דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 218ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכב - א

שהיתא,  תלתא ריגלי. השהה אביי את המענה לשאלתה של האשה עד ששהתה אצלו במשך שלשה רגלים, שבהם נקבצים יחד תלמידי חכמים, והיתה שואלת מהם מה הוא דינה.

אמר לה רב אדא בר אהבה: זיל לכי לקמיה דרב יוסף, דחריף סכינא. שסכינו חריף, ומשל הוא, שיחתוך את דינך מהר, ולא ישהה אותך כאביי.

אזלה קמיה. ופשט רב יוסף את דינה של אשה זו לאיסור, מהא מתניתין:

עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק, ואמר פירות הללו של ערלה הן, של עזיקה הן [באו מארץ ישראל, ממקום הקרוי עזקה והם משובחים], של נטע רבעי הן - לא אמר כלום, ואין לחשוש להם לא משום ערלה, ולא משום טבל, ולא משום נטע רבעי, והם מותרים כי הלך אחר רוב פירות היתר, היות והוא לא נתכוון באמירתו אלא להשביח מקחו.

והוא הדין באשה זו, לא התכוון הגוי לומר שהרג את בעלה, אלא רק רצה לאיים על אדם זה שיקצור עבור בהמותיו מספוא.

אבא יודן איש ציידן אמר: מעשה בישראל ועובד כוכבים שהלכו בדרך, ובא עובד כוכבים ואמר: חבל על יהודי שהיה עמי בדרך, שמת בדרך וקברתיו, והשיאו אשתו.

ושוב מעשה בקולר חבורה של בני אדם שהיו מהלכין לאנטוכיא, ובא עובד כוכבים אחד ואמר: חבל על קולר של בני אדם, שמתו וקברתים, והשיאו את נשותיהם.

ושוב מעשה בששים בני אדם שהיו מהלכין לכרכום ביתר, ובא עובד כוכבים ואמר: חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין בדרך ביתר, שמתו וקברתים, והשיאו את נשותיהם.

מתניתין:

מעידין העדים על מותו של אדם אפילו אם בדקוהו וזיהו אותו רק לאור הנר ולאור הלבנה.

ומשיאין אשה אפילו על פי בת קול הצועקת פלוני מת, מבלי שיראו וידעו מי הוא הצועק כן.

מעשה באחד שעמד על ראש ההר, ואמר: איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת. הלכו ולא מצאו שם אדם, ובכל זאת השיאו את אשתו.

ושוב מעשה בצלמון, באחד שאמר: אני איש פלוני בן איש פלוני, נשכני נחש והרי אני מת.

והלכו ולא הכירוהו, והלכו והשיאו את אשתו.

גמרא:

אמר רבה בר שמואל: תנא, בית שמאי אומרים: אין משיאין על פי בת קול, ובית הלל אומרים: משיאין על פי בת קול.

ופרכינן: מאי קמ"ל רבה בשם שמואל, האם הוא בא להשמיענו שכך היא ההלכה? והרי מתניתין היא, ששנינו בה את דברי בית הלל, ויודעים אנו שהלכה כמותם!

ומשנינן: הא קמ"ל שמואל, דאי משתכחת סתמא משנה האומרת דאין משיאין - תדע שבית שמאי היא, ואין הלכה כמותה.

שנינו במשנה: והלכו ולא מצאו.

ופרכינן: ודלמא שד הוה?

אמר רב יהודה אמר רב: בכגון שראו לו בתחילת צעקתו דמות אדם.

ופרכינן: אינהו, השדים, נמי דמו דומים הם לבני אדם!? ומשנינן: דחזו ליה, שראו שיש לו בבואה, צל, ולשדים אין צל.

ומקשינן: ואינהו נמי, השדים, הרי אית להו בבואה!

ומשנינן: דחזו ליה "בבואה דבבואה", צל של הצל, וזה אין לשדים.

ומקשינן: ודלמא לדידהו לשדים אית להו בבואה דבבואה!

אמר רבי חנינא, אמר לי יונתן שידא [שמו של שד, או של אדם הבקי בשדים]: בבואה אית להו, בבואה דבבואה לית להו.

ופרכינן: ודלמא צרה של אשה זאת הואי הקול הצועק, והתכונה לקלקלה ולא נאמין לה!?

ומשנינן: כמו שאמר תנא דבי רבי ישמעאל בענין הגט, שבשעת הסכנה, כגון שהיה אדם מושלך בבור ונוטה למות, כותבין ונותנין על פי קריאתו מהבור שיתנו גט לאשתו, אף על פי שאין מכירין אותו, וגם כאן סומכים על עדות הקול ולא חוששים שמא זו היא מזימה של צרתה, כי אחרת היא תשאר עגונה.

מתניתין:

אמר רבי עקיבא: כשירדתי לנהרדעא כדי לעבר שם את השנה, מצאתי נחמיה, איש בית דלי, ואמר לי: שמעתי שאין משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד, אלא יהודה בן בבא.

ונומיתי ואמרתי לו: אכן, כן הדברים. אמר לי, אמור להם משמי: אתם יודעים שהמדינה משובשת בגייסות, ולכן איני יכול לעלות לארץ ישראל ולהעיד בפניהם את אשר מקובלני מרבן גמליאל הזקן, שמשיאין את האשה על פי עד אחד.

וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבי גמליאל, נכדו של רבן גמליאל הזקן, שמח לדברי, ואמר: מצאנו חבר לרבי יהודה בן בבא.

מתוך הדבר נזכר רבי גמליאל שנהרגו הרוגים בתל ארזא, והשיא רבי גמליאל נשותיהן על פי עד אחד.

והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד, מפי עבד, מפי אשה, מפי שפחה.

רבי אליעזר ורבי יהושע אומרים: אין משיאין את האשה על פי עד אחד.

רבי עקיבא אומר: לא ע"פ אשה, ולא על פי עבד, ולא על פי שפחה, ולא על פי קרובים.

גמרא:

ותמהה הגמרא: וכי סבר רבי עקיבא שע"פ אשה לא משיאים את אשתו?

והתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי עקיבא: אשה נאמנת להביא גיטה מחוץ לארץ, ולהעיד עליו שבפניה הוא נכתב ונחתם, מק"ו: ומה חמשת הנשים, שאמרו עליהן חכמים [בפרק זה קיז א] שאין הן נאמנות לומר מת בעלה - בכל זאת נאמנות הן להביא גיטיהן, ולומר שבפניהם נכתבו ונחתמו - אשה זו, שנאמנת לומר מת בעלה ולהתיר בכך את עצמה להנשא -

אינו דין שנאמנת גם להביא גיטה ולהעיד עליו.

ומדייקת הגמרא מדבריו של רבי עקיבא בברייתא:

רק חמשת הנשים שאמרו חכמים, הוא דלא מהימני להעיד על מות בעלה. הא אשה בעלמא, שאינה מחמשת אותן נשים - מהימנא!

ומשנינן: לא קשיא:

כאן קודם שהחזיקו להשיא על פי אשה.

כאן לאחר שהחזיקו להשיא על פי אשה.

מתניתין:

אמרו לו חכמים לרבי עקיבא: מעשה בבני לוי, שהלכו לצוער עיר התמרים, וחלה אחד מהם, והביאוהו בפונדק, והמשיכו בדרכם

ובחזרתם אמרו לפונדקית הנכרית: איה חברנו?

נומית אמרה להם: מת, וקברתיו. והשיאו את אשתו.

וכי לא תהא בת ישראל או כהנת נאמנת כמו אותה פונדקית?

אמר להו: לכשתהא בת ישראל או כהנת מביאה ראיה כפונדקית הזאת, היא אכן תהא נאמנת.

כי לא על עדותה סמכו, אלא היתה הפונדקית מסיחה כך לפי תומה, והוציאה להם מקלו ותרמילו וספר תורה שהיה בידו.

גמרא:

תלתא ריגלי [שלושה רגלים] שבהם נאספו חכמים ללמוד, ולא מצא פתרון לספק זה. אמר לה רב אדא בר אהבה לאותה אשה: זיל לקמיה [לכי לפני] רב יוסף דחריף סכינא [שחריפה סכינו], כלומר, שהוא תקיף כפוסק הלכה.

אזלה קמיה [הלכה, באה, לפניו] לשאול. פשט מהא מתניתא [פתר את הבעיה מברייתא זו]: גוי שהיה מוכר פירות בשוק, ואמר הגוי: "פירות הללו של ערלה הן" או שאנר "של עזיקה (מקום מעובד) הן" והיה זה בשנת השמיטה, או שאמר "של נטע רבעי הן" — לא אמר כלום ואין סומכים על דבריו לאסור את הפירות, כי לא נתכוון אלא להשביח מקחו, והיה סבור שאם הוא אומר שהפירות הם מאילן צעיר, או שהם משטח מעובד בשנת השמיטה, או משל נטע רבעי, שגם זה מאילן צעיר, משובחים הם יותר. ומכאן למד רב יוסף גם לענייננו שאין סומכים על מה שסיפר הגוי, מפני שלא נתכוון אלא לצורך עצמו בלבד ואין לסמוך על דבריו.

אבא יודן איש ציידן אמר: מעשה בישראל וגוי שהלכו בדרך, ובא גוי ואמר: "חבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת בדרך וקברתיו", והשיאו את אשתו של אותו אדם על פיו.

ושוב מעשה בקולר של בני אדם (קבוצה של אסירים שהיו קשורים בקולר), שהיו מהלכין ומוגלים לאנטוכיא, ולאחר זמן בא גוי אחד ואמר: "חבל על קולר של בני אדם שמתו, וקברתים", וסמכו על כך והשיאו חכמים את נשותיהם. ושוב מעשה בששים בני אדם שהיו מהלכין לכרכום (למצור) של ביתר, ולאחר זמן בא גוי ואמר: "חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין בדרך ביתר, שמתו וקברתים", וסמכו על כך והשיאו על פיו את נשותיהם.

א משנה מעידין על אדם שמת גם כשראו אותו לאור הנר, וכן לאור הלבנה. ומשיאין על פי בת קול אם שמעו קול כעין הד הצועק שמת פלוני. ומעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר: "איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת". הלכו ולא מצאו שם אדם, ואף על פי כן סמכו על כך והשיאו את אשתו.

ושוב מעשה בצלמון (עיר בגליל), באחד שאמר: "אני איש פלוני בן איש פלוני, נשכני נחש והרי אני מת". והלכו ולא הכירוהו והלכו והשיאו את אשתו על סמך מה שאמר.

ב גמרא אמר רבה בר שמואל: תנא [שנה החכם], בית שמאי אומרים: אין משיאין על פי בת קול, רק על פי עדות של ממש. ובית הלל אומרים: משיאין על פי בת קול. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו רבה בר שמואל בכך], הלא מתניתין [משנתנו] היא ודעת בית הלל היא שנקבעה במשנה! ומשיבים: הא קא משמע לן [זה השמיע לנו] דאי משתכחת סתמא [שאם נמצאת סתם משנה] שנאמר בה שאין משיאין — דעת בית שמאי היא, והיא דחויה מן ההלכה.

ג מסופר במשנה ששמעו בת קול והלכו ולא מצאו שם אדם. ושואלים: ודלמא [ושמא] שד הוה [היה זה]? אמר רב יהודה אמר רב: שראו שיש לו דמות אדם, וידעו שאינו שד. ושואלים: אינהו נמי דמו [הם השדים גם כן דומים] לבני אדם! ומשיבים: דחזו ליה [שראו לו] בבואה (צל).

ושואלים: ואינהו נמי אית להו [וגם הם, השדים, יש להם] בבואה! ומשיבים: דחזו ליה [שראו לו] בבואה של בבואה. ושואלים: ודלמא לדידהו אית להו [ושמא גם להם, לשדים, יש להם] בבואה של בבואה אמר ר' חנינא, אמר לי יונתן שידא (מומחה לשדים): בבואה — אית להו [יש להם, לשדים], בבואה של בבואה — לית להו [אין להם].

ושואלים: ודלמא [ושמא] צרה הואי [היתה זאת] או אשה אחרת ששונאת את אשתו, והיא שהוציאה שמועת שקר וברחה לה? ומשיבים: תנא דבי [שנה החכם שבבית מדרשו] של ר' ישמעאל: בשעת הסכנה — כותבין ונותנין גט לאשה אף על פי שאין מכירין את הבעל, שאין מרבים בחששות בשעה כזו. ואף כאן, אותו מעשה כשעת הסכנה הוא, שלא מצאו עדים שמת בעלה, שאין צורך לברר ואין חוששים.

ד משנה אמר ר' עקיבא: כשירדתי לנהרדעא שבבבל לעבר את השנה, מצאתי את החכם נחמיה איש בית דלי, ואמר לי: שמעתי שאין משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עדות של עד אחד אלא רק יהודה בן בבא. ונומיתי (ואמרתי) לו: אכן כן הדברים. אמר לי: אמור להם לחכמים משמי: אתם יודעים שהמדינה משובשת בגייסות, ואיני יכול לבוא, מעיד אני שמקובלני (מקובל אני) מרבן גמליאל הזקן שמשיאין את האשה על פי עד אחד.

וכשבאתי והרציתי (פרטתי) את הדברים לפני רבן גמליאל (נכדו של רבן גמליאל הזקן) שמח לדברי, ואמר: מצאנו איפוא חבר לר' יהודה בן בבא שסבור כמותו, ואפשר לסמוך על שיטה זו.

מתוך הדבר ששוחחו בו, נזכר רבן גמליאל שנהרגו הרוגים בתל ארזא והיה רק עד אחד שהעיד עליהם, והשיא רבן גמליאל נשותיהן על פי עד אחד, והוחזקו מאז להיות משיאין אשה גם בעדות של עד מפי עד, ואפילו מפי עבד, או מפי אשה, או מפי שפחה. ר' אליעזר ור' יהושע אומרים: אין משיאין את האשה על פי עד אחד. ואילו ר' עקיבא אומר: לא משיאים את האשה על פי עדות אשה ולא על פי עבד ולא על פי שפחה ולא על פי קרובים.

ה גמרא ושואלים: וכי סבר ר' עקיבא כי על פי אשה לא משיאים? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ר' שמעון בן אלעזר אומר משום (משמו של) ר' עקיבא: אשה נאמנת להביא גיטה ולומר בבית דין שנכתב ונחתם כדין, מקל וחומר; ומה נשים שאמרו חכמים שאין הן נאמנות לומר "מת בעלה", שחשודות לשקר כדי לקלקל זו לזו, אף על פי כן נאמנות להביא את גיטיהן — זו האשה עצמה שנאמנת לומר "מת בעלה" — אינו דין שנאמנת להביא את גיטה.

ומכאן נסיק כי נשים שאמרו חכמים הוא דלא מהימני [שאינן נאמנות], אבל אשה בעלמא [סתם] — מהימנא [נאמנת] ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן, כשפסל ר' עקיבא עדות אשה, היה זה קודם שהחזיקו בהיתר להשיא על פי עד אחד, והיו צריכים שני עדים כשרים, כאן, כשהתיר, הרי זה לאחר שהחזיקו.

ו משנה אמרו לו לר' עקיבא: וכי אין סומכים על עדות של אשה? והרי מעשה בבני לוי שהלכו לצוער, עיר התמרים, וחלה אחד מהם, והביאוהו בפונדק שינוח שם. ובחזרתם לפונדק אמרו לפונדקית: "איה חברנו"? נומית (אמרה) להם: "מת, וקברתיו", וסמכו על עדות זו והשיאו את אשתו. וכי לא תהא אם כן כהנת (מיוחסת), המעידה שמת אדם, נאמנת כפונדקית זו?

אמר להו [להם] ר' עקיבא: לכשתהא האשה כפונדקית — תהיה נאמנת גם היא. שהרי הפונדקית הוציאה והראתה להם את מקלו ותרמילו וספר תורה שהיה בידו, והיו איפוא סימנים ניכרים שהמעשה היה כדבריה, ובעדות כגון זו אפשר לסמוך גם על אשה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

for three pilgrim Festivals, on which the Sages gather together to study, but he could not resolve this uncertainty on any of those occasions. Rav Adda bar Ahava said to her: Go before Rav Yosef, whose knife is sharp, i.e., he has keen insight into halakhic matters, and ask him to decide your case.

She went before him and he resolved the case based on this baraita: With regard to a gentile who was selling fruit at the market and said: These fruits are from the first three years of the tree’s growth [orla]; or they are from Azeka, i.e., land tilled on the Sabbatical Year, the produce of which it is prohibited to eat; or they are fourth-year produce, which it is prohibited to eat outside of Jerusalem, he has said nothing of consequence. His statement is not deemed credible, since it is possible that he intended only to enhance the reputation of his goods, as he thought that his produce would fetch a higher price if he described it in that fashion. Rav Yosef derived from this baraita that in the case of the missing Jew, the gentile’s statement could not be relied upon, as he may have stated it only to promote his own agenda.

Abba Yudan of Sidon said: An incident occurred involving a Jew and a gentile who traveled on the road, and later the gentile came and said: Alas for the Jew who was with me on the road, for he died, and I buried him. And the Sages relied upon this statement and allowed his wife to marry.

And there was another incident involving a group of people who had been taken prisoner, each of whom was shackled with a collar [kolar] around his neck, and they were walking to Antokhya. And some time later a certain gentile came and said: Alas for the group of collared people, for they died, and I buried them. And the Sages allowed their wives to marry. And there was yet another incident involving sixty people who were walking to the siege [karkom] of Beitar, and later a gentile came and said: Alas for those sixty people who were walking on the road to Beitar, for they died, and I buried them. And the Sages allowed their wives to marry.

MISHNA: Witnesses may testify that an individual died even if they saw his corpse only by candlelight or by moonlight. And the court may allow a woman to marry based on the statement of a disembodied voice proclaiming that her husband died. There was an incident with regard to a certain individual who stood at the top of a mountain and said: So-and-so, son of so-and-so, from such and such a place died. They went and found no person there, but even so they relied upon the statement and allowed the wife of the individual declared dead to marry.

And there was another incident in Tzalmon, a city in the Galilee, where a particular man said: I am so-and-so, son of so-and-so. A snake bit me and I am dying. And they went and found his corpse but could not recognize him, yet they went ahead and allowed his wife to marry based on what he said in his dying moments.

GEMARA: Rabba bar Shmuel said: It was taught in a baraita that Beit Shammai say: The judges of a court may not allow a woman to marry based on the statement of a disembodied voice; they require actual testimony. And Beit Hillel say: The judges may allow a woman to marry based on the statement of a disembodied voice. The Gemara asks: What is Rabba bar Shmuel teaching us here? This is simply our mishna, since the decisive ruling follows Beit Hillel’s opinion. The Gemara answers that he teaches us this: That if an anonymous mishna or baraita is found that states that the judges may not allow a woman to marry under such circumstances, it is simply the opinion of Beit Shammai, and is not the accepted ruling.

With regard to the incident where they heard a disembodied voice but went and found no person there, which is mentioned in the mishna, the Gemara asks: Perhaps it was a demon. Rav Yehuda said that Rav said: They saw that he had the form of a person, so they knew it was not a demon. The Gemara asks: They, i.e., demons, also appear similar to people. The Gemara answers: They saw that he had a shadow.

The Gemara asks: But they also have a shadow. The Gemara answers: It was a case where they saw that he had a shadow of a shadow. The Gemara asks: But perhaps they also have a shadow of a shadow? Rabbi Ḥanina said: Yonatan the demon expert said to me: They have a shadow, but they do not have a shadow of a shadow.

The Gemara asks: And perhaps it was a rival wife, or some other enemy of that man’s wife, who cried out that her husband was dead and then fled, in order to trick her into disgracing herself by remarrying while her husband was still alive? The Gemara answers: The school of Rabbi Yishmael taught: During a period of danger, one may write and give a bill of divorce to a woman, although the witnesses do not know the husband, because we do not raise many suspicions at such a time. This case was similar to a period of danger in that they did not find witnesses that her husband died, and therefore the court did not require further clarification.

MISHNA: Rabbi Akiva said: When I descended to Neharde’a, in Babylonia, to intercalate the year, I found the Sage Neḥemya of Beit D’li. He said to me: I heard that the Sages in Eretz Yisrael do not allow a woman to remarry based on the testimony of a single witness, except for Yehuda ben Bava. And I told him: That is so. He said to me: Tell the Sages in my name: You know that the country is confounded by army troops, and I cannot come myself. I declare that I received this tradition from Rabban Gamliel the Elder, that the court may allow a woman to remarry based on the testimony of a single witness.

Rabbi Akiva continues: And when I came and presented the matter before Rabban Gamliel of Yavne, the grandson of Rabban Gamliel the Elder, he rejoiced at my words and said: We have found a companion who agrees with Rabbi Yehuda ben Bava, and since his lenient opinion is no longer the opinion of a lone Sage, it may now be relied upon.

As a result of this event, Rabban Gamliel remembered that people were murdered in Tel Arza, and Rabban Gamliel then allowed their wives to remarry based on only one witness. And from then onward they established as protocol to allow a woman to remarry based on hearsay testimony, a slave’s testimony, a woman’s testimony, or a maidservant’s testimony. Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua say: The court may not allow a woman to remarry based on only one witness. Rabbi Akiva says: The court may not allow a woman to marry based on the testimony of a woman, nor based on the testimony of a slave, nor based on the testimony of a maidservant, nor based on the testimony of close relatives.

GEMARA: The Gemara asks: Does Rabbi Akiva hold that the court may not allow a woman to remarry based on another woman’s testimony? But isn’t it taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Elazar says in the name of Rabbi Akiva: A woman is trusted to bring her own bill of divorce and affirm in court that it was written and signed properly, and that trust is based on the following a fortiori inference: If women, e.g., a rival wife, whom the Sages said are not deemed credible to say that another woman’s husband died, are nevertheless trusted to bring their bills of divorce, then is it not logical that this woman herself, who is deemed credible to say that her husband died, should be trusted to bring her own bill of divorce?

This statement indicates that according to Rabbi Akiva, it is specifically the women who the Sages mentioned who are not deemed credible. In general, a woman is deemed credible, and another woman is permitted to remarry on the basis of her testimony. The Gemara answers: This is not difficult. Here, where Rabbi Akiva disqualified the testimony of a woman, it was before they established the protocol that a woman may be permitted to remarry on the basis of another woman’s testimony. There, where he allowed it, it was after they established that protocol.

MISHNA: They said to Rabbi Akiva: Do we not rely upon a woman’s testimony? After all, an incident occurred involving Levites who traveled to Tzoar, the city of date palms. And one of them became ill, and they brought him to an inn [pundak] to rest, while they continued on their travels. Upon their return to the inn they said to the innkeeper, who was a woman: Where is our friend? She told them: He died, and I buried him. And based on her testimony they allowed his wife to remarry. And shouldn’t a priestess, or any Jewish woman who testifies that a man died, be deemed as credible as an innkeeper?

Rabbi Akiva said to them: When a woman will be as convincing as the innkeeper, then she shall also be deemed credible. The innkeeper brought them his staff, and his bag, and the Torah scroll that was in his possession, thereby providing supporting evidence to reinforce her claim.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן. כתב רש"י ז"ל מפרדס מעוזק וגדר לו סביב והיא שנה שביעית וקשיא לי מה איסור יש כאן אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המשומר ולא שנא מן המופקר אסורין וקודם הזמן אלו ואלו מותרין וכן פירש במסכת סוכה (דף ל"ט) נבי ההיא דתניא התם אבל בלוקח מן המשומר אפילו כחצי איסר אסור משום דהערמה היא כשמוכר על יד על יד הא לאו הכי שרי.
ורבינו תם ז"ל השיב דתניא בספרא ואת ענבי נזירך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר אלמא פירות מן המשומר קודם זמן הביעור נמי אסורין.
ואנו מצינו לרש"י ז"ל שפירשו יפה כדברי עצמו בפי' התורה וכך כתב ענבי נזיריך שהפרשת והנזרת אותם מבני אדם ולא הפקרתם אותם לא תבצור אותם כדרך הבציר אלא נהוג בהן הפקר כלומר שלא בא הכתוב אלא ליתן לאו על המשמר כרמו ובוצר אותה ואינו מפקירה וכענין שדרשו שם בסיפר' לא תבצור כדרך הבוצרים מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצצין אותן במוקצה וכו' אלמא אין בהן ממשמע הכתוב אלא שינהוג בהן כהפקר ולא שיאסרו פירות לגמרי.
והא דתניא בסוכה נמי כותי' דייקא דאי פירות גופייהו אסירי היכא קתני אפילו בחצי איסור אסור לכולה עלמא אסורין הן עצמן ואפילו לדידי' אלא משמע דלא אסר אלא משום סחורה ולעם הארץ דוקא כדקתני רישא.
ויש לי עוד ראי' לדבריו מזו ששנינו אוכלין על המופקר אבל לא על השמור ר' יוסי אומר אפילו על השמור כדאיתא במסכת שביעית ואמרו בירושלמי בפ' מקום שנהגו אמר לו מן השמור הבאתים ואם אין אתה מאמינו צא והבא לך אף אתה שהרי יש לך שדה פלוני משומרת לפניך ובודאי אם היו פירות מן המשומר אסורין לגמרי לא היו אוכלין עליהם כלל ועוד מדפירשו אוכלין על המשומר כגון דאמר מן המשומר הבאתי' ואם אין אתה מאמינו צא והבא לך אף אתה שהרי יש לך שדה פלוני משומרת לפניך אלמא מן המשומר על המשומר קאמר וש"מ משומר מותר קודם ביעור.
אבל מה שפירש כמדומה לי דהאי עזקה היא עיר שבארץ ישראל ששמה כך אינו מחוור שלא היה לו לתנא לשנות אלא העיר הזו.
אבל איפשר לפרש דהאי עזקה למפרדס מעוזק קאמר ולא משום איסור והיתר אנא הכי קתני של ערלה הן ואותו פרדס של עזקה כשם שנתכוין בעזקה להשביח מקחו כך במה שאמר של ערלה הן להשביח מקחו נתכוון ודמיא לההוא דאמר קטילנא לך כפלניא בר ישראל וכו' א"נ אורחא דמילתא נקט שדרך ערלה שלא לשמרה בתחלה שאינה עושה פירות הרבה וכשהיא משומרת יפה ומתוך עבודתה עושה פירות משובחין ביותר.
ויש לפרש עזקה מלשון מצאו יושב ועוזק תחת הזיתים שפירושו חופר או עושה לה כמין גדר למלאתו עפר ואברויי אילנא הוא ואסור ופירות עצמן אסורין דמחמת עבודת שביעית באו וקי"ל הנוטע בשביעית יעקור ושדה שנטייבה לא תזרע למוצאי שביעית.

פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן. כתב רש"י ז"ל (בד"ה של עזיקה ובד"ה לא אמר כלום) מפרדס מעוזק וגדר לו סביב והיא שנת שביעית וקשיא לי מה איסור יש כאן אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המשומר לא שנא מן המופקר אסורין וקודם הזמן אלו ואלו מותרין. וכמדומה לי דהאי עזקה שם עיר שבא"י ופירותיו משובחין ואם היה גוי זה בחו"ל ומשבחן ואומר מעזקה הבאתים, אין חוששין לומר אמת דבריו, דשמא לא נתעשרו וישראל מכרם לו ע"כ. וכן פירש במס' סוכה (לט, ב ד"ה אבל בלוקח וכו') גבי ההיא דתניא התם אבל בלוקח מן המשומר אפילו כחצי איסר אסור משום דהערמה היא כשמוכר על יד על יד הא לאו הכי שרי. ור"ת ז"ל (בתוס' ד"ה של עזיקה) השיב עליו לומר דאפילו קודם הביעור מן המשומר אסור מדתניא בספרא (פרשת בהר סיני פר' א פי' ג) ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר. אלמא פירות מן המשומר ואפילו קודם זמן הביעור אסורין. נ"ל לו לרב ז"ל דהאי לא תבצור לאסור את הפירות בא. אבל רש"י ז"ל פירש בפירוש החומש (פר' כ"ה פסוק ה) שלא בא אלא ליתן לאו על המשמר כרמו ובוצר אותה ואינו מפקירה. שכן כתיב כאן ענבי נזיריך שהפרשת והנזרת אותה מבני אדם ולא הפקרת אותם לא תבצור אותם כדרך הבציר אלא נהוג בהן הפקר. וכענין שדרשו שם בספרא לא תבצור כדרך הבוצרים מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצצין אותם במקצה וכו'. וראיה הביא הרמב"ן נר"ו מההיא דתניא בסוכה (שם) דאי פירות גופייהו אסירי, היכי קתני אפילו כחצי איסר אסור, לכולי עלמא אסורין הם עצמן ואפילו לדידיה. אלא משמע דלא אסר אלא משום סחורה ולעם הארץ דוקא כדקתני רישא. ולעיקר שמעתין פירש הרמב"ן נר"ו דהאי דנקט של עזקה, משום של ערלה נקטיה, כלומר כמו שאמר של עזקה להשביח מקחו, כך אמר של ערלה להשביח מקחו ודמיא לההוא דאמר קטילנא לך כפלניא בר ישראל. ואינו מחוור לי דאלו אמר של ערלה הן בלבד מי מהימן, הא ודאי אף בכי הא לא מהימן דלהשביח מקחו קאמר. ופירוש אחר פירש עזקה מלשון מצאו יושב ועוזק תחת הזתים (מנחות פה, ב) שפירושו חופר או עושה להם כמין גדר למלאתו עפר, ואברויי אילנא הוא ואסור. ופירות עצמן אסורין דמחמת עבודת שביעית באו. וקיימא לן (שביעית פ"ב מ"ו) הנוטע בשביעית יעקור, ושדה שנטייבה לא תזרע למוצאי שביעית (שם פ"ד מ"ב).

עכומ"ז שהיה מוכר פירות בשוק ואמר של ערלה הם של נטע רבעי הם של עזיק' הם פרש"י ז"ל בשם רבותי ז"ל של עזק' פרדס מעזק הם וגדר לו סביב והוא שנה שביעית והוי להו פירות משומרים בשביעית שהם אסורים והקשה הוא ז"ל דפירות משומרים אינה אסורים קודם זמן הביעור ואם לאחר הביעור אפי' מן המופקרים אסורים ור"ת ז"ל השיב עליו ואמר ואפי' קודם הביעור פירו משומרי אסורי' מדתני' בספר' ואת ענבי נזירך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקרי' והרמב"ן ז"ל השיב דההיא בריית' לא באה לאסור הפירות עצמם אלא לאסור הבצירה וליתן לאו על המשמר כרמו ובוצר אות' ואינו מפקיר וכבר נשמר מזה רש"י ז"ל בפי' החומש שלו ואת ענבי נזירך לא תבצור ענבי נזירך שהפרש' והנזרת אותם מבני אדם ולא הפקרת אותם לא תבצר אותם כדרך הבוצרים מכאן אמרו תאני' של שביעית אין קוצרין אותם במוקצע ובמ' סוכה גר' כדפרש"י ז"ל דתניא התם אבל בלוקח מעם הארץ מן המשומר אפי' כבחצי איסור אסור וע"כ מטעמ' דפרש"י ז"ל התם דהיינו משום חשש סחורה ומערים הוא כשמוכר על יד על יד ואלו היה פירות משומרים דשביעית אסורים אמאי לא אסר אלא בעם הארץ כדקתני רישא הרי הן עצמן אסורים ואפי' ביד חבר הלכך הא דקאמר של עזקה יש לפרש כלשון שפרש"י ז"ל משמו שם העיר שבארץ ישראל היא ופירותיה משובחים ואם היה עכומ"ז זה בחוצה לארץ ואומר מעזקה הם אין חוששין לדבריו לומר ישראל מכרם לו ושמא לא נתעשרו א"נ שלשון עזקה מלשון עוזק בין הבתים שפירושו חופר או עושה להם כמין עוגיאות למלאתו עפר ואברויי אילימא הוא ואסור ומפני כן הפירות עצמן אסורים כשביעית כיון שבאו מחמת עבודת שביעית וכדאמר הנוטע בשביעית יעקר ושדה שנטייב' או נדיירה לא תזרע במוצאי שביעית וכגון שאומר העכו"מז שהה משדה של ישראל שעוזקין ישראל או שעזק עכומ"ז בשליחותו דבהא הוא דקנסו חכמים לאסור פירותיו:

ודילמא שד הוא ואוקימנא כגון דחזו בבואה דבבואה הלכך לא חיישי' שמא שד הוא ואע"ג דאמרי' בסמוך בשעת הסכנה כותבין אף על פי שאין מכירין התם הוא דלא למיחוש לצרה דלא שכיח דתעבד כולי האי דמגליא מילתא אבל לשד חיישי' אפי' בשעת הסכנה כנ"ל לפי שיטת הראשוני' ז"ל אבל מ"ה אומר דכיון דאמרי' בסמוך גבי צרה דלא חיישי' ליה בשעת הסכנה ה"ה דלא חיישי' לשד כלל ואע"ג דלא חזי ליה בבוא' דבבואה וכי מייתי בסמוך ההיא דר' ישמעאל לא קאמרי אלא לתירוצי אפילו לקושין דשד ואומר ר"י ז"ל ב"ה דהא דאמרי' הכא ובמ' גיטין ובפ"ק דמגילה דחיישי' לשד ה"מ בבורות או בשדה כי הא דהכא ודהתם ומפני שהשידות מצוית בבורות ובשדות אבל בעיר אין חוששי' אפי' בלילא לא לענין נתינת שלום ולא לענין גט ועדות אשה וכן הוא בירושלמי הדא דתימא בשדה ובבור שהשדים מצויים בבורות ולכן הסכימו כל רבותינו זכרונו לברכה:

והחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה ואף על גב דעבד ושפחה פסולים לעדות מן התורה כיון שאין פסולים מחמת עבירות הכשירו חכמים בכאן משום עגינ' אבל גזלן של תורה ושאר פסולי' מן התורה מחמת פסולים לעדות אשה כדאיתא בפ"ק דר"ה ולעיל בפ' כיצד וסברא דרבוותא ז"ל שהוא מל"ת משיאין על פיו דלא גרע מעובדי כוכבים ומזלות מסיח לפי תומו וגזלן של דבריהם כשר לעדות אשה כדאיתא התם ומסתבר דעד מפי עד עכומ"ז גבי מסיח לפי תומו כשר כשם שכשר מפי עבד ואשה וכדאמרי' לעיל כששמע מפי נשים ומפי קטנים משום דקים לן דקושטא קאמרי ועד מפי עד כתב בירושלמי נחלקו בזה אם מצאו כתוב בשטר איש פ' מת ר' ירמיה אומר משיאין ורבי בון בר כהנא אומר אין משיאין ורבינו הגדול זכרונו לברכה הביאו בהלכותיו ולא פסק בה הלכת' כמאן אבל במ' גיטי' פ' מי שאחזו כתב הא דתניא כשם שבודקי' אותו לגיטין כך בודקי' אותו למשאות ולמתנות ולעדיות ואוקימנא בעדות אשה דאקילו בה רבנן אבל בשאר עדיות לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם אלמא בעדות אשה אפי' מפי כתבם וכ"פ הרמב"ם ז"ל ודוקא כשנתקיים כתב ידו של אותו עד אבל קצת רז"ל ובכללן הרמב"ם ז"ל כתבו דאפי' כשאינו מקויי' נמי כיון דקיום שטרות דרבנן הוא הכא אוקמוה אדינ' דאורי' דהא אקילו בעדות אשה משום עגונא ולא הדרי ומחמרי' בה וטעמא דמסתבר בעיני הר"ם ז"ל ומיהו כל כיוצא בזה נר' שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

לכשתהא הפונדקית נאמנת פי' כשימצא דבר אמת שהאמינו הפונדקית כלומר שלא סמכו עליה מדין עדות אלא מדין שהיתה מסיחה לפי תומה:

גמרא זיל לקמיה דרבא דחריף כו'. כ"ה גי' הרא"ש. וכה"ג אשכחן ליה בב"ב (כב) דאמר הכי לגי' רש"י ותוספות בקדושין (עב ב):

רש"י ד"ה לא אמר כלום. עזיקה שם העיר שבא"י. הוא ביהושע (יו"ד י יא):

תד"ה של עזיקה. ומופקר נמי לא שרי לבצור כו'. כצ"ל:

תוי"ט ד"ה בת קול. דהלכה שאין משגיחין בבת קול בכל דוכתא כמו שכתבו התוס'. שגה במחכ"ת דהתוס' לא כתבו כן אלא אליבא דרבי יהושע אבל אנן לא קיימא לן הכי דהא קי"ל דהלכה כבית הלל לאחר ב"ק ע"ש:

במשנה לצוער עיר התמרים. בסוף התורה כתיב יריחו עיר התמרים עד צוער מכלל דצוער לאו עיר התמרים. ואולי אח"כ כאשר נחרבה יריחו הוסבה עיר התמרים לצוער הסמוכה לה:

זילי לקמיה דר״י דחריף. נ״ב אפשר חריף היה יותר מאביי אע"ג דלגבי רבה לא היה חשוב חריף כדאיתא שלהי הוריות. א"נ חריף לפשוט מיד מכח שהיה בעל שמועות כדקרי אנפשיה ורב תבואות וגו' (סנהדרין מ"ב א') לכן אינו משהה את השואל ופוסק הדין מיד. ושמא מטעם זה לא א״ל ג"כ לילך לפני רבא כדהוה אמר אדמגרמיתו בי אביי כו׳ (ב"ב כ״ב א׳. ובאמת גירסת הרי״ף ורא"ש כאן רבא. וכמ"ש בחולין ע״ז א' אלא דשם איתא ר"א בר מתנה והכא ר"א בר אהבה) ואין תימה שהלכה לפני תלמיד תחלה כי שמא היה במקומה ורב יוסף במקום אחר ובודאי נטל רשות מרבו להורות. אבל עדיין יש לדקדק מ"ט לא שלחה אביי לפני רבו. אולי רחוק משם היה וחס על טרחתה:

במשנה בצלמון. נ״ב דילמא הוא הר צלמון דקדא:

גמ' ודילמא שד הוה וברש"י ד״ה לימדני יונתן שידא שד היה. נ״ב אין תמיהא שהיה לו שם כשם בן אדם. דהכי אשכחן נמי יוסף שידא פע"פ (ק"י א׳) ובר"פ מ״ש (ערובין מ"ג א'):

גמ' ואמר חבל על קולר של ב"א וכו'. ברי"ף איתא שהיו מהלכין לאנטוכיא:

שם שהיו מהלכין בדרך ביתר. ברי"ף איתא לכרכום של ביתר:

שם הא קמ"ל דאי משתכחת סתמא וכו'. עי' ערובין דף י"ז ע"ב תוד"ה אמר רב הונא:

(קכב רע"א רש"י) ד"ה תלתא וכו' יום שמת בו אדם גדול וכו' מתקבצים וכו'.—מנהג זה כתוב בתוה"א לרמב"ן ענין ההספד בשם גאון, ד"חכם שנפטר ביום שביעי עולין לבית הקברות ומבקרין אותו, ולתכלית י"ב חדש משכיבין אותו ומבקרים אותו". וענין "משכיבין" שמתפללין עליו תפלת "השכבה", כמו שאומרים היום "וינוח בשלום על משכבו", והנה בכתובות קג ב איתא: תלתין יומין ספדין ביממא וכו' עד דספדי תריסר ירחי שתא. ההוא יומא דאשכבתיה דרבי נפקא בת קלא וכו' ההוא כובס וכו'. ופירש"י "יומא דאשכבתיה יום פטירתו". אבל לפי דברי גאון הנ"ל נראה דיומא דאשכבתיה דרבי היינו יום פטירתו לאחר י"ב חדש, שאז מתפללים עליו תפלת אשכבה, דלא מצינו בשום מקום שיום פטירתו של חכם מכונה יומא דאשכבתא, אלא יומא דשכיב או דנח נפשיה*עי' ברכות נו א, שבת קי ע"א ומו"ק כה א.. שוב מצאתי בתוה"א ראש ענין ההספד שכתב בשם רב נטרונאי: "הנשיא שמת בניסן או באייר וסיון ותמוז ואב ואלול מספידין אותו בישיבה של אלול ובישיבה של אדר ושם ההספד השני אשכבתא כדאמרינן באשכבתיה דרבי". והוא כמו שביארנו. אלא שראיתי בירושלמי כתובות פי"ב ה"ג דמעשה הכובס וכן הבת קול היו ביום שנפטר רבי ממש. אבל נראה שהבבלי והירושלמי מחולקין בספור המעשה, ורבות כהנה בשני התלמודים.

(ברי"ף פ"ד דף ה' ע"א) אשת אחיו אסורה וכו'.—כל הענין עד "פסלה מן הכהונה" ליתא בירושלמי, והרי"ף לקט זה ממס' ד"א רבה פ"א והלכות גדולות הל' עריות. ומ"ש אחר זה ליתא במס' ד"א רק בה"ג שם ובלשון אחר עד "אין להן כתובה". ודין צרת שנייה נובע מה"ג הל' יבמות. אבל הנימוקי יוסף לעיל בפי' המשנה וכן במאירי (כב א) שגו בזה וחשבו, שהרי"ף העתיק את כל הענין מן הירושלמי.

(פ"ז דף כז ע"א בנימוקי יוסף) ואפי' היכא דבא עליה ודיימא מיניה וכו'.—עי' שו"ת חוט השני סי' יח שכתב, דיש להגיה "ודיימא מעלמא".

(פ"ח דף כה ע"ב בנימוקי יוסף) ומפני שאין אסורה בכל מקום.—צ"ל: ומפני שאין אסורה לכל טמא (פי' שחלת חו"ל אינה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו, עי' בכורות כז א).

(בהגהות מרדכי פ"ד רמז קיט) ונ"ל שיש ללמוד מזה דין גדול.—צ"ל: דין ג"ט (פי' שהוא פסול ליתן אותו בלילה, עי' או"ז ח"א סי' תשמ"ה.)-כן מצאתי במאסף כנסת הגדולה תרנ"א ח"ג עמ' 130.

(שם סופ"י רמז קכח) ושיעור ה' סלעים אומר אביה ט"ו דינר וכו'.—יש כאן שיבושים והשמטת סופר, וצ"ל כמו שהוא בס' הפרנס סי' רצו*ועי' גם בשו"ת מהר"ם דפוס קרימונה סי' שי"ב.: ושיעור ה' סלעים שיער ראבי"ה שהם ה' דינרים קלונ"ש שהם ט"ו דינרים הלי"ש ומעט יותר ומהר"ם אמר לקחת כ"ה דינרים הלי"ש לרווחא דמילתא וברקח (סי' ש"ס) כתב שהם מאה פשיטי שמשקל של מ"ד (צ"ל: ר"מ) פשוטים זקוק במשקל קולוניא*ועי' רקח שם שכתב: "ה' סלעים הם ה' אוקייאות הם ק' פשוטים מפשיטי ליטרא י"ב אוקייאות זקוק". ולפ"ז זקוק הוא ר"מ פשוטים, וכמו שהגהנו בס' הפרנס.. ועי' בכורות נ ע"א, דשם הוכחנו, דהפשוט הוא ארגנש או ארגנץ, שהן עשרים באוקיא של קולוניא. ולפי מ"ש שם ה' סלעים לרש"י הן שתי אוקיאות ומחצה, ולגאונים -שלש אוקיאות. ואין אנו יודעים טעמו של הרקח, שהוסיף עוד שתי אוקיאות על שיעורם של הגאונים.

תלתא ריגלי. שהיו תלמידי חכמים נקבצים לשמוע דרשה הלכות פסח בפסח והיתה שואלת מהם ובתשובת הגאונים מצאתי כל הנך ריגלי דאמוראי היינו יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם: של ערלה הן. פירות נטיעה הן וישנם משובחים מפירות אילן זקן: של עזיקה. מפרדס מעוזק וגדר סביב לו לשומרו והיא שנת שביעית וקשיא לי דמאי איסור יש כאן אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המשומר ול''ש מן המופקר אסורים וקודם הזמן אלו ואלו מותרים: לא אמר כלום. לאוסרם על כך אלא הלך אחר הרוב שזה משקר ולהשביח מקחו נתכוין וכן נטע רבעי להודיע שפירות נטיעה הן וכמדומה לי דהאי עזיקה שם העיר שבארץ ישראל ופירותיה משובחים ואם היה עובד כוכבים זה בחוצה לארץ ומשבחם ואמר מעזיקה הבאתי אין חוששין לומר אמת דבריו ושמא לא נתעשרו וישראל מכרם לו אלא להשביח מקחו והכא נמי לא נתכוין עובד כוכבים זה אלא לאיים על זה שיקצור לו מספוא לבהמותיו: חבל. הפסד ועגמת נפש הוא: קולר. חבורה: לכרכום ביתר. כשבאה ביתר במצור: מתני' על פי בת קול. שמעו קול צועקת פלוני מת ולא ראו אדם בצלמו: גמ' מאי קמ''ל. רבה בר שמואל דלבית הלל משיאין וניעבד כותייהו סתם מתני' נמי הכי אמרה וממילא הלכתא היא כסתם משנה: בית שמאי היא. ואין הלכה כאותו סתם: שראו לו דמות אדם. מתחלה כשצעק: בבואה דבבואה. צל צלו: לימדני יונתן שידא. שד היה או בקי בהן: ודלמא צרה הואי. שנשא אשה במקום אחר ובאה לקלקלה והלכה לה: בשעת הסכנה. שאדם מסוכן כגון מי שהיה מושלך בבור ואמר כל שומע קולו יכתוב גט לאשתו כותבין ונותנין וסמכינן עליה בכל דבריו שאומר אני הוא פלוני בן פלוני והכא נמי כשעת הסכנה דמיא שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה: מתני' ונומיתי לו. אמרתי לו: כן. הן הדברים שאמרת שכולן חלוקין עליו: משובשת בגייסות. שאיני יכול לילך אצלם ולהעיד זה ששמעתי: גמ' להביא את גיטה. ממדינת הים ואע''פ שצריכים אנו למאמר פיה שתאמר בפני נכתב ונחתם דאפי' אדם כשר הביאו צריך לומר כן: נשים שאמרו. חמש נשים דפירקין דלעיל (ד' קיז.): נאמנות להביא גיטה. בפ''ב דגיטין (דף כג:): מתני' אמרו לו. לרבי עקיבא מעשה בבני לוי כו': נומית להם. אמרה להם: ולא תהא כהנת. כלומר וכי לא תהא בת ישראל או כהנת מיוחסת נאמנת כפונדקית זו גרועה ובגמ' מפרש מאי גריעותא: אמר להם. רבי עקיבא: לכשתהא הפונדקית נאמנת. כלומר לכשימצא דבר זה אמת שהאמינו את הפונדקית שהרי לא עליה סמכו אלא לפי תומה הסיחה והביאה להם מקלו ותרמילו: [ס''א לכשתהא כפונדקית נאמנת. כלומר באותו ענין שהאמינו פונדקית הוי נמי שאר אשה נאמנת שהרי פונדקית הוציאה להן ועל הסימנים סמכו]:

של עזיקה. פי' בקונטרס מפרדס מעוזק ומשומר ושביעית הוא וקשה לו אי (משומר) קודם הביעור לעולם מותר ואין נראה לר''ת דהא בהדיא תניא בת''כ ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר וא''ת דתניא בת''כ ובפרק הבית והעליה (ב''מ קיח.) שומרי ספיחים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה קרי כאן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ומשומר אסור לישראל כו' כדפי' ואר''י שלא היו שומרין אותו אלא מונעים רגלי בהמה משם ומודיעין לבני אדם שהם לצורך ומופקר נמי לא שרי לבצור אלא ע''י שינוי ובת''כ דקתני מן המשומר אי אתה בוצר היינו אפי' על ידי שינוי ומן המופקר אתה בוצר היינו כלומר אוכל: דחזו ליה בבואה. בירושלמי רבי אחא בר חנינא בשם רבי חמא הדא דתימא בשדה אבל בעיר אפילו לא ראו בבואה של אדם והא תניין מי שהיה מושלך בבור ואמר מי ששומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו וא''ר נתן והוא שראה בבואה של אדם אמר רבי בון מזיקין מצויין בבורות כדרך שהם מצויין בשדות והא דאמר (מגילה ד' ג.) . אל יתן אדם שלום לחברו בלילה דחיישינן שמא שד הוא היינו בשדה דומיא דיהושע שהיה חוץ למחנה ישראל בירושלמי פליגי אמוראי בנמצא כתוב בשטר מת פלוני או נהרג אם משיאין את אשתו:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד