבהמה אינה נאסרת.

מכאן מתבהרת לשון "בטבלייהו":

לא "טבל" במובן האיסורי, אלא "מצב טרום־הפרשה".

יש אמנם ראשונים המדגישים שגם לאחר שנפסק שאין כאן דין טבל, עדיין מצווה להפריש מיד, ואף משתמשים בלשון של איסור השהיית המתנות; אבל אין זה איסור טבל על כל הבשר. הטור מדגיש את שתי הנקודות יחד.

 

---

לאילו מתנות נכון להשוות?

יש כאן למעשה שלוש השוואות שונות:

תחום	הדמיון	ההבדל המרכזי
תרומה ומעשר	שייך המושג "מתנות שלא הורמו כמי שהורמו"	שם ההפרשה יוצרת ומבררת את המתנה, והכרי טבל; כאן האיברים כבר ניכרים ואין טבל
לקט, שכחה, פאה ומעשר עני	"ממון שאין לו תובעים", זכות של ציבור זכאים בלי תובע פרטי	מנגנון יצירת המתנה שונה
חזה ושוק	גם הם ניתנים לכהנים	דווקא ההבדל בולט: חזה ושוק הם "משולחן גבוה"; זרוע, לחיים וקיבה הן מתנות ישירות מן העם לכהן

 

ההשוואה לתרומה היא אפוא טובה בעיקר לשאלת מתנה שעדיין לא הופרשה, אבל מטעה אם מסיקים ממנה דין טבל.

ההשוואה למתנות עניים טובה יותר לשאלת הממון: הסוגיה עצמה משווה את רב חסדא ללקט, שכחה, פאה ומעשר עני, משום שגם שם מדובר בממון המיועד לקבוצה שלמה ואין לו תובע מסוים.

וההשוואה לחזה ושוק מועילה דווקא כניגוד: הרשב"א והריטב"א אומרים שבזרוע, לחיים וקיבה אפשר לדבר על ממון הכהן כבר במישור הארצי־ממוני, מה שאין כן בחזה ושוק שהזכייה בהם באה משולחן גבוה.

 

---

5. סיכום שלבי החלות

אפשר להעמיד את כל המהלך כך:

שלב	מה חל	המעמד הממוני
בהמה חיה	אין עדיין חיוב מתנות	הכול ממון הבעלים
שחיטה	נולד חיוב זרוע, לחיים וקיבה; האיברים כבר מזוהים	נוצרת זכות כהונה כללית; אין עדיין בהכרח כהן מסוים בעל תביעה
הרמה/הפרדה	המתנות עומדות בפועל כחפצים נפרדים	מתחזק "שם מתנה", אבל הבעלים עדיין בוחר לאיזה כהן
"כמי שהורמו"	מבחינה משפטית מתייחסים למתנות המחוברות כאילו כבר עומדות בפני עצמן	מאפשר לזכיית כהן או למכירי כהונה לחול עוד קודם ההפרדה הפיזית
נתינה/זכיית כהן מסוים	מתקיים "ונתן לכהן"	נוצר ממון פרטי בעל תובע; גזילתו היא גזילת ממונו של אותו כהן

 

שלושה דגשים מן הראשונים

א. האם בכלל יש משמעות ל"הרמה" בזרוע, לחיים וקיבה?
תוספות רי"ד מתקשה בכך משום שהמתנות "מסומנים ועומדין". רבנו יונה ותוספות הרא"ש מפרשים שהנפקא מינה אינה בירור החלק, אלא האם כבר יש לו שם מתנה המספיק לזכייה ממונית.

ב. זרוע, לחיים וקיבה שונות מתרומה דווקא משום שהן ניכרות.
תוספות בבבא בתרא מציעים שלכן אפשר לומר כאן "כמי שהורמו" גם למי שאינו אומר זאת בתרומת מעשר: בתרומה עדיין אין חלק כהן מסוים בתוך הכרי, ואילו כאן הזרוע היא הזרוע עוד קודם שנחתכה.

ג. יש מחלוקת בפסיקה אם להפעיל למעשה את "כמי שהורמו" במקרה של בהמה שבאה ליד כהן.
הר"ן, ובעקבותיו הש"ך ומהרש"ל, פוסקים שאם בהמה שחוטה באה בשלמותה ליד כהן, הוא זכה במתנותיה; אם באה בחייה, לא. לעומת זאת המאירי כותב שאין הלכה כמאן דאמר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו, ורק אם הופרשו ובאו ליד הכהן הוא זוכה. מצד שני, פסיקת השולחן ערוך בחושן משפט שמכירי כהונה נחשבים מוחזקים במתנות של בהמה שנשחטה בחיי הכהן משקפת קבלה משמעותית של הסוגיה בבבא בתרא.

 

העיקרון הכולל

המודל של זרוע, לחיים וקיבה נמצא באמצע בין תרומה לבין מתנה ממונית רגילה.

אין צורך בהפרשה כדי לברר מה שייך לכהונה, כי התורה כבר סימנה את האיברים. לכן הבהמה איננה טבל. מצד שני, השחיטה לבדה עדיין אינה הופכת כהן פלוני לבעלים. נוצר בשעת השחיטה חיוב ומתנת־כהונה בכוח, ההרמה מעמידה אותה כיחידה משפטית נפרדת, והנתינה מייחדת אותה לכהן מסוים. "מתנות שלא הורמו כמי שהורמו" מקצרת את השלב האמצעי: היא מאפשרת לזכות הממונית להיאחז באיברים שכבר ניכרים בגוף הבהמה עוד לפני שנחתכו ממנה.

 

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן