חטיפת מתנות - מי משלם, למי, מתי ולמה / חולין דף קלא

כן. בחולין קלא מתברר שהמקרה הזה צריך להתפרק לכמה תביעות שונות, מפני שלאחר שהופרשו המתנות אין לבעל הבהמה בעלות ממונית רגילה עליהן. יש כאן לפחות שלושה נכסים הלכתיים שונים: גוף המתנות השייך לשבט הכהונה, טובת ההנאה של הבעלים לבחור את הכהן, ומצוות הנתינה המוטלת על מי שחייב בנתינה. מכאן התוצאות השונות.

1. אם החוטף אכל את הזרוע, הלחיים והקיבה

על שווי המתנות עצמן הוא פטור מתשלום בדיני אדם. זה בדיוק דינו של רב חסדא: “המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם”, מפני שהמתנות הן “ממון שאין לו תובעים”: אין כהן מסוים שיכול לומר “זה היה שלי”, שהבעלים רשאי היה לבחור כהן אחר. השולחן ערוך פוסק שאם אכלן או הפסידן “פטור מדיני אדם”, אך כדי לצאת ידי שמים צריך לפרוע את דמיהן.

חשוב: הכסף הזה איננו פיצוי לבעל הבהמה על שווי בשר שהיה שלו. לאחר חיוב המתנות הוא אינו בעלים על מלוא ערכן. התשלום לצאת ידי שמים בא להשלים את גזל שבט הכהונה/חובת הנתינה שאבדה.

יש כאן גם מחלוקת ראשונים: הרא"ש והטור מחייבים לצאת ידי שמים, ואילו בשיטת הר"ן יש מקום לפטור אף בכך, מפני שלפי הדרשה “זה” התורה חייבה דווקא את המתנות הקיימות ולא תשלומיהן. השו"ע הכריע לחומרא.

2. אם החוטף הזיק אותן

הדין הבסיסי זהה לאכילה: אם הושמדו ואינן קיימות, אין תביעת שווי מלאה בבית דין. גם “הזיקן” מפורש בדברי הרמב"ם והשו"ע יחד עם “אכלן”.

אבל אם הן עדיין בעין, זה כבר מצב אחר לגמרי. הגמרא דוחה את הקושיה ממי שקנה בני מעיים ואומרת:

“שאני התם דאיתנהו בעינייהו”.

ורש"י מסביר שהלוקח נותן את הקיבה לכהן “שהרי הגזל אצלו וצריך להשיב”. הט"ז אף כותב שאם המתנות עדיין בעין, בית דין כופה על קיום המצווה.

לכן, במקרה הרגיל שבו ישראל פשוט חטף אותן מן הבעלים והן עדיין אצלו, הוא אינו רשאי לומר: איני משלם ולכן אשאיר אותן אצלי. עליו להוציאן מרשותו באופן המשיב את המצב למצוותו. ולכאורה הדרך הנכונה היא להחזירן לבעלים, או לפחות למסור אותן לכהן שהבעלים בוחר, מפני שהבחירה היא זכות הבעלים.

זו נקודה עקרונית מאוד:

“ממון שאין לו תובעים” פוטר מתשלומים לאחר שהמתנה אבדה; הוא אינו נותן רשות להחזיק במתנה כשהיא קיימת.

3. אם החוטף נתן אותן לכהן שהוא עצמו בחר

כאן המצב מעניין יותר. מצד גוף המתנות, הוא לא השמיד אותן ולא גזל את שבט הכהונה. כהן כשר קיבל את המתנות, ולכן אין בסיס לחייב את החוטף לשלם לבעלים את מלוא שוויין.

אבל הוא כן חטף מן הבעלים דבר אחר: טובת ההנאה, כלומר הזכות לקבוע איזה כהן יקבל.

הרמ"א פוסק במפורש שגם כאשר השוחט הוא זה שחייב לבצע את הנתינה, “טובת הנאה לבעלים והוא יכול ליתנם לכל כהן שירצה”.

והחתם סופר אומר ממש על סוגיית החוטף בחולין קלא, שרש"י נזקק לפרש שהלוי חטף את המתנות מיד תינוקות, משום שאילו:

“חטפו מיד הבעלים עצמם... הרי גזל טובת הנאה של בעלים”.

זה כמעט ניסוח מפורש של המקרה הנידון.

האם צריך לשלם לבעלים את שווי טובת ההנאה?

כאן מגיעה מחלוקת יסודית:

למאן דאמר טובת הנאה ממון → יש מקום לתביעה ממונית על שווי טובת ההנאה שנלקחה.

למאן דאמר טובת הנאה אינה ממון → אין תביעת ממון בבית דין, אף שהחוטף עבר ונטל מן הבעלים זכות שההלכה העניקה להם.

הרמב"ם פוסק לגבי גניבת תרומה שהופרשה:

“אין להם בה אלא טובת הנאה, וטובת הנאה אינו ממון”.

הש"ך סבור שזו גם ההכרעה העיקרית, אם כי הוא מביא את שיטת רבנו חננאל, הרמב"ן ואחרים שטובת הנאה היא ממון.

תוספות בבבא מציעא ו ע"ב מנסחים בדיוק את ההשלכה: במקרה של תפיסת מתנה, התביעה של הבעלים, אם טובת הנאה ממון, היא רק טובת ההנאה שיש לו בה. כלומר, לעולם אין לומר שהחוטף חייב לבעלים את מלוא מחיר הזרוע והלחיים והקיבה; לכל היותר את ערכה הכלכלי של זכות הבחירה למי לתת.

ומה אם המתנות כבר נמסרו לכהן שהחוטף בחר?

קשה יותר להוציא את גוף המתנות מן הכהן ולהחזירן לבעלים רק כדי שהבעלים יבחר כהן אחר. יש מקור מקביל מפורש בתרומה ושאר מתנות: הטור פוסק שאף שאסור לכהן ליטול מתנה שהופרשה ללא דעת הבעלים, אם כבר נטל אותה “זכה בהם”, משום שאין לבעלים אלא טובת הנאה ולשיטתו טובת הנאה אינה ממון.

לכן מסתבר שהמבנה הוא:

לפני המסירה לכהן → ניתן עדיין לדרוש שהחוטף לא יפקיע את בחירת הבעלים.

אחרי שהמתנה נמסרה לכהן וזכה בה → אין מחזירים בדרך כלל את גוף המתנה רק כדי לתקן את בחירת המקבל; הנזק שנותר הוא אובדן טובת ההנאה, ועל חיוב ממוני בגינה תלויה מחלוקת “טובת הנאה ממון”.

4. האם יש כאן גם “חטיפת מצווה”?

כן, ובייחוד במקרה השלישי יש בסיס משמעותי לראות בכך חטיפת מצווה נפרדת מחטיפת טובת ההנאה.

בחולין פז נאמר על מי שחטף את מצוות כיסוי הדם מחברו שרבן גמליאל חייבו עשרה זהובים. להלכה נפסק:

“כל המונע הבעלים מלעשות מצות עשה שהם ראויים לעשותה וקדם אחר ועשאה, משלם לבעלים י' זהובים”.

ובזמן הזה אין בית דין גובה זאת, אך אם תפס אין מוציאים ממנו.

מתנות כהונה הן בפירוש מצוות עשה: הרמב"ם פותח את הלכותיהן “מצות עשה ליתן כל זובח... לכהן הזרוע והלחיים והקיבה”.

לכן, כאשר ראובן היה חייב לתת, ושמעון חוטף ממנו את המתנות ומקיים בעצמו את הנתינה לכהן, יש אנלוגיה חזקה לדין “קדם אחר ועשאה”. עם זאת, לא מצאתי מקור מפורש בראשונים המחיל בפועל את עשרת הזהובים דווקא על זרוע לחיים וקיבה, ולכן הייתי מגדיר זאת כיישום מסתבר מאוד של הכלל, ולא כדין מפורש בסוגייתנו.

ויש כאן הבחנה חשובה בין שלושת המקרים:

5. אבל למי בכלל שייכת המצווה שנחטפה?

כאן צריך לדייק בין בעל הבהמה לבין השוחט.

השו"ע פוסק:

“השוחט בהמת ישראל חבירו חובה על השוחט ליתן מתנותיה לכהן”,

והרמ"א מוסיף:

“מיהו טובת הנאה לבעלים”.

כלומר, ייתכן פיצול ממשי:

השוחט ← מצוות הנתינה מוטלת עליו.
בעל הבהמה ← מחזיק בזכות לבחור את הכהן.

לכן אם אדם אחר שחט את בהמתו של ראובן, ושמעון חטף את המתנות ונתנן לכהן אחר:

• ראובן עשוי לטעון על חטיפת טובת ההנאה.
• השוחט עשוי להיות מי שממנו נחטפה מצוות הנתינה.
• אין הכרח ששני סוגי ה“נזק” שייכים לאותו אדם.

זה בעיניי החידוש העיקרי של הניתוח: החוטף יכול לפגוע בשלוש זכויות שונות, השייכות לשלושה “בעלים” שונים: גוף המתנה לשבט הכהונה, בחירת הכהן לבעל הבהמה, ומעשה המצווה לשוחט.

חריג חשוב

כל האמור הוא כשהמתנות עדיין לא נקנו לכהן מסוים. אם כבר היה כהן מסוים שזכה בהן, הדין משתנה לחלוטין. הש"ך מביא בשם הר"ן שאם בהמה שחוטה הגיעה ליד כהן, למ"ד “מתנות שלא הורמו כמי שהורמו” הוא כבר זכה במתנות, ואם אחר אכלן חייב לו כדין גזל ממון של אדם מסוים.

מכאן אפשר לנסח את כל הסוגיה במשפט אחד:

לפני זכיית כהן מסוים, גוף המתנות אינו ממון הבעלים אלא ממון השבט שאין לו תובע מסוים; אבל הבעלים עדיין מחזיקים בטובת ההנאה, והשוחט מחזיק בחובת וזכות קיום מצוות הנתינה. לכן אובדן גוף המתנות, חטיפת בחירת הכהן וחטיפת המצווה הם שלושה דינים נפרדים, עם שלוש מערכות חיוב שונות.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן