גם אדם עני צריך להיות "נותן"

הרב דב קדרון

חולין קלא ע"ב

בגמרא מוזכרים שני סוגים של מתנות עניים: א. מתנות שצריך להשאיר לעניים בשדה או בפרדס והם באים ולוקחים בעצמם. ב. מתנות שצריך בעל התבואה או הפירות לתת לעניים. על שני הסוגים נאמר בגמרא, וכן נפסק להלכה, שגם אם בעל התבואה הוא עני בעצמו, מכל מקום הוא חייב לתת מתנות עניים לאחרים, גם אם הוא בעצמו נזקק והולך לקבל מתנות בשדות או בפרדסים אחרים. בדומה לזה פסק השולחן ערוך בהלכות צדקה (יורה דעה רמח,א): "אפילו, עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו".

כיוצא בזה כותב הט"ז (יו"ד סוף סימן שלא) שהיה מנהג שכאשר חתן היה מקבל נדוניא מאביו ומהמשפחה של אשתו - היו כופים אותו לתת מעשר מתוך כספי הנדוניא לעניים, בדרך כלל לקרובי משפחתו העניים, וזאת על פי הדין שיש להעדיף את נתינת הצדקה לקרובי משפחה על פני עניים אחרים.

המקורות הללו מראים שכל אדם צריך להיות בבחינת "נותן" ולא רק בבחינת "מקבל". דברים אלו מתאימים למה שכתוב בהקדמה לפירוש הסולם על ספר הזוהר, שתפקיד האדם בחייו הוא להפוך את עצמו מ"מקבל" ל"נותן".

אכן, כשם שהעני הנותן צדקה יודע שהוא לא נותן משלו אלא ממה שהוא קיבל מאחרים, כך גם עשיר הגדול הנותן צדקה צריך לדעת שאינו נותן משלו, אלא מתוך מה שנתן לו הקב"ה, וכך נאמר במדרש (זוטא, שיר השירים פרשה א): "אם נתת צדקה, לא משלך נתת אלא משל הקדוש ברוך הוא, שנאמר 'לי הכסף ולי הזהב' (חגי ב, ח), וכן הוא אומר: 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך' (דברי הימים א' כט, יד)".