על העיוורון והשליטה על חופש הדיבור / חולין דף קלט

עצם הקישור להורדוס אינו ודאי מבחינה היסטורית: כבר הסוגיה מציגה מחלוקת אם השם הוא „הדרסיאות” על שם מקומן או „הרדסיאות” על שם הורדוס, ומחקרו של אליעזר אורן עוסק ביונים הללו גם כתופעה ממשית של גידול יונים מבויתות בתקופה ההרודיאנית. אבל ברגע שהבבלי בוחר להביא את מסורת רב כהנא, הסיפור כבר אינו רק אטימולוגיה: „קירי–בירי” משחזר בזעיר אנפין את גרעין אגדת הורדוס. הורדוס הוא עבד שתפס מלוכה; החכמים המערערים על זכותו למלוך נהרגים; ובחולין יונה אחת המעזה לומר שה„אדון” הוא בעצם „עבד” נשחטת. רש"י עצמו מפרש את „בירי” כעבד ומסביר שהאמירה מכוונת לעובדת היות הורדוס עבד. שתי האגדות מציגות אפוא שלטון שאינו מסתפק בכוח אלא דורש גם הכרה מילולית בלגיטימיות שלו, ומסלק את מי שמסרב לספק אותה.

מכאן מקבל הכינוי החוזר „סומא” משמעות רחבה יותר. בחולין שתי היונים מאשימות זו את זו בעיוורון: האחת אומרת למעשה, „אינך רואה את המציאות הפוליטית — אמרי קירי כדי לשרוד”; האחרת משיבה, „אינך רואה את האמת — מי שאת מכנה אדון הוא עבד”. בבבא בתרא בבא בן בוטא הוא העיוור הממשי, אבל דווקא הוא רואה את הסיטואציה טוב מכולם. יהונתן פיינטוך הראה שאגדת הורדוס בנויה במובהק על המתח בין ראייה חיצונית לבין הכרה באמת: הורדוס „נתן עיניו”, מנקר את עיני בבא ואף פונה אליו באירוניה „חזי מר”, אך החכם העיוור הוא שמזהה את המלכודת ושולט בשיחה. ההשוואה יוצרת שלוש אפשרויות פוליטיות: היונה המבויתת רואה את הכוח ומצניעה את האמת; היונה המורדת רואה את האמת ואומרת אותה ללא הגנה, ולכן מתה; בבא בן בוטא מסרב הן לשקר והן למסור את עצמו — הוא אינו אומר שהורדוס מלך לגיטימי, אבל גם אינו אומר לו בפניו „עבד אתה”, אלא מתחמק באמצעות פסוקים.

החיבור נעשה צפוף עוד יותר דרך מוטיב הקול. בבא בן בוטא מסביר מדוע גם בחדר סגור אסור לדבר נגד הורדוס באמצעות הפסוק „כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר”; בחולין הדבר הופך כמעט למימוש מילולי של הפסוק — בעל כנפיים הוא שנושא את הקול שאסור להשמיע. פיינטוך מצביע על כך שבאגדת בבא בתרא הקול שוב ושוב נושא אמת שהראייה החיצונית מבקשת להסתיר: בת חשמונאי „רמא קלא” ומכריזה שהורדוס עבד; בבא מזהיר שהקול ייצא; ולבסוף הרומאים עצמם מחזירים להורדוס את אותה אמת — הוא אינו מלך בן מלכים אלא עבד. יונת חולין יכולה אפוא להיקרא כגלגול של אותו „עוף השמים”: הורדוס מסוגל להרוג את נושא הקול, אבל אינו מסוגל לבטל את תוכנו. דווקא אחרי שחיטת היונה הבבלי מספר את דבריה לדורות, וכך הקול שנרצח בתוך העלילה מנצח מחוץ לה.

גם ההקשר ההלכתי שקודם לאגדה תורם לקריאה. רגע לפני יוני הרדסיאות דורשת הגמרא „לפניך — לאתויי שהיו לפניך ומרדו”: עופות שהיו ברשות האדם ומרדו בו יוצאים ממעמד של „מזומן”; לעומתם יוני הרדסיאות הן דגם מובהק של עופות מבויתים ותלויים בבעליהם, וכך הן מתוארות גם במקורות ההלכתיים המאוחרים ובמחקר הארכאולוגי. מול הרקע הזה קשה שלא לשמוע הד לאגדת בבא בתרא, שבה הורדוס עצמו הוא „עבדא דמריד” — עבד שמרד באדוניו והצליח. נוצר היפוך אירוני: העבד שמרד וזכה בחירות ובשלטון מגדל עולם של יצורים מבויתים הקוראים לו „אדוני”; כאשר אחת מהן מממשת כלפיו את אותה תנועת מרד שהוא עצמו מימש כלפי אדוניו, היא נשחטת. שלטונו של המורד הופך אפוא למנגנון שמונע מאחרים את החירות שעליה הוא עצמו נבנה.

אפשר להוסיף לכך ציר אחר, שאינו תלוי דווקא בעיוורון אלא ברצח ובהחלפת ציבור מדבר בציבור ממושמע. בבבא בתרא הורדוס הורג את החכמים מפני שהם מייצגים מערכת פרשנית המסוגלת לומר „מקרב אחיך” ולשלול את מלכותו; בחולין מופיע ציבור מסודר של יונים העומדות ב„דרי” וקוראות כולן אותו נוסח, ורק קול יחיד חורג מן המקהלה ומסולק. אין הכרח לראות בשורות היונים אלגוריה היסטורית לבית המדרש, אך מבחינה ספרותית ניתן לקרוא את התמונה כפרודיה על ציבור שעבר ביות: במקום קהילה פרשנית שיש בה סמכות לומר למלך מה מעמדו, מתקבלת קהילה מסודרת שמשמיעה את תואר הכבוד הנדרש. על ציר זה בבא בן בוטא הוא השריד החריג של העולם הקודם: הורדוס השאיר חכם אחד כדי לקבל ממנו עצה, ובכך השאיר בלי להתכוון גם מוקד של שפה עצמאית. אותה שפה אינה מתנגשת בו חזיתית כיונה המורדת, אלא מצליחה בסופו של דבר להפעיל אותו ולגרום לו לבנות את המקדש.

ולבסוף, תגובת הגמרא לדברי רב אשי מוסיפה רובד מטא־אגדי. רבי חנינא מוסר לכאורה „מילין” — דברי רוח, כלומר ניסיון לרוקן את הסיפור ממשמעות עובדתית; אך הסתמא מסרב: „מילין סלקא דעתך?” — אי אפשר לבטל כך עדות שרב כהנא מציג כ„לדידי חזיין”. הפתרון, „אלא אימא במילין”, מוזר יותר מן הקושיה: במקום למחוק את הסיפור, הגמרא מוכנה לייחס את דיבור היונים לכשפים. מבחינה ספרותית זה כמעט שיקוף של האגדה עצמה. בתוך הסיפור השלטון משתיק את הקול הסורר באמצעות שחיטה; מחוץ לסיפור עולה ניסיון להשתיק את האגדה עצמה באמצעות הסיווג „סתם מילים”, והעריכה מסרבת לכך. אפילו שינוי של אות אחת — מ„מילין” ל„במילין” — משאיר את הקול בחיים. בכך מתקבלת אפשרות לקרוא את כל היחידה כטענה על דרכי הישרדותה של אמת תחת כוח: אמירה ישירה עלולה להיהרג; שתיקה גמורה משאירה את הכוח ללא ביקורת; ואילו אמת המועברת בעקיפין — בפסוק, במשל על יונים, באגדה בלתי־סבירה ואפילו ב„כשפים” — עשויה לשרוד את מי שביקש להשתיקה.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן