יבמות קיא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיא - ב

לא פסל את הראשונה.

שהרי שתיהן היו נשואות מדרבנן בשוה. ובגדר הנשואין מדרבנן, מוגדרים הנשואין האלו כ"ספק נישואין". ולכן גם יבומו של היבם מדרבנן, הוא בגדר ספק יבום, וביאתו בשתיהן שוה.

ולכן, על הצד שהיא מקודשת, ויבומה של הראשונה נחשב יבום, והיא קנויה לו, הרי רק היא אשתו. ואם יחזור היבם, או אחיו, ויבוא על הקטנה השניה, ייחשב הדבר כבעילת זנות בעלמא, ולא תאסר הראשונה עליו מדין "בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים".

ועל הצד שקטנה אינה נחשבת קנויה, הרי שתי הקטנות נחשבות נכריות אצלו, ויכול לקחתן כרצונו.

הילכך, הרי הוא מקיים תחתיו את הקטנה שבעל ראשונה, שהיא ממה נפשך מותרת לו. אבל אינו יכול לקיים את השניה, כי על הצד שקטנה כן קנויה לו, הרי משבא על הראשונה, נפסלה בכך השניה משום "בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים".

וכן הוא הדין במי שהיה נשוי שתי חרשות, שקנינן הוא מדרבנן, וקנינן של שתיהן שוה.

ב. מי שהיה נשוי קטנה וחרשת, ומת.

בא יבם על הקטנה, וחזר ובא על החרשת

או שבא אחיו על החרשת -

פסל בכך את הקטנה.

והיינו, מעיקר הדין הועילה הביאה בקטנה לקנותה, כי ממה נפשך היא מותרת, אם היא קנויה לגמרי הרי היא קנויה בביאתה, ואם אינה קנויה כלל, הרי נכרית היא.

אך גזרו עליה שתהא אסורה, שמא יחליף היבם, ויבוא תחילה על החרשת ואחר כך על הקטנה, שאז יפריע הקנין המשוייר של החרשת לקנינה של הקטנה.

ואם בא יבם על החרשת, וחזר ובא על הקטנה.

או שבא אחיו על הקטנה - פסל את החרשת, היות שיתכן וביאת הקטנה קונה לגמרי, והיא מפריעה לקנין החרשת שהוא קנין במקצת.

ג. מי שהיה נשוי פקחת וחרשת, ומת -

בא יבם על הפקחת, וחזר ובא על החרשת

או שבא אחיו על החרשת -

לא פסל את הפקחת שקנינה גמור מן התורה, ואין אחר ביאה כשרה כלום.

ואם בא יבם תחילה על החרשת, וחזר ובא על הפקחת.

או שבא אחיו על הפקחת -

פסל את החרשת, כי ביאת הפקחת שהיא מן התורה מפריעה לביאת החרשת שהיא מדרבנן, גם אם ביאת החרשת היתה ראשונה.

ד. מי שהיה נשוי גדולה וקטנה -

אם בא יבם על הגדולה, וחזר ובא על הקטנה.

או שבא אחיו על הקטנה -

לא פסל את הגדולה, הקנויה מן התורה לגמרי.

ואם בא יבם על הקטנה תחילה, וחזר ובא על הגדולה.

או שבא אחיו על גדולה -

פסל בביאת הגדולה שהיא מן התורה, את הקטנה.

רבי אלעזר אומר: מלמדין את הקטנה שתמאן בו, ותעקור את נישואיה עמו, ויקיים את הגדולה.

גמרא:

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אלעזר שמלמדים את הקטנה שתמאן בנישואיו עמו.

וכן אמר רבי אלעזר בן פדת, האמורא, שהלכה כרבי אלעזר בן שמוע, התנא [שבמשנתנו].

וגם על המשנה הקודמת, העוסקת בשתי אחיות, אחת נשואה לו בקידושי קטנה מדרבנן, והשניה גדולה הנופלת לו ליבום מאחיו, שאמר בה רבי אליעזר [ולא רבי אלעזר!] שמלמדים את הקטנה למאן, אמרו רב יהודה אמר שמואל ורבי אלעזר בן פדת [האמורא] שהלכה כרבי אליעזר, שמלמדים את הקטנה למאן.

ומבארת הגמרא:

וצריכא, הוצרכו להשמיענו זאת על שתי המשניות.

דאי איתמר רק בהא קמייתא, הייתי אומר שרק בהך קאמר שמואל הלכה כרבי אליעזר, משום דלא קיים מצות יבום, ומלמדים אותה למאן, ובכך יוכל לקיים מצות יבום באחותה, הנופלת לפניו ליבום מן התורה.

אבל כאן במשנתנו, דאיקיים מצות יבום בשתיהן, [בגדולה מן התורה, ובקטנה מדרבנן], אימא תרוייהו לפקו בגט, שיצאו שתיהן בגט, ולא נלמד את הקטנה למאן.

ואי אשמעינן רק בהא, כאן, הייתי אומר שדוקא כאן מלמדים את הקטנה למאן, משום דגדולה רמיא קמיה, נופלת לפניו ליבום מן התורה, ולכן תמאן הקטנה כדי שתתייבם הגדולה.

אבל אידך, לעיל, שהגדולה אחות אשתו היא, ואם תגדל אשתו ויקנה ותה מן התורה, לא תהיה אחותה זקוקה כלל ליבום, אלא תצא לשוק כדין ערות אחות אשה - לא ילמדו שם את הקטנה למאן.

לכן צריכא להשמיענו זאת בשני המקומות.

מתניתין:

במשנה זו מתבאר דין יבם קטן ויבמה קטנה.

היבמה הקטנה יכולה להתייבם על אף שאינה ראויה עתה לביאה שיש בה הקמת שם לבעלה המת, שהרי קטנה אינה יולדת, היות והיא יכולה להמשיך להיות אשתו של היבם עד שתגדל, ואז תהיה ראויה לביאה שיש בה הקמת שם לבעלה המת.

וכך הוא לשון רש"י [לעיל סא ב ד"ה ואינה חולצת]: קטנה מתייבמת, ותגדל אצלו ותתקיים מצות יבום.

ודנו האחרונים בדברי רש"י אלו, האם כוונתו לומר שכל עוד היא קטנה לא התקיימה בה מצות יבום, אלא היא קנויה לו בלבד, וכשתגדל, עליו לבוא עליה כדי לקיים מצות יבום, ועד אז אין היא יוצאת בגט בלבד אלא זקוקה גם לחליצה.

או שהיה יבומה יבום מלא בקטנותה, ויוצאת ממנו בגט, אלא שיש לו מצוה נוספת לבוא עליה כשגדלה כדי שתהיה בה ביאה הראויה להקים שם לאחיו. [עונג יום טוב סימן קעט, אמרי משה סימן ו, אור שמח יבום א יז].

ביבם קטן, שביאתו ביאה מגיל תשע שנים, דנו הראשונים אם הוא קונה אותה מן התורה, או שהיבמה רק מותרת לו מן התורה אך אין הוא קונה אותה לאשה.

המשנה הזו נחלקת לארבעה חלקים.

בחלק הראשון מתבאר מהו דינו של יבם קטן שבא על יבמה קטנה.

בחלק השני מתבאר מהו דינו של יבם קטן שבא על יבמה גדולה.

בחלק השלישי מתבאר אימתי נאמנת היבמה לומר שלא בא עליה היבם, כדי שיכפו בית דין את היבם לחלוץ לה.

ובחלק הרביעי מתבאר דין הנודרת הנאה מיבמה.

א. יבם קטן בן תשע שנים ויום אחד, שביאתו ביאה, שבא על יבמה קטנה, וקונה אותה הקטן בביאתו [מדאורייתא או מדרבנן ^[1]] -

יגדלו זה עם זה.

שהיות ונחשבת ביאתו של קטן לקנות את יבמתו כאילו עשה בה גדול מאמר, הרי היא קנויה לו, ויכולים להמשיך ולהיות יחד כבעל ואשה, אך אין הוא יכול לגרשה, היות וקטן אינו יכול לגרש. ^[2]

ב. ואם בא היבם הקטן על יבמה גדולה - תגדלנו. ^[3]

אין הוא יכול לגרשה מחמת שהוא קטן, אך מותר לה להבעל על ידו, היות והיא נופלת לפניו ליבום.

ובגמרא יתבאר כיצד היא מותרת לו, על אף שביאת קטן אינה ביאה הראויה להקים שם לאחיו, לפי שקטן אינו יכול להוליד, והתורה התירה אשת אח עבור הקמת שם לאחיו.

ג. היבמה שאמרה בתוך שלשים יום מאז שכנס אותה ביבם "לא נבעלתי", ויש לה גט יבמין בידה - כופין אותו בית דין שיחלוץ לה, ואין מאמינים לו שבעל אותה, ודי לה בגט שיש לה בידה, שקיבלה אותו ממנו. כי עד שלשים יום היא נאמנת לטעון שלא בעל אותה היות ואדם יכול לעמוד ולא לבעול את יבמתו במשך שלשים יום מאז שכנס אותה לחופה.

אבל אם באה לאחר שלשים יום, וטוענת שעדיין לא נבעלה על ידי היבם, היא אינה נאמנת, היות ומעבר לשלשים יום אין אדם מעמיד עצמו מלבעול.

ולכן רק מבקשין הימנו שיחלוץ לה, אבל אין כופים אותו על כך. ^[4]

ובזמן שהוא מודה שלא בא עליה - אפילו לאחר שנים עשר חודש כופין אותו שיחלוץ לה.

ד. הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה, לפי שהיתה כעוסה עליו, ולא התכוונה לאסור את עצמה עליו כדי שאם ימות בעלה תפטר ממנו, ומת בעלה -

כופין אותו שיחלוץ לה.

אבל אם נדרה הנאה מיבמה לאחר מיתת בעלה, תולים אנו שעשתה זאת כדי להפטר מיבומו, ולכן אין כופים אותו לחלוץ לה, אלא רק מבקשין הימנו שיחלוץ לה.

ואם נתכוונה בנדרה לכך, לפטור עצמה מהיבם, הרי אפילו אם היה הנדר בחיי בעלה - רק מבקשין הימנו שיחלוץ לה, אך אין כופים אותו לכך.

גמרא:

והוינן בה: לימא מתניתין האומרת שקטן הבא על הקטנה או על הגדולה, יגדלו זה עם זה - דלא כרבי מאיר!?

דהרי תניא: קטן וקטנה - לא חולצין ולא מתייבמין, דברי רבי מאיר!

לפי שחושש רבי מאיר למיעוט של יבמים סריסים ולמיעוט של יבמות איילוניות, שבהם אין מצות יבום נוהגת, והן אסורות על היבם משום ערות אשת אח שלא במקום מצות יבום.

ומתרצת הגמרא: אפילו תימא, לעולם אפשר להעמיד את משנתנו גם לפי רבי מאיר.

היות וכי אמר רבי מאיר שאסור לקטן או לקטנה להתייבם, זה רק במקום שאחד מהם עובר איסור מן התורה, לפי שהוא גדול והשני קטן. וכגון, יבמה גדולה ליבם קטן, ויבמה קטנה ליבם גדול - דחד מינייהו, ביאה דאיסורא היא. שהגדול או הגדולה עוברים ביאת איסור של ערןת אשת אח באם אחד מהם אינו ראוי ליבום [אם הוא סריס, או אם היא איילונית].

אבל קטן הבא על הקטנה, דתרוייהו, שניהם, היבם והיבמה, כי הדדי נינהו, שוים הם בכך ששניהם קטנים ואינם ברי חיוב - לא אמר רבי מאיר שלא יתייבמו בהיותם שניהם קטנים.

זאת, לפי הכלל האומר "קטן אוכל נבילות - אין בית דין מצווים להפרישו מאכילתם". והוא הדין כאן, אין לנו למנוע את היותם יחד, גם אם יש בכך מעשה עבירה, שהוא סריס או היא איילונית, והיא אשת אח שלא במקום מצוה.

ותמהה הגמרא: האיך אפשר לתרץ כך? והא קתני במשנתנו במפורש "יבם קטן שבא על יבמה גדולה - תגדלנו!?

ובהכרח שמשנתנו איננה כרבי מאיר, שהרי מדובר בה גם בגדולה, שבית דין צריך להתערב ולהפרישה מלעבור עבירה.

ולרבי מאיר, החושש בקטן שמא ימצא סריס, יש לנו לחוש כאן שמא הקטן שבא עליה הוא סריס, ונמצא שהיא עוברת עתה על איסור ערוה של אשת אח שלא במקום מצוה.

ומשנינן: אמר רבי חנינא חוזאה: בא - שאני!

והיינו, אין הדבר נוגע הלכה למעשה, כיון שכבר בא עליה מבלי ששאלו היבם הקטן והיבמה הגדולה אם מותר להם לעשות כן, כי אם היו שואלים, היו יודעים שאסור להם לעשות זאת לפי רבי מאיר, כי שמא הקטן הוא סריס.

וכוונת המשנה היא לומר, כיוון שבא עליה, אין היא יוצאת ממנו מעתה לא בגט ולא בחליצה, אלא תגדלנו, וכשיגדל היא תוכל לצאת ממנו בגט.

אך דוחה הגמרא את ההבנה הזאת בביאור המשנה:

והא "תגדלנו" קאמר התנא, ומשמע מלשון זה שהיא תמשיך להיות עמו כבעל ואשה, וכל ביאה וביאה שיבוא עליה - ביאה דאיסורא היא [על הצד שהוא סריס, ולרבי מאיר צריך לחשוש למיעוט הסריסים!

ולכן חוזרת הגמרא למסקנה הראשונה -

אלא, בהכרח, מחוורתא, מחוור וברור הדבר, שמתניתין, משנתנו - דלא כרבי מאיר היא.

ועתה דנה הגמרא כיצד תופס בה יבומו של הקטן, ואיך הותר בה איסור אשת אח.

קרי כאן, הרי יש לקרוא כאן, כדי להתיר אשת אח במקום שיש בו מצות יבום, "להקים לאחיו שם בישראל".

והאי קטן, שאינו יכול להוליד מביאה זו - לאו בר הכי הוא! שאינו ראוי עתה להקים לאחיו שם בביאתו. ואם כן, כיצד מותר לה לקיימו אצלה!?

אמר אביי: אמר קרא "יבמה יבוא עליה", שמשמעותו, אפילו יבם כל דהו, ^[5] גם יבם קטן שאין הוא ראוי עתה להקמת שם, גם בו אני קורא "יבמה יבוא עליה", ואין היבמה אסורה בו משום איסור של אשת אח שלא במקום מצוה. ולכן מותר ליבמה הגדולה לקיים את היבם הקטן אצלה.

רבא אמר: בלאו הכי, בלי הלימוד הזה מהפסוק, נמי, גם לא כן מצית אמרת, אינך יכול לומר שהיבמה הגדולה תהיה אסורה ביבם הקטן, כי -

מי איכא מידי, האם יתכן דבר שכזה, דהשתא, שעכשו, בשעת הנפילה ליבום, תהא היבמה אסירא ליבם, היות שהוא קטן, ולבתר שעתא, לאחר זמן, כשיגדל הקטן, שריא, תהיה מותרת לו.

והא אמר רב יהודה אמר רב: כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה "יבמה יבוא עליה" - הרי היא כאשת אח שיש לו בנים, ואסורה לעולם

אלא בהכרח, שהיא מותרת לו גם בשעה שהוא קטן, ואין לו אפשרות להקים לאחיו שם.

אך מקשה הגמרא, איך מוכיח רבא מכך שהיא לא נאסרת בו עולמית, שהיא מותרת לו גם כשהוא קטן?

ואימא הכי נמי, שכל יבמה שנופלת לפני יבם קטן, שאינו ראוי להקים שם, תאסר עליו עולמית, היות ובשעת נפילה אין אני קורא בה "יבמה יבוא עליה", שאין פסוק זה נאמר אלא כאשר היבם ראוי להקמת שם לאחיו.

ומשנינן: אמר קרא בפרשת יבום "כי ישבו אחים יחדו", מלמד הכתוב שאפילו יבם בן יום אחד הרי הוא נחשב ל"יבם", הראוי למצות יבום, ואין אני אומר שהיות ואין הוא ראוי עתה להקמת שם, נאסרת עליו היבמה עולמית. ^[6]

שנינו במשנה: יבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי, כופין אותו שיחלוץ לה.

והוינן בה: מאן תנא, מי הוא התנא הסובר דעד תלתין יומין, שעד שלשים יום, מוקי איניש אנפשיה, מעמיד אדם עצמו עד אז מלבעול -

ומשנינן: אמר רבי יוחנן: משנתנו - בשיטת רבי מאיר היא.

דתניא: הנאמנות של בעל שנשא אשה, לבוא לבית דין ולטעון טענת בתולים, שלקחה בחזקת בתולה, ובא עליה, ומצאה בעולה, וטוען שזינתה תחתיו, בין שעת הקידושין לשעת הנישואין [שהיתה אז בבית אביה], והרי הוא נאמן להפסיד את כתובתה -

היא כל שלשים יום מזמן שנשאה, דברי רבי מאיר.

שעד שלשים יום הוא יכול לטעון שהעמיד עצמו מלבעול עד עתה, ובשעה שבעל הוא מצא אותה בעולה, ולכן הוא בא רק עתה לבית הדין לטעון טענת בתולים, ואפשר להאמין לו עד שלשים יום שהוא העמיד עצמו ולא בעל אותה עד עתה.

אבל אם בא לטעון אחר שלשים יום הוא אינו נאמן, אלא אנו תולים שבעל אותה בתוך שלשים יום ומצאה בתולה, ועתה הוא התרגז עליה, ובא להפסידה כתובתה שלא כדין.

רבי יוסי אומר: אם נסתרה עמו, הוא נאמן לטעון שלא מצא אותה בתולה רק אם הוא בא לאלתר, מיד אחר הסתירה, כי אנו בטוחים שמיד שהיה עמה במקום מוסתר הוא בעל אותה, ואינו נאמן כל שלשים יום.

אבל אם אירע שאחרי הנישואין היא לא נסתרה עמו, ולא יכול היה לבעול אותה בגלוי - אף לאחר כמה שנים יכול הוא לטעון טענת בתולים.

רבה אמר: אפילו תימא, יכול אתה לומר שמשנתנו היא אפילו בשיטת רבי יוסי.

כי עד כאן לא קאמר רבי יוסי התם, שאינו יכול לטעון במשך שלשים יום אלא רק לאלתר, משעת הסתירה, אלא בארוסתו, דגיס בה. שהוא רגיל בה, ואינו מתבייש ממנה, ולכן הוא בועל אותה מיד ואינו יכול להעמיד עצמו.

הערות

^[1] הגמרא לעיל [בדף סח א, צו א] אומרת שעשו ביאת קטן ביבמה כמאמר בגדול. והתבאר לעיל, כי יש שני מהלכים שונים ברש"י [כך כתב הרמב"ן] האם ביאת קטן קונה מן התורה, אלא שאינה קנין גמור, לפי שמיעטה התורה את אשת הקטן ממיתה, ולכן היא נחשבת כמאמר, שאינו קנין גמור. או שביאת קטן אינה קונה כלל מן התורה, אלא רק מדרבנן, שהחשיבו אותה חכמים כקנין מאמר.

^[2] ומותר לו לבוא עליה. אם נאמר שהוא קונה אותה מהתורה, פשוט הדבר שמותר לו לבוא עליה, אך גם אם נאמר שאינו קונה אותה מן התורה, אין עליה איסור אשת אח, למרות שאינו מקיים בביאתו מצות יבום, ואין ההיתר מצד ששניהם קטנים, אלא כפי שיבואר בהמשך המשנה, שכל יבמה הנופלת ליבום, אין איסור בביאתה גם אם לא מתקיימת בביאה זו מצות יבום.

^[3] נחלקו רבותינו הראשונים בביאור הלכה זו. לרש"י יש שני מהלכים שונים [כדברי הרמב"ן בדעת רש"י בדף פו א]: האחד, שיבם קטן קונה את יבמתו מן התורה [רש"י במסכת קידושין יט א]. ולפי זה התקיימה כאן מצות יבום. ובאה המשנה לומר, שהיות וחל בה ייבומו של הקטן, שוב לא תצא ממנו מן התורה, עד שיגדל היבם. לפי שאינו יכול לגרשה, היות והיא עתה אשתו מן התורה, ואין גירושיו של קטן גירושין מן התורה. ומשיגדל היבם - אין לה צורך בחליצה אלא די לה בגט. והמהלך השני של רש"י, שהוא קונה אותה רק מדרבנן, ומן התורה היא צריכה חליצה או יבום משיגדיל. וכך היא דעתם של רוב הראשונים. ולפי מהלך זה, דנו הראשונים הכיצד היא מותרת להבעל על ידו, והרי היא אשת אח, ולא הותר איסור אשת אח אלא לצורך קיום מצות יבום! ? ולעיל בדף לה ב, כתבו התוס' [בסוף ד"ה תגלי] שדומה דין יבם הבא על יבמה מעוברת [לריש לקיש, שאינו קונה אותה בביאתו גם אם לאחר מכן הפילה, אך אינו חייב עליה קרבן משום אשת אח], לדין קטן שבא על היבמה הגדולה. וביארו האחרונים, שכל יבמה העומדת להתייבם, אין בה איסור אשת אח ליבם, אפילו אם אינו מקיים מצות יבום בביאתו. ולכן, גם אין להקשות מדוע לא נאמר בה "כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה, הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה עולמית", לפי שדין זה נאמר רק כשהיבמה אסורה על היבם באיסור ערוה של אשת אח, ולא כאשר היא מותרת לו, גם אם אין אפשרות בשעת נפילה לייבמה.

^[4] וכל זמן שלא חלץ לה הרי היא אסורה להנשא לשוק, למרות שאין מאמינים לה, היות ו"שויתה נפשה חתיכה דאיסורה", שהוא כלל האומר שכל אדם נאמן לאסור את עצמו בדבר הנוגע לו גם במקום שאין לו נאמנות כלפי אחרים. רש"י

^[5] אביי מדייק מכך שאמר הכתוב "יבמה יבוא עליה" ולא אמר אחי המת יבוא עליה. תוס' ד"ה יבמה. והיינו, שאינו צריך שיהיה עתה ראוי להקים שם, אלא די בכך שיהיה ראוי להקים שם כשיגדל. רשב"א וריטב"א.

^[6] והדיוק של רבא הוא מכך שכתוב "יחדו", ומשמע אפילו אם ישבו יחד יום אחד. רש"י. ואילו התוס' כתבו, כיון שממעטים מפסוק זה אשת אחיו שלא היה בעולמו, משמע ממנו, שאם היה אחיו בעולמו אפילו יום אחד - הרי הוא ראוי ליבום. תוס' ד"ה אמר קרא ובדעת אביי, החולק על רבא, כתב הריטב"א, שסברתו היא כי מהלימוד "כי ישבו אחים יחדו", היינו אומרים שאינה נופלת לפניו עד שיגדיל. וגזירת הכתוב מיוחדת היא שלא תאסר עליו מדין "נאסרה". ולכן לומד אביי שמהפסוק "יבמה יבוא עליה" למדים שהיא נופלת אליו מיד, ומותרת לו עם נפילתה אליו. וראה בספר מרחשת [חלק ב סימן טו ענף ב] בהסבר החילוק בין קטן העתיד לגדול, ובין סריס העתיד להתרפאות.

לא פסל את הראשונה בביאתה של השניה, וכן אם היו שתי חרשות — אין ביאת השניה על ידי היבם פוסלת את הראשונה, כיון שביאת שתיהן שווה. ולכן: אם היתה הראשונה קנויה לבעלה — קנויה היא גם ליבם, ואם לאו, שאינה אשת אחיו — הרי נעשתה כאשתו, ואין ביאת השניה פוסלתה, ואף שאסור היה לו מהספק לבוא עליה.

אם היו קטנה וחרשת; בא יבם על הקטנה, וחזר ובא על החרשת, או שבא אחיו על החרשת — הרי זה פסל את הקטנה, כפי שהסברנו, גזירה משום זה שבא תחילה על החרשת.

בא יבם על החרשת, וחזר ובא על הקטנה, או שבא אחיו על הקטנה — פסל את החרשת, שכן נישואיהם אינם נישואין גמורים. וביאת היבם איננה נחשבת לביאה הקונה ופוטרת, ולכן הביאה השניה פוסלת את הראשונה.

היתה אחת פקחת ואחת חרשת ובא יבם על הפקחת, וחזר ובא על החרשת, או שבא אחיו על החרשת — לא פסל את הפקחת, הואיל וקניינה לבעלה הוא קניין גמור, וביאת היבם עליה קנתה אותה לו קניין גמור ונפטרה צרתה, וביאתו על החרשת היתה בעילת זנות.

בא יבם על החרשת וחזר ובא על הפקחת, או שבא אחיו על הפקחת — הרי זה פסל את החרשת, הואיל ואין קניינה קניין שלם, וביאת צרתה הפיקחת דוחה אותה ופוסלתה.

היו לאח המת שתי נשים, אחת גדולה ואחת קטנה, שנישואיה מדברי סופרים בלבד, ובא יבם על הגדולה, וחזר ובא אחר כך על הקטנה, או שבא אחיו על הקטנה — לא פסל את הגדולה, שהרי ביאת הגדולה בנישואיה ביאה גמורה היתה ופטרה את צרתה. אם בא יבם על הקטנה וחזר ובא על הגדולה. או שבא אחיו על הגדולה — פסל את הקטנה. ר' אלעזר אומר: מלמדין הקטנה שתמאן בו ותעקור נישואיה מעיקרם, ותהא אף הקטנה מותרת לכל אדם.

א גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' אלעזר, שמלמדים את הקטנה שתמאן בו. וכן אמר האמורא ר' אלעזר בן פדת: הלכה כר' אלעזר בן שמוע, התנא במשנתנו.

ואומרת הגמרא: וצריכא [והוצרכה] הלכה זו להיאמר גם במקרה זה וגם במקרה הראשון — בשתי אחיות נשואות ואחת מהן קטנה ונפלה הגדולה לייבום לפני בעל הקטנה. דאי איתמר בהא קמייתא [שאילו היה נאמר פסק הלכה זה רק במקרה זה הראשון], הייתי אומר: בהך קאמר [בזו אומר] שמואל הלכה כר' אליעזר — משום שלא קיים מצות ייבום בגדולה, וכדי שיוכל לקיים בה מצות ייבום, מלמדים את הקטנה למאן בו, אבל בהא [בזו] דאיקיים [שהתקיימה] מצות ייבום בגדולה — אימא תרוייהו לפקו [אמור ששתיהן תצאנה] בגט.

ולהיפך, אי אשמעינן בהא [אילו היה משמיע לנו רק בזו], הייתי אומר: משום שהגדולה מכל מקום רמיא קמיה [מוטלת לפניו] לייבום, ומשום כך הייתי אומר מוטב שיידחו נישואיה של הקטנה על ידי מיאון. אבל אידך [האחרת]— לא, שכל זמן שלא מיאנה הרי היא אחות אשתו, ואין בה חובת ייבום כלל. על כן צריכא [צריך] שייאמר פסק הלכה זה בשני המקרים.

ב משנה יבם קטן, שבא על יבמה שגם היא קטנה — יגדלו זה עם זה יחד, כזוג נשוי. ואינו יכול לגרשה, שהרי קטן הוא. אם בא על יבמה גדולה — תגדלנו, תמתין לו עד שיגדל, ואינו יכול לפוטרה קודם לכן.

היבמה שכנסה היבם לשם ייבום, ואמרה בתוך שלשים יום לכניסתה "לא נבעלתי" — כופין אותו שיחלוץ לה. ואם אמרה זאת לאחר שלשים יום, והוא אומר שבא עליה — מבקשין הימנו שיחלוץ לה, לפי שיש מקום להאמין לו שבא עליה. ובזמן שהוא מודה שלא בא עליה — אפילו לאחר שנים עשר חדש כופין אותו שיחלוץ לה.

אשה הנודרת הנאה מיבמה, שנדרה עוד בחיי בעלה שלא תיהנה ממנו כל הנאה — כופין אותו שיחלוץ לה, שהרי אסור לה להיבעל לו, וממילא אין לה תקנה אלא בחליצה. אם נדרה ממנו הנאה לאחר מיתת בעלה — רק מבקשין הימנו שיחלוץ לה. ואם נתכוונה לכך, שרצתה לפטור עצמה לעתיד, לאחר מות בעלה, מחובת הייבום — אפילו נדרה בחיי בעלה, רק מבקשין הימנו שיחלוץ לה.

ג גמרא ומציעים: לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] שלא כדעת ר' מאיר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: קטן וקטנה — לא חולצין ולא מתייבמין, אלו דברי ר' מאיר. וטעמו: שמא יימצא הקטן סריס, או הקטנה תימצא איילונית, ואז אין מצוות ייבום חלה עליהם, אבל יש בכך איסור ערות אשת אח. ואילו כאן נראה, שמניחים לקטן ולקטנה לחיות זה עם זו!

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת ר' מאיר היא, שכן כי [כאשר] אמר ר' מאיר את דינו לאיסור, הרי זה במקרה של גדולה לקטן, וקטנה לגדול, דחד מינייהו [שלגבי אחד מהם] ביאה דאיסורא [של איסור] הוא, שהרי יש כאן ספק איסור ערוה, ואם כי הקטן אינו חייב, מכל מקום השותף המבוגר חייב על איסור ביאת ערוה גם עם שותף קטן. אבל קטן הבא על הקטנה דתרוייהו כי הדדי נינהו [ששניהם זה כמו זה הם], ושניהם עדיין אינם חייבים במצוות, בזה לא אמר.

ומקשים: והא קתני [והרי שנה] במשנתנו: בא הקטן על יבמה גדולה — תגדלנו, ומשמע גם במקרה שאחד מהם גדול! אמר ר' חנינא חוזאה: בא — שאני [שונה], שאם כבר בא עליה, אף שלכתחילה אינו מייבם — מוטב שתגדלנו. ומקשים: והא [והרי] תגדלנו קאמר [אמר], משמע שיחיו יחד כל הזמן חיי נישואין אף שכל ביאה וביאה דאיסורא [של חשש איסור] הוא לדעת ר' מאיר! אלא מחוורתא [מחוור, ברור] כי מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת ר' מאיר היא.

לעצם הענין שואלים, ובאמת מדוע יוכל הקטן לייבם? קרי [קרא] כאן עליו את הכתוב "להקים לאחיו שם" (דברים כה, ז), והאי לאו בר הכי הוא [וזה הקטן אינו מסוגל לכך], שהרי אינו יכול להוליד! אמר אביי, אמר קרא [הכתוב]: "יבמה יבא עליה" (שם ה) — לרבות כל דהו [שהוא], אפילו זה שאינו מוליד.

רבא אמר: בלאו הכי נמי לא מצית אמרת [גם בלא נימוק זה אינך יכול לומר] שיש חשש איסור בדבר זה, שכן מי איכא מידי דהשתא אסירא ליה ולבתר שעתא שריא [האם יש דבר, מקרה בייבום, שעכשיו היא אסורה לו ולאחר זמן תהיה מותרת]? והא [והרי] אמר רב יהודה אמר רב: כל יבמה שאין אני קורא בשעת נפילה לייבום "יבמה יבא עליה" (שם), וכגון שיש סיבה הלכתית שאסור לו לייבם — הרי היא נעשית לאחיו כאשת אח שיש לו בנים, ואסורה לעולם.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור כך גם כן], שתהיה אסורה לעולם אם נפלה לפני יבם קטן! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "כי ישבו אחים יחדו" (שם ה), משמע שדין זה חל בכל האחים החיים יחדיו באותו זמן, אפילו היה האח בן יום אחד.

ד שנינו במשנה שיבמה שאמרה בתוך שלשים יום "לא נבעלתי" — כופים אותו שיחלוץ, ואם אמרה לאחר שלושים — מבקשים הימנו שיחלוץ. ושואלים: מאן [מי הוא] התנא הסבור שעד תלתין יומין [שלושים יום] מוקים איניש אנפשיה [מעמיד אדם את עצמו ומתאפק] ואינו בא על אשה שהוא חי איתה?

אמר ר' יוחנן: דעת ר' מאיר היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: טענת בתולים, שיכול אדם לבוא לבית דין ולטעון שכנס אשה בחזקת שהיא בתולה, ובעלה, ומצא שאיננה בתולה — כל שלשים יום מן החופה, במשך כל תקופה זו, יכול לטעון זאת, כיון שעד אז יכול להיות שלא בעל והוא בא וטען טענה זו מיד לאחר בעילה ראשונה, אלו דברי ר' מאיר.

ר' יוסי אומר: אם נסתרה, כלומר, אם היו במקום צנוע הראוי לביאה — יכול לטעון טענת בתולים רק לאלתר (מיד), אבל אם לא נסתרה ולא היו יחד — יכול לטעון כן אף לאחר כמה שנים. משמע, שר' מאיר הוא הסבור כי עד שלושים יום אפשר לומר שאדם לא בא על אשתו.

רבה אמר: אפילו תימא [תאמר] שהוא כדעת ר' יוסי. אלא, עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יוסי התם [שם] אלא בארוסתו דגיס [שגס לבו, רגיל] בה, ולכן אם יתייחד עימה בודאי יבוא עליה. אבל אשת אחיו, היבמה שהיתה אשת אחיו —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the yavam or his brother did not disqualify the first girl from staying married to him, as her levirate marriage was consummated. Likewise, if the two wives were two female deaf-mutes, the first wife may remain married to the yavam. Intercourse with the second wife, though prohibited, has no effect: If the marriage was of uncertain status, then either the levirate marriage was concluded when he engaged in intercourse with the first, or neither wife was really married to the first husband, and they are therefore not rival wives. If the initial marriage was partial, then since both wives have the same standing, the levirate marriage with the first wife fully realizes whatever degree of levirate marriage is available.

If one wife was a minor and the other a deaf-mute, and the yavam engaged in intercourse with the minor and then engaged in intercourse with the deaf-mute, or if his brother engaged in intercourse with the deaf-mute, then the yavam or his brother disqualified the minor from staying married due to the Sages’ decree, lest it be confused with a situation where the intercourse with the deaf-mute was first.

If the yavam engaged in intercourse with the deaf-mute and then engaged in intercourse with the minor, or if his brother engaged in intercourse with the minor, then the yavam or his brother disqualified the deaf-mute from staying married. The marriage to the deaf-mute creates a partial acquisition that does not exempt the second wife from levirate marriage, as she, as a minor, has a different standing. Accordingly, intercourse with the second wife also creates a partial acquisition and thereby both women are prohibited to the yavam, as it is prohibited to consummate levirate marriage with more than one wife.

If one widow was halakhically competent and one widow was a deaf-mute, and the yavam engaged in intercourse with the halakhically competent woman and then engaged in intercourse with the deaf-mute, or if his brother then engaged in intercourse with the deaf-mute, the yavam or his brother did not disqualify the halakhically competent woman from staying married. Since the yavam consummated the levirate marriage with her first, the levirate bond was entirely dissolved and the intercourse with the deaf-mute, though forbidden, had no effect.

If the yavam engaged in intercourse with the deaf-mute and then engaged in intercourse with the halakhically competent woman, or if his brother engaged in intercourse with the halakhically competent woman, the yavam or his brother disqualified the deaf-mute from staying married. Consummation of the levirate marriage with the deaf-mute creates only a partial acquisition that does not fully dissolve the levirate bond.

If the deceased brother had two wives, an adult and a minor, and the yavam engaged in sexual intercourse with the adult, then engaged in intercourse with the minor, or if his brother engaged in intercourse with the minor, the yavam or his brother did not disqualify the adult from staying married, as the consummation of the levirate marriage with the adult completely dissolves the levirate bond. If the yavam engaged in intercourse with the minor, and then engaged in intercourse with the adult, or if his brother engaged in intercourse with the adult, the yavam or his brother disqualified the minor from staying married. Rabbi Elazar says: The court instructs the minor to refuse him thereby annulling her marriage retroactively, and then the minor is permitted to marry any man.

GEMARA: Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, and likewise the amora Rabbi Elazar ben Pedat said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar ben Shammua, the tanna in the mishna.

The Gemara says: It is necessary to rule that the minor is instructed to refuse, thus annulling her original marriage, both in this case and in the earlier case (Yevamot 109a) of an adult woman who becomes the yevama of her husband’s brother who is married to her minor sister. For if this halakhic ruling was stated only in that earlier case, I would have said: It was in that case that Shmuel stated the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, due to the fact that the yavam did not fulfill the mitzva of levirate marriage with the adult. In order for him to be permitted to do so, the Sages rule that the minor should be instructed to refuse him. But for this case, where the mitzva of levirate marriage is fulfilled, say that they must both be released with a bill of divorce.

And conversely, if the tanna teaches us the ruling only in this case, one would think: It is because the adult happened before him for levirate marriage, and since both the adult and the minor are equally candidates for levirate marriage, it makes sense to encourage the minor to refuse; however, in the other mishna, where the minor is already married to the yavam, making the adult yevama his wife’s sister who is forbidden to him, she should not be encouraged to refuse. Therefore, it was necessary to state, also in this case, that she is nevertheless encouraged to refuse.

MISHNA: If a minor yavam engaged in sexual intercourse with a minor yevama, they should grow up together, living as a married couple. He may not divorce her, as he is a minor. If he engaged in sexual intercourse with an adult yevama, she should raise him, i.e., they must stay married, as there is no way for him to divorce her until he reaches majority.

When a yevama said within thirty days of her marriage: I have not engaged in sexual intercourse with him, the court forces him to perform ḥalitza with her. If she said this after thirty days but he claimed that he had engaged in sexual intercourse, the court asks him to perform ḥalitza with her, as there are grounds to believe him. And when he admits that he did not engage in intercourse with her, even after twelve months, the court forces him to perform ḥalitza with her.

If a woman vows during her husband’s lifetime to derive no benefit from her yavam, the court forces him to perform ḥalitza with her as it is forbidden for her to engage in sexual intercourse with him to consummate the levirate marriage. If she vowed after the death of her husband to derive no benefit from her yavam, the court asks him to perform ḥalitza with her. And if she intended to do so, i.e., she had an ulterior motive of avoiding levirate marriage when she vowed, even if she made the vow during her husband’s lifetime, the court merely asks him to perform ḥalitza with her.

GEMARA: The mishna teaches that a minor yavam and minor yevama can consummate a levirate marriage and are permitted to live together. The Gemara suggests: Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Meir as it is taught in a baraita: A minor boy and a minor girl may not perform ḥalitza and may not enter into levirate marriage. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Meir prohibits this lest the boy turn out to be a eunuch or the girl turn out to be sexually underdeveloped. In such cases, the mitzva of levirate marriage would not apply, and the prohibition against marrying one’s brother’s wife would be in effect.

The Gemara responds: You can even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Meir. When Rabbi Meir said that minors may not enter into levirate marriage, he was referring to an adult yevama with a minor yavam or a minor yevama with an adult yavam. This is because for one of them it would be a forbidden sexual act, due to the uncertainty of the minor’s status. Since the minor may turn out to be permanently sexually underdeveloped, the adult is forbidden from having intercourse with him or her. But in the case of a minor yavam who has sexual intercourse with a minor yevama, where they are both similar to one another, as neither of them is obligated to perform mitzvot, Rabbi Meir did not state that it is forbidden for them to perform levirate marriage.

The Gemara asks: But it is taught in the mishna: If he, i.e., the minor yavam, engaged in sexual intercourse with an adult yevama, she should raise him, which contradicts the explication of Rabbi Meir’s opinion above. Rabbi Ḥanina Ḥoza’a said: It is different once he engaged in intercourse with her. Although at the outset Rabbi Meir prohibits consummation of the levirate marriage, once it has already taken place, it is preferable that she raise him. The Gemara asks: But it says that she should raise him, indicating that they are meant to live as a married couple, even though each and every sexual act is forbidden according to Rabbi Meir. Rather, it is clear that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Meir.

The Gemara asks: How can the minor enter into levirate marriage? The verse here reads: “And if the man does not wish to take his yevama, his yevama shall ascend to the gate to the Elders and say: My brother-in-law refused to establish a name for his brother in Israel; he did not wish to consummate the levirate marriage” (Deuteronomy 25:7), and this minor is incapable of doing so, as he cannot sire children. Abaye said that the verse states: “Her brother-in-law will have intercourse with her and take her to him to be his wife and consummate the levirate marriage” (Deuteronomy 25:5), to include anyone, even someone who cannot sire children.

Rava said: Even without this interpretation you still could not say that it is prohibited for a minor to enter into levirate marriage. Is there a case of levirate marriage where she is forbidden to him now, and after some time she becomes permitted? Didn’t Rav Yehuda say that Rav said: Any yevama to whom I cannot apply the verse “Her brother-in-law will have intercourse with her” (Deuteronomy 25:5) at the time she happens before him for levirate marriage, is considered as if she were the wife of a brother who has children, who is exempt from levirate marriage, and she is consequently forbidden to him forever? It must be the case that minors can perform levirate marriage. If it was forbidden, then they would be exempt from levirate marriage even after reaching the age of majority.

The Gemara asks: And say, indeed, a minor should be exempt from levirate marriage, and consequently forbidden from ever marrying his brother’s wife. The Gemara answers: The verse states: “If brothers dwell together” (Deuteronomy 25:5), indicating that this rule applies to all brothers who are alive simultaneously, even if the brother was only one day old.

§ The mishna states: When a yevama said within thirty days of her marriage: I have not engaged in sexual intercourse with him, the court forces him to perform ḥalitza with her. The Gemara asks: Who is the tanna who taught that for up to thirty days a person can be presumed to restrain himself and resist engaging in sexual intercourse with a woman who lives with him?

Rabbi Yoḥanan said: It is the opinion of Rabbi Meir, as it is taught in a baraita: A man may come to court to make a claim concerning virginity, i.e., that the woman he married was not a virgin, for thirty days after the marriage ceremony. Assuming that he makes the claim immediately following their first sexual act, his claim is credible if he makes it within the first thirty days; this is the statement of Rabbi Meir.

Rabbi Yosei says: If she was secluded with him after the wedding in a place suitable for sexual intercourse, a claim concerning virginity is only credible immediately. But if she was not secluded with him, they presumably did not engage in intercourse, and such a claim is credible even several years later.

Rabba said: You can even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. Rabbi Yosei states his opinion there only with regard to a virginity claim about one’s betrothed, to whom he is accustomed, and therefore less inhibited, but with regard to his brother’s wife, i.e., a widow,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דתנן לעילר' אליעזר אומר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו. אכולה מתני' קיימא כדקתני "בכולן". ולמאן דאמר ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו אסיפא בלחוד קאי והאי דקתני בכולן משום אידך דלעיל ומשום בא על הקטנה תחלה דתרתי נינהו ושייך בהו בכולן דאלו לקטנה וחרשת ליכא לפרושה שאפילו לא בא על שתיהן אי אפשר לו אלא ליבם החרשת ולהוציאה מפני שהקטנה צריכה חליצה ואוסרת זו את זו כדאמרינן לעיל בגמרין וכדאיתא נמי בירושלמי אפילו לא בא על הקטנה פסל את החרשת ומפרש לה שאלו לא בא על הקטנה ומתה היה מותר בחרשת ועכשיו פסלה נעולה וכולה מתניתין [הכי מפרש] וכיון שכן למאן דאמר אינה ממאנת לזיקתן למה ממאנין את הקטנה ועוקרין הביאה עדיין הזיקה במקומה עומדת ואוסרת את החרשת עליו והוא צריך להוציאה בגט ואין המיאון מועיל אלא שאם תמות הקטנה תהא החרשת מותרת ואין מלמדין אותה למאן בשביל שתמות.
אבל למאן דאמר ממאנת [לזיקתו] אף בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן ותשאר חרשת עמו כדברי רבינו הגדול ז"ל ואע"פ שפסלה בביאה הרי מכיון שמיאנה בביאתו ובמאמרו ובזיקתו הרי היא כמי שאינה לגבי צרתה שאין זו צרת ערוה שנגזורעלי'.
והרב ר' משה הספרדי ז"ל כתב בבא על החרשת וחזר ובא על הקטנה שמלמדין את הקטנה למאן והחרשת יוציא בגט ולא ידעתי למה מוציא כיון שמיאנה בביאה ובזיקה.

הא דתנן ר' (אליעזר) [אלעזר]אומר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו. למאן דאמר בריש פרקין (יבמות קז, ב) דממאנת בין למאמרו בין לזיקתו, הא בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן אכולה מתניתין קאי, וכדקתני בכולן משום דכשממאנין את הקטנה אהני מיאונה לאכשורה לצרה ויתבא צרה תותיה לעולם. אבל למאן דאמר (לעיל יבמות קז, א) אינה ממאנת לזיקתו, לא קאי אקטנה וחרשת, דכי ממאנין את הקטנה מאי אהני לן, דהא מכל מקום הקטנה צריכה חליצה לזיקתה והיא אוסרת את החרשת, וכיון ששתיהן אוסרות זו את זו אף על פי שלא בא על אחת, מפני מה ממאנין את הקטנה ועוקרין את הביאה והזיקה עדיין במקומה עומדת. ואם תאמר כדי שאם תמות הקטנה תהא החרשת מותרת, כולי האי לא עבדינן שנמאן את הקטנה כדי להתיר את החרשת הזאת אחר מיתה. אלא ודאי לא קאי אכולה מתניתין אלא (ארישא) [צ״ל: אסיפא. ועיין רמב״ן] דמתניתין דשני אחין נשואין שתי אחיות גדולה וקטנה ונפלו לפניו שתי יבמות גדולה וקטנה ובא יבם על הגדולה, וכיון דתרתי נינהו שייך בהו בכולן, ולמאן דאמר ממאנת אף לזיקתו בא יבם על החרשת וחזר ובא בין הוא בין אחר על הקטנה, מלמדין את הקטנה שתמאן בו ותשאר החרשת עמו, שהרי עקרה הזיקה במיאונה לגמרי וכמי שלא היתה צרתה כלל.
וקיימא לן כמאן דאמר ממאנת אף לזיקתו, וקיימא לן נמי כר' (אליעזר) [אלעזר] דאמר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן כדאיפסיקא הלכתא בגמרא. וכן פסק הרב רבינו אלפסי ז״ל. אבל הרמב״ם ז״ל כתב (שם הלכה כח) בא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה מלמדין את הקטנה למאן בו והחרשת יוצאה בגט. וזה תימא שהרי עקרה זיקתה לגמרי אחר שמיאנה בביאה ובזיקה, ועוד שהוא ז״ל כתב (שם הלכה ל) גבי גדולה וקטנה בא על הקטנה וחזר ובא על הגדולה מלמדין את הקטנה שתמאן ויקיים את הגדולה שבעילה זו קונה קנין גמור עד כאן. ואם איתא דחרשת יוצאה בגט מפני שנפסלה תחילה בביאת קטנה ואין מיאונה דקטנה מתירה, מאי שנא גדולה, והלא אפילו הגדולה נפסלה בביאת הקטנה תחלה ואם מיאונה מתירה אף בחרשת כן וצ״ע (עיין לחם משנה שם).

רבא אמר בלאו הכי נמי לא מצית אמרת מי איכא מידי דהשתא אסורא ליה ולבתר שעה שריא לה. מדברי ר"ח ז"ל (עיין בפיר"ח סוף אוצה"ג עמ' שלב) נראה דהא דאמרינן קרי כאן להקים לאחיו שם לסיועיה לר"מ קאמר. והא דמקשה רבא נמי מי איכא מידי דהשתא אסורא ולבתר שעה שריא, לר"מ הוא דמקשינן ולאוקומי דברי חכמים. וזה לשונו קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דברי ר"מ דחייש למיעוט, קטן שמא ימצא סריס ובעינן להקים שם וליכא. וליתא להא דר' מאיר דקיימא לן כרב דאמר כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסירא, והא דנפלה לפני קטן כיון דאסירא ליה לכשתגדיל ע"כ. ואינו מחוור בעיני דהא טעמא דר' מאיר משום שמא ימצא סריס הוא, ואם יבא אליהו ויאמר דלאו סריס הוא שרי. וכיון שכן הרי אני קורא בה יבמה יבא עליה דאיגלי מלתא למפרע דלאו סריס הוא וראוי ליבום הוה והרי זה כשאר כל הנשים (לעיל יבמות מא, א) שאסורות להתיבם עד שיעברו שלשה חדשים שמא מעוברות הן, ואפילו הכי קרינא בא יבמה יבא עליה. וטעמא כדאמרן דאיגלאי מלתא למפרע דראויה להתיבם הות. ואף על גב דהתם אלו אתו אליהו ואמר דלא מיעברא אין משגיחין ביה כדאיתא התם בפרק החולץ (יבמות מא, ב) משום דהא דלא משגיחינן ביה היינו טעמא משום דגזרינן אפילו בקטנה. ומיהו כל שכן הכא דאלו אתא אליהו משגיחין ביה, דקרינן ביה יבמה יבא עליה. וגדולה מזו אמר ר"ל (לעיל יבמות לה, ב) דחולץ למעוברת לא שמא חליצה וביאת מעוברת לא הויא ביאה משום דכתיב ובין אין לו עיין עליו, ואפילו הכי בשהפילה או שנמצא ולד שאינו של קיימא חולצת או מתיבמת, ולא קרינא ביה כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה. וטעמא דמלתא משום דלא אמר רחמנא אלא שיעיין עליה אם תלד בן קיימא אם לאו ושתמתין עד שתלד. ואפילו הכי כשילדה ולד שאינו של קיימא מותרת. ולא משום דאיגלי מלתא למפרע, דאי מהאי טעמא לא היתה צריכה חליצה לאחר שהפילה, דהא איגלי מלתא למפרע דראויה לחליצה הות וחליצתה כשרה. אלא טעמא דר"ל משום דאמרה תורה עיין עליה, לומר שלא תתיבם עד שתדע אם תלד בן קיימא אם לאו, ואפילו אם יבא אליהו ויאמר לא משגחינן ביה, וכל שכן הכא דאלו אתא אליהו משגחינן ביה. אלא מסתברא דאדרבנן דר' מאיר הוא דקיימינן ולא לר"מ כלל. והכי קאמר, לרבנן דמכשרי בקטן וקטנה תיפוק ליה משום דבעינן להקים לאחיו שם בישראל וקטן לאו בר הקמה הוא. ופרקינן משום דכתיב יבמה יבא עליה כל שהוא בא לכלל הקמה. ורבא [אמר] בלאו הכי נמי לא מצית אמרת דבעינן בר הקמה השתא, כיון דאתי לכלל הקמה דאי לא תימא הכי מי איכא מידי דהשתא אסירא ליה, ואפילו אם יבוא אליהו ויאמר דאתי לכלל הקמה. מכל מקום השתא מיהא לאו בר הקמה הוא ולבתר שעה שריא כנ"ל (ועיין לעיל (יבמות לו, א) ד"ה אמר רבא).

מתני' יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה פי' עד שיהיו ראויים לגרושי' שיהא הוא גדול ותהא היא יודעת לשמור את גיטה:

גמרא קרי כאן להקים שם בישראל פי' קושיא לרבנן דאפילו תימא דלא חיישי' לקטן שמא יהא סריס האיך אפשר לו לבא עליה בעודו קטן שאינו בר הקמה הא הויא לה אחות אשה שלא במקום מצוה ופריק אביי אמר קרא יבמ' יבא עליה כל דהוא פי' כל שהוא בר הקמ' כלל אפי' כשיגדיל ולאפוקי סריס שאינו בר הקמה כלל:

רבא אמר בלאו ה"נ עד אמר קרא כי ישבו אחים יחדיו אפי' בן יום א' וא"ת ולאביי תרי קראי למה לי י"ל דסבר אביי דאי לא כתיב אלא חד קרא הוה מוקמינן ליה להתירו ביבמה כשתגדיל דלא נימא כיון שנאסרה בשע' נפיל' שוב אין לה היתר הילכך אצטריך קרא אחרינא למישרי אפי' בעודו קטן אבל רב סבר דבחד קרא סגי דאיכ' שריותא אפי' בעודו קטן מוקמי' ליה ולא דרשי' ליה דכשיגדיל דלא מסתבר כלל דכל יבמה שנאסרה בשעת נפילה שוב אין לה התר:

והא דתנן היבמה שאמרה בתוך ל' יום לכניסתה לא נבעלה כופי' אותו לחלוץ אוקימ' בגמ' כשגט יוצא מתחת ידה ואעפ"י שהוא אומר בעלתי כופין אותו לחלוץ דהא אסירה ליה ושמעי' מהכא ומסיפ' דנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופי' אותו לחלוץ דכל היכא דיבמ' לא חזית ליבם מחמת איסור כופי' אותם לחלוץ. ומיהו אם היא גרמא האיסור במתכוין אין כופין ותהא עגונה כל ימיה וכדקתני סיפא ואם נתכוונה לשם כך אפי' בחיי בעלה מבקשים ממנו לחלוץ כלומר מפייסי' אותו אבל אין כופין אותו וכן אתה אומר שאם נתן לה בעלה גט פסול שאוסרה על היבם כופין אותו לחלוץ לד"ה:

ובזמן שהוא מודה אפי' לאחר י"ב חדש כופין אותו לחלוץ פי' כשמודה שלא נבעלה וגטה יוצאת מתחת ידה ומסתברא דה"ק דכל היכא שהודה לדבריה לאחר ל' יום שלא בעל ומרעה לחזקתיה דידיה אם חזרה וטענה גם לאחר י"ב חדש שלא נבעל' וגטה יוצא מתחת ידה והוא אומר בעלתי כופי' אותו לחלוץ דכיון שהוא הודה שעברו ל' יום ולא בעל רגלים לדבר להאמינה אחר כך שלא בעל:

מאן תנא דעד ל' יום דתניא טענת בתולים כל ל' יום דברי ר"מ פי' רש"י ז"ל טענת בתולים להפסידה כתובתה וכ"ע דאלו לאוסרה עליו לעולם נאמן כל היכא דליכא אלא חדא ספיקא דשויא אנפשיה חתיכ' דאיסורה וכדאמרי' בפ"ק דכתובות ואי לאסרה עליו ביהודה אמאי לא וכדאי' בירו' וכל היכא שנאמן להפסידה כתובתה אפי' בתרי ספקי נאמן דגבי ממונא לא שני לן בין חדא ספיקא לתרי ספקי דלא לאפוקי ממונא מחזקתיה וכדכתיב בפ"ק דכתובות בס"ד:

רבי יוסי אומר נסתרה לאלתר והלכתא כר' יוסי. ועד שכופי' אותו לחלוץ נכפנו ליבם וליכא למימר דמתני' כאבא שאול דא"כ מ"ש דנקטו לכפייה בהאי אנפא:

קטנה וחרשת בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת פסל את הקטנה. בא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה פסל את החרשהת. פי' כיון שלא שוו אהדדי ואין קנינן קנין גמור אסרי אהדדי. פקחת וחרשת בא יבם על הפקחת וחזר ובא על החרשת לא פסל את הפקחת בא יבם על החרשת וחזר ובא על הפקח או שבא אחיו על הפקחת פסל את חהרשת. גדולה וקטנה בא יבם על הגדוה וחזר ובא על הקטנה או שבא אחיו על הקטנה לא פסל את הגדוהל בא יבם על הקטנה וחזר ובא על הגדולה או שבא אחיו על הגדולה פסל את הקטנה. פי' ושתיהן אסורות ור"א אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו ויקיים את הגדולה בהיתר. אר"י א"ש הל' כר"א וכן חמר ר' אליעזר הל' כר' אלעזר. פי' ר' אלעזר הוא ר"א בן פדת אמורא. ור' אליעזר יימתני' הוא ר"א בן שמוע.

מתניתין יבם קטן שבא על יבמה קטנה וגדלו זה עם זה בא על יבמה גדולה תגדלנו. היבמה שאמרה תוך ל' יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה. לאחר ל' יום מבקשים ממנו שיחלוץ לה. ובזמן שהוא מודה אפי' לאחר יב"ח כופין אותו שיחלוץ לה. פי' יבם קטן שבא על יבמה קטנה כו' וא"ר לפוטרה בגט בקטנות עד שתגדיל ויבעל לאחר שיגדל דביאת קטן אע"פ שחשבי ביאה להרוג הערוה ע"י אינה חשובא להתפקע הזיקה שתהא יוצאת בגט לבד שעשו חכמים ביאת בן ט' כמאמר בגדול וכי היכי דמאמר בגדול לא מפקע לה לזיקה להפטר בגט לבדו. והכי תנן בנדה בפ' יוצא דופן בן ט' שנים ויום א' הבא על יבמה קטנה אינו נותן גט עד שיגדיל. ואקשי' בגמ' ולכי גדול בגט סגי לה. והתנאי עשו ביאת בון ט' כמאמר בגדול מה מאמר בגדול צריך גט למאמרו וחליצ' לזיקתו אף ביאת בע"כ א"ר ה"ק לכשיגדיל ובעל ויתן גט.

בא על יבמה גדולה תגדלנו פי' ולכשיגדיל יבעל ויתן גט אבל יבם גדול הבא על יבמה קטנה לא קתני יגדלנה אלא אם רצה לפוטרה בגט בעודה קטנה יכול דביאתה הפקיעה הזיקה. ואע"ג דקדושי קטנה אינן קדושין יבומה יבום הוא דלא בעינן דעת אשה גבי יבום דאמר מר ויבמה בע"כ, וה"נ תנן בהאי פירקה גדולה וקטנה ביאת הגדוהל פוטרת הקטנה. ואין ביאת הקטנה פוטרת הגדולה. טעמא דקטנה שאין קדושי' קדושי תורה. הא קטנה שהשיאה אביה שקידושי' ק"ת וזיקתה חשיבא ה"נ דביאתה פוטרת הגדולה אלמא ביאת הקטנה מפקעת הזיקה שהרי הגדולה נפטרת בביאתה:

ואי קשיא כי היכי דלא בעי' דעת יבמה ליבום ה"נ לא בעי' דעת היבם דתנן הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באנוס בין ברצון אפי' הוא שוגג והאי מזידה וכו' אלמה אע"ג דהוא שוגג ואניו סובר כי היא יבמתו קנה ואמאי לא מפקעא ביאת הקטן כל הזיקה דתיסגי לה בגט לכשיגדיל ואע"פ שלא יבעול כי היכי דמפקעא ביאת הקטנה:

תשובה היבם אע"ג דלא בעי כוונה לשם ביאה בעלמא כדאמרי' בהבא ע"י נפל מן הגג ונתקע ביבמה לא קנה ואמרי' התם אר"י ישן לש קנה ביבמתו דא"ק יבמם יבא עלי' עד דמכיון לשם מצוה והתניא בין ער בין ישן אימא בין ערה בין ישנה אלמא ביבם בעי כוונות ביאות בעלמא והלכך ביאת הקטן לא מפקעא לי' לזיקה דאין לקטן שום כוונה. אבל יבמה דלא בעי' אפילו כוונת ביאה ביאת הקטנה מפקעת כל הזיקה.

מתני' דלא כר' מאיר דתניא קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דברי ר"מ פי' דחייש למעוטי קטן שמא ימצא סריס קטנה שמה תמצא איילונת דלאו בני חליצה ויבום נינהו וקיימי באיסור אשת אח שלא במקום מצוה אבל רבנן סברי לא חיישי למעוטא ורובא דעלמא לאו סריס ואילנות נינהו: ומקשי קרי כאן להקים לאחיו שם בישראל וקטן לאו בר הכי הוא. אמר אביי יבמה יבא עלי' כל דהו. רבא אמר בלא"ה לא מצית אמרת מי איכא ימידי דהשתא אסורה לו ולבתר שעתא שרה לי'. והאר"י א"ר כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפיהל יבמה יבא עלי' ה"ה כאשת אח שי"ל בנים ואסו'. פי' והלכך ליכא למימר: בקטנו יהא אסור ליבם וימתים עד שיגדיל אי דשרי בגדלו שרי נמי בקטנהו. ואימא ה"נ פי' שיהא אסור גם בגדלו ולא תמצא חובת יבמה אא"כ הי' גדול בשעת נפילה א"ק כי ישבו אחים יחדיו ואפילו בן יום א'. וכיון דאמר רחמנא שאפילו הוא בן יום א' היא זקוקה לו בקטנותו שאם תאסרנה עליו שעה א' אסורה לו עולמית:

היבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה. פי' האי אומרת עדיין אל נבעלתי ובחזקת יבמה אני עומדת והוא אמר בעלתי ונפקעה זיקת יבמין מעלי היבמה נאנמת, דאמרינן עד ל' יום מוקים אינש אנפשי ולא בעל טפי לא מוקים הלכך תוך ל' יום היא נאמנ' וכופין אותו שיחלוץ לה להפקיע ממנה זיקת יבמין אבל לאחר ל' יום הוא נאמן ואין כופין אותו לחלוץ. מיהו כיון דאיהו אמרה לא בעלתי שויתה אנפשה תתיכא דאיסורא ואל משתרי לעלמא אלא בחליצה הלכך מבקשים ממנו בדרך פיוסים שיחלוץ לה וכיון שהוא מודה לדבריה שלא בא עליה אפילו לאחר יב"ח כופין אותו שיחלוץ לה.

מתני' יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה. פי' יבם קטן בן ט' שנים ויום א' שבא על יבמה שלא הביאה ב' שערות ולא רצה לקיימה ולבא עליה אחר שהגדיל כיון דביאת בן ט' כמאמר שויוה רבנן וצריכה גט וחליצה אין להם לחלוץ עד שיהיו שניהם גדולים דאיש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש אבל בודאי אם רצה לקיימה ולבא עליה אחר שהגדיל אם היה גדול קנאה להיות כאשתו לכל דבר וא"צ שתהיה גדולה אלא אם יודעת לשמור גיטה אע"פ שאינה יודעת לשמור את עצמה מקבלת גיטה אע"פ שהיא קטנה:

גמ' קרי כאן להקים לאחיו שם כו' אמר אביי א"ק יבמה יבא עליה כל דהו כו' אין לפרש דהוה יבומי ייבום קאמר הכי דמרבינן לקטן מקראי למר מיבמה כל דהו ולמר מיחדיו אפילו בן יום אחד דהא בהאשה רבה תנן דעשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול דזה אינו אלא מדרבנן וכמ"ש התוס' בפ"ק דקידושין ע"ש אלא משום דלא נימא דכל ביאה וביאה דאיסורא הוא כיון דלאו בר מיקם שם הוא קאמר הכא דמרבינן ליה מקראי למר מיבמה כל דהו ולמר מיחדיו ודו"ק:

תוס' בד"ה לא נסתרה אפילו כו' מהרש"ל הגיה אף על פי שנכנסה לחופה במקום שלא נכנסה כו' אבל בספרים מדויקים ראיתי שהגיהו כך ואף על פי שלא נכנסה לחופה רבי מאיר כו' ור"ל דאע"פ שלא נכנסה לחופה סבירא ליה לרבי מאיר דלא מוקים והיינו כההיא דהכא ביבמה שאין שם כניסת חופה ודו"ק:

תוד"ה לא נסתרה וכו' כלומר וכו' אע"פ שנכנסה לחופה ור"מ ס"ל וכו' כצ"ל והא דכתבו התוס' כלומר וכו' ולא פירשוהו כפשוטו שלא נסתרה בודאי משום דלפום ריהטא משמע דגם על זה פליג רבי מאיר וס"ל דדוקא כל שלשים אית ליה טענת בתולים ולא יותר ואי ידעינן ודאי שלא נסתרה מ"ט דר' מאיר ולכך כתב גם כן א"נ וכו' ובהא לא פליג ר"מ אלא אהא דס"ל לר' יוסי נסתרה לאלתר פליג וק"ל:

רש"י בד"ה אבל אידך כו' דגדולה אחות אשתו היא כו' כצ"ל:

בד"ה לא נבעלתי כו' אנפשיה מלבעול והס"ד כצ"ל והד"א ואח"כ נ"ל הדבור לאחר ל' יום כו'. נ"ב דיותר מתלתין יום לא מוקי איניש אנפשיה משום הכי הוא נאמן:

תוס' בד"ה לאחר ל' כו' אין כופין כדי להתירה. נ"ב פי' משום מדות סדום וק"ל:

בד"ה יבמה יבא עליה כל דהו מדלא כתיב כו' כצ"ל. :

גמרא וצריכא כו'. בהך קאמר שמואל הלכה כר' אליעזר. כצ"ל:

רש"י ד"ה פסל את הקטנה. וכדאמר בגמרא. הוא לעיל (בע"א):

מתני' תגדלנו. עי' לעיל כ ע"א תוד"ה יבא עשה ודף לה ע"ב תוס' ד"ה תיגלי:

תד"ה לאחר שלשים יום וא"ת מה הוא מפסיד כו' ולמה אין כופין כדי להתירה.
בנמוקי יוסף כתב לתרץ דיכול לטעון אע"פ שנתתי לה גט אינה אסורה עלי בחזרה, ואולי תתפייס לחזור לי, ואין רצוני לאוסרה עלי בחליצה.
וקשה לי הא א"א לה להתפייס ולחזור לו דהא שוויה אנפשה חד"א דלדבריה דלא נבעלה הגט פסלה ואסורה לו, ואולי י"ל דס"ל להנ"י כשיטת הפוסקים דבאיסורא דרבנן ל"א שוויה אנפשה חד"א:

לא פסל את הראשונה. שהרי ביאתן שוה ואי ראשונה קנויה היא הרי היא אשתו ואחרונה ביאת זנות ואי לאו קנויה היא הרי שתיהן נכריות אצלו שלא היתה קנויה לאחיו ומקיים את הראשונה שלא נפסלה עליו אבל אחרונה לא דלמא קנויות הוו ומשבא על הראשונה קמה הך עליה באיסור שני בתים: פסל את הקטנה. משום גזירה דלמא קדים ובעיל חרשת ברישא וכדאמר בגמרא ואע''ג דממה נפשך היא שריא ליה הואיל וראשונה היא אי קנויה היא הא קנויה היא אי לאו קנויה היא נכרית בעלמא היא: פסל את החרשת. שמא קטנה קנויה כולה וקנין החרשת משויירת: רבי אלעזר. ה''ג במתני' ובקמייתא רבי אליעזר גרס והכי אמרן בפ''ק דנדה (דף ח.): מלמדין את הקטנה שתמאן בו. ותעקור נישואיה ויקיים את הגדולה: גמ' וכן א''ר אלעזר. בן פדת דאמורא הוא הלכה כר''א דמתניתין והוא ר''א בן שמוע: וצריכא. לשמואל ור' אלעזר בן פדת למימר בקמייתא הלכה כר' אליעזר ובהא נמי הלכה כרבי אלעזר דבתרוייהו מלמדין את הקטנה למאן: דאי איתמר בקמייתא. גבי אחיות (לעיל דף קט.) משום דאכתי לא איקיים מצות ייבום הילכך מלמדין את הקטנה אשתו למאן ותתייבם יבמתו: אבל בהא דאיקיים מצות ייבום. בשתיהן אימא לא אמר שמואל הלכה כרבי אלעזר אלא יוציא שתיהן בגט: ואי אשמעינן בהא משום דגדולה רמיא קמיה. לייבומי משום הכי מהדרינן אמיאון דקטנה כדי שתתייבם גדולה: אבל אידך. בההיא דאחיות דגדולה אחות אשתו היא נימא לא רמיא קמיה ולא ילמדו קטנה למאן בשביל ייבומיה של גדולה צריכא: מתני' יגדלו זה עם זה. ואם בא לגרשה אינו יכול עד שיגדיל דגט קטן אינו גט: היבמה שאמרה בתוך שלשים יום. שכנסה היבם: לא נבעלתי לו. ליבם וגט יבמין יוצא מתחת ידה כדמפרש בגמ' והוא אומר בעלתיך ודייך בגט כופין אותו לחלוץ דהיא נאמנת דעד תלתין יומין מוקי איניש אנפשיה מלבעול: לאחר ל' יום. הוא נאמן דלא מוקים איניש אנפשיה מלבעול ומיהו איהי לא משתריא דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא ובעיא חליצה ומבקשין הימנו אבל כופין לא דהא בעל: בחיי בעלה. ולא נתכוונה לפטור עצמה הימנו לאחר מיתת בעלה אלא שהיה להם כעס זה עם זה: גמ' לא חולצין ולא מייבמין. קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילונית ואינם בני ייבום נמצאו פוגעין בערוה: ביאה דאיסורא. קטן בגדולה דגדולה בת עונשין היא ושמא הקטן ימצא סריס והרי נבעלה לאסור לה שלא במקום מצוה וכן גדול בקטנה אם תמצא איילונית נמצא שפגע גדול בערוה אבל קטן וקטנה אפילו אינן בני ייבום כגון הוא סריס והיא אילונית אין כאן איסור דקטן אוכל נבלות אין ב''ד מצווין להפרישו וה''נ שניהן לאו בני עונשין: ולבתר שעתא. כשיגדלו: ואימא הכי נמי. לעולם אסורה לו: אפי' בן יום אחד. ישבו יחדו קאמר קרא יבמה יבא עליה ואפי' לא הוי משמע כל דהו מסברא שריא ליה בקטנות כדאמר: טענת בתולים. להפסיד כתובתה: כל שלשים יום. דיכול לטעון לא בעלתי עד עתה: נסתרה לאלתר. הוא טוען ואם טוען לאחר זמן אינו נאמן דודאי מרישא בעל ומצאה בתולה ושתק והשתא הוא דרתח עלה:

לאחר שלשים יום מבקשים ממנו שיחלוץ לה. ואם תאמר מה הוא מפסיד אם חולץ לה ולמה אין כופין כדי להתירה ויש לומר שהוא מתבייש בבית דין לחלוץ לה שתרוק בפניו: לאחר מיתת בעלה מבקשים ממנו שיחלוץ לה. ולא אמרינן כופין שנתן אצבע בין שיניה שלא היפר לה שהרי אין יכול להפר עד שיבעול ואי סבירא ליה דמצי מיפר דפלוגתא היא בנדרים בפ' נערה (דף עד.) ומייתי לה בפ' ארבעה אחין (לעיל ד' כט:) סבירא ליה כמ''ד בכתובות (דף נט:) היא נתנה אצבע בין שיניה ולהכי מבקשים ולא כופין: קרי כאן להקים לאחיו שם בישראל והאי לאו בר הכי הוא. ואע''פ שיבא לכלל הקמת שם לא מהניא כיון שלא היה לו שעת הכושר כי היכי דפסלינן בהערל (לעיל דף עט:) סריס חמה שלא היה לו שעת הכושר אע''פ (לעיל פ.) שבמינו מתרפאים באלכסנדריא של מצרים ומשני אמר קרא כו' ולא דמי לסריס חמה שאין רפואתו ברורה לבוא כמו קטן שיגיע לכלל גדלות: יבמה יבא עליה כל דהו. מדלא כתיב אחי המת יבא עליה: אמר קרא כי ישבו אחים יחדו. וממעטינן מיניה לעיל בפ''ב (דף יז: ושם) אשת אחיו שלא היה בעולמו מכלל שאם היה בעולמו אפילו יום אחד מייבם אבל ליכא למימר דמיחדו דריש דאם כן אפי' סריס נמי לייבם מהאי טעמא דהא יחדו איתנהו: טענת בתולים כל שלשים יום. אפי' ראינו שנסתרה כבר רבי יוסי אומר נסתרה לאלתר לאלתר לאו דוקא דאי אפשר לטעון עד שימצא בית דין: לא נסתרה אפי' אחר כמה שנים. כלומר שאין אנו יודעין שנסתרה. אע''פ שנכנסה לחופה ור''מ סבירא ליה דלא מוקי איניש אנפשיה שלא יסתר ויבעול בעילת מצוה אי נמי לא נסתרה שאנו יודעין בודאי שלא נסתרה ובהא לא פליג רבי מאיר:

דף קיא - ב

גמרא:

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד