דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 218ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכא - ב

כי חיישינן  שמא חבר הוא, ויודע הוא ללחוש להם לחש שלא יזיקו לו.

ותנא קמא סבר, שודאי יהרגוהו, גם אם ילחש להם, אגב איצצא, שהיות ומקום הבור דחוק, ובנפילתו הוא לוחץ עליהם, הם מתרגזים, ומזקי ליה.

אבל גוב אריות רחב הוא, ואין הוא עומד עליהם, ולפעמים האריות שבעים, ואינם טורפים אז.

תנו רבנן: נפל לתוך כבשן האש - מעידין עליו.

ליורה מלאה יין ושמן הרותחת על האש - מעידין עליו.

משום רבי אחא אמרו: נפל ליורה של שמן הרותחת על האש - מעידין עליו, מפני שהוא מבעיר בנפילתו את האש, שמתיז עליה שמן בשעת נפילתו, ורגליו נצמתים, ואינו יכול לצאת ממנה.

אבל אם נפל אדם ליורה רותחת על האש של יין - אין מעידין עליו מפני שהוא מכבה את האש בנפילתו, ביין שניתז מהיורה על האש עקב נפילתו, וכך הוא נשאר בחיים.

ולכן, גם אם לא ראוהו שיוצא מיד מהיורה אין זו ראיה שהוא מת, אלא שאין ביכולתו לצאת עתה, ולכשתצטנן היורה הוא יוכל לצאת ממנה.

אמרו לו: תחלתו, בשעת נפילתו, הוא אכן מכבה את האש שתחת היורה של היין.

ואולם, סופו שהוא מבעיר את האש יותר, לפי שבאש חזקה הופכים הנוזלים לחומר בעירה.

שנינו במשנה: אמר רבי מאיר: מעשה באחד שנפל לבור הגדול.

תניא, אמרו לו לרבי מאיר, אין מזכירין מעשה נסים להביא מהם ראיה.

שהרי גם בלעדי טביעתו במים, היה לו למות במשך הזמן שנעלם בו, ואם ניצל הרי זה נס.

והוינן בה: מאי מעשה נסים שאירע שם?

אילימא משום דלא אכיל ולא אישתי, אין זה מעשה נסים.

והכתיב: [אסתר ד] "וצומו עלי, ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים".

ומשנינן: אלא משום דלא ניים. שלא ישן.

דאמר רבי יוחנן: אדם שנשבע שבועה שלא אישן שלשה ימים - מלקין אותו על שבועת שוא, ויישן לאלתר, שאין תוקף לשבועתו, לפי שאין ביכותו לקיימה.

ורבי מאיר - מאי טעמא, מדוע הביא ראיה משם, והרי מעשה נסים זה, ואין מביאים ממנו ראיה.

אמר רב כהנא: כיפין על גב כיפין הוו שם, והיה יכול להשען עליהן, וכך להרדם, ואין זה מעשה נסים.

ורבנן סברי, אותם כפים דשישא, חלקים הוו, ולא היה יכול להשען עליהם, ובהיותו מעומד אינו יכול לישן.

ורבי מאיר סבר, אי אפשר דלא מסריך, להתחזק להדבק אליהם, וניים פורתא.

תנו רבנן: מעשה בבתו של נחוניא, שהיה חופר שיחין כדי שיתמלאו ממי הגשמים, ויהיו מים לעולי הרגל בעלותם לרגל, שנפלה לבור הגדול, ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא.

שעה ראשונה - אמר להם: שלום לה.

שניה - אמר להם: שלום לה.

שלישית - אמר להם: כבר עלתה מהבור.

לפי שיותר משעתיים אי אפשר לשהות בבור, והיה בטוח שהיא תינצל בזכות אביה, וכפי שיבואר, ולכן בשעה שלישית הוא היא בטוח שכבר עלתה מן הבור.

אמר לה: בתי, מי העלך מהבור?

אמרה לו: זכר של רחלים [אילו של יצחק] נזדמן לי, וזקן [אברהם אבינו] מנהיגו.

אמרו לו תלמידיו: וכי נביא אתה? אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא יודע אני כי לא יתכן שדבר שהצדיק מתעסק בו - יכשל בו זרעו!?

אמר רבי אבא: אע"פ כן, מת בנו של רבי נחומיא בצמא, היות וכך הוא דרכו של מקום, לדקדק עם החסידים, עד שגם זכויותיהם אינן עומדות להן בדקדוק הדין.

שנאמר: [תהלים נ] "וסביביו - נשערה מאד".

מלמד הכתוב, שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם "סביביו", הצדיקים ההולכים אחריו - אפילו על דברים שהם דקים כחוט השערה.

רבי חנינא אמר, מהכא יש ללמוד על דקדוק הדין עם הצדיקים [תהלים פט]:

"אל נערץ בסוד קדושים רבה, ונורא על כל סביביו".

מתניתין:

הקילו חכמים בעדות אשה, להאמין אפילו למי שאינו ראוי לעדות, ואפילו לא אמר דבריו כעדות אלא כמשיח לפי תומו.

אך לא לכל אדם האמינו, ולעדות של נכרי חששו חכמים שמא כונתו להטעותנו, ולא האמינו לנכרי אלא כשהוא משיח לפי תומו.

א. אפילו שמע מן הנשים כשהן מסיחות לפי תומן, שאינן מתכוונות להעיד, שהן אומרות: מת איש פלוני - דיו לעד האחד ששמע זאת, לבוא לבית דין, ולהעיד על מיתתו.

רבי יהודה אומר: אפילו שמע מן התינוקות אומרים "הרי אנו הולכין לספוד ולקבור את איש פלוני", יכול הוא לבוא ולהעיד בבית דין על מיתתו.

ב. עד שבא לבית דין, נאמן הוא על מיתת האיש כדי שבית דין יוכל להתיר את אשתו, בין שהוא מתכוין להעיד על כך, ובין שאינו מתכוין להעיד בתורת עדות, אלא רק לגלות את הדבר.

רבי יהודה בן בבא אומר: בישראל - מתירים את האשה על פיו אע"פ שהוא מתכ וין.

ובעובד כוכבים אם היה מתכוין להעיד - אין עדותו עדות. ואין להאמינו אלא במשיח לפי תומו.

גמרא:

שנינו במשנה שאפילו אמרו התינוקות שהם הולכים לספוד ולקבור איש פלוני יכול העד ששמע את דבריהם לבוא ולהעיד על מיתתו.

ותמהה הגמרא: ודלמא לא אזלי לספוד לו ולקוברו, ואין זו הוכחה מכך שהכינו עצמם ללכת להספדו ולקבורתו שאכן הוא מת, כי יתכן וזו היא שמועה בעלמא, שהרי אין בדברי התינוקות ראיה שהם עצמם יודעים שהוא מת.

אמר רב יהודה אמר שמואל: כונת המשנה לומר בכגון ששמע העד דקאמרי התינוקות: הרינו באין מלספוד ומלקבור את איש פלוני. ועדיין תמהה הגמרא כיצד ניתן לסמוך על דיבורם של תינוקות:

ובתורת משל נוקטת הגמרא, כגון אם שמע העד שהם מדברים על קבורתו של אדם בשם "קמצא".

ודלמא "קמצא" בעלמא שכיב ליה, ואסיקו ליה על שמיה! יתכן שהמיתו התינוקות חגב או נמלה, וקראו אותו על שם אדם בשם קמצא, ודברו ביניהם על "קבורתו" ועל "הספדו" בדרך שחוק, כדרכם של תינוקות, ואיך אפשר להתיר אשת איש על סמך דיבוריהם של תינוקות?

ומשנינן: כגון דקאמרי התינוקות: כן וכן רבנן הוו התם, כן וכן ספדני הוו. שאז מוכח מדבריהם שאמרו זאת ברצינות ולא בדרך שחוק.

שנינו במשנה: ובעובד כוכבים אם היה מתכוין להעיד אינו נאמן.

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו שאין נכרי נאמן על עדות אשה כשאינו מסיח לפי תומו, אלא שנתכוין בדבריו להתיר אותה להנשא.

אבל נתכוין להעיד כדי שידעו על מותו - עדותו עדות.

ומבארת הגמרא: היכי ידעינן אם כוונתו של הנכרי להעיד על מותו, או להתיר את אשתו?

אמר רב יוסף: אם בא הנכרי לבית דין, ואמר: איש פלוני מת, השיאו את אשתו - זהו נתכוין להתיר.

ואם אמר מת סתם, ולא דיבר על היתר אשתו, זהו נתכוין לעדות.

איתמר נמי, אמר ריש לקיש: לא שנו שאין הנכרי נאמן אלא שנתכוין להתיר, אבל נתכוין להעיד - עדותו עדות, ומשיאין את אשת המת על סמך עדותו.

אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: וכי לא כך היה מעשה באושעיא ברבי, שהתריס [התווכח] עם שמנים וחמשה זקנים בענין עדות נכרי, והוא אמר להם כדבריך: לא שנו אלא שנתכוין הנכרי להתיר, אבל נתכוין להעיד - עדותו עדות.

ואולם, לא הודו לו חכמים!

אלא מתניתין, דקתני בה "ובעובד כוכבים, אם היה מתכוין, אין עדותו עדות". ומשמע שאם אינו מתכוין, עדותו עדות - היכי משכחת לה? באיזה ענין אתה מוצא שאינו מתכוין לא להעיד ולא להתיר, שרק אז הוא נאמן? -

במסיח לפי תומו.

כי ההוא נכרי דהוה קאמר ואזיל, שהיה אומר בשעת הילוכו: מאן איכא בי חיואי [מי נמצא בבית האיש הנקרא חיואי], מאן איכא בי חיואי, שכיב מת חיואי!

ואנסבה רב יוסף לדביתהו, חיתן רב יוסף את אשתו כיון שהיה מסיח לפי תומו.

ועוד מעשה, הההוא נכרי, דהוה קאמר ואזיל: ווי ליה לפרשא זריזא, לגבור החיל [מישראל] דהוה בפומבדיתא, דשכיב!

ואנסבה רב יוסף, ואיתימא רבא, לדביתהו. ועוד מעשה, בההוא נכרי דהוה קאמר ואזיל: מאן איכא בי חסא, טבע חסא! והיתה טביעתו במים שאין להם סוף.

אמר רב נחמן בלשון שבועה, כדי לאמת את הדבר: האלקים! אכלו כוורי הדגים לחסא, שטבע.

ומדיבוריה דרב נחמן, שנשבע שאכלוהו הדגים, ולא אמר מי יתן שיעלה חסא מן המים וינצל, היתה אשתו בטוחה שהוא מת.

אזלא דביתהו דחסא, ואינסבא

ולא אמרו לה חכמים דבר, ולא מידי, ולא כלום יכלו לומר לה, שלא יכלו להוציאה מבעלה על אף שלא הורה לה רב נחמן הוראת היתר, שהרי הוא טבע במים שאין להם סוף.

אמר רב אשי, שמע מינה ממעשה זה, כי הא דאמור רבנן "מים שאין להם סוף - אשתו אסורה", הני מילי לכתחלה, שאין מתירים לה להנשא.

אבל אי נסיב - לא מפקינן לה מיניה.

איכא דאמרי:

אנסבה רב נחמן עצמו לדביתהו, על אף שטבע במים שאין להם סוף.

כי אמר רב נחמן: חסא - גברא רבה איתיה, הוא היה אדם מפורסם.

אם איתא אירע דסליק, שיצא מהמים - קלא אית ליה למילתא. ואם אין קול, סימן הוא שלא יצא מהמים.

ולמסקנה, דוחה הגמרא את דבריו של רב נחמן לפי הלשון השניה:

ולא היא!

אלא, לא שנא גברא רבה, לא שנא לאו גברא רבה, רק דיעבד, אם הלכה אשתו ונישאה ללא הוראת היתר, אין, היא נשארת אצל בעלה השני.

אבל לכתחלה לא משיאים אותה.

ההוא עובד כוכבים דהוה קאמר ליה לישראל: קטול קצוץ אספסתא שחת, ושדי והטל אותה לחיואי לבהמותי בשבתא. ואי לא - קטילנא לך כדקטילנא לפלוני בר ישראל, דאמרי ליה: בשיל לי קדירה בשבת, ולא בשיל לי, וקטילתיה.

שמעה דביתהו, אשתו של אותו פלוני שאמר עליו הגוי שהרגו, ואתאי לקמיה דאביי, לשאול אם מותרת היא להנשא לאחר על פי דבריו של הנכרי.

שמא חבר הוא, שיודע קסם או תחבולה לגרום שלא יזיקוהו השרצים. והתנא קמא [הראשון] סבור שאין חוששים לכך, כי אגב איצצא [הדוחק] שהוא נופל עליהם מזקי ליה [יזיקו לו] גם אם כרגיל יכול להשתלט עליהם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נפל לתוך כבשן האש — מעידין עליו מיד שמת. נפל ליורה רותחת מלאה יין ושמן — מעידין עליו. משום ר' אחא אמרו: אם נפל לשל שמן — מעידין עליו, מפני שהוא מבעיר, שהרי אגב הנפילה נשפך השמן מתוך היורה על האש, ובכך הוא מבעיר את האש יותר ומגדיל את רתיחת השמן. אבל אם נפל ליורה של יין — אין מעידין עליו, מפני שהוא מכבה. אמרו לו: גם יין, תחלתו מכבה וסופו מבעיר יותר. ואין להניח שהאש כבתה ויצא בשלום.

א שנינו במשנה שאמר ר' מאיר: מעשה באחד שנפל לבור הגדול ויצא לאחר שלושה ימים. תניא [שנויה ברייתא], אמרו לו לר' מאיר: אין מזכירין מעשה נסים. כלומר, מעשה זה נס היה, ואין להביא ממנו ראיה למה שקורה כרגיל בעולם. ושואלים: מאי [מה] מעשה נסים היה בכך? אילימא [אם תאמר] שלא אכיל [אכל] ולא אישתי [שתה] שלושה ימים — והכתיב [והרי נאמר]: "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום" (אסתר ד, טז), משמע שהדבר אפשרי!

ומשיבים: אלא היה זה משום שלא ניים [ישן] במשך שלושה ימים אלה. שאמר ר' יוחנן: אדם שאמר "שבועה שלא אישן שלשה ימים" הרי זה כנשבע על דבר שאי אפשר לקיים — ומלקין אותו על שנשבע שבועת שוא, ויישן לאלתר [מיד] אם ירצה.

ושואלים: ולר' מאיר מאי טעמא [מה הטעם]? מדוע הוא סבור שלא היה זה מעשה נס. אמר רב כהנא: כיפין על גב כיפין הוו [כיפות על גבי כיפות היו בבור] ונשען עליהן וישן. ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים — אף על פי כן, דשישא הוו [של שיש היו] ואי אפשר היה להיאחז בהם ולישון. ור' מאיר סבור: אי אפשר שלא מסריך וניים פורתא [ייאחז ויישן מעט עליהם], ולכן לא היה נס בכך.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בבתו של נחוניא חופר־שיחין, שהיה חופר בורות מים לצורך הציבור, שנפלה לבור הגדול, ובאו והודיעו על כך לר' חנינא בן דוסא, וביקשו שיתפלל עליה. שעה ראשונה לאחר שהודיעו אמר להם: שלום לה. שניה, אמר להם: שלום. שלישית, אמר להם: עלתה כבר מן הבור.

בסופו של דבר, כשבאה, אמר לה: בתי, מי העלך מן הבור? אמרה לו: זכר (איל) של רחלים נזדמן לי, וזקן אחד היה מנהיגו (מובילו), וזקן זה הוא שהוציא אותי. אמרו לו לר' חנינא בן דוסא: וכי נביא אתה, שיודע אתה לנבא מה קרה? אמר להם: במליצה בלשון הכתוב: "לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי" (עמוס ז, יד), אלא מסברה אמרתי: דבר שהצדיק מתעסק בו לחפור בורות לרבים — יכשל בו זרעו? ובוודאי יקרה לה נס ותינצל.

אמר ר' אבא: אף על פי כן מת בנו של ר' נחוניא חופר־שיחין בצמא ולא הגנה עליו זכות אביו שדאג לספק מים לצמאים. שנאמר: "וסביביו נשערה מאד" (תהלים נ, ג), הרי זה מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו, כלומר, הקרובים לו, כחוט השערה ("נשערה") ומענישם עונש חמור על כל חטא קטן. ר' חנינא אמר: מהכא [מכאן, מפסוק זה] הראיה לאותו רעיון — שנאמר: "אל נערץ בסוד קדשים רבה ונורא על כל סביביו" (שם פט, ח) כלומר, הקדוש ברוך הוא נורא יותר דווקא בסובבים אותו, הקרובים אליו.

ב משנה אפילו שמע אדם מן הנשים שהיו אומרות "מת איש פלוני" — דיו כדי להעיד על מותו. ר' יהודה אומר: אפילו שמע מן התינוקות שהיו אומרים "הרי אנו הולכין לספוד ולקבור את איש פלוני", אפשר לסמוך על כך. ועוד, סומכים על המספר שמת אדם בין שהוא מתכוין להעיד ולהתיר את אשת המת, ובין שאינו מתכוין אלא עושה זאת בדרך סיפור בלבד.

ר' יהודה בן בבא אומר: בישראל סומכים על עדות זו אף על פי שהוא מתכוין להתיר, ובגוי אם היה מתכוין להעיד — אין עדותו עדות, שאין סומכים על עדות הגוי. ואין מקבלים דבריו אלא כאשר אינו מתכוון לשם עדות.

ג גמרא שנינו במשנה שאפשר לסמוך על מה שהתינוקות אומרים: "הרי אנו הולכים לספוד ולקבור את איש פלוני". ושואלים: ודלמא [ושמא] לא אזלי [הלכו] כלומר, שחושבים שימות אותו אדם והולכים לספוד לו, ובסופו של דבר לא מת? אמר רב יהודה אמר שמואל: דקאמרי [שאומרים] התינוקות: "הרינו באין מלספוד ומלקבור את איש פלוני".

ושואלים: כיון שתינוקות הם, ודלמא קמצא בעלמא שכיב ליה ואסיקו ליה על שמיה [ושמא חגב בלבד ששיחקו בו מת לו והעלו אותו, וקראו לו, על שמו של אותו אדם] ועשו התינוקות משחק לויה של הספד, ואין מכאן ראיה! ומשיבים: דקאמרי [שאומרים] התינוקות: "כן וכן רבנן הוו התם. כן וכן ספדני הוו התם [כך וכך חכמים היו שם, כך וכך ספדנים היו שם] ", שוודאי הם מספרים על מאורע שהיה.

ד שנינו במשנה: ובגוי, אם היה מתכוין להעיד — אין עדותו עדות, אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא שנתכוין להתיר בעדותו את האשה, אבל אם נתכוין להעיד סתם על מות אדם — עדותו עדות אף להתיר את אשתו. ושואלים: היכי ידעינן [איך אנו יודעים] מה היתה כוונתו של הגוי שהעיד? אמר רב יוסף: אם בא לבית דין ואמר: "איש פלוני מת, השיאו את אשתו" — זהו נתכוין להתיר. אם סיפר: "מת" סתם — זהו נתכוין לעדות.

איתמר נמי [נאמר גם כן] בשם אמוראים אחרים, אמר ריש לקיש: לא שנו שאין מקבלים את עדות הגוי אלא כשנתכוין בדבריו להתיר את האשה, אבל אם נתכוין להעיד — עדותו עדות. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: לא כך היה מעשה באושעיא ברבי כלומר, ר' אושעיא גדול הדור שהתירם להינשא על פי עדות גויים עם שמנים וחמשה זקנים. אמר להם לזקנים: לא שנו שאין סומכים על גוי אלא שנתכוין להתיר, אבל נתכוין להעיד — עדותו עדות. ולא הודו לו חכמים לר' אושעיא בחלוקה זו, אלא אין סומכים כלל על עדות גוי.

ושואלים: אלא מתניתין דקתני [משנתנו ששנה בה] ובגוי, אם היה מתכוין — אין עדותו עדות, משמע שאם לא התכוון יסמכו על דבריו, היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה אפשרות] לקבל בכל זאת את דבריו? ומשיבים: במסיח לפי תומו, כלומר, שהגוי סיפר לתומו מעשה שהיה, ולא בא כלל לשם עדות. כי ההוא דהוה קאמר ואזיל [כמו אותו גוי שהיה אומר והולך]: "מאן איכא בי [מי נמצא בביתו] של חיואי, מאן איכא בי [מי נמצא בביתו] של חיואי, רצוני לספר על כי שכיב [מת] חיואי", ואנסבה [והשיאה] רב יוסף לדביתהו [את אשתו] של חיואי על סמך דברי הגוי. וכיוצא בו ההוא דהוה קאמר ואזיל [גוי אחד שהיה אומר והולך]: "ווי ליה לפרשא זריזא דהוה [אוי לו לפרש הזריז שהיה] בפומבדיתא דשכיב [שמת] "ואנסבה [והשיאה] רב יוסף, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רבא, לדביתהו [את אשתו].

ה מסופר: ההוא דהוה קאמר ואזיל [גוי אחד שהיה אומר והולך]: "מאן איכא בי [מי נמצא בביתו] של חסא, טבע חסא!" אמר רב נחמן בלשון שבועה: האלקים! אכלו כבר כוורי [הדגים] את חסא. ומספרים: מדיבוריה [מתוך דבריו] אלה של רב נחמן, אף על פי שלא התיר בבית דין, אזלא דביתהו [הלכה אשתו] של חסא ואינסבא [ונישאה], ולא אמרו לה ולא מידי [כלום], שלא מיחו בה. אמר רב אשי: שמע מינה [למד מכאן] ממעשה זה, הא דאמור רבנן [זה שאמרו חכמים] שאם טבע במים שאין להם סוף אשתו אסורה — הני מילי [דברים אלה] שאסורה להינשא אמורים לכתחלה, אבל אי נסיב [אם נשא אותה] אדם — לא מפקינן לה מיניה [אין מוציאים אותה ממנו].

איכא דאמרי [יש שאומרים] שלא כך היה המעשה, אלא אנסבה [השיאה] רב נחמן לדביתהו [את אשתו של חסא], וכך אמר: חסא גברא רבה איתיה [אדם גדול הוא], אם איתא דסליק [אם אמנם עלה] מן המים — קלא אית ליה למילתא [קול יש לו לדבר] וכיון שלא נשמע זמן רב דבר בענין חסא — מן הסתם מת. ומעירים: ולא היא (אין הדבר כך), לא שנא גברא רבה לא שנא לאו גברא רבה [אינו שונה אדם גדול ואינו שונה שאינו אדם גדול], אם נישאה על פי עדות שטבע בעלה במים שאין להם סוף, דיעבד — אין [כן] לא תצא, לכתחלה — לא תינשא.

מסופר: ההוא [אותו] גוי דהוה קאמר ליה [שהיה אומר לו] לאדם מישראל: קטול אספסתא ושדי לחיואי בשבתא [קצור את האספסת והטל לבהמות בשבת] ואי [ואם] לא תעשה כן — קטילנא לך כדקטילנא [אהרוג אותך כפי שהרגתי] את פלוני בר [בן] ישראל, היהודי, דאמרי ליה [שאמרתי לו]: בשיל [בשל] לי קדירה בשבת, ולא בשיל [בישל] לי, וקטילתיה [והרגתיו]. שמעה דביתהו [אשתו] של אותו אדם שנעלם, את מה שאמר הגוי, ואתאי לקמיה [ובאה לפני] אביי שיתיר אותה להינשא, על סמך דבריו של הגוי שאמר שהרג אותו. שהיתא [השהה אותה]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that perhaps he is a charmer [ḥabbar] of snakes and scorpions who knows magic or some stratagem to keep them from harming him. And the first tanna holds that we need not be concerned about this possibility, as, due to the pressure of his body falling on top of them, they will harm him, even if he could control them under other circumstances.

The Sages taught: If one fell into a blazing furnace, one may testify about him that he has died. If he fell into a boiling cauldron filled with wine or oil, one may also testify about him that he has died. In the name of Rabbi Aḥa, they said: If he fell into a cauldron of oil, one may testify about him that he has died, because this ignites the fire even more. Through the force of his fall, oil will splash into the fire and increase the heat of the cauldron. However, if he fell into a cauldron of wine, one may not testify about him that he has died, because when wine splashes into the fire it extinguishes the fire. They said to him: At first it partially extinguishes the fire but eventually it ignites it even more, and therefore it can be assumed that he has died.

§ The mishna stated that Rabbi Meir said: An incident occurred involving a certain individual who fell into the Great Cistern and emerged after three days. It is taught in a baraita: They said to Rabbi Meir: One does not mention miraculous acts to teach general halakha. The Gemara asks: What about that story defines it as an example of miraculous acts? If we say the fact that he did not eat or drink for three days and still survived is miraculous, but isn’t it written: “Fast for me, and neither eat nor drink three days, night or day” (Esther 4:16), demonstrating that one may survive this experience naturally?

The Gemara answers: Rather, the miraculous element is that he did not sleep during those three days, as Rabbi Yoḥanan said: If one says: I hereby take on an oath that I will not sleep for three days, the court flogs him for taking an oath in vain, and he may sleep immediately because it is impossible to remain awake for three consecutive days.

The Gemara asks: And according to Rabbi Meir, what is the reason this was not a miraculous incident? The Gemara answers that Rav Kahana said: There were several levels of arches built on top of other arches within the Great Cistern, and he supported himself on the arches and slept. And the Rabbis said that they were made of marble and it was impossible to hold onto them and sleep. And Rabbi Meir assumed that it is inconceivable that he didn’t grasp some part of an arch for a short time and sleep a little, and therefore this incident does not qualify as a miracle.

The Sages taught: An incident occurred involving the daughter of Neḥunya the well digger, who fell into the Great Cistern, and they came and notified Rabbi Ḥanina ben Dosa and asked that he pray for her. After the first hour, he said to them: She is at peace and unharmed. After the second hour, he said to them: She is at peace. After the third hour he said to them: She has ascended from the cistern.

When she came to Rabbi Ḥanina ben Dosa, he said to her: My daughter, who pulled you up from the cistern? She said to him: A male sheep, i.e., a ram, happened by and sensed me in that cistern, and there was an old man leading him who pulled me out. They said to Rabbi Ḥanina ben Dosa: Are you a prophet with knowledge of what is happening far away? He said to them, using a figure of speech from the Bible: “I am not a prophet, nor the son of a prophet am I” (Amos 7:14). Rather, I reasoned as follows: Could it be that concerning the endeavor that the righteous Neḥunya is engaged in, i.e., digging for the benefit of the public, his offspring would stumble upon its fruits and thereby be killed? I therefore knew that God would certainly save her.

Rabbi Abba said: Even so, the son of Neḥunya the well digger died of thirst, and the merit of his father, who attended to the water supply, did not protect him, as is stated: “And around Him it storms [nisara] mightily” (Psalms 50:3), which teaches that the Holy One, Blessed be He, is exacting with His surroundings, i.e., the righteous who are close to Him, up to a hairsbreadth [sa’ara], so that even slight deviations can elicit severe punishment. Rabbi Ḥanina said: This idea is derived from here: “A God dreaded in the great council of the holy ones, and feared by all that are about Him” (Psalms 89:8). This indicates that God is most feared by those that are nearest to Him, i.e., the righteous, because He is more exacting of them.

MISHNA: Even if one heard from the women, who were saying: So-and-so died, this is sufficient in order to testify to his death. Rabbi Yehuda says: Even if one heard from the children, who were saying: We are going to eulogize and bury so-and-so, that is also sufficient. Furthermore, one may rely upon someone mentioning that a man died, regardless of whether the speaker intends to testify and thereby allow the man’s wife to remarry or whether he does not intend to offer formal testimony.

Rabbi Yehuda ben Bava says: With regard to a Jew who offers this information, it may be relied upon even if he intends for his statement to be considered formal testimony. However, with regard to a gentile, if he intended to testify, his testimony is not considered valid testimony. His statement is relied upon only when he does not intend to state it as formal testimony.

GEMARA: With regard to relying on what children said, that they are going to eulogize and bury so-and-so, the Gemara asks: Perhaps they will not go; perhaps they only assumed that the individual would die, but in the end he didn’t. The Gemara answers: Rav Yehuda said that Shmuel said: It is referring to a situation where the children say: We are coming from eulogizing and burying so-and-so.

The Gemara asks: Since they are children, perhaps it was merely a grasshopper with which they played that died, and they brought it out as if to its funeral, calling it by the name of the individual suspected to be dead, and their statement should not be considered valid proof of his death. The Gemara answers: It is referring to a situation where the children say: Such and such rabbis were there; such and such eulogizers were there, so that it is clear that they were referring to an event that truly occurred.

§ It was taught in the mishna: With regard to a gentile, if he intended to testify, his testimony is not considered valid testimony. Rav Yehuda said that Shmuel said: They taught this only in a case where he intended to permit the woman to remarry through his testimony, but if he merely intended to testify about the man’s death, his testimony is considered testimony. The Gemara asks: How do we know the intention of the gentile? Rav Yosef said: If he came to the court and said: So-and-so died, allow his wife to marry, this is an instance of intending to permit her to remarry. If he said simply: He died, this is an instance of merely intending to testify.

This was also stated by other amora’im. Reish Lakish said: They taught this only when one intended to permit the woman to remarry, but if he merely intended to testify about the man’s death, his testimony is considered valid testimony. Rabbi Yoḥanan said to him: Didn’t such an incident occur involving Rabbi Oshaya the Distinguished, who permitted women to marry based upon the testimony of gentiles while he was with eighty-five Elders? He said to the Elders: They taught that one may not rely upon a gentile’s testimony only when he intended to permit the woman to remarry, but if he merely intended to testify about the man’s death, his testimony is considered valid testimony. But the Rabbis did not concur with him on this, and they maintained that one may not rely upon the testimony of a gentile at all.

The Gemara asks: But, if that is so, what about that which is taught in the mishna: With regard to a gentile, if he intended to testify, his testimony is not considered valid testimony, which implies that if the gentile does not intend to testify, his statement may be relied upon? How can you find a case where one would rely on his statement? The Gemara answers: One may rely on a gentile’s statement when he speaks offhandedly, without any intention to testify. Like that gentile who was going around saying: Who is from the house of Ḥivvai; who is from the house of Ḥivvai? Ḥivvai has died. And based upon this report, Rav Yosef allowed Ḥivvai’s wife to marry. There was also a certain gentile who was going around saying: Alas for the brave horseman who was in Pumbedita, for he is dead. And Rav Yosef, and some say Rava, allowed his wife to marry.

§ There was also a certain gentile who was going around saying: Who is from the house of Ḥasa? Ḥasa has drowned. Rav Naḥman said: By God! The fish have eaten Ḥasa. The Gemara relates: Due to Rav Naḥman’s statement, although he did not issue a court ruling permitting it, Ḥasa’s wife went and married, and no one said anything to her to protest this action. Rav Ashi said: Learn the following from this incident: That which the Sages said, that if a man fell into an endless body of water, his wife is prohibited from remarrying, this applies only ab initio, but if someone married her, we do not take her away from him.

There are those who say that Rav Naḥman actually issued a ruling and allowed his wife to marry. He said: Ḥasa is a great man; if it was so that he emerged from the water the incident would have generated publicity. Since nothing was heard from Ḥasa in a long while, it can be assumed that he died. The Gemara comments: That is not so. It is not different if he is a great man and it is not different if he is not a great man. If a woman remarried based on testimony that her husband drowned in an endless body of water, after the fact, yes, she may remain married, but she may not remarry ab initio.

The Gemara relates that a certain gentile said to a Jew: Harvest the fodder and give it to my animals on Shabbat, and if not, I will kill you like I killed so-and-so the Jew, for I said to him: Cook me a pot of food on Shabbat, and he didn’t cook it for me, so I killed him. The wife of the missing Jew heard the gentile say that he killed her husband, and she came before Abaye to ask if she was permitted to remarry. He deferred the ruling in her case

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ליורה מלאה יין ושמן מעידין עליו משום ר' אחא אמרו שמן מעידין עליו יין אין מעידין עליו מפני שהוא מכבה. פירש רש"י ז"ל כשנתז על האש הוא מכבהו וינוחו רתיחות המים ויצטננו. ואינו מחוור לי שהרי לא הזכירו כאן שניתז המים או השמן על האש, אלא סתם אמרו שנפל ליורה. ושמא מדקתני ליורה מלאה על כרחין כשנפל הוא לתוכה נתזו משקין בתוכה. ומסתברא דהכי קאמר שהשמן מבעיר והכויה הולכת ומתבערת ושורפת אותו ואין לו רפואה ואפילו העלוהו מיד. אבל ליין אין מעידין עליו מפני שהוא מכבה ושמא העלוהו והיתה לו רפואה שכויתו הולכת וכבה. ואמרו ליה תחלתו מכבה ולבסוף מבעיר. ונפל ליורה של מים לא נזכר אם מעידין עליו אם לא. ומדברי רש"י ז"ל (בד"ה וסופו מבעיר) נראה שהמים מכבין ולבסוף מבעירין ומעידין עליו. ובירושלמי (ה"ג) מצאתי דהאי פלוגתא דתנא קמא ורב אחא דהכא דיין ושמן עבדי לה פלוגתא בירושלמי במים ושמן. וכל זה ראיה דיין ומים לגבי האי חד דינא אית להו.

ורבי מאיר מאי טעמיה אמר רב כהנא כיפין על גבי כיפין הוה. קשיא לי כיון דר' מאיר מודה דאי ליכא כיפין אי אפשר, אם כן אמאי פליג במים שיש להם סוף דליכא כיפין. ויש לומר דר"מ לא קאמר דאפילו עמד שם שלשה ימים שאין מעידים עליו, דהא אי אפשר דלא נאים תלתא יומי, ולא פליג אלא בשיעור דעד שתצא נפשו. והא דקא מייתי מעשה שנפל לבור הגדול ועלה לאחר שלשה ה"ק, דהא התם על כרחין כיון דכיפי דשישא הוו אי אפשר דקאי עלייהו ולא מיסרתיך בהוא פורתא. ולעולם טפי מכדי שיעור שתצא נפשו קאי משוקע במים ואפילו הכי עלה חי. ורבנן אמרו ליה על כרחין כיון דכיפי דשישא לא מיסריך בהו כלל א"כ מעשה נסים הוו וכיון דלגבי שינה על כרחין נעשה לו נס אף בעמידתו משוקע במים כדי שתצא נפשו מעשה נס ואין מזכירין מעשה נסים ולעולם כל ששה כדי שתצא נפשו מעידין עליו.

אפילו שמע מן הנשים מת איש פלוני דיו. תוספתא (פי"ד ה"י) אפילו שמע קול מקוננת שמזכירתו בין המתים אין עדות גדולה מזו. שמע ב"ד של ישראל שהיו אומרים פלוני בן פלוני מת או נהרג לא תנשא אשתו. והא ברייתא דשמע בית דין של ישראל וקומנטריסין של אומות העולם אייתינן לה בפרק כל הגט (גיטין כח, ב) גבי שלשה דברים א"ר אלעזר בן פרטא, ואוקימנא לה בנהרג ממש ומת ממש, ואפילו הכי מבית דין של אומות העולם אל ישיא את אשתו, ואף על גב דקיימא לן דכל מסיח לפי תומו הימוני מהימן, הני מילי במלתא דלא שייכי בה, אבל במלתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שקרייהו דמשתבחין בעיר אשר עשו כן.

תנן התם בפרק כל הגט (שם) שלשה דברים א"ר אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר שהקיפוה כרכום ועל ספינה שנטרפת בים ועל היוצא לדון שהן בחזקת קיימין אבל עיר שכבשה כרכום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנין עליהן חומרי מתים וחומרי חיים בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. וביוצא ליהרג איכא התם (כח, ב כט, א) תרי לישני, איכא מ"ד לא שנו אלא בבית דין של ישראל אבל בבית דין של אומות העולם כיון דגמר דיניה לקטלא מיקטל קטלי ליה, כלומר ומעידין עליו שמת. ואיכא דאמרי דדוקא בבית דין של אומות העולם דמקבלי שוחדא, אבל בבית דין של ישראל כיון דגרמ דיניה מיקטל קטלי ליה. וכיון דלא איפסיקא הלכתא בהדיא בגמרא אזלינן לחומרא, ובין בבית דין של ישראל ובין בבית דין של אומות העולם אין מעידין עליו, אלא נותנין עליו חומרי מתים וחומרי חיים. אבל הרמב"ם ז"ל (הלכות גרושין פי"ג הי"ג) נראה שפסק כלישנא בתרא דהתם דדוקא בב"ד של עכו"ם אבל בבית דין של ישראל כיון דגמר דיניה לא חיישינן דלמא חזו ליה זכותא.

ובגוי אם היה מתכוין אין עדותו עדות. ואתמר עלה בגמרא דבין להעיד בין להתיר אין עדותו עדות והיכי דמי להתיר בא לבית דין ואמר איש פלוני מת השיאו את אשתו, נתכוון להעיד בא לבית דין ואמר מת סתם.

ואלא מתניתין דקתני אם היה מתכוין אין עדותו עדות הא לא נתכוון עדותו עדות היכי משכחת לה במסיח לפי תומו כי ההוא דהוה אזיל ואמר מאן איכא בי חיואי מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ואנסבה רב יוסף לדביתהו. ומהכא משמע דגוי מסיח לפי תומו בשאמר מת סתם, אף על גב דלא אמר קברתיו. וההוא דהוה קאמר ואזיל וי ליה לפרשא זריזא דהוה בפומבדיתא דשכיב ואנסבה רב יוסף לדביתהו ואי תימא רבא וההוא ודאי דגוי הוה, ואף על גב דלא אמר קברתיו הימנוה. ותניא נמי בברייתא דאייתינן לעיל (בד"ה אפילו) שמע מקומנטריסין של אומות העולם מת פלוני נהרג פלוני לא תנשא אשתו. וההיא ודאי בשלא אמרו קברתיו מיירי, ואפילו הכי אקשינן עלה בגמרא בפרק כל הגט (גיטין כח, ב) אמאי והא קיימא לן דכל מסיח לפי תומו מהימן, אלמא דגוי מסיח לפי תומו אף על גב דלא אמר קברתיו מהימן. והא דאמרינן בעובדא דבסמוך (קכב, א) קברתיו קברנום כההוא דאמר חבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת וקברתיו. וההוא דאמר חבל על קולר של בני אדם שהיו מהלכין בדרך באנטוכיא שמתו וקברתים. וההוא דאמר חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין בכרכום של ביתר שמתו וקברתים. לאו למימרא שאם לא אמרו קברתים שלא ישיאו את נשותיהן, אלא מעשה שהיה כך היה והא נמי דאמרינן לקמן פונדקית גויה היתה ומסיחה לפי תומה היתה זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו, לאו למימרא שלא תהא נמאנת אלא אם אמרה כך, אלא הכי קאמר כגון שאמרה לפי תומה זה מקלו וזה תרמילו או זה קבר שקברתיו בו הרי זה לפי תומה ונאמנת, ולאו למימרא שכך אמרה להם. ותדע ך דהא במתניתין ליכא אלא אמרה להם מת וקברתיו, אלא דהכי קאמרינן היכי דמי מסיח לפי תומו. ותמהני על הרמב"ם ז"ל (הלכות גרושין פי"ג הלכה כו) שכתב והוא שאמר קברתיו קברתים.
תוספתא (פי"ד הי"א) אין מעידין עד שמכירין שמו ושם עירו אבל אמרו אחד יצא מעיר פלונית מפשפשין באותה העיר, אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו. ופסקה הרמב"ם ז"ל בפסקי הלכותיו (שם הכ"ז).

ת"ר נפל לכבשן האש מעידים עליו פי' דוקא נקט כבשן ולא נקט תוך הדלקה מפני שהכבשן עמוק ואינו יכול לעלות ממנו דאלו לתוך דליקה א"א להעיד עליו אא"כ שהה שם עד ששהה באור כדי שישרף. ליורה מלאה יין ושמן מעידין עליו פי' ואפי לשעתו כיון דנשקע שם כלו והיתה מרותחת משום ר' אחא אמרו שמן מעידי' עליו יין אין מעידי' עליו מפני שהוא מכבה פרש"י ז"ל כשנתן על האש הוא מכבהו וינוחו רתיחות המים ויצטננו בכדי שיוכל לעלות לשעתו ולחיות והא דלא פריש תנא שנתן היין והשמן משום דלסתמא דמלתא הכי כיון שיורה היתה מלאה:

אמרו לו תחלתו מכבה וסופו מבעיר פי' ולא יוכל להתחזק ולעלות מן היורה עד שיהא סופו מבעיר וישרף וי"מ בדרך אחרת אבל זה נר' נכון ובירושלמי נחלקו ר' אחא ורבנן במים ושמן ושמעי' מיהא שהמים והיין בענין זה דינם שוה ולרבנן מעידים עליו מפני שתחלתו מכבה וסופו מבעיר:

מאי מעשה נסים דמשמע דאפי' לא מת מחמת המים היה לו למות מחמת ד"א אלא שנעשה לו נס הי ניהו וא' כפין על כפין פרש"י ז"ל ובאותה בניני ואולמי היה יכול לישען ולישן אעפ"י שאין אדם יכול לישן כשהוא מעומד וא"ת א"כ היכי פליג ר"מ במים שיש להם סוף לומ' שיוכל לחיות שם ג' ימים דהא לית בה כפין ולא יוכל לישן שם וי"ל דודאי מודה ר"מ דבמים שיש להם סוף לא יוכל לחיות שם ג' ימים אלא שא' חכמי' שאין אדם יכול להשהות במים שעה א' שלא ימיתו המים בא הוא לומר שהמים ודאי לא ימיתוהו עד ג' ימים ואלו הוא מת אינו אלא מחמת שלא יוכל לישן וכל שהיה שם כפין או ששה' בכדי שיוכל לעמוד בלא שינה אין מעידים עליו:

ורבנן סברי כפין דשישא הוו דלא מצי להשען עליו לישן וע"כ נעשה לו נס בשינה וכשם שנעשה לו נס בשינה נעשה לו בגופן של מים נס והא דאמרי' שבועה שלא אישן ג' ימים מכין אותו וישן לאלתר פירושו מכין אותו לאלתר משום שבועת שוא וישן לכשירצה בלא שום התרה דלא חייל עליה שבועת בטוי וכדפרישית בדוכתא בס"ד:

מתניתין אפי' שמע מן הנשים אומרות מת אישי פלוני דיו וגרסי' בתוס' אפי' שמע קול מקוננת שמזכירתו בין המתים אין עדות גדולה מזו ובפ' כל הגט ששנינו ג' דברים א"ר אלעזר בן פרטא וקיימו חכמים את דבריו על עיר שהקיפוה כרקום ועל ספינה שנטרפ' בים ועל היוצא לידון שהם בחזקת קיימים אבל עיר שכבש' כרקו' וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותני' עליו חומרי חיים וחומרי מתים וביוצא ליהרג איכא התם תרי לישני איכא דמוקים לה בב"ד של ישראל דוקא דאפשר דחזי ליה זכותא מש"כ בבית דין של עכומ"ז ואיכא דמוקים ליה בבית דין של עובדי כוכבים ומזלות דוקא והרמב"ם ז"ל פסק כלישנא בתרא דאוקימנא בבית דין של עכומ"ז אבל בב"ד של ישראל מעידי' עליו דכיון דגמר דיניה לא שכיח דהדר חזו לי' זכותא ומסתברא דכיון דתרי לישני נינהו ולא איפסיקא הלכתא כחד מינייהו דאזלי' לחומרא דאיסור דאורייתא הוא ובין בב"ד של עכומ"ז ובין בב"ד של ישראל נותני' עליו חומרי חיים וחומרי מתים ואסיקנא דעכו"ם אם היה מתכוין להעיד כלל אין עדותו קיימת וכ"ש אם נתכוין להתיר ואין סומכי' אלא במסיח לפי תומו וגם זה אינו מדין עדות דעכומ"ז אינו בר עדות כלל אלא משום דקים לן דקושטא קאמר כיון שמסיח לפי תומו ומשום עגונא אקילו רבנן כדאקילו בעד א' ועד מפי עד ואין לנו לחוש בשום מקום לשמא תשכור עכומ"ז לה דמתוך שהחמרת בסופה הקלת' בתחלת' אעפ"כ יש לו לדיין לדקדק בזה יפה אם נראה בדבר רמאות:

מאן איכא בי חיואי וכאידך עובדא אמרי מאן איכא בי חסא דטבע וש"מ דעובדי כוכבים ומזלות דמסיח לפי תומו כיון שאמר מת פלניא סגי ולא בעי למימר קברתיו ולא תלינן דילמא לא דק ואמר בדדמי ואמרינן נמי בפרק כל הגט שמע מקונטריסים של אומות איש פלניא מת איש פלניא נהרג לא תנשא אשתו ופרכינן והא קיימא לן דעכומ"ז מל"ת דהימני' מהימן ופרקי' היכא דלא שייך במילת' אבל במלתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שקרייהו אלמא בעכומ"ז דעלמא אעפ"י שלא אמר אלא מת פ' או נהרג פ' תנשא אשתו ואק"ל דבעובדא דבסמוך מעשה דישראל ועכו"מז שהיו מהלכי' בדרך ומעשה דקולר של בני אדם ודכרכו' של בתר כלהו אמרו קברתיו י"ל דהתם עובדא הכי הוה ולא דצריכי להכי ותמהני על הרמב"ם ז"ל שכתב והוא שאמר קברתיו וקברנום היאך נעלמו ממנו המעשיו' האלו דשריוה כיון דאמר עכומ"ז שכיב פ' וי"ל דכל היכא דעכו"מז מכריז מאן איכא בי פ' שכיב פ' בהא סגי כדאמרן בהני עובד' דכיון דמעייל נפשיה לאכרוזי ולמימר הכי אי לאו דקים ליה דשכיב ודאי לא הוה אמר אבל בעכומ"ז מל"ת דעלמא חיישי' דילמ' אמר בדדמי וצריך שיאמ' קברתיו כנ"ל לפי' הרב ז"ל וטעמא דמסתבר היא:

תוס' בד"ה אין מזכירין מעשה ניסים תימה לר"י כו' ור' מאיר חולק אברייתא דלעיל עכ"ל כך נראה להגיה וכוונת דבריהם לפי סוגיא דשמעתין דלכ"ע אין מזכירין מעשה ניסים וטעמא דר"מ משום דכיפין ע"ג כיפין הוו דהשתא תימה מההיא דנפל לגוב אריות כו' כמאן אתיא אבל לפי דברי הירושלמי דאיכא מאן דחושש שמא נעשה לו נס השתא אית לן למימר נמי טעמא דר"מ בפשיטות הכי משום דחושש שמא נעשה לו נס והשתא ר"מ דמתניתין חולק אברייתא דלעיל דקתני בנפל לתוך כבשן האש דמעידין:

בתי מי העלך א"ל זכר של רחלים נזדמן לי וזקן כו' פרש"י של רחלים אילו של יצחק וזקן כו' זה אברהם עכ"ל דהיינו שזכות העקידה עמד לה בעת צרה כמ"ש בהר ה' יראה עקידה זו לסלוח לישראל כו' ולהצילם מן הפורענות כפרש"י בחומש ובתוס' פרק הפרה כתבו בשם ירושלמי דמלאך בדמות רבי חנינא נזדמן לה עכ"ל:

ושאמר אלא דבר שהצדיק מתעסק בו כו' ובפרק הפרה גרסינן דבר שהצדיק מצטער בו כו' שנאמר וסביביו נשערה גו' מדקדק עם סביביו כחוט השערה מדכתיב נשערה בשי"ן דריש לה מלשון שער והיינו שמדקדק עמהן כדאמרינן דמשלם צדיקים עונש על מיעוט עבירות בעוה"ז כדי לזכות אותו שכר משלם בעוה"ב וכה"ג דריש ונורא על כל סביביו כפרש"י בפ' שמיני כשהקב"ה עושה דין בצדיקים הוא מתירא ומתעלה כו' אם כן באלו כ"ש ברשעים וכה"א כו' דהיינו אם בצדיקים בעוה"ז כ"ש ברשעים בעוה"ב וכן בהיפך אמרו ומשלם לשונאיו על פניו א"כ ברשעים בעוה"ז כ"ש בצדיקים בעוה"ב וק"ל:

בסיומא דמסכת יבמות אר"א אר"ח ת"ח מרבים שלום כו' וכן מסיים בברכות ובנזיר ובכריתות והוסיף בברכות עוד בפסוקים אחרים שלום רב לאוהבי גו' ה' עוז גו' ודריש התם אל תקרי בניך אלא בוניך ומהיכא נפקא להו ואין ליתן טעם שסיימו כן בד' המסכתות אלו משום דדברי אגדה הוא דבברכות ליכא למימר הכי דבלאו הכי מסיים שם במסכת ברכות באגדה השיכא התם והך דאר"א אר"ח כו' לא שייכא התם כלל לכאורה נראה דודאי בארבע מקומות אלו יש טעם בדבר דמסיים בהך אגדה ובמקומו של כ"א יתפרש ונראה הטעם דהכא בהך מימרא לפי שיש במסכת זו דברים תמוהים לכאורה כאילו עוקרים דבר מן התורה דבפרק האשה פריך וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בכמה דברים ומשני לה והתוס' שם בר"פ גבי עיגונא הקילו בה רבנן כתבו ואין זה עקירת דבר מן התורה כיון שדומה הדבר הגון להאמין כו' ע"ש והוא דחוק גם בשמעתין היאך הקילו בא"א לעקור דבר מן התורה דהא מן התורה בעי דרישה וחקירה גם בפ"ק דאמרי' הנך צרות דבית שמאי לבית הלל היכי ניעבד ליחלצו נמאסו אגוברייהו וכ"ת לימאסן דרכיה דרכי נועם גו' וכן בס"פ יש מותרות ולא נעשה מתים כחיים מק"ו כו' ת"ל דרכיה גו' והוא תמוה לכאורה וכי משום דלא נימאסן נימא דפטורה מחליצה ואין זה אלא דברי קבלה דרכיה דרכי נועם גו' שאם תמאס בעיניו יתן לה גט. ולזה סיים במסכת זו בדרש הזה ת"ח מרבים שלום בעולם שנא' וכל בניך למודי גו' ור"ל דאין זו עקירה מן התורה אבל דברים אלו נוגעים במדת השלום כמ"ש פ' נערה וראה בנים לבניך שלום על ישראל דלא אתיא לידי חליצה ויבום דזה מביא קטטה דשמא הוא לא יחלוץ והיא לא תחפוץ בו ותבא לידי עיגון ואין זה שלום כמ"ש השרוי בלא אשה שרוי בלא שלום וכן להיפך ועוד כמו ששנינו בפרקין בב' יבמות לזו אין בנים ולזו יש בנים זו שיש לה בנים מותרת והיינו דביש בנים לבניך איכא לה שלום שתינשא לשוק משא"כ באין לה בנים וכן הרבה:

ואמר שלום רב לאוהבי תורתך דאין זה עקירה אלא ממדת שלום שלא תעגן האשה וכתיב דרכיה דרכי נועם גו' שלא תמאס בעיני בעלה ואם יתן לה גט אין זה נתיבות שלום ואין למו מכשול שתבא לבעלה ע"ד לא יאונה לצדיק כל און ואמר יהי שלום בחילך דהיינו שנאמנת שתינשא לשוק ושלום בארמנותיך דנאמנת שתתייבם ותשאר בביתה ולא תתעגן או שיש לפרש שנאמנת כשיש שלום בחילך אבל במלחמה אינה נאמנת ושלוה בארמנותיך כשאומרת מת על מטתי. ואמר למען אחי ורעי גו' לפי שהאמינו עד א' גם האשה עצמה נאמנת לומר מת בעלי או מת יבמי והיינו למען אחי לומר מת בעלי שתתייבם לאחיו ומת יבמי שתינשא לשוק לרעים ע"כ אמרו אדברה להעיד גם ביחידות בך מפני השלום שלא תתעגן. ועוד אמר למען בית ה' אלהינו גו' כ"א יתרבו העגונות שלא יהיה ע"א או האשה עצמה נאמנים יאריך בנין בית אלהינו כמ"ש אין בן דוד בא עד שיכלו הנשמות שבגוף ע"כ אבקשה טוב לך לאשה כמ"ש השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה וההיפך אם תתעגן תהיה היא בלא טובה. ומסיים ה' עוז לעמו יתן שאין זה עקירת דבר מן התורה כי הקב"ה נתן עוז וכח לעמו שהם ת"ח בדבר הזה להיות מקילין בדבר שהרי ה' יברך את עמו בשלום כמ"ש וכל נתיבותיה שלום ואין כאן שלום אם תתעגן ובדרך הזה יתפרש המקרא ישא ה' פניו אליך גם לעקור דבר מן התורה לפי שישים ה' לך שלום ובכן סיימנו המסכת זאת לשלום כן יזכינו האל ללמוד וללמד לשלום אכי"ר:

סליק פרק האשה בתרא וסליקא לה מסכת יבמות

ד"ה אין מזכירין וכו' ומיהו יש בירושלמי וכו' עד בשום ענין ור"מ חולק וכו' בספר ח"ש מגיה ולפי זה רבנן חולקין אברייתא דלעיל:

ד"ה הרי אנו באים וכו'. התוס' לא פירשו כלום ובספר ח"ש כתב דהא דאיתא בגמ' ומתני' הכי פירושא הרי אנו הולכין לביתינו שבאנו מלספוד אינו מגירסת הגמרא אלא הוא מדברי התוס' השייך לדבור זה כן משמע מדבריו:

גמ' מן ומתני' עד מלספוד נמחק. ונ"ב אין זה אלא מתוס':

רש"י ד"ה וליורה צ"ל יורה:

רש"י ד"ה שהוא מבעיר. וניתז השמן על האור מבעירו יותר כו'. כצ"ל בלא ו' וכ"ה ברש"י שברי"ף:

גמרא שהתירם. נ"ב שהתריס (וכ"ה בדפוס וויניציאה) צ"ל. כלומר חלק עמהם:

שָׁעָה רִאשׁוֹנָה, אָמַר לָהֶם: שָׁלוֹם וכו'.. ידוע אין הנס נעשה למטה אלא עד שיהיה בעבור זה זווג תפארת ומלכות למעלה אך צריך שיקדים לזה זווג חכמה ובינה. וידוע כל זווג מכונה בשם שלום בסוד רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום (חגיגה יד:) ובזה פרשתי בס"ד שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר הֳ' וּרְפָאתִיו (ישעיהו נז, יט) כי זווג חו"ב [חכמה ובינה] נקרא רחוק וזווג תו"מ [תפארת ומלכות] נקרא קרוב ועל ידי כך 'אָמַר הֳ' וּרְפָאתִיו' בנס הנעשה למטה. ולכן שעה ראשונה אמר שלום כיון בזה לעשות זווג חו"ב שניה אמר לו שלום כיון בזה זווג תו"מ שלישית אמר לו עלתה שנעשה הנס למטה.
ומה שאמר 'שֶׁנָּפְלָה לַבּוֹר הַגָּדוֹל' ולא אמר לבור בסתם, רמז בזה שהבור הזה חפרו אביה לצורך רבים ועשאו גדול אף על גב דהיה מספיק להם בקטן לכך זכתה להנצל בעבורו בהאי עלמא.

זָכָר שֶׁל רְחֵלִים נִזְדַּמֵּן לִי, וְזָקֵן מַנְהִיגוֹ. פירש עטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] בספרו הבהיר מדרש אליהו (דף צז) נזרקה נבואה מפיה ואמרה ברוח הקודש זכר הז"א [הזעיר אנפין] של רחלים רחל הגדולה ורחל הקטנה נזדמן לי וזקן אחד רמז לאבא מנהיגו. או זקן רמז לאברהם אבינו עד כאן דבריו ודפח"ח [דברי פי חכם חן] והדברים מאירים כי אין הנס נעשה למטה אלא אם כן יתייחדו הדודים למעלה!
ורש"י ז"ל פירש זכר של רחלים אילו של יצחק אבינו עליו השלום וזקן אחד מנהיגו אברהם אבינו עליו השלום עיין שם. ונראה לי בס"ד דהוצרך בנס זה זכות אברהם ויצחק על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בענין חפירת הבארות שחפרו אברהם ויצחק ועשו בזה הפועל דמיוני תיקון גדול למעלה וידוע כל צדיק שעושה מצוה שנזהרו בה הראשונים אז זכותם יגן עליו לכן חנינא שחפר כמה בארות לצורך הגינו על בתו זכות אברהם אבינו עליו השלום ויצחק אבינו עליו השלום שהם טרחו בחפירת הבארות לתקון ולמצוה שהגין זכותם לחיים.
סְלִיק מַסֶּכֶת יְבָמוֹת.

גמ' א"ר נחמן האלקים כו'. בתשובת מיי' ס' נשים סימן יב כ' ואין לתמוה על ר"נ דאשתבע דאכלי כוורי לחסא היכי אשתבע הכי כיון דאמר אשתו אסורה אלמא מספקא ליה אי מיית אי לא. וי"ל דרובם אין ניצולין ור"נ שפיר אשתבע דאפי' בדיני נפשות אזלי' בתר רובא אלא דבעריות מחמירין ואמרי' דלכתחילה לא תנשא אע"ג דרובם מייתי עכ"ל. ועי' תשובת הראנ"ח ח"ב סימן מא:

(קכא ב) דלא אכיל ולא אישתי והכתיב וכו'.—מזה מבואר דצומות אסתר היו רצופים ג' ימים וג' לילות זה אחר זה, וכ"ה בפר"א פ"נ. אבל במד' תה' כב איתא: "יכול יהיו צמים ג' ימים ולא היו מתים אלא מפסיקין מבעוד יום". וכתב ע"ז הריב"ש סי' תט"ז, דהיינו שלא היו ג' צומות רצופים לילה ויום, אלא שקיבלו עליהם ג' צומות בלתי רצופים, כגון שני וחמישי ושני, אלא שבכל אחד יפסיקו מבעוד יום, כמו שאנו עושים בט"ב וביוה"כ, ולזה אמר "לילה ויום" ע"כ. ומ"מ נראה שאין המדרש חולק על התלמוד כאן, דודאי אפשר לאדם לחיות ג' ימים בלא אכילה ושתייה. ומקרא מלא הוא "כי לא אכל לחם ולא שתה מים שלשה ימים ושלשה לילות" (ש"א ל יב), אלא דמ"ש "יכול יהיו צמים ג' ימים ולא היו מתים" עניינו: איך גזרו מרדכי ואסתר דבר, שאין רוב הצבור יכול לעמוד בו, כי יש רבים שימותו מתענית ארוכה כזאת או יבואו לידי סכנה, וכמו שאמרו בירושלמי ר"ה פ"א ה"ד [נז ע"ב]: "תמן חשין לצומא רבה תרין יומין, אמר לון רב חסדא למה אתם מכניסין עצמכם למספק הזה. חזקה שאין ב"ד מתעצלין בו. אבוה דר' שמואל בר רב יצחק חש על גרמיה וצם תרין יומין אפסק כרוכה ודמך". ועי' עוד בירושלמי נדרים פ"ב סוה"א [לז ע"ב] ובק"ע שם.

שמא חבר הוא. יודע ללחוש: אגב איצצא. שדוחקן כשעומד עליהם אבל גוב אריות רחב הוא ואין עומד עליהן ופעמים שאינם רעבים ואין אוכלין אותו: ליורה מלאה יין ושמן. מרותחת על האור: שהוא מבעיר. כשנפל אדם לתוכו וניתז השמן על האור ומבעירו יותר ויותר ולא שבתה רתיחת היורה וצמקו רגליו ולא יכול לצאת ומת: מפני שהוא מכבה. כשניתז על האור כיבהו ואע''פ שלא יכול לצאת לא מת שהיורה נתקררה לאחר זמן ששבתו רתיחותיה כשכבה האש: וסופו מבעיר. דרך בקעת שמכבין אותה במים להיות חוזרת ודולקת יותר מבתחלתה: מעשה נסים. אפילו אינו מת מחמת המים היה לו למות מחמת דבר אחר: כיפין על גבי כיפין. כיפין כמין בנינים ואולמות ונשען עליהן וישן: דשישא הוי. וחלקין ומעומד אין אדם ישן: מסריך. מתחזק ונדבק עליהן מעט: חופר שיחין. לעולי רגלים ומים מתכנסים בהן והיו שותין הן ובהמתן: שלום. שעדיין יכולה לחיות וכן בשניה אבל שלישית שאינה יכולה לחיות אמר להן עלתה לה שידוע היה לו שלא תמות שם כדלקמן דבר שהיה מתעסק בו אותו צדיק אביה לא יכשל בו זרעו: של רחלים. זה אילו של יצחק: זקן אחד מנהיגו. זה אברהם: נביא אתה. לידע שלא תמות: מתעסק בו. בטורח עשייתו: אע''פ כן מת בנו. של ר' נחוניא בצמא שכך דרכו של מקום לדקדק עם החסידים: וסביביו נשערה. לשון חוט השערה עם סביביו עם צדיקים ההולכים אחריו: מתני' אפילו שמע מן הנשים. שלא היו מתכוונות להעיד ומסיחות לפי תומן: דיו. ויכול לילך להעיד ולהשיא את אשתו: בין שהוא מתכוין. לעדות: גמ' קמצא בעלמא. חגב או נמלה המיתו התינוקות והעלו לה שם איש פלוני כדרך שהתינוקות משחקין: אבל נתכוין להעיד. ולא להתיר את אשתו: עדותו עדות. ותנשא אשתו: היכי משכחת לה. דלא נתכוין להעיד ולא להתיר: חיואי. שם האיש: מאן איכא בי חיואי. מי מאנשי ביתו של בית חיואי שישמע דברי דשכיב חיואי: לפרשא זריזא. גבור חיל וישראל היה: מדיבוריה דרב נחמן. דאמר אכלוה כוורי ולא אמר מי יתן שיעלה וינצל אזלא דביתהו ואינסבא: קטול אספסתא ושדי. קצוץ שחת לבהמותי: שמעה דביתהו. דההוא דאמר עובד כוכבים עליה קטילתיה ואתת לקמיה דאביי:

אמרו לו תחלתו מכבה וסופו מבעיר. אית דגרסי לעיל ליורה מלאה יין ושמן אין מעידין עליו והוי האי תנא שלישי ולספרים דגרסי לעיל מעידין עליו הוי תנא קמא וכן פר''ח דתנא דסיפא לא פליג אתנא קמא אלא מפרש טעמא דמילתיה: אין מזכירין מעשה נסים. תימה לר''י והא קאמר לעיל נפל לגוב אריות אין מעידים עליו וכן מים שאין להם סוף וי''ל דאינו ממש מעשה נסים אלא יש לתלות שאינם רעבים ובמים שאין להם סוף יש לתלות בדף של ספינה וגל טורד ומיהו יש בירושל' נפל לגוב של אריות אין מעידין עליו שמא נעשה לו נס כדניאל נפל לכבשן של אש אין מעידין עליו חוששין שמא נעשה לו נס כחנניה מישאל ועזריה רוצה לומר שנפל באש וברח לו מן האש בשום ענין. ור' מאיר חולק אברייתא דלעיל: אף על פי כן מת בנו בצמא. מכל מקום לא הוי דבר שנצטער בו הצדיק שלא עשה הבור: הרי אנו באין מלספוד כו'. ומתני' הכי פירושא הרי אנו הולכין לביתינו שבאנו מלספוד:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד