כתובות יא ע"א

דף יא - א

אף אנו נאמר ונדרוש: אילונית היא לשון דוכרנית איל [זכר], דלא ילדה.

מתניתין:

אשה שלא נישאה, הרי היא בחזקת בתולה, אם היתה בין יהודים, כיון שהם גדורים מזנות.

מה שאין כן אשה הנמצאת בין הגוים, אין לה חזקת בתולים, כיון שהגוים פרוצים בזנות.

ולכן הגיורת והשבויה והשפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו, כיון שהן היו בין הגוים, הן אינן בחזקת בתולות, ולכן כתובתן היא מנה בלבד, כדין כתובת אשה בעולה. אבל אם נפדו ונתגיירו ונשתחררו כשהיו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד, ומאז ואילך היו בין יהודים, כתובתן מאתים, כדין כתובת בתולה. כי אפילו אם נבעלו קודם לכן, למדונו חכמים שעד גיל שלש בתוליהן חוזרים.

ולכן יש להן טענת בתולין. שאם בעליהן כנסום בחזקת בתולות ונמצאו בעולות יכולים בעליהן להפסידן מנה מכתובתן. לפי שיכול הבעל לטעון, בחזקת בתולה נשאתיך, והרי מקחי מקח טעות:

גמרא:

היות והמשנה דיברה על קטנה שנתגיירה, באה הגמרא לברר מה הוא האופן שניתן לגייר בו קטן, כאשר אינו מתגייר על דעת אביו.

אמר רב הונא גר קטן שאין לו אב ^[1], ואמו הביאה אותו להתגייר ^[2], היות ואין לך גר בלא מילה וטבילה, מטבילין אותו על דעת בית דין. ^[3] כלומר, שאותם הבאים לגיירו, מודיעין את הדבר לבית דין, ומגיירין אותו על דעת בית דין, כאילו הם אבותיו של זה, שיהא ענינו מסור לבית דין כדרך שענין הבן מסור לאב להכניסו לברית ולקדושת אמונה.

וצריכים שיהיו נוכחים שלושה בטבילתו, כדין כל טבילת גר שצריכים שלושה, והרי הוא גר על ידיהן, ומגעו ביין כשר ^[4].

ומקשינן: מאי קא משמע לן מה החידוש בדברי רב הונא שבית דין מגיירין את הקטן?

אם נאמר שהחידוש הוא דזכות הוא לו לקטן להתגייר, ולכן בית דין יכולים לגיירו מהטעם שזכין לאדם שלא בפניו, שאפשר להעשות שליח לזכות לאדם שלא מדעתו דבר שהוא זכות בשבילו, ולכן אפשר לזכות לקטן את הגירות שלא מדעתו.

אי אפשר לומר כך.

כי הא תנינא, כבר שנינו דין זה, ואין זה חידושו של רב הונא, שזכין לאדם דבר שהוא זכות שלא בפניו, שלא מדעתו, ואין חבין לאדם שלא בפניו ^[5].

ומתרצינן: יש חידוש במימרא של רב הונא, כי מהו דתימא, עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה, נוח לו לגוי לחיות חיי הפקר ולא להתחייב בכל המצוות כישראל, דהא קיימא לן דעבד ודאי בהפקירא ניחא ליה, ואם כן חוב הוא לקטן שיגיירו אותו, ואין חבין לו שלא מדעתו.

קא משמע לן רב הונא, דהני מילי גדול, דטעם טעם דאיסורא, שהיות וכבר הורגל בעבירה קשה לו לעזוב את חיי ההפקר, וחוב הוא לו לקבל עול מצוות, אבל קטן, שעדיין לא טעם טעם איסור - זכות הוא לו לקבל עול מצוות.

לימא מסייע ליה, מנסה הגמרא להביא ראיה לדברי רב הונא ממשנתינו, ששנינו בה:

הגיורת והשבויה והשפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד.

מאי לאו, האם לא מדובר, שאותן קטנות נתגיירו שלא מדעתן על ידי דאטבלינהו לשם גרות על דעת בית דין. ומוכח כדברי רב הונא, שמטבילים קטן לגרות שלא מדעתו, על דעת בית דין.

ודחינן: לא. הכא במאי עסקינן, בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו.

אפשר להעמיד את משנתינו בכגון שנתגייר אביו, וגייר עמו את בניו ובנותיו, שבאופן כזה מועילה הגירות גם בלא הזכיה של בית דין, כיון דניחא להו לבניו ולבנותיו של אדם במאי דעביד אבוהון.

נוח לקטן במה שאביו עושה, ואין צריך דעת בית דין לגיירו ^[6].

אמר רב יוסף, כאשר הגדילו הקטנים שנתגיירו, ואפילו אותם שנתגיירו עם אביהם ^[7] - יכולין הם למחות ולומר אי אפשינו להיות גרים, וחוזרים לסורם, ואין עונשים אותם בית דין אפילו אם ידינו תקיפה.

ואם קידש אשה אחרי שמיחה אינה צריכה גט, שאין לו דין אפילו של ישראל מומר, אלא דינו הוא כגוי גמור, ^[8] כאילו לא נתגייר מעולם. שהרי לא נעשה גר אלא מפני שזכות היא לו, ולפיכך יכול למחות כשהגדיל ולברר שאין זו זכות עבורו. ^[9]

איתיביה אביי לרב יוסף שאמר הגדילו יכולים למחות, ממשנתינו: "הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד כתובתן מאתים".

ואי סלקא דעתך הגדילו יכולין למחות, ונאמר שהקטנה יכולה לבטל את גירותה על ידי מחאתה כשתגדיל, האיך יהבינן לה כתובה, דאזלה ואכלה בגיותה!? הרי יש לחשוש שתקבל את כתובתה, ואחר כך תמחה ותחזור לגיותה. ^[10]

ומתרצינן: זה שאמרה המשנה שנותנים כתובה לגיורת קטנה הכוונה שנותנים לה את הכתובה לכי גדלה. וכיון שגדלה ולא מיחתה, תולים שמסתמא שוב לא תמחה.

ומקשינן: לכי גדלה, נמי ממחייא ונפקא!?

מה מועיל שהיא גדולה, עדיין יכולה היא למחות ולחזור לגיותה, ואין כאן חזקה האומרת כיון שלא מחתה שוב לא תמחה. ^[11]

ומתרצינן: כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה - שוב אינה יכולה למחות. ^[12]

ואם מיחתה, הרי היא כישראל מומרת, ליענש בכל עונשי בית דין. ולכן כשגדלה ולא מיחתה אפשר לתת לה את כתובתה.

מתיב רבא: הקשה רבא לרב יוסף, שאמר הגדילו יכולים למחות, מהמשנה לקמן בתחילת פרק שלישי, דתנן: אלו נערות שיש להן קנס של חמישים כסף כאשר נאנסו: הבא על הממזרת, הרי על אף שאינו יכול לקיים בה את החיוב של "ולו תהיה לאשה", בכל זאת יש לה קנס.

וכן הבא על הנתינה ועל הכותית.

וכן הבא על הגיורת ועל השבויה ועל השפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד, שהן בחזקת בתולות כמו שנתבאר במשנתינו, ולכן אם נאנסו בהיותן נערות יש להן קנס.

ואי אמרת "הגדילו יכולין למחות", אם נאמר שהקטנה יכולה לבטל את גירותה על ידי מחאתה כשתגדיל, האיך יהבינן לה קנס, דאזלה ואכלה בגיותה!?

והרי יש לנו לחוש שמא תקבל את הקנס, ואחר כך תמחה, ותחזור לגיותה, ונמצא שלא הגיע לה קנס, כי יתברר למפרע שגירותה אינה גרות, ונבעלה בהיותה גויה, ולגויה לא מגיע תשלום קנס.

ומתרצינן: אכן, רק לכי גדלה נותנים לה כתובתה.

וכיון שגדלה ולא מיחתה, תולים שמסתמא שוב לא תמחה.

ומקשינן: לכי גדלה - נמי ממחייא, ונפקא.

הרי גם כשהיא גדולה, עדיין יכולה היא למחות ולחזור לגיותה, ואין חזקה האומרת כיון שלא מחתה שוב לא תמחה.

ומתרצינן: כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה - שוב אינה יכולה למחות.

וכעת מבארת הגמרא מדוע אביי ורבא, הקשו את אותה קושיא על רב יוסף ממשניות שונות.

אביי לא אמר להקשות כרבא מהמשנה שמדברת לענין קנס, משום שסובר, שהתם קנסא היינו טעמא יש טעם מיוחד שישלם קנס גם אם לא מגיע לה, שלא יהא חוטא נשכר להפטר, ולכן לא קשה משם לרב יוסף, משום שיש ענין שישלם קנס לאותה גיורת, גם אם יכולה לחזור לגיותה, כדי שלא יהיה החוטא נשכר להפטר.

רבא לא אמר להקשות כאביי, ממשנתינו שמדברת לענין כתובה, משום שסובר שכתובה היינו טעמא שתיקנו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולכן לא קשה לרב יוסף משם, משום שגם לפי רב יוסף שיכולה הגיורת למחות ולחזור לגיותה, מכל מקום כל זמן שלא מיחתה הרי היא גיורת, והיא בכלל התקנה.

מתניתין:

הגדול שבא על הקטנה שהיא פחותה מבת שלש שנים, שאין ביאתה ביאה, ואם בא עליה, בתוליה חוזרים כאילו לא נבעלה.

וקטן פחות מבן תשע שבא על הגדולה, שאמרו חכמים שאין ביאתו ביאה.

ומוכת עץ, שנשרו בתוליה על ידי הכאת עץ, ואחר כך נשאה סתם ולא פירש לה כלום

כתובתן מאתים, ולא אבדו בכך את כתובתן, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: מוכת עץ, כתובתה מנה.

שדינה כמו בעולה. ואפילו לא הכיר בה גם כן כתובתה מנה, ואינו מקח טעות ^[13].

בתולה שהיא אלמנה או גרושה, או חלוצה מן הנישואין, כגון שנכנסה לחופה ומת בעלה בחזקת שלא נבעלה, דהיינו שאצל העולם הוחזקה שלא נבעלה מכיון שמת לאלתר סמוך לחופה, אבל זה אינו ודאי. אם חזרה ונשאת סתם ^[14], כתובתן מנה, אפילו נשאה בחזקת בתולה.

אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. פירש רש"י ז"ל: שהביאתו אמו, ולאו למימרא דבלאו הכי לא מטבילין ליה, אלא לומר דאין בית דין מחזרין למול ולטבול את הגרים מעצמן, ואף על גב דאתי לסיועי ממתניתין, ודחינן מתניתין בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, לא שיהא חלוק בדבר זה בין אב ואם, שהבנים גם כן נגררין אחר האם, אלא כאן שהביאתו האם ולא נתגיירה והתם שהביאו ונתגייר עמו והוא הדין לאם, דניחא להו למעבד מאי דעבד אבוהון או אמן, כן נראה (עי' להלן (כתובות טו, ב), ד"ה ולא).

מאי קמ"ל זכין לאדם שלא בפניו. ואע"ג דקימא לן שאין זכין לגוי כדאיתא בפרק איזהו נשך (ב"מ עא, א), הכא שגירותו וזכיותו באין כאחד, וכן מצינו לאבותינו בסיני שזכו גדולים לקטנים.

מהו דתימא גוי בהפקירא ניחא ליה, והא קימא לן עבדא בהפקירא ניחא ליה. נראה, דאסוקי מילתא היא ולא קושיא הוא, והכי קאמר מהו דתימא גוי בהפקירא ניחא ליה והכי ודאי קימא לן דעבדא בהפקירא ניחא ליה, הני מילי גדול דטעים טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו.

והא דאמרינן והא קימא לן. איכא למידק, והא ר' מאיר הוא דאית ליה הכין בפרק קמא דגיטין (יג, א), ורבנן פליגי עליה ואמרי זכות הוא לו שמתירו בבת חורין וקימא לן כותייהו. ויש לומר, דהכא לתירוצה לרב הונא אליבא דכולהו תנאי קאמר. אלא דלישנא דאמרינן והא קיימא קשיא לי, דהא לא קימא לן הכי, והוה ליה למימר והא עבדא בהפקירא ניחא ליה. והנכון, דלכולי עלמא קאמר, דעד כאן לא פליגי רבנן התם בעבד, אלא מפני שמוציאו לחירות ומתירו בבת חורין בודאי זכות הוא לו, ואנן סהדי דניחא ליה טפי למיפק לחירות וליאסר בשפחה מלמהוי עבדא ולשתרי בשפחה, אבל גוי בהפקירא ניחא ליה. ומקצת נוסחאות יש, והא קיימא לן גוי בהפקירא ניחא ליה, ונוסחא נכונה היא.

הא דנקט רב הונא גר קטן מטבילין. ולא קאמר מלין איכא למימר דמילתא דשייכא בזכרים ובנקבות נקט, אי נמי, משום דטבילה גמר מלאכתו כדקיימא לן (יבמות מו, א) מל ולא טבל כאילו לא מל, נקט מטבילין. אי נמי נראה לי לומר, דרבותא נקט טבילה, משום דמילה דין הוא שתעלה לו כשיגדל ויתרצה דישנה בעולם בשעת רצונו, אבל טבילה דבשעת' לא היה בן דעת ובשעה שנתרצה אינו בעולם אימא לא, כיון שגירותו מסופק שהרי יכול הוא למחות כשיגדל, קמ"ל.

אמר רב יוסף הגדילו יכולין למחות. כלומר, ואפילו נתגיירו בניו ובנותיו עמו. תדע לך, מדאקשינן עליה ממתניתין דהגיורת והשבויה, וממתניתין דאלו נערות שיש להן קנס, (לקמן כתובות כט, א), ולא פרקינן הכא במאי עסקינן בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו כדפרקינן לעיל.

יהבינן כתובה דאזלא ואכלה בגיותה לכי גדלה. כלומר, לכי גדלה יהבינן לה כתובה, אבל להשיאה מתירין אותה מיד קודם שתגדיל.

כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות. וא"ת, והא אי אפשר לצמצם, דהא משתגדיל יכולה למחות ומשהגדילה אינה יכולה למחות. יש לומר, במוחה מתוך קטנות לאחר גדלות, שלא גדלה שעה בלא מחאה. ובתוספות (ד"ה לכי) מתרצין, דעד שמודיעין אותה מתן שכרן ועונשן של מצות אינה גיורת גמורה, והגדילה שעה אחת בגירותה אחר שהודיעוה עונשן של מצות קאמר, ולפי דבריהם צריכין להודיעו לאחר שיגדיל.

יהבינן לה קנס דאזלא ואכלה בגיותה לכי גדלה. האי לאו עיקר פירוקא הוא דרבא נמי הכין משמע ליה, דהא נערות קתני וכדדייקינן עלה לקמן (כתובות כט, א) נערה אין קטנה לא, ולא קשיא ליה לרבא אלא דלכי גדלה נמי ממחייא ונפקא, אלא שרבא הוא דאגב דשניא הכי בקושיא דאביי אזיל ומשני בהא נמי הכין. אי נמי יש לומר, בעיקר פירוקא הוא, ורבא אליבא דרבנן קא מקשה דסבירא להו דיש קנס במקום מכר דנערה ואפילו קטנה במשמע, ולמישאל אי אמר רב יוסף אפילו לרבנן, ובתר דפריק לכי גדלה, אקשינן, דאפילו לרבי מאיר איכא למימר דילמא ממחיא ונפקא.

אביי לא אמר כרבא, התם קנס תקינו לה רבנן שלא יהא חוטא נשכר. וא"ת, לרבא נמי על כרחין מתניתין דאלו נערות משום לא יהא חוטא נשכר הוא, כדאיתא בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (ב"ק לח, ב), גבי מתניתין בשור של ישראל שנגח שור של כותי פטור, דאקשינן למימרא דקניס ר' מאיר בממונן, ורמינהו, אלו נערות שיש להן קנס הבא על הכותית אמר אביי התם (לקמן כתובות לו, ב) כדי שלא יהא חוטא נשכר, והוי ליה התם מסקנא הכי. ויש לומר, דלרבא ודאי אית ליה דקנס גבי כותיים דכיון דאית ליה לר' מאיר כותיים גירי אריות הן, ומשום קנסא קניס להו ר' מאיר, הכא כדי שלא יהא חוטא נשכר לא קניס להו לכותיים, ואהדרינהו, אמילתייהו ואדינא דאורייתא, אבל גיורת קטנה דמדינא לית ליה קנסא, לא יהבינן לה קנסא דתזיל ותיכול בגיותה.

ולענין פסק הלכה. קיימא לן כרב הונא דאמר גר קטן מטבילין ומלין אותו על דעת בית דין, בין גר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו בין גר שגיירוהו בית דין מעצמן.
ואם הגדילו ומיחו קיימא לן כרב יוסף דאמר יכולין למחות, ואע"ג דאותיבו עליה אביי ורבא, לא לאיפלוגי עליה אלא לברורי מתניתין דלא תקשי(ה) עליה ושני' להו. ועוד, דלדעת אביי מתניתין דקנס לא דמיא לה, ולדעתיה דרבא מתניתין דהגיורת והשבויה לא דמיה לה. והרב אלפסי ז"ל (יבמות מו, ב) לא הביא הרב דרב יוסף כלל (עי' מ"מ פי"ג מאיסו"ב ה"ז). ותמיהה לי, אשמעתין דהא דרב הונא דאמר מטבילין אותו על דעת בית דין, ודאי משמע דלכל מילי כגר גמור חשבינן ליה, מעתה אינו עושה יין נסך במגעו ואוכלין משחיטתו ולשליחות גט ולכתיבתו, דהא רב הונא סתמא קאמר, ואי ליין נסך ולמילי דרבנן בלחוד קאמר הוה ליה לפרושי בהדיא.
ועוד, דהא מתניתין דהגיורת והשבויה הכין מוכחא, דאפילו קודם שגדלה מנסבת לה אלא דלא יהבינן לה כתובה עד שתגדיל, ונשואין דבר תורה הן ואית בה משום לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תתן לבנך. ותמה על עצמך, היאך אוכלין משחיטתו, ואם נקבה היא, איך מתירין אותה לישראל, ומתירין אשת איש לעלמא על ידי גט שכתבו ומחר מוחה ונעשה גוי גמור למפרע, ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט, וישראל אוכל נבלות למפרע וכו' ובועל את הנכרית דרך חתנות.
ועוד דאמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין מה, ב) קטנה שנתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת, רב אמר אוכלת בתרומה אין חוששין שמא יבא אביה וימחה, הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי. ואע"ג דתרומה בזמן הזה דרבנן, וכל שכן בדאורייתא דאיכא למיחש שמא ימחה.
ויש לומר, דהכא שאני, דכיון שהוא עצמו נוהג בגירותו כישראל חזקה כמנהגו נוהג ושוב לא ימחה, אבל התם שהכל תלוי במחאת האב ואביה אינו כאן, חוששין שמא ימחה דהא לא ידעינן אי ניחא ליה כלל.
והא דתניא בפרק המדיר (לקמן כתובות עב, ב), במקדש את האשה על מנת שאין עליו מומין או נדרים, שאם הלך אצל רופא וריפאו או אצל חכם והתירו שהיא מקודשת, ואפילו הכי כל שלא הלך אינה מקודשת, ומתירין אותה מיד להנשא לאחר בלא גט ולא חיישינן שמא ילך ונמצאת אשת איש למפרע. שאני התם, שאינו מצוי לקלקלה, אבל גבי אשה שנשאת שלא לדעת אביה חוששין שמא האב מתוך כעסו יבא וימחה, אבל בעלמא לא חיישינן.
ותדע לך, דהא תנן (יבמות קיג, א) העיד ר' יוחנן בן גודגדא על קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה ולא חיישינן דילמא ממאנה ונפקא, ואע"ג דהתם דוקא בתרומה דרבנן וכדפירש רש"י ז"ל שם, והכא שרינן ואפילו בדאורייתא, שאני התם, דליכא אלא נישואין דרבנן ואפילו כי לא ממאנת, ולא אתו נישואין דרבנן ומקילו בתרומה דאורייתא, וכדאמרינן התם בפרק יוצא דופן (נדה מו, א), אי אמרת בשלמא מופלא סמוך לאיש דרבנן אתו נישואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן אלא דאורייתא, וכו', אבל הכא אי לא מחי נעשה גר גמור למפרע, לפי שזכין לאדם שלא בפניו והוא עצמו נוהג בגירותו ככל ישראל חזקה לא ימחה ונעשה ישראל גמור דבר תורה, הילכך סומכין עליו ואפילו לדברי תורה, כן נראה לי.
אלא שעדיין קשה לי קצת, א"כ היאך הקשו אביי ורבא מקנס וכתובה, וכי חמור ממון טפי מאיסורי תורה, ויש לומר, משום דלעולם אין מוציאין ממון אלא בראיה ברורה. ותדע לך, דעד אחד נאמן באיסורין ובממון אין פחות משנים.

מתניתין גדול שבא על הקטנה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד

כתובתה מאתיים דבתוליה חוזרין. וקטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד שבא על הגדולה כתובתה מאתיים דאין ביאתו ביאה ואינו מגיע לבתולים ולא בטל חינה. וכן מוכת עץ, אעפ"י שמשיר בתולים הואיל ולא נעשה בה מעשה באיש שלא בטיל חינה, וחכמים אומרים כתובתה מנה דבטל חינה, הואיל ונעשה בה מעשה גמור שהשיר בתולים (עי' ש"מ מ"ש בדעת רש"י).

אלמנה גרושה. כלומר, שנתארמלה או שנתגרשה או שנחלצה מן הנשואין כתובתן מנה, אעפ"י שנמצאו בתולות שלמות, לפי שבטל חינן משעת שנכנסו לחופה, כדמפרש ואזיל בירושלמי (פ"א ה"ו). ותמיהה לי, למה לי דתנא חלוצה, הא ודאי מכי שנתאלמנה אין לה אלא מנה וא"כ נחלצה פשיטא, ואפשר לומר, דסיפא דמתניתין היא דמשום דנקט לה ברישא אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין חכתובתן מאתיים, והתם רבותא נקט דאע"ג דנתאלמנה ואח"כ נחלצה כתובתה מאתיים. כן נראה לי.

מתני' הגיורת והשבויה. פי' הא דקתני הגיורת ולא קתני הגויה או הנכרית כדקתני השבויה והשפחה דכיון שכבר נתגיירה לא בעי למקרייה בשם של גיות שהוא גנאי. והא דקתני שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו ולא נקיט להו כסדרא דרישא דליתני שנתגיירו ושנפדו, י"ל דמעיקרא קתני להו לפום חשיבותייהו דגיורת חביבא ליה שנכנסה תחת כנפי השכינה, ובתר הכי קתני לפום קדימת תיקונם, ואשמועינן דפדיון שבוים קודם לגיור נכרית וגיור נכרית קודמת לשחרור שפחה וטעם נכון יש בדבר וקל להבין. כתובתן מאתים ויש להם טענת בתולים. פי' תרוייהו איצטריכו, דלא תימא כתובה הוא דתקון אבל מ"מ אין עליהם טענת בתולים דכיון שהיו בין הגוים על דעת בעולה נשאת ובטלה חזקה, ולא תימא נמי דדוקא טענת בתולים יש להן כיון שבתוליהן חוזרים אבל לא תיקנו להם חכמים כתובה מאתים כיון שנפגמו קמ"ל.

הגדול שבא על הקטנה פי' אע"ג דקתני בהני דלעיל כתובה מאתים ה"א דהתם הוא שמא לא נבעלה אבל כל שנבעלה ודאי לא תקנו לה מאתים קמ"ל ואי תנא הא בלחוד ה"א בהא שנבעלה לישראל אבל בהני דלעיל דשמא נבעלה לנכרי פגימות הם ולא תקנו להם מאתיים קמ"ל:

גמרא אמר רב הונא נכרי קטן וכו' פירש רש"י ז"ל שהביאו אותו אביו ואמו לגיירו לב"ד אע"פ שלא נתגיירו הם ואע"פ שאינו בן דעת ואין אביו ואמו מביאי' לב"ד שאין מטבילין אותו ע"ד ב"ד וכ"ש כשיש לו דעת והוא בא מעצמו להתגייר ולאפוקי כשאין לו דעת ואין אביו ואמו מביאין אותו לב"ד אין מטבילין אותו אע"ג דגר בעלמא בעינן שיודיעהו קלות וחמורות ההוא למצוה ולא לעכב והכא דלאו בר הודעת הוא אינו מעכב והא דנקט מטבילין ולא נקט מלין י"א דנקט מה דשייך אפילו לנקיבות א"נ דנקט גיורות דקי"ל מל ולא טבל כאלו לא מל ותו טבילה ליתא כי גדול וידע למחויי ואפ"ה עולה לו וכ"ש מילה שהוא אות עולם קיים אלא כשיגדיל ולא ימחה ויש שפירשו שאין גירו' זה אלא מדבריהם ואין סומכין לדונו כישראל אלא לענין יין נסך וכל שהוא מדרבנן אבל לענין שחיטה שהוא מדאורייתא וכן לענין שאר דברים אין סומכין עליהם ואם קדש בת ישראל ובא אחר וקדשה צריכה הימנו גט ותדע דהא קיימא לן שאם הגדילו יכולים למחות ופירש רש"י ז"ל שיכולים למחות וחוזרים למפרע נכרים גמורים ולא הוי כמומר שחוזר לסורו דהוי כישראל מומר וה"נ דייק לישנא דיכולים למחות וא"כ היאך נסמוך עליהם בשל תורה היום או מחר יחזור בו נמצא נכרי גמור למפרע וישראל אוכל נבילות גמורות על ידו וא"א יוצאה בלא גט וכ"כ רב ותי' בעלי התו' ויש שהקשה ע"ז והא אמרי' לקמן ואס"ד הגדילו יכולים למחות יהיבנא לה כתובה ואזלה ותיכל בגיותי' ופרקי' לכי גדלה ומשמע דקמי דגדל' אז נסיבה לישראל ומסתמא נבעלה לו שהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה ואמאי והא איכא משום לא תתחתן בם ומסתברא דהא ל"ק דהא קיימא לן דבגיורות הוא דאית להו חתנות וכל כמה דלא מגיירי ליכא משום לא תתחתן בם וליכא אלא סתמא איסורא דרבנן. ומ"מ אין שיטה זו נכונה דא"כ ה"ל לפרושי לתלמודא ולא למנקט סתמא והכא פרכי' מאי קמ"ל הא וודאי דהו' גר מדאורייתא וסומכין עליו לכל דבר כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו מן התורה וקא אמרת ניחוש שמא ימחה י"ל כיון שנתחייב בקטנותו והורגל בתורת ישראל הקדושה ומסתמא לא יסור ממנה מלתא דלא שכיחי שימחה ולמלתא דלא שכיחי לא חיישינן לה אפי' מ"ד מדאורייתא ויש שסוברים להביא ראיה דגיורת קטנה מדאורייתא דכתיב גבי הגר ואם אין לאיש גואל להשיב אליו האשם ואמר בסנהדרין איש אתה מוצא לחזור עליו אם יש לו גואל אבל קטן אי אתה צריך להחזיר אחריו אם יש לו גואל אלמא משכחת לה גר קטן מן התורה או שגיירוה על דעת ב"ד או שנתגיירו בניו ובנותיו עמו ועוד אנשי מדין דכתי' וכל הטף בנשים החיו לכם ואמר התם מדכתיב החיו לכם דגיורת פחותה מבת ג' ויום א' כשיר' לכהונה וכ"ת התם מסתמא ניח' להם כדי שלא יהרגו' הא ליתא דהא בלא"ה יכולים להחיותן לעבדים ולשפחות תו דתימא הוא דליהוי כי הגדילו יכולים למחות הודעה בקטנה לאו הודעה ואפ"ה גיורם גירות ולא נהירא דא"כ מסתייע ליה לר"ה אע"ג דקמייתא איכא לאוקמי בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו הא בתרייתא דנשי מדין ליכא לאוקמי בהכי שכולן נהרגו חוץ מן הטף והנכון דמהכא ליכא ראיה כלל דקמייתא איכא לאוקמי בשפחה מעוברת שנתגיירה דכ"ע עלתה לו טבילת אמו וה"ל כגר דעובר ירך אמו הוא ובה משכחת גר קטן ואידך דמדין מיירי שהביאם ממדין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד והגדילו' בישראל וגיירום והני הוא דכשירות לכהונה והיינו דלא מסייעין מיניה לרב הונא ומ"מ עיקר הדין נראה אמת שהוא גר גמור מן התורה כך נראה לי וכן דעת הרמב"ם ז"ל:

מאי קמ"ל זכות הוא לו תנינא זכין לאדם שלא בפניו פירוש וההוא אפי' בקטן ואפי' מדאורייתא דזכין ולא מדין שליחות שאין שליחות לקטן כדאמר בפ' ב' דקדושין מנין שזכין לאדם שלא בפניו מן התורה דכתיב נשיא א' ממטה תקחו לנחול את הארץ וכדפי' התם וה"נ מוכח מהא דהכא פרכינן מיניה להביא להאי דהוי קטן וא"ת והא נכרי אפילו הוא גדול אין לו זכות מן התורה מיהת לדברי הכל וכדאיתא בפרק איזהו נשך תירצו בתוספות דהכא גירותא וזכיותו באין כאחד כדאיתא בגיטין גטו וידו באין כאחד וא"ת אמאי לא מייתינן לה מן העומדים בסיני שהיו כמה קטנים שנכנסו לשם תחת כנפי השכינה הטבילום ומלים ומזין עליהם וי"ל דהתם משום שנתגיירו עם אבותיהם וניחא להו במאי דעבדי אבותיהם ותו דאלו זרע אברהם כבר נצטוו על המילה ולהכניסם בבריתו מקטנותם ואין זה אלא גמר גיורות. רש"י גרס מהו דתימא כותי בהפקירא ניחא לי' קמ"ל דה"מ גדול ולא גרסי' בלשון קושיא פרכינן מאי קמ"ל פשיטא והיינו דהדרי ולא פריך והא עבד בהפקירא ניחא ליה ולא הוה זכות ואין בכולהו נוסחי עתיקי אשכחן דגרסינן ואין קמ"ל ויש ליישב גם כן דמעיקרא סברינן דעיקר רבותא דרב הונא היינו שזכין לאדם שלא בפניו ומדקתני על דעת ב"ד ולהכי פרכינן כיון דסבירא לן דהא זכות הוא פשיטא דהא זכין לאדם שלא בפניו ומהדרינן דר"ה הא קמ"ל דזכות הוא לו ולא אמר ניחא ליה פי' רש"י ז"ל דהיינו הא דאמרינן בפ' קמא דגיטין דאמר תנו גט לאשתי ושטר שחרור לעבדי ורצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר"מ וחכ"א בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדי' ופי' רש"י דטעמא דר"מ משום דשחרור זכות הוא לו דעבד בהפקיר' ניחא לה ובוודאי דלא מר' מאיר מייתי ראיה דלא קי"ל כוותיה כדאמר הכא ולא פרכינן נמי מרב הונא מדלא כהלכתא אלא ה"ק דרבנן נמי מודים התם דבעבד בהפקירא ניחא ליה אלא דס"ל דמחלי לי' להאי ניחותא דהפקירא משום הנא' דשחרור אבל היכא דליכא הנאה דשחרור כי הכא דהוי נכרי מודים רבנן דהפקיר' ניחא לי' וז"ב לכך פי' התו' דניחא להו במאי דעבד אבוהן פי' במאי דעבד אבוהן:

אמר ר"י הגדילו יכולים למחות. פי' אכולהו ואפי' שנתגיירו בניו ובנותיו עמו ולהכי נקט הגדילו ולא נקט לשון יחיד כלישנא דר"ה והיינו דפרכי' ממתנית' דבסמוך ולא אוקמי בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו כדשני' לעיל וכן פי' רבותינו. כיון שהגדיל' שעה אחת ולא מיחה שוב אינה יכולה למחות וא"ת והיאך אפשר לצמצם למחות כשתגדיל ממש לאלתר דהא קודם לכן אינה יכולה למחות כדאמר הגדילו יכולים למחות הא קודם לכן אינם יכולים למחות כדאמר השתא תרצו בתו' (דאיכא) [דאינם] גרים גמורים עד שמודיעים אותן מתן שכרן ועונשם של מצות כשהגדילו וה"ק כיון שהגדילה שעה אחת גרות גמור אחר שהגדילה מודיעים להם עונשים ומתן שכרן של מצות שוב אינה יכולת למחות וההוא שעה הוא דיתבינן לה כתובה וקנס אי נמי ה"ק כיון שהגדילה לשם יהדות קאמר כיון שעשתה מעשה יהודית אחר שגדלה ונכרים מעשי' שהם מעש' יהודית וההוא שעתא יהיבינן לה כתובת' וקנס. ולשון התלמוד אינו נח לפי זה אבל יש לפרש במוח' והולכת מתוך קטנות לאחר גדלות שלא גדל' שעה אחת בלא מחאה:

מתיב רבא אלו נערות עד לכי גדלה וא"ת ורבא היכי ס"ל דהא אלו נערות קתני ואמר עלה נערה קטנה לא. וי"ל דאיהו ס"ל דהודאתן בקטנות לאו הודאה הוא דנערה ולא בוגרת קתני וכרבין דאמר קטנה יש לה קנס א"נ דהא לאו עקר פרכא הי' ורבא הוא היכי ס"ל מעיקרא ולא קשיא לי' אלא הא דפרכי' דלכי גדלה נמי ממחה ונפקא אלא דנקט שיטת דשניין לעיל לאביי:

אביי לא אמר כרבא התם קנס תקינו ליה שלא יהא חוטא נשכר. פי' ורבא סבר דמשום הא לית למיתן לה משום דלא חזי לה מדאורייתא שלא יהא חוטא נשכר כיון דמדאורייתא לית לה קנס וא"ת בפ' הפרה פרשינן מלתא דמתני' דהיינו דיהבינן קנסא לה לכותית כדי שלא יהא נשכר ואפי' רבא מודה בהא וי"ל דשאני כותית דמדאורייתא יש לה קנס ולר"מ דסבר כותים גירי אמת אלא שחכמים קנסו בממונ' הלכך כדי שלא יהא חוטא נשכר אוקימנא לה אדאורייתא אבל בספק נכרית דלית לה קנסא מדאורייתא דלא סבר רבא למיתן לה קנס מדאורייתא כדי שלא יהא חוטא נשכר:

רבא לא אמר כאביי ה"ט דתקינו לה רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא'. פי' ואתה גורם שתחזור לסורה. ולענין פסק הלכ' קיימ' לן כר"ה וקי"ל נמי כר"י שאם הגדילו יכולים למחות ואע"ג דאותיבו עליה אביי ורבא לא דמפלגי עליה אלא לברורי מתניתן דלא תקשה עליה והא שנייה להו שפיר אבל הרי"ף ז"ל לא הביא הא דר"י כלל משמע דמפיק לה הלכה משום דאביי ורבא לא ס"ל ולא נראה לי:

גוי קטן שבא לפני ישראלים ותבע מהם שיגיירוהו ואין לו אב או שיש לו אב ואין האב בא להתגייר עד שיתגייר בנו עמו על דעת האב ואף הוא אינו כדאי למסור לו עול מצות שיתגייר על סמך אותה הודעה הואיל ומכל מקום הוא תובע בכך מטבילין אותן על דעת בית דין כלומר שאותם הבאים לגיירו מודיעין את הדבר לבית דין ומגיירין אותו על דעתם כאלו הם אבותיו של זה שיהא ענינו מסור להם כדרך שענין הבן מסור לאב להכניסו לברית ולקדשת אמונה והמגיירים מיהא צריכין שיהיו שלשה והוא הדין שמוהלין אותו ולא תפש לשון טבילה אלא מפני שהיא באה אחר המילה והיא גמר הגרות וכן שהיא באנשים ובנשים ולא סמכו על דבר זה אלא מפני שהגרות זכות היא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואע"פ שהגוי לדברי הכל נוח לו להיות מותר בכמה דברים שיהא נאסר בהן אחר גרותו שלא נחלקו ר' מאיר וחכמים אי בהפקירא ניחא ליה אלא בעבד כנעני הואיל וטבל ונעשה ישראל במקצת ואע"פ שבעבד מיהא הלכה כחכמים כמו שביארנו בראשון של גיטין בגוי מיהא כלם מודים שנוח לו בהתרו ואינו רוצה ליגדר בגדרי הדתות ונמצא שאין זה זכות לו אלא אם כן הוא רוצה בכך וקטן כמי שאינו בפניו הוא ואין חבין לו לאדם שלא בפניו מכל מקום גוי קטן הואיל ולא נתגדל על אותו שלוח אין השלוח זכות לו ומתוך כך מגיירין אותו ונעשה בגרות זה גר גמור להיות מגעו ביין כשר ולכל דבר וכל שכן אם נתגייר אביו ונתגייר בנו קטן על ידו שהוא נכנס לברית ולקדשת אמונה על ידו שהרי הדבר מוכיח בזו להיות חביב להם יותר על שאחזו מעשה אבותיהם בידיהם ויש אומרים כן אף באם והזהר בסוגיא זו שלא לגרוס והא קיימא לן דעבדא בהפקירא ניחא ליה דהא ודאי לא קיימא לן הכי כדכתיבנא אלא הגירסא הנכונה והא קיימא לן דגוי בהפקירא ניחא ליה כלומר שכלם מודים בכך:

ונשוב לדברינו והוא שמכל מקום בין שנתגייר על דעת בית דין בין שנתגייר על דעת אביו יכולין הם למחות ולחזור לסורן ואין מענישין אותן אף כשידינו תקפה אלא שהגאונים מסכימים שמגעו ביין למפרע מותר הואיל וקטן היה ואע"פ שגוי קטן עושה יין נסך ההיא לגזירה דגדול אבל הכא מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרינן ואף לכשהגדיל באותה שעה שנעשה גדול והיא שעה ראשונה של תחלת ארבע עשרה לזכר יכול למחות ואם קדש באותה שעה ומיחה אינה צריכה גט שנעשה הוא גוי למפרע וסופו הוכיח שלא חלה קדשה עליו כלל הא משהגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות ואם מיחה מענישין אותו ואם אין ידנו תקפה מכל מקום דנין אותו כישראל משומד להצריך גט על קדושיו הן כשקדש בגרותו בשעה שהגדיל הן בשקדש אחר שחזר לסורו כדין ישראל משומד ומכל מקום גדולי הפוסקים הביאו דין גר קטן שמטבילין אותו על דעת בית דין במסכת יבמות ולא הביאו זו של הגדילו יכולין למחות ומתוך כך יש שפוסקין שאין יכולין למחות אלא שאף לדעת הפוסקים שיכולין למחות עד שיגדילו שעה אחת גיורת שנתגיירה והיא קטנה ונשאה אחד ומת גובה כתבתה אם מאתים בנתגיירה פחותה מבת שלש ואם מנה אם נתגיירה לאחר שלש ויום אחד שכל זמן שלא מיחתה מיהא גיורת היא ועשו לה תקנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואין אומרין שלא ליתן לה עד שתגדיל ולא תמחה אלא נותנין לה מעתה ומכל מקום בבתולות שיש להם קנס מבת שלש שנים ויום אחד עד שיבגרו שבכללן ממזרת ונתינה וכותית ולא התרו בהן כמו שיתבאר בפרק שלישי וגיורת ושבויה ושפחה שנתגיירו או נפדו או נשתחררו פחותות מבת שלש שנים ויום אחד בגיורת מיהא אין נותנין קנסה מיד שמא תחזור לסורה אלא לכשתגדיל ולא תמחה ויש פוסקין כן אף בכתבה אלא שגדולי הדורות כתבוה כדברינו מפני שכך העלה רבא בסוף הסוגיא אלא שאף אני חוזר לפסוק כדבריהם מפני שאין זו קרויה מחלוקת בין אביי ורבא ולא נאמרה לכל אחד מהם אלא דרך דחייה כלומר אביי לא הקשה מזו מפני שהיה אפשר לדעתו לתרצה כן ורבא לא הקשה מזו מפני שהיה אפשר לדעתו לתרצה כן ומכל מקום שתיהן ראויות להקשות ולהעמיד בשתיהן מה שתירצו בהן דדוקא לכי גדלה וכן הדברים נראין:

זה שביארנו בהגדילה שעה אחת יש אומרין שלא שעה דוקא אלא רגע הסמוכה לסוף קטנותה וראוי לשאול אם כן היאך תמחה והיאך אפשר לצמצם בכוון רגע ראשון של גדלות ותרצוה כשמתחלת למחות בסוף קטנות ועמדה במחאתה בתחלת גדלותה ואף בתוספות נדחקו לפרש שאף משגדלה יכולה למחות אם לא הודיעוה עול מצות משגדלה ומשגדלה והודיעה עול מצות אם לא מיחתה יכולה עוד לימחות ואיני יודע דחקים אלו למה אלא שעה אחת פירושו כל אותה שעה על הדרך שביארנו:

הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות ג' שנים ויום אחד כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים. פי' בחזקת בתולות הן. ואם נמצאת בעולה אומר לה מקחי מקח טעות ואבדה כל כתובתה. אמר ר"ה גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד. פי' אע"פ שאין לו אב ואם כגון תינוק שנמצא מושלך או ששבו ישראל קטני פלשתים ב"ד מלין אותם והם כישראל לכל דבר. והמורה פי' מטבילין אותו. דאינו גר עד שימול ויטבול. עיין פרק החולץ (יבמות דף מו) ובפ"ח דיבמות [דף ע"א] . מאי קמ"ל דזכין לאדם שלא בפניו תנינא זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו לאדם אלא בפניו. מ"ד בהפקירא ניחא ליה וחוב הוא לו. פי' שאין אדם נעשה שליח לחובתו שלא בפניו כלומר שלא מדעת. קמ"ל דה"מ גדול דטעים טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא [לו]. אמר ר"י ואם הגדילו. פי' הקטנים שנתגיירו ואפי' עם אביהן יכולין למחות. פי' יכולין לומר אי אפשינו להיות גרים ואין לנו לעונשם בב"ד. ואפילו ידינו תקיפה. ואם קידש אשה משמיחה אינה צריכה גט להיות כישראל מומר. ודוקא שלא הגיעו לכלל שתי שערות אבל אם הגדילו ולא מיחו אין יכולין למחות ואם מיחו הרי הן כישראל מומר וקדושי' קדושין. והגדילו דר"י לאו דוקא שבאו לכלל עונשין אלא שבאו לכלל דעת ועדיין לא באו לכלל עונשין:

מתני' הגדול שבא על הקטנה וקטן שבא על הגדולה ומוכת עץ כתובתן מאתים. דברי ר"מ וחכ"א מוכת עץ כתובתן מנה. פי' קטנה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד שאין ביאתה ביאה שהרי בתוליה חוזרין. וקטן פחות מבן ט' שאמרו חכמים אין ביאתו ביאה לקנות קנין גמור. כגון אם בא על יבמתו דהתם אמרי' אין ביאתו ביאה חשובה לקנות לגמרי. פי' לא גרעה אותה ביאה ממאמר בגדול. שכמו שמאמר בגדול פוסלה על שאר האחין. כך ביאת [פחות] בן ט' פסלה על האחין. עיין בס"פ האשה רבה:

מוכת עץ שנתקע לה עץ באותו מקום ויצאו בתוליה כתובתה מאתים. פי' לא הפסידו כתובתן אם נישאו סתם וחכ"א מוכת עץ כיון שאיבדה בתוליה כתובתה מנה:

מתני' הגיורת והשבוי' וכו' א"ר הונ' גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד. פי' כשבא לפנינו להתגייר ורוצ' מעצמו בדבר ואע"ג דדעתי' לא חשיב מקבלין אותו על דעת ב"ד דזכות הוא לו וזכין לאד' שלא בפניו. אר"י אם הגדילו יכולין למחו'. מסתבר' דעד שיגדילו קאמר. ואמרי' כיון שהגדיל' שעה אחת ולא מיח' שוב אינ' יכול למחו'. הא דפרכינן והא ודאי קיי"ל דעבד' בהיפקר' ניח' כלו' וכ"ש א"י מ"מ בדיעבד עדי' לי' בצא' מעבדו' לחירו' וזכות הוא לו והכי מוכח לעיל. מתיב רבא אלו נערות שאין וכו'. לכי גדלה אשגרת לישן הוא ונקט שיטת' דלעי' לאו דווקא דהכא וודאי בגדולה עסיקי' כדקתני אלו נערות וקושיין ליתא. אלא משו' דקס"ד ולכי גדלה נמי מציא מימחיא ונפקה. אביי לא אמר כרבא התם קנס תקינו לה ורבנן שלא יהא חוטא נשכר. קשיא לן דהכא משמע דרב' לית ליה האי סברא ואלו בבבא קמא קשי' לן דר' מאיר אדר"מ דאלו התם אמר ר' מאיר בשור של אינו יהודי שנגח שור של ישראל שמשלם נזק שלם ושל ישראל שנגח של א"י פטור. ואע"ג דשמעי' ליה לר' מאיר דכותי' גרי אמת הם ומהדרי' קנס הוא שקנס בממונן. והוינן בה ומי קניס והא תנן אלו נערות שיש להם קנס. וחדא מנייהו כותית. ומשנינן דהת' קנס תקינו לה רבנן שלא יהא חוטא נשכר. יש לומר התם הוא דאינו מדינא אית להי. ומשום קנס קנסינן לה. והכא גבי כותי' אוקמינן אדינא כדי שלא יהא חוטא נשכר. אבל הכא דמדינא לית לה. לא יהבינן לה כדי שלא יהא חוטא נשכר. ואביי ס"ל דאפי' בהא קנסינן:

מתני' הגיורת והשבויה וכו'. פי' הא דקתני הגיורת ולא קתני הכותית או הנכרית כדקתני השבויה והשפחה דכיון דכבר נתגיירה לא בעי למקרייה בשם של כותית שהיא גנאי. הריטב"א ז"ל. והרמב"ם ז"ל כתב בפי"א מהלכות אישות וז"ל וכן הנושא בתולה משוחררת או גיורת או שבויה אם נשתחררה השפחה ונתגיירה הכותית ונפדית השבויה וכן פחותות מבת ג' שנים וכו'. הא קמן דמתניתין דקתני הגיורת וכו' מיירי בשעה שבא לישא אותה והרי היא גיורת והילכך אסור להזכיר לה שם כותית כדתנן בפרק הזהב ואם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך וכו' והא דתנן השפחה לא אכפת לן משום דכבר היא ישראלית גיורת אלא דחסר לה גט שחרור. ואליבא דרב יוסף דסבירא ליה אם הגדילו יכולין למחות ואפילו קטנים שנתגיירו עם אביהם ניחא טפי דקתני הגיורת פירוש שנתגיירה בעודה קטנה ונשארה בגירותה שלא מיחתה ולמאי דכתבו התוספות לקמן גבי מטבילין אותו על דעת בית דין ניחא נמי דכתבו ז"ל דכותי קטן כיון דבא להתגייר חשבינן ליה כישראל קטן הילכך להכי קרי לה גיורת עד שלא נתגיירה כנ"ל:

שנפדו ושנתגיירו. הא דלא נקיט להו כסדרא דרישא דליתני שנתגיירו ושנפדו יש לומר דמעיקרא קתני לפום [חשיבותייהו דגיורת חביבא ליה שנכנסה תחת כנפי השכינה ובתר הכי קתני לפום] קדימת תקנתם ואשמועינן דפדיון שבוים קודם לגיורת נכרית וגיורת נכרית קודמת לשחרור שפחה וטעם נכון יש בדבר וקל להבין. הריטב"א ז"ל. וכן כתב מרנא ורבנא הרב הגדול מוהר"ר דוד בן אבי זמרה ז"ל. וז"ל איכא למידק בהך מתני' טובא ה"ל למתני הנכרית ותו אמאי תני בה"א הידיעה ואפילו למאן דס"ל אורחיה דתנא הכי והכי הכא קשה כיון דרישא לא תני בה"א אמאי תני סיפא בה"א ותו למה התחיל בהגיורת הו"ל להתחיל בשבויה ותו כיון דהתחיל בהגיורת אמאי קאמר שנפדו ברישא הל"ל שנתגיירו ושנפדו ותו למה הוצרך לפרט הל"ל כל אשה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד כתובתה מאתים וכו' ויש לומר דמש"ה לא תנא כל אשה וכו' לאשמועינן דאפילו דמספקא לן אם נבעלה אם לא נבעלה כי הוו יתרות מבנות ג' שנים ויום אחד מחזיקין לה בודאי בעולה וכתובתה מנה והא דתני בה"א הידיעה נקט לשון חשיבות כלו' הגיורת החשובה שבאת ליכנס תחת כנפי השכינה ולהכי לא קתני הנכרית כיון שבאת תחת כנפי השכינה אין ראוי לקרותה עוד נכרית ולהכי התחיל בה ומאי דנקט שנפדו ברישא משום דאם היה לפנינו פדיון שבוים וגרות גרים פדיון שבוים קודם ואם היה לפנינו גרות גרים ושיחרור עבדי' גרות גרים קודם ואדרבה המשחרר עבדו עובר בעשה. עכ"ל:
וז"ל תלמידי ה"ר יונה הא דלא נקט שנתגיירו תחלה כמו ששנה הגיורת תחלה מפני שבשעה שמזכיר התיקונין רצה להזכיר תקון הישראלית תחלה ע"כ. וכן כתב תלמיד הרשב"א ז"ל שנפדו וכו' האי דלא נסיב הסדר כדקא נסיב ברישא משום דלא רצה להתחיל בתקלת הישראלית והתחיל בגיורת וכשהיה לו לדבר בתקנה התחיל בישראלית ואמר שנפדו וכו' ע"כ. ואפשר דמעיקרא קתני להו לפום נטירותייהו דגיורת מנטר' טפי אפילו משבויה וכל שכן משפחה וכדאיתא בפרק כהן משיח בהוריות [יג א'] שאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן צדוק מפני מה הכל רצין לישא גיורת וכו' זו היתה בחזקת שימור וכו' ולא זו אף זו קתני. ואכתי איכא למידק דפתח בלשון יחיד הגיורת וכו' וסיים בלשון רבים שנפדו ושנתגיירו וכו' ובשלמא בגיורת איכא לתרוצי דמיירי שנתגיירה עם אבי' וכדמוקי לה בגמרא בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו ולהכי נמי נקט הגיורת בה"א הידיעה דעדיפא טפי הך גיורת מאותה דאטבלינהו על דעת ב"ד וכדאיתא בגמרא אבל בשבויה ושפחה מאי איכא למימר ושמא י"ל דקמשמע לן דאף על גב שנפדו אביה ואמה וכן הגיורת וכדכתיבנא וכן השפחה דאביהן נאמן משמרתן אפ"ה דוקא פחותות מבת ג' שנים ויום אחד אבל יתרות כתובתן מנה כנ"ל:

כתובתן מאתים וכו'. תרווייהו אצטריכו דלא תימא כתובה הוא דתקון אבל מכל מקום אין עליהם טענת בתולים דכיון שהיו בין הכותים ע"ד בעולה נשאת ובטל חזקה ולא תימא נמי דדוקא טענת בתולים יש להן כיון שבתוליהן חוזרים אבל לא תקנו להם חכמים כתובה מאתים כיון שנפגמו קמ"ל. הריטב"א ז"ל:

גמרא גר קטן בזה"ב היו מטבילין אותו ע"ד בית דין. פרש"י ז"ל שהביאוהו אביו ואמו לבית דין לגיירו אף על פי שלא נתגיירו הם ואף על פי שהוא אין בו דעת כלל מטבילין אותו ע"ד ב"ד וכל שכן כשיש לו דעת והוא בא מעצמו להתגייר ולאפוקי כשאין בו דעת ואין אביו ואמו מביאו לבית דין שאין מטבילין אותו. הריטב"א ז"ל. ובפירושי רש"י ז"ל אין הלשון כן אלא ככתוב ע"ד בית דין. אם אין לו אביו ואמו הביאתו להתגייר. וקשה מה נפשך אם אמו נתגיירה עמו למה לי דעת בית דין דהא דחינן בגמר' לקמן בגר שנתגיירו בניו עמו ומה לי אב או אם לענין זה הכי נמי נגררים הבנים אחר האם כמו אחר האב ויותר ואם לא נתגיירה אמו עמו למה ליה למימר דאין לו אב אפילו שהיה לו אב כיון דאינו מתגייר עמו בעי' דעת בית דין. ואפשר דכל שיש לו אב ואם ומביאין אותו להתגייר אף על גב דאינם מתגיירים עמו ניחא ליה במאי דעבדי ליה אביו ואמו ואינו צריך דעת בית דין. והרשב"א ז"ל כתב וז"ל ופרש"י שהביאתו אמו ולאו למימרא דבלאו הכי לא מטבילין ליה אלא לומר דאין בית דין מחזירין למול ולטבול את העובדי כוכבים הקטנים מעצמם ואף על גב דאתי לסיועי ממתני' ודחינן מתני' בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו לא שיהא חלוק בדבר זה בין אב ואם שהבנים גם כן נגררים אחר האם אלא כאן שהביאתו האם ולא נתגיירה והתם שהביאתו ונתגיירה עמו וה"ה לאם דניחא להו למעבד מאי דעבד אבוהון או אמן כן נראה ע"כ. והרא"ה פי' וז"ל מטבילין אותו על דעת בית דין פי' כשבא לפנינו להתגייר ורוצה מעצמו בדבר ואף על גב דדעתיה לא חשיב מקבלין אותו על דעת בית דין דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו ע"כ. הקשו המפרשים אמאי נקט מטבילין ולא קאמר מלין ותירץ הרשב"א דמילתא דשייכא בזכרים ובנקבות נקט. עוד תירץ ז"ל משום דטבילה גמר מלאכתו כדקי"ל מל ולא טבל כאילו לא מל נקט מטבילין. ומשמע לי שזהו שכתב רש"י מטבילין. דאין לך גר בלא מילה וטבילה ודוק כנ"ל. עוד תירץ הרשב"א דלרבותא נקט טבילה משום דמילה דין הוא שתעלה לו כשיגדיל ויתרצה דישנה בעולם בשעת רצונו אבל טבילה דבשעתה לא היה בן דעת ובשעה שנתרצה אינה בעולם אימא לא כיון שגירותו מסופק שהרי יכול הוא למחות כשיגדיל קמ"ל. ואפשר דלהכי נקט טבילה משום דחשיבא זכות גמור אבל מילה כיון שמצטער לא חשיבא זכות ולא שייך ביה למימר על דעת בית דין ומיהו כיון דכבר מל אפי' הויא חובתו כבר יצא ידי מילה ושוב כשיטבילוהו הויא ליה זכות ונגמרה מלאכתו על דעת בית דין שפיר כנ"ל. ואפשר דלהכי כתבו התוספות מטבילין אותו על דעת בית דין משום דזכות הוא. עוד מקשה הריטב"א האיך מטבילין אותו והא גר בעלמא בעינן שיודיעוהו קלות וחמורות ותירץ דההוא למצוה ואינו לעכב והכא דלאו בר הודעה הוא אינו מעכב:

וז"ל שיטה ישנה גר קטן כו'. ואף על גב דצריך קבלה ה"מ היכא דאפשר אבל בקטן לא אפשר ונפקא מינה דאי נגע ביין לא הוי יין נסך ע"כ. עוד הקשו בתוספות דהכא אמרינן מטבילין אותו על דעת בית דין ופירושם משום דזכות הוא לו ותימא דטעמא דזכין לאדם שלא בפניו הוי מטעם שליחות דכיון דזכות הוא לו אנן סהדי דניחא ליה במאי דעבדינן שליחותיה וכן מוכיח בפרק קמא דב"מ [יב א'] בגמרא דראה אותן רצין ואמרינן התם חצר לא גרע משליחות הילכך גבי גט דחוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו לא מהני אלא בעומדת בתוך חצרה וגבי מתנה דזכות הוא לה לא בעינן עומדת בצד חצרה ומדאצטריך טעמא דחצר לא גריעא משליחות מכלל דהא דזכין לו לאדם שלא בפניו לא הוי אלא מטעם שליחות וכיון דמטעם שליחות הוי היאך זכין לעובד כוכבים שלא בפניו הא קי"ל באיזהו נשך בגמרא דגבי מלוה ישראל מעותיו של עובד כוכבים דאין שליחות לעובד כוכבים ואפילו אי הוה ליה שליחות מ"מ תיפוק ליה דהוה ליה קטן ואין שליחות לקטן כדאמר התם קטן אף על גב דלית ליה שליחות אית ליה זכיה ועובד כוכבים משמע התם דאפי' זכייה לית ליה דמסיק התם קטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכייה ועובד כוכבים דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכיה. ותירצו בתוס' דהא דזכין לעובד כוכבים קטן להטבילו ולמולו היינו מדרבנן כדאמרינן התם קטן אית ליה זכייה מדרבנן ואף על גב דשליחות לית ליה והך זכייה דקטן שלא בפניו הוי מטעם שליחות להטבילו ולמולו תקנו לו אף שליחות ואף על גב דעובד כוכבים אין לו זכייה אף מדרבנן כיון דמתגייר ואתי לכלל שליחות אית ליה זכייה מדרבנן כמו קטן ואם תאמר והיכי הוי גר מדרבנן וכי יש כח ביד חכמים להפקיע דבר מן התורה בקום ועבור דהא כיון דחשבינן ליה גר שרי בבת ישראל וקדושיו קדושין ובניו חולצין ומייבמין אף על פי שהן אחים מן האם ולא מן האב. ויש לומר דסבר לה כמ"ד בפ' האשה רבה [יבמות פט ב'] דיש כח ביד חכמים להפקיע דבר מן התורה בקום ועבור וכי פריך מאי קמשמע לן דזכין לאדם של"ב תנינא הוה מצי לשנויי קמשמע לן דתקנו לו גרות להפקיע על דין תורה אלא חדא מינייהו נקט. וא"ת קשה מהא דאמרינן בפרק בן סורר [סנהדרין סח ב'] דבעי לאוכוחי דקטן אינו מוליד מגזל הגר מדכתיב ואם אין לאיש גואל איש אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו גואלים קטן אי אתה צריך לחזר אחריו והיכי משתעי קרא בגר קטן הא מן התורה אינו יכול להתגייר ויש לומר דמשכחת לה כגון שנתגיירה אמו מעוברת דמהניא טבילה לעובר דהיינו רביתיה כדאמרינן בפרק הערל [יבמות עח א'] מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ואי גרסינן בב"מ קטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכיה ול"ג מדרבנן ניחא דמצי למימר דאית ליה זכיה מן התורה לקטן וזה שבא להתגייר כישראל קטן חשבינן ליה וזכין לו שלא בפניו ואע"ג דהך זכיה שלא בפניו הוי מטעם שליחות כדפרי' ואין שליחות לקטן מן התורה ה"מ לדבר שיש בו קצת חובה כגון להפריש תרומה דשמא היה רוצה לפוטרה בחטה אחת או היה רוצה להוסיף אבל הכא שזכות גמור היא לו יש לו שליחות וגם יש להביא ראיה דמטבילין גר מן התורה מדור המדבר שנכנסו לברית במילה וטבילה כדאיתא בפרק החולץ והיה בהם כמה יתומים קטנים. עכ"ל הרא"ש ז"ל. ורש"י ז"ל כתב על דעת ב"ד. שלשה יהו בטבילתו כדין כל טבילת גר וכו' והן נעשין לו אב והרי הוא גר וכו' ע"כ. משמע דבעי לפרושי דעדיפא הך זכיה דנעשין לו כאב דלא הויא מטעם שליחות דוק ותשכח:
וז"ל הריטב"א ז"ל ויש שפירשו שאין גירות זה אלא מדבריהם ואין סומכיו עליו לדונו כישראל אלא לענין יין נסך ולכל דבר שהוא מד"ס אבל לענין שחיטה ושאר דברים של תורה אין סומכין עליהם ואם קדש בת ישראל ובא אחר וקדשה (אינה) צריכה ממנו גט ותדע דהא קי"ל דאם הגדילו יכולין למחות ופרש"י שיכולין למחות וחוזרין למפרע כעובדי כוכבים גמורים ולא הוי כמומר דחזר לסורו דהוי כישראל מומר וה"נ דייק לישנא דיכולין למחות ואם כן היאך נסמוך עליהם בשל תורה והיום או מחר יחזור בו ונמצא עובד כוכבים גמור למפרע וישראל אוכל נבלות גמורות על ידו ואשת איש יוצאה בלא גט וכן כתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל ויש שהקשו על זה דהא אמרינן לקמן ואי ס"ד הגדילו יכולין למחות יהבינן לה כתובה ואזלה ואכלה בכותיותה ופרקינן לכי גדלה ומשמע דמקמי דגדלה אינסיבה לישראל ומסתמא נבעלה שהכל יודעין למה הכלה נכנסה לחופה ואמאי והא איכא משום חתנות לא תתחתן בם ומסתברא דהא לא קשיא דהא קי"ל דבגירות הוא דאית להו חתנות וכל כמה דלא מגיירי ליכא משום לא תתחתן וליכא אלא איסורא דרבנן דשגז"ן. ומכל מקום אין שיטה זו נכונה דאם כן ה"ל לתלמודא לפרושי ולא למנקט סתמא והיכי פרכינן מאי קמשמע לן דהא ודאי טובא קמשמע לן דאף על גב דמדאורייתא לא הוי גר דהוי גר מדרבנן אלא ודאי דהוי גר מדאורייתא וסומכין עליו לכל דבר כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו מן התורה וכדקאמרת ניחוש שמא ימחה יש לומר דכיון דנתחנך מקטנותו והורגל בתורת ישראל הקדושה מסתמא לא יסיר ממנה ומילתא דלא שכיח הוא ובמילתא דלא שכיח לא חיישינן לה ואפילו מדאורייתא. ויש סבורין להביא ראיה דגרות קטן דאורייתא מדכתיב גבי גזל הגר ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו אמרי' במסכת סנהדרין איש אתה מצווה לחזר אחריו אם יש לו גואל אבל קטן אי אתה מצווה לחזר אחריו אם יש לו גואל אלמא משכחת לה גר קטן מן התורה או שגיירוהו על דעת בית דין או שנתגיירו בניו ובנותיו עמו ועוד בנשי מדין כתיב וכל הטף בנשים החיו לכם ואמרינן התם מדכתיב החיו לכם דגיורת פחותה מבת ג' שנים ויום אחד כשרה לכהונה. וכ"ת דהתם מסתמא ניחא לו כדי שלא יהרגום הא ליתא דבלאו הכי יכולין להחיותן לעבדים ולשפחות ותו דתימא הוא דלהוי כי הגדילו יכולין למחות דהודאתן בקטנות לאו הודאה היא ואפ"ה גיירום. ולא נהירא דאם כן היכי לא מיסתיימי מינה לרב הונא דאף על גב (דאיכא) [דקמיית' איכא לאוקמי בגר שנתגיירו בניו עמו הא בתרייתא דנשי מדין ליכא] לאוקמי בהכי שכולן נהרגו חוץ מן הטף והנכון דמהני ליכא ראיה כלל דקמייתא איכא לאוקמה בשפחה מעוברת שנתגיירה דכ"ע עלתה לו טבילת אמו וה"ל גר דעובר ירך אמו הוא ובהא אשכחן גר קטן ואידך דנשי מדין מיירי שהביאום ממדין פחותים מבת ג' שנים ויום אחד והגדילום ישראל וגיירום והני הוא דכשרות לכהונה והיינו דלא מסייעינן מינה לרב הונא ומכל מקום עיקר הדין נראה אמת שהוא גר גמור מן התורה וכן נ"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל ע"כ. ולקמן אכתוב לשון הרשב"א ז"ל בזה בסוף שמעתין בס"ד:

עוד כתב הריטב"א ז"ל וז"ל מאי קמשמע לן דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו תנינא זכין לאדם וכו'. פי' וההיא אפי' בקטן היא ואפילו מדאורייתא דזכיה לאו מדין שליחות הוא שאין שליחות לקטן וכדאמרינן בפרקא קמא דקדושין [מב א'] מנין שזכין לאדם מן התורה דכתיב נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ וכדפי' התם וה"נ מוכח מהא דהכא דפרכינן מינה להדיא דהוי כמו קטן. ואם תאמר והא עובד כוכבים אפילו היה גדול אין לו זכיה מן התורה מיהת לדברי הכל וכדאיתא בפרק איזהו נשך [בבא מציעא עא ב'] תירצו בתוספות דהכא גירותו וזכייתו באין כאחת כההיא דאמרינן במסכת גטין [עז ב'] גטו וידו באין כאחת ואם תאמר ואמאי לא מייתי לה מן העומדים בסיני שהיו שם כמה קטנים שנכנסו שם תחת כנפי השכינה והטבילום ומלום עליהם וי"ל דהתם משום דנתגיירו אבותיהם וניחא להו במאי דעבדו אבוהון ותו דאילו זרע אברהם כבר נצטוו על המילה ולהכניסם מקטנותם בבריתו ואין זה אלא גמר גירות כנ"ל. ע"כ:

מאי קמ"ל דזכות הוא לו כו'. ואם תאמר כיון דקאמר דתרתי קמשמע לן דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואם כן מאי פריך תנינא זכין לאדם של"ב דלמא הא קמשמע לן דזכות הוא לו. ויש לומר דלכך מייתי סיפא דמתני' דתנן ואין חבין לאדם שלא בפניו קמשמע לן דאלמא כל מידי דלא הויא חובה גמורה זכות מיקרי וזכין לו שלא בפניו כנ"ל. ובקונטריסין מצאתי ז"ל מאי קמשמע לן וכו' קשה כיון דהקשה שני דברים זכות הוא לו וזכין לאדם של"ב יתרץ אחת דקמ"ל דזכות היא לו ויש לומר שכך הוא מתרץ קמשמע לן דלא אמרינן בהפקירא ניחא ליה והיינו זכות הוא לו ע"כ. ולא מחוור דאכתי מאי הוא פריך מעיקרא והרי תירוצו כלול בקושייתו ובמאי דכתיבנא ניחא:
ה"ג בנוסחי עתיקי מהו דתימא עו"כ בהפקירא ניחא ליה קמשמע לן והא קי"ל דודאי עבד בהפקירא ניחא ליה הני מילי גדול דטעים ליה טעמא דאיסורא אבל קטן דלא טעים ליה טעמא דאיסורא זכות הוא לו. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל גרש"י ז"ל מהו דתימא עכו"ם בהפקירא ניחא ליה קמשמע לן דה"מ בגדול וכו' ולא גריס בלשון קושיא דהא מעיקרא פרכינן מאי קמשמע לן פשיטא והיכי הדרינן למיפרך והא קי"ל דהא עבד בהפקירא ניחא ליה ולא הוי זכות ואנן בכלהו נסחי דעתיקי אשכחן דגרסי והא קי"ל. ויש ליישב הגירסא דמעיקרא סברינן דעיקר רבותא דרב הונא היינו שזכין לאדם שלא בפניו מדקתני ע"ד ב"ד ולהכי פרכינן כיון דס"ל דהא זכות הוא פשיטא דהא זכין לאדם שלא בפניו ומהדרינן דרב הונא הא קמשמע לן דהאי זכות הוא לו ולא אמרינן בהפקירא ניחא ליה הדר פרכינן הא ודאי עבדא בהפקירא ניחא ליה ומנא לן דהוי זכות ויש כיוצא בזה בתלמוד הרבה. ע"כ:
והרשב"א ז"ל כתב וז"ל מהו דתימא עכו"ם בהפקירא ניחא ליה והא קי"ל עבדא בהפקירא ניחא ליה נראה דאסוקי מילתא היא ולאו קושיא וה"ק מהו דתימא עכו"ם בהפקירא ניחא ליה והכי ודאי קי"ל דעבדא בהפקירא ניחא ליה הני מילי גדול דטעים טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו. ע"כ:
עוד כתב הרשב"א ז"ל וז"ל והא דאמרינן וקי"ל איכא למידק והא ר"מ הוא דאית ליה הכין בפ"ק דגטין [יג א'] ורבנן פליגי עליה ואמרי זכות הוא לו שמתירו בבת חורין וקי"ל כותייהו וי"ל דהכא לתרוצי לדרב הונא אליבא דכלהו תנאי קאמר אלא דלישנא דאמרינן והא קי"ל קשיא לי דהא לא קי"ל הכי וה"ל למימר והא בהפקירא ניחא ליה והנכון דלכולי עלמא לא פליגי רבנן התם בעבד אלא מפני שמוציאו לחירות ומתירו בבת חורין דודאי זכות היא לו ואנן סהדי דניחא ליה טפי למיפק לחירות וליאסר בשפחה מלמהוי עבדא ולשתרי בשפחה אבל עכו"ם בהפקירא ניחא ליה ומקצת גרסאות יש והא קי"ל עכו"ם בהפקירא ניחא ליה ונוסחא נכונה היא. ע"כ:
וז"ל הרא"ה ז"ל הא דפרכינן והא ודאי קי"ל דעבדא בהפקירא ניחא ליה כלומר וכל שכן עכו"ם מכל מקום ודאי דעבד עדיפא ליה בצאתו מעבדות לחירות וזכות הוא לו והכי מוכח לעיל ע"כ. וז"ל שיטה ישנה והא קי"ל דעבד בהפקירא ניחא ליה וק"ל והא האי סברא לר"מ הוא דאית ליה הכין במסכת גיטין אבל לרבנן לית להו האי סברא ואיכא למימר דלר"מ קאמר וה"ק מהו דתימא דלר"מ לא מטבילין ליה דעובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה קמ"ל דאפילו לר"מ מטבילינן ליה א"נ י"ל דכי פליגי רבנן עליה דר"מ הני מילי בעבד אבל בעובד כוכבים דברי הכל בהפקירא ניחא ליה. עד כאן:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל והא דאמרינן דקי"ל עבד בהפקירא ניחא ליה פרש"י ז"ל דהיינו מאי דאמרינן בפרק קמא דגטין [יא ב'] האומר תנו גט לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי רצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר"מ וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים ופריש טעמא דר"מ משום דשחרור חוב הוא דעבד בהפקירא ניחא ליה ובודאי לאו מדר"מ מייתי לה לראיה דהא לא קי"ל כותיה כדאמרינן הכא לא פרכינן נמי אדרב הונא מדלא כהלכתא אלא ה"ק דרבנן נמי מודו התם דעבד בהפקירא ניחא ליה אלא דסברי דמחלי ליה להאי ניחותא דהפקירא משום הנאה דשחרור אבל כל היכא דליכא הנאה דשחרור כי הכא דהוי עובד כוכבים מודו רבנן דבהפקירא ניחא ליה זה ברור וכן פי' בתוס' ע"כ. וז"ל התוספות הא ודאי בהפקירא ניחא ליה ואף על גב דרבנן פליגי אדרבי מאיר בפ' קמא דגיטין ולית להו טעמא דבהפקירא ניחא ליה ה"מ גבי עבד שאינו חושש בהפקירא שמפקיע עצמו מן השעבוד אבל עובד כוכבים שאינו משועבד ניחא ליה בהפקירא וכן נראה דאי לא תימא הכי היכי מייתי סייעתא מההוא דגיורת דילמא רבנן היא וכו' ע"כ. משמע דהתוס' ז"ל גורסין בנוסחי עתיקי דכתיבנא דהא תופסין הא ודאי וכו'. ומשמע נמי דכי אמרינן הני מילי גדול וכו' אעבד נמי קאי דכל שכן הוא מעובד כוכבים דהא בעבד איכא למימר דאפילו בגדול אינו חושש בהפקירא ומעתה בצעדך לרחוק דהא דתנן בפרק קמא דגיטין האומר תנו גט זה לאשתי ושחרור וכו' רצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר' מאיר דוקא בעבד גדול מיירי דבקטן מודה ר"מ כדאמרינן ומיהו מלשון רש"י ז"ל לא משמע כן שכתב וז"ל קא משמע לן. הכא דגבי עובד כוכבים קטן לא אמרינן הכי. דה"מ. דניחא ליה בהפקרא. גדול. שגדל בהפקירות וטעים ליה טעמא דאיסורא. פירוש לפירושו מעיקרא והיכי אמרינן מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה דהא קי"ל דעבד וכו' פי' מייתינן מדאמרינן גבי עבד בהפקירא ניחא הכי נמי איכא למימר גבי עובד כוכבים וקמשמע לן דאע"ג דגבי עבד אמרינן בהפקירא ניחא ליה ואפילו בעבד קטן היינו משום דמעיקרא נמי ישראל הוא ושייך במצות ולכך ניחא ליה להיות יהודי בפריצות שיהא מותר בשפחה דזילא ליה שכיחא ליה פריצא ליה וכדאמרינן בפרק קמא דגיטין אבל עובד כוכבים עדיפא ליה ליכנס בדת יהודה ולא אמרינן דניחא ליה בעבודת כוכבים טפי מיהו עובד כוכבים גדול שגדל באיסור ובהפקירות וטעים ליה טעמא דאיסורא לא ניחא ליה ואמרינן ביה בהפקרא ניחא ליה כנ"ל. וניחא לשיטת רש"י ז"ל הא דקאמר ה"מ גדול דטעים טעם דאיסורא וכדכתיבנא אבל לשיטת התוס' ז"ל דמיירי בעבד קשה דהא מותר בשפחה דז"ל ושייך במצות ובקטן נמי איכא למימר דחוב הוא דניחא ליה בפריצות של היתר דהא מותר בשפחה והתוס' ז"ל האריכו בלשונם לתרץ זה שכתבו ז"ל דבקטן מודה ר"מ דזכות הוא דלא ניחא ליה בהפקירא כדאמרינן הכא משום דלא טעים טעמא דאיסור. דוק ותשכח כנ"ל:

הגדילו יכולין למחות. מדקתני הגדילו ולא קתני הגדיל וכו' משמע דקאי אפילו אקטנים שנתגיירו עם אביהם וכן פירש רש"י ז"ל וכן פירש הרשב"א ז"ל וז"ל הגדילו יכולין למחות. כלומר ואף על פי שנתגיירו בניו ובנותיו עמו תדע לך מדאקשינן עליה ממתניתין דהגיורת והשבויה וממתני' דאלו נערות ולא פרקינן הב"ע בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו כדפרקינן לעיל ע"כ. וכן פי' הריטב"א ז"ל דלהכי נקט הגדילו ולא נקט בלשון יחיד כלישנא דרב הונא משום דקאי אכולהו ואפי' מי שנתגיירו בניו ובנותיו עמו. ע"כ:

לכי גדלה. כלומר לכי גדלה יהבינן לה כתובה אבל להשיאה מתירין אותה מיד קודם שתגדל. הרשב"א ז"ל. ורש"י ז"ל כתב לכי גדלה. לא יהבינן לה עד שתגדיל. פי' לפירושו אם מגרשה כשהיא קטנה מוציאין הכתובה מתחתיה ותהיה ביד בית דין ולא יהבינן לה עד שתגדיל שאם אתה אומר תשאר בידו עד שתגדיל שמא יאבדו מעותיו או ילך לו וזו תשאר בגירותה ותפסיד כתובתה ועוד שנגרום בזה שתחזור לסור' לכך מוציאין אותה ממנו ויהיה ביד בית דין עד שתגדיל ולקמן גבי קנס לא אמרינן הכי וק"ל כנ"ל. כיון שהגדילה שעה א' ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות וכתב הרא"ה והיאך אפשר דהא דאמר רב יוסף אם הגדילו יכולין למחות מסתברא דעד שיגדילו קאמר. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ואם תאמר והיאך אפשר לצמצם שתמחה כשתגדיל ממש לאלתר דהא קודם לכן אין יכולין למחות מדקאמר הגדילו יכולין למחות הא קודם לכן אין יכולין למחות כדאמר השתא תירצו בתוס' דאינם גרים גמורים עד שמודיעין אותם מתן שכרן ועונשם של מצות כשהגדילו וה"ק כיון שהגדילה שעה אחת גירות גמור עד אחר שהגדילה ומודיעין להן עונשם ושכרן של מצות שוב אינה יכולה למחות וההיא שעתא הוא דיהבינן לה כתובה וקנס א"נ דה"ק כיון שהגדילה שעה אחת לשם יהודית קאמר כגון שעשתה מעשה יהודית וההיא שעתא יהבינן לה כתובה וקנס ולשון הגמרא אינו נוח לפי' זה אבל י"ל דמיירי במוחה והולכת מתוך קטנות לאחר גדלות שלא גדלה שעה אחת בלא מחאה. ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל ואם תאמר והא אי אפשר לצמצם דהא משתגדיל יכולה למחות ומשהגדילה אינה יכול' למחות י"ל במוחה מתוך קטנות לאחר גדלות שלא גדלה שעה אחת בלא מחאה ובתוספות מתרצינן דעד שמודיעין אותה מתן שכרן ועונשן של מצות אינה גיורת גמורה והגדילה שעה אחת בגירותה אחר שהודיעוה עונשן של מצות קאמר ולפי דבריהם צריכין להודיעו לאחר שיגדיל ע"כ. ובשיטה ישנה כתוב משכחת לה כגון שמיחתה מתוך י"ב עד לאחר שלש עשרה שנה ויום אחד. הראב"ד ז"ל. והתוספות ז"ל פי' כגון שהודיעוה לאחר שגדלה והזהירוה על המצות ובאותה שעה יש לה למחות ושוב אינה יכולה למחות אבל אם לא הודיעוה ודאי יכולה למחות אף על פי שהגדילה וזה נכון. ע"כ:

וז"ל הרא"ש ז"ל בתוספותיו וכיון שהגדילה שעה אחת וכו'. פי' כיון שהגדילה שעה אחת וקיימה שוב מצות יהודית דאי הגדילה שעה אחת דוקא קאמר אם כן מאי קאמר הגדילה יכולה למחות היאך תכוון השעה כהרף עין אלא ודאי ה"פ הגדילה ולא עשתה מעשה יהודית משהגדילה יכולה למחות אבל הגדילה שעה אחת ולא מיחתה שנהגה מנהג יהודית שוב אינה יכולה למחות. ע"כ:

לכי גדלה. ואם תאמר והרי היא כבר גדולה שהיא נערה כיון שיש לה קנס ויש לומר דה"ק לכי גדלה קיימי. תוספות הרא"ש ז"ל. וז"ל שיטה ישנה ואם תאמר אטו קס"ד מעיקרא דבקטנה מיירי והא אלו נערות קתני יש לומר המקשה נמי הוה ידע ולא היתה קושייתו אלא הא דמקשה כי גדלה נמי ממחיא ונפקא. ואיכא דאמרי מקשה הוה ס"ל דנערות לאו דוקא כרבנן דאמרי קטנה יש לה קנס ומשני ליה אפי' לסברתו. ע"כ:
וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל לכי גדלה. הא לאו עיקר פירוקא הוא דרבא נמי הכין משמע ליה דהא נערות קתני וכדדייקינן עלה לקמן נערה אין קטנה לא ולא קשיא ליה לרבא אלא דלכי גדלה נמי ממחייא ונפקא אלא שרבא הוא דאגב דשנייה הכי בקושיא דאביי אזיל ומשני בהא נמי הכין אם כן יש לומר דעיקר פרוקא הוא ורבא אליבא דרבנן קא מקשה דסבירי להו דיש קנס במקום מכר דנערה ואפילו קטנה במשמע ולמישאל אי אמר רב יוסף אפי' לרבנן ובתר דפריק לכי גדלה אקשינן דאפילו לר' מאיר איכא למיחש דילמא ממחייא ונפקא ע"כ:

אביי לא אמר כרבא. הקשה רבינו מאיר אמאי איצטריך למימר משום האי טעמא לימא מתני' דפ"ק ניחא ליה לאקשויי מרישא וכי משני ליה לכי גדלה תו לא מצי לאקשויי מאלו נערות דמתרצא נמי בהאי שנויא ותירץ דה"פ אמאי לא פריך מאלו נערות דקשיא טפי דבמתני' מצי לשנויי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כל כמה דלא מחאי ולהכי איצטריך למימר דההיא דאלו נערות איכא שנויא אחרינא שלא יהא חוטא נשכר. הרא"ש ז"ל:

התם קנס שלא יהא חוטא נשכר. ואם תאמר ולותביה לעניים י"ל מעיקרא לא היינו מתקשין אלא על שאנו מוציאין ממנו ממון על הספק דאיכא למימר משום שמא תמחה משתגדיל אבל מאחר שהוצאת ממנו ממון מספקא לא נגזלה ממנה. שיטה ישנה. ולא ידעתי מהו שזאת היא קושיא דתלמודא התם בפ"ד וה'. ומשני תלמודא משום דהוי ממון שאין לו תובעין:

שלא יהא חוטא נשכר. פי' ורבא סבר דמשום הא לית לן למיתב לה קנסא דלא חזי לה מדאורייתא שלא יהא חוטא נשכר כיון דמדאורייתא לית לה קנס ואם תאמר בפרק שור שנגח ד' וה' פרישנא על הא דמתני' דהיינו טעמא דיהבינן לה קנס לכותית כדי שלא יהא חוטא נשכר ואפילו רבה מודה בה. וי"ל דשאני כותית דמדאורייתא יש לה קנס לרבי מאיר דסבר כותים גירי אמת הן אלא שחכמים קנסו בממונם [הלכך כדי שלא יהא חוטא נשכר מוקמינן לה אדינא דאורייתא אבל בספק נכרית דלית לה קנס מדאורייתא לא סבר רבא למיתן לה קנס] כדי שלא יהא חוטא נשכר, הריטב"א ז"ל:
וז"ל שיטה ישנה והלכתא כרב יוסף דאמר הגדילו יכולין למחות וכה"פ שינויי שמשנינן בגמרא דלכי גדלה ולא מיחתה יהבינן לה קנס וכתובה אבל כשהיא קטנה לא ולית לן טעמא דשלא יהא חוטא נשכר ואע"ג דבפרק שור שנגח ד' וה' [בבא קמא לח ב'] אמרינן ליה להאי טעמא דגרסינן התם גבי כותים למימרא דר' מאיר קניס בממונם והא תנן אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית ומתרץ אביי התם שלא יהא חוטא נשכר ואין שם תירוץ אחר התם כיון דכותית מדין תורה אית לה קנס אלא דרבנן הוא דקניס [ולא] קנסו רבנן היכא דאיכא טעמא דשלא יהא חוטא נשכר אבל היכא דגיורת זו איך קנס דעדיין לא אתבריר לן אם היא עובדת כוכבים או גיורת ואע"ג דבפרק אלו נערות אמר רבא גבי דילמא ע"כ לא קאמר ר"י אלא גבי קנס שלא יהא חוטא נשכר אליבא דר"י קאמר א"נ התם נמי לישראלית אנו נותנין ואביי ורבא לא פליגי בשינויא דרב יוסף אלא דמדאמר מיהא מתניתין עדיף לאותובי ומר אמר מיהא עדיף וכן פסק הרא"ם, ע"כ. ורש"י כתב אביי לא אמר כרבא. דמותיב מקנסא דקסבר לאו תיובתא הוא כו' רבא לא אמר כאביי. דמותיב מכתובה כו' ע"כ. פירש סבירא ליה לרב דלא פליגי אביי ורבא בענין דינא כלל דתרווייהו ס"ל דלא יהבינן לא קנס ולא כתובה עד דגדלה ולא מיחתה אלא בהכי פליגי דמר ניחא ליה לאותובי מההיא ומר ניחא ליה לאותובי מההיא והכין כתב בשיטה ישנה וכדכתיבנא:

והרמב"ן כתב וז"ל מתיב רבא אלו נערות כו'. ואי סלקא דעתך יהבינן לה קנס ואזלה ואכלה בכותיותה קשיא לן ורבא מי לית לן דהתם קנס הוא דקנסוה רבנן שלא יהא חוטא נשכר והרי כותית דקניס ר' מאיר ממונן של כותים והכא לא קניס כדי שלא יהא חוטא נשכר כדאיתא בפרק ארבעה וחמשה ואיכא למימר דלעולם אית ליה לרבא דקנס הוא גבי כותים דכיון דאית ליה לר"מ כותים גירי אמת הן ומשום קנסא קנס להו ר"מ הכא כדי שלא יהא חוטא נשכר לא קניס לכותים ומוקים להו אדינא דאורייתא אבל מדינא לא יהיב ליה מידי משום קנסא לא אמרינן ליה קום הב לה ואתי תיכול בכותיותה ואביי ס"ל כי היכי דקנסינן בהא קנסי' בהא דהשתא מ"מ לא מיחתה ולאו כותית היא, ע"כ. משמע מלשונו ז"ל דפליגי בעיקר דינא דלאביי יהבינן לה קנסה בעודה קטנה ולרבנן יהבינן כתובתה בעודה קטנה וכן משמע מלשון הרשב"א ז"ל שכתב וז"ל ולענין פסק הלכה קי"ל כרב הונא דאמר גר קטן מטבילין ומלין אותו על דעת בית דין בין גר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו בין שגיירוהו ב"ד מעצמן. ואם הגדילו ומיחו קי"ל כרב יוסף דאמר יכולין למחות ואע"ג דאותיבו עליה אביי ורבא לאו לאפלוגי עליה אלא לברורי מתניתין דלא תקשי עליה משניא להו ועוד דלדעת אביי מתניתין דקנס לא דמיא לה ולדעתיה דרבא מתני' דגיורת לא דמיא לה והרי"ף לא הביא הא דרב יוסף כלל ע"כ:
והרב המעילי כתב וז"ל גיורת שנתגיירה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד יש לה כתובה ויש לה קנס לא יהבינן לה דגדלה חיישינן דלכי גדלה ממחייא ואזלא ואכלה בכותיותה מש"ה לא יהבינן לה לא כתובה ולא קנס עד דגדלה ולא תמחה כן נראה מפשט סוגית הגמרא אך בהשלמה כתב דגבי כתובה לא אמרינן הכי כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכן פסק הר"מ בפרק י"א מהלכות אישות וכן בקנס שלא יהא חוטא נשכר בפרק קמא מהלכות נערה והרי"ף ז"ל השמיט דין זה וצריך עיון ע"כ. ובלקוטי הגאונים ז"ל כתוב האי דתקינו לכותיות כתובה מאתים לאו למשקלא כשהיא קטנה דילמא אזלא וממחייה כשתגדיל אלא למשקלא כשהיא גדולה דכיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אין לה רשות לחזור ולמחות וכן הלכתא דלא שקלא כתובה עד שתגדיל. ע"כ:
כתובה טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. למאי דכתיבנא לעיל דבעודה קטנה מוציאין הכתובה מתחת ידו ותהיה מונחת ביד בית דין עד שתגדיל קשה דבהכי לא תהא קלה בעיניו להוציאה ושפיר מותיב דאמאי יהבינן לה כתובה דאזלא ואכלה בכותיותה תהיה מונחת ביד ב"ד וי"ל דאיברא ודאי דהכי פרישנא לה למאי דמשני דכי גדלה ומיהו מאן דמותיב שפיר מותיב בהכי דמאן לימא ליה דמתניתין לא מיירי בהכי ואנן הכי קאמרינן רבא לא אמר כאביי פי' רבא לא מותיב מכתובה כאביי וכדפירש רש"י ז"ל ומאן דמותיב אכתי לא אסיק אדעתיה דלכי גדלה כנ"ל:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל רבא לא אמר כאביי היינו טעמא דתקינו לה כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה פירוש ואתה גורם שתחזור לסורה ע"כ. ובזה ניחא טפי דאף על גב דיהיב כתובה כיון דלא שקלה איהי מיד הרי אתה גורם שתחזור לסורה, כנ"ל:
עוד כתב הרשב"א ז"ל וז"ל ותמיה לי דשמעתין דהא רב הונא דאמר מטבילין אותו על דעת בית דין ודאי משמע לכל מילי כגר גמור חשבינן ליה מעתה אינו עושה יין נסך במגעו ואוכלין משחיטתו ולשליחות גט ולכתיבתו דהא רב הונא סתמא קאמר ואי ליין נסך ולמילי דרבנן בלחוד קאמר הוה ליה לפרושי בהדיא ועוד דהא מתניתין דהגיורת הכין מוכחא דאפילו קודם שגדלה מנסבינן לה אלא דלא יהבינן לה כתובה עד שתגדיל ונשואין דבר תורה הן ואית בה משום לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו וגו' ותמה על עצמך היאך אוכלין משחיטתו ואם נקבה היא איך מתירין אותה לישראל ומתירין אשת איש לעלמא על ידי גט שכתבו ומחר מוחה ונעשה כותי גמור למפרע ונמצא אשת איש יוצאה בלא גט וישראל אוכל נבלות למפרע ובועל נכרית דרך חתנות. ועוד אמרינן בפרק האיש מקדש [קידושין מה ב'] קטנה שנתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת רב אמר אוכלת בתרומה ואין חוששין שמא יבא אביה וימחה [רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה] הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי ואע"ג דתרומה בזמן הזה דרבנן וכ"ש בדאורייתא דאיכא למיחש שמא ימחה וי"ל דהכא שאני דכיון דהוא עצמו נוהג בגירותו כישראל חזקה כמנהגו נוהג ושוב לא ימחה אבל התם שהכל תלוי במחאת האב ואביה אינו כאן חוששין שמא ימחה והא לא ידעינן אי ניחא ליה כלל והא דתניא בפרק המדיר [כתובות עב ב'] במקדש את האשה על מנת שאין עליו מומין או נדרים שאם הלך לרופא ורפאו או אצל חכם והתירו שהיא מקודשת ואפילו הכי כל שלא הלך אינה מקודשת ומתירין אותה מיד לינשא לאחר בלא גט ולא חיישינן שמא ילך ונמצאת אשת איש למפרע שאני התם שאינו מצוי לקלקלה אבל גבי אשה שנשאת שלא לדעת אביה חוששין שמא האב מתוך כעסו יבא וימחה אבל בעלמא לא חיישינן ותדע לך דהא תנן העיד ר' יהודה בן גודגדא על קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה ולא חיישינן דילמא ממאנת ונפקא ואף על גב דהתם דוקא בתרומה דרבנן וכדפרש"י ז"ל שם והכא שרינן אפילו בדאורייתא שאני התם דליכא אלא נשואין דרבנן ואפילו כי לא ממאנת ולא אתו נשואין דרבנן ומקילי בתרומה דאורייתא וכדאמרינן התם בפרק יוצא דופן אי אמרת בשלמא מופלא סמוך לאיש דרבנן אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן אלא דאורייתא כו' אבל הכא דאי מחי נעשה כותי גמור למפרע ולפי שזכין לאדם שלא בפניו והוא עצמו נוהג בגירותו ככל ישראל חזקה לא ימחה ונעשה ישראל גמור דבר תורה הילכך סומכין עליו ואפילו לד"ת כנ"ל אלא שעדיין קשה לי קצת אבל היאך הקשו אביי ורבא מקנס וכתובה וכי חמיר ממון טפי מאיסורי תורה וי"ל משום דלעולם אין מוציאין ממון אלא בראיה ברורה ותדע לך דעד אחד נאמן באיסורין ובממון אין פחות משנים, עכ"ל הרשב"א ז"ל:
מתניתין גדול שבא על הקטנה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כתובתה מאתים דבתוליה חוזרין וקטן שבא על הגדולה כתובתה מאתים דאין ביאתו ביאה ואינו מגיע לבתולים ולא בטל חינה. וכן מוכת עץ אע"פ שמשיר בתולים הואיל ולא נעשה בה מעשה באיש לא בטיל חינה, וחכמים אומרים כתובתה מנה דבטל חינה הואיל ונעשה בה מעשה גמור שהשירו בתולים. הרשב"א ז"ל:
ואפשר דלפי טעם זה דלא בטל חינה לדעת ר"מ אפילו פירש לה בהדיא בשעה שנשאה דאדעתא שהיא בתולה הוא כונסה כתובתה מאתים דשפיר מיקרייא בתולה כיון דלא בטיל חינה. אבל רש"י ז"ל כתב וז"ל כתובתה מאתים. ואם נשאו לאיש אחרי כן לא אבדו בכך את כתובתן אם נשאו סתם ולא פירש לה כלום ע"כ. ודע שרש"י ז"ל לא אזיל בהאי טעמא דבטל חינה כלום וכדכתבינן למי שכתב קמן בסיעתא דשמיא:

אלמנה גרושה. כלומר שנתאלמנה או שנתגרשה או שנתחלצה מן הנשואין כתובתן מנה אף על פי שנמצאו בתולות שלימות לפי שבטל חינה משעה שנכנסו לחופה כדמפרש בירושלמי ותמיה לי למה ליה דתנא חלוצה הא ודאי מכי נתאלמנה אין לה מנה ואפילו נחלצה פשיטא ואפשר לומר דשיטתא דמתניתין היא דמשום דנקט לה ברישא אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתן מאתים והתם רבותא נקט דאע"ג דנתאלמנה ואח"כ נתחלצה כתובתה מאתים כנ"ל. הרשב"א ז"ל. ורש"י ז"ל חזר וכתב זאת המשנה בתולה שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה וצריך לדייק דכבר פירש רש"י ז"ל כן במשנה דלעיל ולמה חזר ופירשה הכא ויש לי לומר דלתרוצי קושיית הרשב"א ז"ל כתב כן וגם כדי שיבא גם בכאן המשנה בלא זו אפילו זו וכדכתיבנא במשנה דלעיל וה"פ בתולה שהיא אלמנה וכו' פירוש דמיקרייא בתולה אף על גב שהיא אלמנה ומיקריא בתולה אע"ג שהיא גרושה ומיקריא בתולה אע"ג שהיא חלוצה ונפקא מינה דאם פירש להדיא דבחזקת בתולה הוא כונסה ונמצאת בעולה אין לה כתובה למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום ואפילו למ"ד כתובתה מנה אם פירשה היא דעדיין בתולה היא ונמצאת בתולה כתובתה מאתים וזהו שכתב רש"י ז"ל לבתר הכי כתובתה מנה. אם נשאת לאחר סתם כתובתה מנה דבחזקת בעולה קיימא משנכנסה לחופה, ע"כ:
ומיהו למאי דכתב הרשב"א ז"ל דטעמא משום דבטל חינן משעה שנכנסו לחופה לא מצינן למימר כן אבל רש"י ז"ל לא כתב כן אלא היינו טעמא דכתובתה מנה משום דבחזקת בעולה קיימא משנכנסה לחופה אלמא דאי פירשה לו להדיא דעדיין בתולה היא אדעתא דהכי נשאה ונמצא כדבריה דכתובתה מאתים ולהכי מיקריא בתולה ואי לא הוה קרינן לה בתולה אפילו פירשה להדיא דעדיין בתולה היא הוי לה כשאר האלמנות וכתובתה מנה, כנ"ל:

ובשיטה ישנה כתוב וז"ל בתולה אלמנה וכו'. כתובתן מנה. פי' אע"פ שנמצאו לה בתולים שהרי בחזקת בעולה כנסה. ובירושלמי אמרו בתולה מן הנשואין בטל חינה וזה הטעם אינו צריך כאן אבל צריך למאי דתניא בגמ' כנסה לחופה ולא נסתרה יש לה כתובה מנה. ע"כ. ומה שנ"ל כתבתי. עוד כתב רש"י ז"ל מן הנשואין. כגון שנכנסה לחופה ומת בעלה בחזקת שלא נבעלה פירוש דליכא עדים דמסהדי להדיא שלא נסתרה דאי הכי היינו ברייתא דלקמן וכיון שכן היכי אמרינן לקמן מאן דמתני לה אמתניתין אבל אברייתא לא אלא בתולה אלמנה מן הנשואין היינו כגון שנכנסה לחופה ומת בעלה דחזקת שלא נבעלה כנ"ל:
עוד כתב רש"י ז"ל ואין להם טענת בתולים. אין יכול להפסידה אותו מנה ולומר בחזקת בתולה נשאתיך והיה מקחי מקח טעות. פירוש דלאוסרה עליו כגון באשת כהן דליכא אלא חדא ספיקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו שפיר יש לה טענת בתולים. וכן כתבו התוס' לעיל בשמעתא דפתח פתוח גבי אבל בגליל מצי טעין דלאוסרה עליו אפילו מן הנשואין נמי יש לה טענת בתולים כיון שכנסה בחזקת בתולה כדמוכח לקמן דפריך ונחוש שמא תחתיו זנתה, ע"כ. הילכך להכי נמי נפקא מינה במאי דמיקריא בתולה, כנ"ל:

ותלמידי הר"י ז"ל כתבו וז"ל בתולה אלמנה וכו'. מן הנשואין כתובתן מנה מפרש בירושלמי הטעם שאף על פי שהיא בתולה כיון שנכנסה לחופה בטל חינה וכיון שאין להם כתובה אלא מנה אין להם טענת בתולים ואם לא ימצא לה בתולים לא תאסר עליו וכו' ולקמן גבי הא דפריך תלמודא וליחוש שמא תחתיו זנתה אכתוב שאר לשונו ז"ל וכתבו עוד דכי אמרינן דבתולה שהיא אלמנה כו' כתובתן מנה ה"מ שנשאה סתם שלא כתב לה הבעל כלום אבל כנסה בפירוש בחזקת שהיא בתולה ונמצאת בעולה אבדה כתובתה דאין לך מקח טעות גדול מזה. מפי מורי הרב נר"ו. עכ"ל תלמידי הר"ר יונה ז"ל:

בד"ה מטבילין כו' וכי פריך מאי קמ"ל המ"ל קמ"ל דיש כח כו' עכ"ל אבל בהך מלתא דלעיל שכתבו דעכו"ם אית ליה שליחות מדרבנן לא הוה אשמועי' מידי כיון דהאי עכו"ם אתי לכלל שליחות לא גרע מקטן דאית ליה שליחות מדרבנן מה"ט דאתי לכלל שליחות ובהא ודאי לא הוה אשמועינן מידי דמשנה שלמה היא בפ' מי שמת דזכין לקטן כמ"ש רש"י בפרק איזהו נשך וק"ל:

בא"ד ואית ליה ממון מן התורה כגון כו' עכ"ל ר"ל דע"כ גר קטן בכה"ג שנתגיירה אמו מעוברת איירי דהשתא אית ליה ממון מן התורה דאי לאו הכי ליכא לאשכוחי בגר קטן שיש לו ממון מן התורה ועיין בתוס' ר"פ בן סירר וק"ל:

איילונית דוכרניתא דלא ילדה. קראה זכר לפי שעיקר סימניה שהיא כזכר שאין לה דדים ומתקשה כו' וקולה עבה כאיש ואין לה שיפולי מעים כנשים כדאמרי' פרק הערל וק"ל:

תוס' בד"ה מטבילין אותו כו' גבי חצר משום יד איתרבאי כו'. נ"ב פירוש וקונה משום יד היכא שעומדת בצד חצרה ואז קונה אפי' בע"כ ואפילו היכא דליכא קנייה משום יד וכגון שאינה עומדת בצד חצירה מ"מ לא גרע משליחות וזוכה במציאה או כל מידי דאית לה זכות בגוה כו':

בד"ה מ"ד כותי בהפקירא ניחא ליה כו' ה"מ גבי עבד שאינו חושש כו'. נ"ב והא דקאמר והא קי"ל דעבדא כו' ה"ק והא קי"ל דעבדא בהפקירא ניחא ליה אליבא דר"מ ואף רבנן דפליגי עליה מודו הכא גבי כותי וק"ל:

בד"ה אביי כו' וקנס הוא דקניס ר"מ בממונם כו':

בגמרא אביי לא אמר כרבא. אף שמתני' דהכא מוקדמת הו"ל להקשות מתרוייהו:

גמ' שלא תהא קלה כו'. התוס' לעיל (כתובות דף י') בד"ה אר"נ מייתי מהאשה רבה דאיתא התם טעמא מאי תקינו לה רבנן שלא תהא קלה כו' דש"מ דרבנן היא [ניחא הכא דמשום שלא תהא קלה כו' הוצרכו לתקן מאתים] רק למה שהעלו לעיל כתובת בתולה דאורייתא ואלמנה הוא דתקינו לה רבנן שלא תהא קלה כו' א"כ הכא דלית לה כתובה מן הדין כמ"ש התוס' דגירות שלה מן התורה אינו גירות רק יש כח ביד חכמים לעקור כו' א"כ יהא די במנה משום שלא תהא קלה כו' כמו באלמנה מ"מ כיון דבתולה היא לא פלוג רבנן וק"ל:

ברש"י בד"ה הגדילו קטנים שנתגיירו ואפילו עם אביהן. דאל"כ מאי פריך ממתני' בסמוך. וקשה רבא דמקשה מאלו נערות כו' דלמא התם איירי בנתגיירה עם אביה וקנסה לאביה כדכתיב ונתן לאבי הנערה כו' ולאביה לא שייך דאכל בגיותי' כיון שגייר כשהוא גדול י"ל דז"א שכיון דגר הוא אינו יורש את בתו שנולדה לו בגיותו ואין לו זכיה בה וקנסה לעצמה:
בתד"ה מטבילין כו' אי נמי כיון דבהך זכייה כו' כישראל גמור כו' ואית ליה זכייה אפילו מדאורייתא רק מצד שהוא קטן ואף שיהיה ישראל ממש מ"מ אין לקטן זכייה רק מדרבנן ולספרים דגרסי זכייה מיהא אית ליה ולא גרסי מדרבנן א"ש (כו' בסמוך) [כדבסמוך] (א):

בא"ד ואית ליה ממון מן התורה ע"ש בגמרא:

תד"ה מטבילין. ונראה לר"י כו' מדרבנן כו'. בתור"ע לקמן פ"ד אות נ"ב הקשה דא"כ דליכא מה"ת גר קטן שהורתו ולידתו שלא בקדושה. ל"ל קרא שם למעוטי שאינה בסקילה תיפוק ליה דהיא בחזקת בעולה ע"ש. ול"נ כיון שנתגיירה אמה והיא מחזיקתה תחת השגחתה כדי שתתגייר משתגדיל לכן היא בחזקת משתמרת שלא נבעלה. ועי' בגמרא ס"פ ד' אחין. עי"ל דאתי למעוטי כגון שהושיבוה ע"פ חבית של יין ולא היה ריחה נודף קודם הזנות כדלעיל. וכמו שבדקו בנות יבש גלעד ביבמות (ס ב) אבל לא אישתמיט תנא לאשמעינן דתהני הך בדיקה לענין קנס ולענין כתובה שתהיה לה מאתים. ולעיל (ו ב) אמרינן רוב בקיאין הן ר"ל בהטיה. ועי' חגיגה (יד ב) תד"ה בתולה:

בא"ד כגון שירש את אמו. לכאורה קשה מאין פסיקא להו דיורש את אמו ד"ת כיון דהורתו שלא בקדושה. ונראה דחילייהו מהא דקי"ל ביבמות (צז ב) שני אחים תאומים והיתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה חייבין משום אשת אח ע"ש. וא"כ חזינן דיש להם קורבה מצד האם ולכן ה"ה דיורש את אמו מה"ת. והאחרונים לא הביאו ד"ז. ונ"פ דה"ה דפסול לעדות לאמו מה"ת. ועי' בשו"ע ח"מ סי' ל"ג בש"ך סק"ז. וכן אם בא עליה חייב סקילה משום בא על האם. אך ק"ל למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא א"כ הוא מחוסר מילה ואינו גר עד שימול ויטבול וכ"מ מתוס' יבמות (מז ב) ד"ה מטבילין דעדיין אינו גר עד שימול אח"כ. והרמב"ן בנ"י שם הביא ראיה מזה דבדיעבד טבל קודם שמל עלתה לו טבילה. וצ"ל דהתוס' ס"ל כאן כדעת הרא"ה שהביא שם הנ"י דכיון שהוא עתה בהיותו במעי אמו לאו בר מילה הוא הוי דינו כנקבה דסגי לה בטבילה לחודא. וכן יש לכוון דברי התוס' ביבמות שם:

תד"ה אבל. האומר תן גט זה לאשתי כו'. כצ"ל:

במשנה בתולה אלמנה גרושה וחלוצה כו'. עי' תוי"ט בשם הר"ן דחלוצה איידי דמתניתין קמא נקט. והר"ן מסיים ולאשמעינן דאע"ג דנתאלמנה ונחלצה מנה מיהא אית לה:

גמ' אמר ר"ה ג"ק מטבילין כו'. נ"ב אע"ג דלא מצו למימר ליה מה ראית להתגייר כו' [יבמות מ"ז א'] והא אמרינן נמי [שם קט:] רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים. היינו גדולים דטעמו איסורא קשין לישראל כספחת משא"כ בקטן ליכא למיחש מידי:

רש"י ד"ה על דעת ב"ד. ואמו כו'. נ"ב נראה דאורחא דמלתא נקט. וה"א בגוונא אחרינא. דאמו אינה מעלה ומורדת בענין זה:

גמ' שלא יהא חוטא נשכר. פ"ב דחלה מ"ז נדה דף ד ע"ב:

תוס' ד"ה לכי גדלה. וא"ת והלא כבר גדולה. עיין נדה מד ע"ב תוס' ד"ה שלשים יום:

גמרא אר"ה גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד כו' וזכין לאדם שלא בפניו.
דמה דקיי"ל אין שליחות לקטן, לא משום דקליש כחו דקטן, אלא משום דמעשה קטן אינו כלום והעשיה שעשה שליח לית ביה מששא, ומיהו זה דוקא במקום דצריך דעתו ועשייתו כגון בתרומה, דמאיזה טעם שהוא, או משום דדלמא רוצה לפטור במעוט או במרובה, או משום טעם אחר עכ"פ הדין מוסד דצריך לעשותו שליח אמרינן דקטן אין לו מעשה אבל היכא דא"צ דעתו שיעשה לשליח, גם לקטן יש שליחות.
(אאב"ה אמר לי אחי חביבי הרב רבי שלמה ני' שדברי הרמב"ם (ריש פרק ב' משלוחין) בטעם א"ש לקטן משום דקטן לאו בר דעת הוא מורה כדברי אבא מארי זצוק"ל אבל אמר לפקפק בדבריו מחצר דקטן, דקטן ל"ל חצר משום דחצר דגברא משום שליחות אתרבי והרי בחצר א"צ לא מחשבה ולא מעשה).
והתוס' לא נחתו לכך וכתבו לחלק בין תרומה לזה (בסוף ד"ה מטבילין) ואא"ל דטעמא בעו לאשמעינן מה דבתרומה צריך שיעשנו שליח דזה אינו ענין לכאן דהא זה ברור דגם גדול צריך שיעשנו שליח בתרומה ומה לנו בטעמא להכא, יהיה הטעם איזה שיהיה מ"מ כיון דצריך שיעשנו שליח ומעשה קטן אינו כלום מש"ה אין לו שליחות.
ולפי הגרסא שלפנינו בפרק א"נ דזכיה מדרבנן אית ליה, קשה איך משכחת גר קטן מדאורייתא וכתבו בתוס' דמשכחת לה במעוברת שנתגיירה דבנה א"צ טבילה והוה גר מה"ת, ואני תמה דנהי דעלתה לי' טבילה דאין זה חציצה משום דהיינו רביתיה, מ"מ גירות אין כאן דכיון דקיי"ל עובר לאו ירך אמו הוא וקיי"ל דקטן ל"ל זכיה מה"ת א"כ מאן משווי' לגר וד' יפקח עיני העורות, ובשעשועי עם בני יקיר לי הג"ר שלמה שי' בפלפולי דאורייתא.
(אאב"ה שרצה אחי ני' לומר דאפשר דכמו דהדין באין שליח לדבר עבירה דמ"מ אם המעשה מועיל בשביל אחד יועיל גם בשביל זה המשלח בעבירה לפירוש רש"י בב"מ בשותפין שגנבו ה"ה נמי בכל מילי דאמרינן אין שליחות כמו א"ש לנכרי דמ"מ אם במעשה זו עשה שליחות לנכרי ולישראל מתוך שמועיל לישראל מועיל נמי לנכרי וביקש גם ליישב בהקדמה זו קושיא אחת באיבעי' בנדרים אי כהני שלוחא דידן נינהו וקשה א"כ איך מקבלין קרבנות מן הנכרים הא א"ש לנכרי, ואמר ליישב עפ"י דברי התוס' קידושין (דף כג ע"ב) דשלוחי דרחמנא ודאי נינהו והאיבעיא רק אי הוי נמי שלוחא דידן ומש"ה מתוך שקיים שליחותו לגבי דרחמנא מועיל גם לגבי נכרי (להבנת בעל קצה"ח בדברי רש"י אין מעמד לדברי אחי הג' ני') וכתבתי דלדבריו י"ל גם הכא אף דא"ש לקטן מ"מ מגו דזוכית לעצמה לגירות זוכית נמי להעובר לגירות. (אאב"ה חד מן חכימיא דק"ק קאליש השיב על סברת אחי שי' מריש פ"ב דקדושין (דף מב א') ותסברא דהא שליחות הוא וקטנים לאו בני שליחות נינהו ומאי קושי' נימא מגו דנעשה הנשיא שליח לגדולים נעשה שליח נמי להקטנים, ואמר לו אחי ני' דל"ק ול"מ דהא התם הנשיא זכה לכל אחד מבני שבטו את חלקו, ובזוכה שני חפצים א' לזה וא' לזה לא קאמינא כ"א כגונא דרש"י דבחפץ א' יהי' שליח לזה ולזה):

גמרא דהא קיי"ל דעבד וודאי בהפקירא ניחא ליה.
אף דקיי"ל כרבנן דשחרור הוי זכות היינו בעבד שאינו חושש בהפקירא שמפקיע עצמו משעבוד אבל גבי נכרי שאינו משועבד ניחא ליה בהפקירא כ"כ תוס' ומ"מ לישנא דקיי"ל עבדא בהפקירא ניחא ליה קשה דהא באמת בעבד לא קיי"ל בהפקירא ניחא ליה.
ונראה לפמ"ש בגיטין (דף יד ע"א) דשמואל דאמר התם דבחוב הולך לאו כזכי ולשיטת ר"ת דהולך ותן הכל חד א"כ בעבד בתנו אמאי אם רצה לחזור לא יחזור אף דהוי כחוב דמסתמא עביד ליה נייח נפשי' כמ"ש הר"ן שם הא אפילו בחוב לא הוי כזכי לשמואל, היינו דשמואל אמר כן לפי ההלכה דקיי"ל שם ספ"א כר"ש הנשיא דהולך במתנה לאו כזכי ס"ל לשמואל דה"ה בחוב ומתני' בעבד י"ל כתנא די"א בברייתא דאפי' במתנה הולך כזכי, ואף דר"מ ס"ל שם דהולך לאו כזכי א"כ אמאי אמר ר"מ במתני' דבעבד יכול לחזור דהוי חוב דפסיל ליה מתרומה הא לר"מ בלא"ה יכול לחזור דהולך ותן לאו כזכי, וצ"ל דר"מ לדבריכם קאמר דאף לדידכו מ"מ לאו זכות הוא לעבד דפוסלו מתרומה, לפ"ז לא מצינו כלל סברת דעבדא בהפקירא ניחא ליה דאף דר"מ ס"ל דאפילו בעבד ישראל א"י לחזור מ"מ י"ל דהטעם דר"מ לשיטתו דהולך לאו כזכי אלא דהקשה לרבנן לדידכו דעכ"פ בעבד כהן דפוסלו מתרומה לאו זכות הוא לו, ולזה אמרינן הכא דקיי"ל דעבדא בהפקירא ניחא ליה היינו דקיי"ל כרב דבחוב לכ"ע הולך כזכי וא"כ בעבד דהוי כמו חוב וכמה דכתיבנא מוכרח דטעמא דר"מ בעבד ישראל דאינו יכול לחזור משום דבהפקירא ניחא ליה וראוי לומר דבנכרי דאינו מפקיע עצמו משיעבוד גם לרבנן בהפקירא ניחא ליה ומדוקדק לישנא דקיי"ל:

גמרא ה"מ גדול דטעם טעמא דאיסור' אבל קטן זכות היא לו.
ואף ר"מ מודה בזה ככתוב בתוס', מיהו ה"מ בגירות אבל בשחרור וודאי חובה הוא ואפילו רבנן מודי' בזה כיון דזכיית קטן מדרבנן א"כ כשיגדיל יהיה אסור בשפחה ובבת חורין ואין לך חוב גדול מזה ואי דא"כ יהיה דינו כחצי עבד דכופין את רבו ועושהו בן חורין דלמא שביק ליה ואזיל לעלמא דלא ימצאו ב"ד לכופו, וגירות שאני דבידו לגייר עצמו כשיגדיל. (אאב"ה נשאל אחי חביבי הג"ר שלמה ני' לאיזה צורך כתב אאמ"ו זצוק"ל זה הא משמעות התוס' (ד"ה מטבילין) דבגירות עקרו החכמים ד"ת ומותר בישראלית, והשיב בזה"ל באמת קשה על התוס' דהקשו איך מותר בישראלית דמאין להם זה דמותר בה, ואי דאי אמרת דאסור בישראלית א"כ אין לך חוב גדול מזה, הא י"ל כמ"ש אבא מארי זצוקללה"ה דלכשיגדיל ישוב ויטבול, וע"כ נלענ"ד די"ל דהתוספות אזלי בשיטת ר"ח והביאו בטור (יו"ד סימן רס"ח) דערבי מהול אין לו תקנה ולא מועיל הטפת דם ברית, ויען שבגר קטן ע"כ צריך ג"כ למולו ע"ד ב"ד ומטעם זכין וכדאיתא בהריטב"א א"כ מדאורייתא דאין לו זכיה לכשיגדיל בל יוכל לטהר לישא ישראלי' דיהי' כערבי מהול וע"כ הוכרחו לומר דמותר בישראלית, אבל אאמ"ו קדוש ד' נ"ע לא נחית בהכי ותפס דרך הפשוט די"ל דאסור בישראלית עד ישוב ויטבול ויטיף דם ברית.
ואשר הקשה לי רו"מ כבודו למאי צורך כתבו בתוס' דר"ה סבר כו' כח לעקור בקום ועשה, הא עליו בל"ז ליכא אסור דמדאורייתא דנכרי הוא אינו מוזהר על ישראלית, ומדרבנן דהוא גר הא גר מותר בישראלית ואין האיסור כ"א עליה ואצלה הוי שוא"ת דקרקע עולם היא, אי בעינא אמינא ליה דנ"ל להתוס' מאי דתפס ר"ה מטבילין ול"א מלין היינו משום דתפס דבר ששייך בין באיש בין באשה וא"כ תיקשי עדיין באשה מא"ל איך תנשא לישראל הא אצלו הוי קום ועשה, אך א"כ יפלו דברי הראשונים דיקשה שוב מנ"ל להתוס' להקשות, דהא מגיורת ליכא קושיא דלמא באמת אסורה לישראל עד שתטבול משתגדיל ומאיש דלא יועיל מה שימול כשיגדיל מ"מ בדידי' י"ל כקושיית מעלתו שי' כיון דהאיסור לגבי דידה הוה שוא"ת, אבל לקושטא דמלתא מה דהוה קרקע עולם מועיל לה רק לענין שתעבור ואל תהרג אבל לענין איסור הא כתיב ונכרתו הנפשות העושות והתורה עשתה גם שוא"ת דידה למעשה, עכ"ד אחי שי').
והתוס' כתבו דגם בשחרור זכות הוא לקטן ויראה לי דאזלי בשינויא ב' לעיל דזכיית קטן מה"ת אבל לגרסתינו בפרק א"נ דזכייתו דרבנן ודאי הוה חוב, ואפילו לרבנן, כנ"ל נכון בעזה"י:

אר"ה גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד וכו' עיי' יבמות פ' החולץ מ"ב ע"ב ולכאורה צ"ע לשיטת רש"י מבואר במקרא מלא דעכו"ם מל בנו קטן בע"כ כדכת' וכי יגור אתכם גר וגו' המול לו כל זכר וגו' וא"כ נהי דנימא ר"ה הכי מיירי בשאין אביו רוצה למולו מ"מ לקמן דקאמר בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דניחא להו במה דעביד אבוהן משמע מהאי טעמא הוא ומשו"ה יכולי' למחות כשיגדלו וקשה תיפוק לי' דמדאוריי' הוא ואינם יכולי' למחות כלל וצ"ע לכאורה:

והנלע"ד עפ"י מה שהקשו שם תוס' על פירש"י ל"ל קרא דבן שהוא איש אי אתה מל בע"כ ת"ל מיפ"ת דאסורה עד אחר כל המעשים ואינו טובלה בע"כ:

ונלע"ד דאין ענין מילה דומה לטבילה דמילה אינה צריכה דעת הנימול רק שיהי' כוונת המל לשם יהדות לאפוקי לשם ערבי' וגבעוני'. אלא כל שמלו להכניסו בברית ישראל. ונהי כשהנימול מעכב ואינו רוצה לכנוס לדת הרי דעתו מעכבת ומשו"ה אין אדם מל בן שהוא איש בע"כ מפני שדעתו מעכבת. אבל מ"מ בן קטן שאין לו דעה לעכב. אעפ"י שגם אין לו דעת לקבל עול מצות. מ"מ המילה מועלת להתיר אביו לאכול בפסחי' ולכשירצה להתיהד מרצונו יהי' המילה למפרע מילה מעלייתא ואינו צריך לחזור להטיף דם ברית. וכ"ז במילה משא"כ טבילה שעיקרה קבלת עול מצות דאפי' אי נאמר שאין ההוצעה מעכב וגם אין ב"ד של שלשה מעכב בדיעבד. מ"מ בעי טבילה שתהי' לשם מצוה שעל ידו יכנס תחת כנפי השכינה ובעי דעת הנטבל ג"כ והשתא מיפ"ת לא מוכח אלא שלא לטבול ע"כ אבל לא מוכח שלא ימול ע"כ הוצרך להשמיענו דבן איש אי אתה מל בע"כ משום שדעתו מעכבת במילה. והשתא דאשמעינן דבן איש אי אתה מל בע"כ משום שדעתו המעכבת במילה מגרע כחו. א"כ מדכתי' עבד איש אתה מל בע"כ ש"מ לא איכפת לן בדעתו של עבד כלל. א"כ ממילא ה"ה שטובלין אותו בע"כ לרשב"א כנ"ל ליישב קו' תוס'. ומיושב קו' הנ"ל דבקטן אעפ"י שאביו יכול למולו בע"כ מ"מ אינו יכול להטבילו לולי דניחא לי' במאי דעביד אבוהן ואם הגדיל יכול למחות:

והא"ש דקאמר ר"ה מטבילין אותו ולא הוזכר מילה וכבר כ' בשיטה מקובצת דאפשר דצערא דמילה חוב הוא אין הב"ד יכולי' למולו אלא דא"כ ק' מי מהיל לי' ומה יועיל טבילת ב"ד בלא מילה והא"ש שאבותיו מלוהו בע"כ מדין תורה ועכשיו אין אביו בא עמו וקמ"ל שהב"ד מטבילי' אותו על דעתם:

ואין רחוק בעיני לומר דכולי שמעתת' אזלא לרב ששת התם פ' החולץ דס"ל דאע"ג דשייכי במצות אפ"ה אין טובלי' לשחרר בע"כ לחייבו במצות יתירות. א"כ מכ"ש קטן אע"ג שכבר נכנס במצות מילה עדיין צריך דעתו להטבילו לשאר מצות. ואי לאו דזכות הוא לו וב"ד זכין שלא בפניו לא היו יכולי' בידם להטבילו. והשתא נמי כשהטבילוהו כשהגדיל יכול למחות. וכ"ז לרב ששת אבל למסקנת דר"פ התם דמשחררי' עבד בע"כ כיון שכבר נכנס למצות בשעת עבדות אע"ג דגם זה הי' בע"כ כמ"ש הרא"ש שם לדעת רש"י דטבילת עבדות היא בע"כ וממילא כיון שנכנס לקצת מצות מטבילי' אח"כ לשחרר בע"כ. א"כ אפשר כיון דגלי רחמנא דמל בן קטן בע"כ ונכנס למצות מילה מיהת שוב טובלי' אותו בע"כ לקבל גם כל שארי מצות ודלא כסברא הנ"ל דלא פליג רחמנא בין מצוה למצוה וכיון שנכנס למקצת יכנס לכולו. וא"כ שמה"ד יכולי' לטובלו תו לא צריכא לטעמא דזכות הוא לו וממילא כשהגדיל אינו יכול למחות ודלא כר' יוסף. ומיושב פסק הרי"ף דמייתי הא דר"ה ולא מייתי הא דר' יוסף ותמהו עליו עיי' רא"ש דשמעתי' ובר"ן בשם רמב"ן ולפי הנ"ל ניחא. ואע"ג דכ' הרא"ש בפ' החולץ דלרי"ף אין מלין עבד בע"כ לשם עבדות. וא"כ נ"ל דוקא שתחילת קבלת המצות הי' ברצונו שוב משחררי' אותו בע"כ כיון שכבר הסכים במקצת. משא"כ קטן שמילתו הי' בע"כ מאן לימא להטבילו ג"כ בע"כ ומה דגלי גלי. מ"מ כבר כ' יש"ש שם ביבמות סי' נון שיגע ולא מצא איהו רמז בהרי"ף דס"ל כן ושא"א לקיים זה הפסק כלל. אלא טבילת עבדות היא בע"כ ואח"כ טובלי' אותו לחירות בע"כ כיון שכבר שייך במצות. וא"כ ה"נ הכא. ויבואר עוד בסמוך אי"ה:

ע"ד ב"ד תמהו בתוס' הא אין זכי' לקטן ורבי' תמהו לתמיהתם הא מבואר ר"פ האיש מקדש מנשיא א' למטה דעכ"פ ע"י ב"ד שמעמיד להם אפטרופוס. ובנה"כ סי' ש"ה הרעיש העולם בזה ואני תמה על תמיהתם התם ב"ד של ישראל על קטני ישראל כי הם אבי' דיתמי דידהו. ואפשר שכן נוהג מה"ת בכל האומו' שהרי ב"נ נצטוו על הדיני'. ואולי בי דינא וערכא נכרי' הוה אבוה' דקטני' אומותם. אבל ב"ד של ישראל מי שם לשר ושופט על קטני או"ה בני נכרי'. וא"כ אפי' יש שליחות לקטן מ"מ אין שליחות לעכו"ם וקו' תוס' עצומה. עד שאני תמה על תוס' דפ' בן סורר ומורה דמייתו ראי' ממתן תורה ומאי ראי' מתמן התם ב"ד של ישראל דקודם מ"ת הכניסו קטני אומותם לברית מ"ת עמם ואין זה ראי' לב"ד של ישראל שיכניסו בני נכרי' לדתינו:

ואפי' לזה שתי' התוס' דטבילתו וזכותו בא כאחד זה התי' אינו מועיל אלא לזכיות של עצמו או מדרבנן דאית לי' לקטן זכי' מדרבנן או לאידך תי' התוס' אפי' מה"ת אבל אי אין לו לקטן זכי' לעצמו כלל רק משום ב"ד לא שייך לומר דטבילתו ויהודתו וזכיותו ע"י ב"ד בא כאחד דז"א דמי הכניס הב"ד לכך להיות אפוטרופוס לבן נכרי להביא תחת רשותם ע"י טבילתם אותו והבן ס' זו:

ובלאה"נ דברי תוס' דסנהדרי' צ"ע מה הרוויחו במה שחדשו דמעשה בגופו יש לו זכי' מה"ת והוה מילה וטבילה מה"ת הרי עכ"פ צריכי' ליישב א"כ אמאי יכול למחות. והוצרכו לומר דעכ"פ קבלת הגירות בלב א"א עד שיגדל ויקבל עול מלכות שמים. והיינו שלא ימחה כמ"ש תוס' שם בביאור. וא"כ לדברי תוס' ע"כ מיום הטבילה עד שיגדיל קבלו הב"ד בעבורו ובשליחותו מדרבנן והרי הוא גר מדרבנן עד שיגדיל ונעשה גר דאורייתא. ובקטנותו עכ"פ צריכי' לומר יש כח ביד חכמי' לעקור דבר מה"ת אפי' בקום ועשה כשבא על אשה לא פסלה מן הכהונה ואם שחט ואחרי' רואי' אותו אוכלי' משחיטתו וכמ"ש הראשונים בכ"ז וא"כ מה הרוויחו תוס' התם בסברתם. ויש לדחוק כיון דעכ"פ מזמן גדלות ואילך הוא גר מה"ת. לא חשו למה שיעשו בקטנותו. דבלאה"נ נשמרי' ממנו שהרי יראים שמא ימחה לכשיגדל ויהי' שחיטתו נבילה למפרע וכדומה כל כיוצא בזה וצ"ע:

והנה מסקנת תוס' דשמעתי' כגי' דקטן אי' לי' זכי' מה"ת והיינו בדבר שהוא זכות גמור אבל אם יש בו קצת חוב לא ומשמע דבזה גרע כח ומזה שפט הט"ז בי"ד סי' ש"ה דאין לב"ד זכות לפדות בכור יתום משום דאית בי' קצת חוב דניחא לי' למיעבד מצוה בעצמו כשיגדיל דזה הוא איבעי' בתורם משלו על של חבירו אי מצי למימר מצוה דילי' הוא. ונהי התם קי"ל תרומתו תרומה ולא חיישי' למצוה. התם בגדול ומשום דרובו זכות ומיעוטו חוב אבל בקטן בעי' שיהי' כולו זכות אלו דבריו ז"ל:

ובנה"כ שם הקשה א"כ איך מטבילין גר קטן נימא בעינא למיעבד מצוה בעצמו לגייר עצמו בגדלותי' אע"כ למאי דקי"ל דתרומתו תרומה בתורם משלו על של חבירו. אך הך סברא דבעי' למיעבד מצוה אינו סברא כלל ואפי' חוב קצת לא הוי. ולדברי הנה"כ האלו צריכין לומר אע"ג דלא איפשט האיבעי' בדוכתי'. מ"מ איפשט' הכא מדברי ר"ה. וצ"ע א"כ מאי פריך מקמ"ל הא טובא קמ"ל דלא נימא דניחא לי' למיעבד מצוה בעצמו. אע"כ הכא בגר לא שייך זה. לא מיבעי' למסקנא דנכרי דטעם טעם איסורא בהפקירא ניחא לי' א"כ הוא עצמו יחוש אם יגדיל בגיות ויטעם טעם אי' תו לא ירצה להתגייר. אלא אפי' להס"ד דלא אסיק הך סברא מ"מ לא שייך לומר דהוה בעי למיעבד המצוה בעצמו דימחה שעה א' ויחזור ויגייר עצמו בגדלותו נמצא לא הפסידוהו כלום ממצותו ולק"מ קו' נקודת הכ' הנ"ל ואי משום מילה הא ר"ה לא הזכיר כלום ממילה ומכ"ש לפמ"ש לעיל שאבותיו מלוהו ע"כ מדין תורה ולא מיירי ר"ה אלא מטבילה וקבלת מצות ומזה לא הפסידוהו כלום:

ובדברי' אלו נ"ל דיקדוק דמייתי ש"ס סיפא דמתני' דאין חבין לאדם אלא בפניו והוא שפת יתר ועיי' שנדחק בש"מ. ונ"ל עפ"י מ"ש רמב"ם פ"ד מזכי' ומתנה הלכה ב' המזכה לחברו במתנה וכו' המקבל ידו על העליונה אם רצה וכו' שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבי' לאדם אלא בפניו וזכות הוא שתנתן לו מתנה אם ירצה אבל אם לא ירצה אין נותני' לו מתנה בע"כ עכ"ל מבואר מדבריו שיכול למחות במתנה שזכה זה בעבורו הוא מטעם אין חבין שאם הרשות ביד המקבל ה"ל זכי' אבל אם הוא מוכרח ה"ל חוב. והא"ש דבעי' להקשות מאי קמ"ל תנינא זכין לאדם שלא בפניו והו"מ לשנוי' דקמ"ל דלא לימא בעי למיעבד מצוה בעצמו בגדלותו. לכן מייתי סיפא ואין חבי' לאדם אלא בפניו. נמצא מוכרח מזה שהי' הרשות בידו למחות אם ירצה א"כ ממילא עדיין הדבר בידו לעשות המצוה בעצמו ולא הפסידוהו כלום וזכות גמור הוא לו ומאי קמ"ל:

ובזה י"ל מה שהקשיתי לעיל מה הרוויחו תוס' בסנהדרין דהא עכ"פ עדיין צ"ל דעקרו דבר מן התורה בקטנותו עד שיגדיל ולא ימחה דאז הא דנעשה גר מה"ת. ולפמ"ש ניחא דלשני תי' תוס' לעולם ק' כנ"ל הא הוי חוב לו לתי' א' הפסידוהו שלעולם ולדורי דורות יהי' הוא ובניו גרים מדרבנן בעקירת דבר מה"ת. ואלו הניחוהו לגייר עצמו בגדלותו הי' גר מה"ת. ולתי' ב' נמי דיש לו זכי' מה"ת מ"מ הפסידוהו דלא עביד מצוה בעצמו כקו' הנה"כ. וצריכי' לדחוק כמ"ש דהרי לא הפסידוהו שיכול למחות. וזה לא ניחא לתוס' דהתם עיין לשון רמב"ן דמייתי ה"ה פ"ד מזכי' הלכה ב' ויבואר לקמן אי"ה. אבל לשיטתם דהתם א"ש דלכשיגדיל ולא ימחה נעשה גר דאורייתא ממילא והוא עצמו עושה מצות הגירות במה שאינו מוחה שהוא כמו קבלת מצות ועול מלכות שמים ע"ש וק"ל:

נכרי בהפקירא ניחא לי' וכו' מה שמקשי מה הפסידוהו הא אם יהי' ניחא לי' בהפקירא לימחה וליזל לכשיגדיל לק"מ למעיין ומבין בדברי רמב"ן שבה"ה פ"ד מזכי' הלכה ב' הנ"ל וק"ל. אך הא קשיא לי לר"פ דפ' החולץ מ"ב הנ"ל דעבד נמכר בע"כ לע"כ ושוב טובלי' אותו שנית לבן בע"כ. וא"כ מה הפסידוהו. הרי יכולי' אבותיו למוכרו לעבד והקונה ישחררנו והכל בע"כ. וכיון דלא הפסידוהו לא שייך לומר חוב הוא לו כמ"ש תוס' גיטין א' ע"ב ד"ה בגיטי נשים בשם הירושלמי ע"ש. ולפמ"ש לעיל דלר"פ כשם שיכול למול בנו בע"כ ה"נ יכולי' הב"ד להטבילו בע"כ אח"כ כיון דשייך כבר במצות מילה מיהת א"כ אתי' ש"ס הכא לרב ששת התם ולק"מ דאפי' אם ימכרנו לעבד אינו יכול לשחרר בע"כ והוה ס"ד אמינא דנכרי בהפקירא ניחא לי':

ומיושב היטב דברי הש"ס דהא ודאי עבדא בהפקירא ניחא לי'. וכ' שיטה מקובצת דש"ס משני דר"ה קמ"ל לר"מ דלרבנן לית להו עבדא בהפקירא נ"ל ולהתוס' גם רבנן מודו הכא ומ"מ שפת יתר הוא. ולהנ"ל ניחא דאכתי ק' מה הפסידוהו הא יכול למכרו לעבד ונהי שאינו יכול לשחררו בע"כ. מ"מ אח"כ יהי' לו השיחרור לטובה ולזכות להפטר מעבדות. ע"כ מסיים הש"ס דלר"מ מיהת עבדא בהפקירא נ"ל ונ"ל יותר להיות עבד מלקבל עליו עול מצות והוי חוב קמ"ל דבקטן לא שייך זה:

הגדילו יכולי' למחות צל"ע כיון דהגירות מיתלי תלי וקאי במחאתו של זה וה"ל ממש כתנאי ע"מ שירצה אבא דקיי"ל שלא ימחה הוא. ואמרי' בגיטין כ"ו ע"א דלמ"ד תולה בדעת אחרים אין ברירה לא יכול להתנות כן וא"כ הכא דתלי בהמחאתו של הקטן כשיגדיל. וא"כ אפי' כשלא ימחה אינו גר ע"י טבילת ב"ד דהא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה. ואפי' אם נאמר דר' יוסף ס"ל יש ברירה בתולה בדעת אחרי' ולר"ה אה"נ אינו יכול למחות ז"א דהא כתבתי לעיל כל שאינו יכול למחות איננו זכות אלא חובה כמ"ש רמב"ם פ"ד מזכי' ומתנה הנ"ל. ולפי הנ"ל א"ש דלהלכתא קיי"ל כרב פפא דפ' החולץ דב"ד מטבילי' אותו מדאורייתא ולא משום זכי' כלל ואיננו יכול למחות באמת וזה ראי' ברורה להרי"ף:

וכעין זה נ"ל קו' הפלאה זצ"ל לס"ד דקיי"ל עובר לאו ירך אמו והמזכה לעובר לא קנה איך משכחת גר קטן מה"ת ולהנ"ל י"ל תוס' לא הוצרכו לדחוק ולומר דמיירי במעוברת וכמ"ד ירך אמו אלא לסוגי' דשמעתי' דאתי' כרב ששת. אבל למאי דקיי"ל כר"פ משכחת שפיר גר קטן מה"ת:

בהלכות מילה והנה בטור י"ד סי' רס"ח מייתי דברי כה"ג דחשו"ק אין מגיירי' אותם מפני שאין להם דעת להתנות עמהם. אבל קטן נמול ע"ד אבותיו. ותמה הטור מ"ט פסק דלא כר"ה וב"י נדחק. ונוראות נפלאתי שהרב כה"ג מייתי הא דרב הונא בסוף בעובדא דיוסף בן פרנך ממזר אנסיב לי' עצה לישא שפחה בגיותה ולמול הולדות ואח"כ ישחררם בטבילה בפני ב"ד דאר"ה גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד. ואין צריך להתנות עליו דעבד משתחרר בע"כ כיון שכבר הי' מחויב במצות בעבדותו. א"כ הרי קמן דמייתי הא דר"ה ופסקו. אבל האמת יורה דרכו בשנדקדק דכה"ג מתחיל בלשון גירות חשו"ק אין מגיירין ומסיים בלשון מילה נמול ע"ד אבותיו אבל הענין דס"ל האב מל בנו בע"כ אבל לא להכניסו לטבילה בע"כ ואע"ג דהטבילה כיון שהוא מעשה בגופו יכול לזכות בעצמו כדעת דר"פ בן סורר ומורה. מ"מ התנאי בקבלת מצות א"א לקבל בלי דעתו ומה תועלת בגירות. ע"כ דקדק וקאמר חשו"ק אין מגיירי' היינו להתנות עליו ולהטבילו. אבל נימול דייקא ע"ד אבותיו דוקא. ואי תקשי הא דרב הונא נימא ר"ה ס"ל דב"ד זוכי' בעבורו בענין תנאי קבלת מצות. וכל שהוא משום זכי' יכול למחות וס"ל לר"ה יש ברירה. אבל אנן קיי"ל בדאורייתא אין ברירה וא"א לנו לקבל חשו"ק. נהי דלהטבילו היינו יכולי' מ"מ כיון שא"א להתנות עליו מה יועיל הטבילה. אמנם בעובדא דיוסף בן פרנך שייך כבר במצות כשהי' עבד ואינו צריך להתנות עליו. וא"כ מטבילין אותו ע"ד ב"ד כדר"ה דהטבילה שהיא מעשה בגופו הוי זכי' לעצמו ואינו יכול למחות ולא תלי' בברירה. ותנאי הקבלה אינו צריך כלל וא"ש דברי כה"ג ז"ל:

גמ' א"ר הונא כו' מטבילין כו'. ולא ידעתי אמאי נקט טבילה טפי ממילה דלכאורה במילה איכא רבותא טפי דמלין אותו על דעת ב"ד אע"ג דהשתא חוב הוא לו דאית ליה צערא אפ"ה איכא אומדנא דזכות הוא לו להכניסו תחת כנפי השכינה דלקושטא דמילתא ע"כ דמלין אותו ג"כ על דעת בית דין ואפשר דנקט טבילה דפסיקא מילתא טפי דשייך בין באיש בין באשה וק"ל:

בתוספת בד"ה מטבילין אותו וא"ת היכי הוי גר מדרבנן ושרינן ליה בבת ישראל וקדושיו קדושין וי"ל דיש כח ביד חכמים לעקור וכו' עכ"ל. והא דפשיטא להו דקדושיו קדושין אע"ג דלכאורה רש"י נשמר מזה וכתב במימרא דרב הונא דהיינו לענין דמגעו ביין כשר דהוי מילתא דרבנן מ"מ מסוגיא דשמעתין מוכח דקדושיו קדושין מדקתני מתני' דכתובתה מאתים אלמא דשרינן לה להנשא לישראל וה"ה איפכא ואע"ג דבגמרא מוקי לה לכי גדלה. וא"כ מצינן למימר דלכי גדלה ולא מיחתה חוזרין ומטבילין אותה לשם גירות וכ"ש בגר דבלא"ה אין לו קדושין כשהוא קטן. מ"מ ממאי דאותיב אביי משמע דאיירי שפיר מתניתין אף כשהיא קטנה ומאי דמשנינן נמי לכי גדלה היינו דלא יהבינן לה כתובה אם נתאלמנה או נתגרשה אלא לכי גדלה מ"מ העיקר נשואין אפילו כשהיא קטנה כדקס"ד דאביי ואף על גב דמוקמינן למתניתין בגר עו"ג שנתגיירו בניו ובנותיו עמו היינו לדחיה בעלמא דלא ליהוי סייעתא לרב הונא אבל השתא דאיתא לרב הונא איירי מתני' בכל גווני ועוד דבגר שנתגיירו בניו עמו לשיטת התוספות עכשיו נמי לא הוי אלא מדרבנן דאביו אין לו זכיה בגופו אלא בתורת שליחות ומוכח מיהא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כדפרישית כנ"ל. אלא דקשיא לי לפ"ז מ"ש בתוספות וכי פריך מאי קמ"ל הוי מצי לשנויי דקמ"ל דיש כח ביד החכמים וכו' ולמאי דפרישית אין מקום לקושייתם דהא השתא נמי לא שמעינן הא מילתא מעיקר מימרא דרב הונא דהא איכא למימר דרב הונא לא איירי אלא לענין שמגעו ביין כשר אלא משקלא וטריא דשמעתין שמעינן דקדושיו קדושין ומותר בבת ישראל כדפרישית וא"כ שפיר מקשינן אדרב הונא מאי קמ"ל וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וי"ל דקסבר כמ"ד יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה עכ"ל. כבר כתבו התוס' ביבמות דהיינו דוקא היכא שיש סברא וה"נ כיון דאמדינן דעתיה דקטן וקטנה דודאי ניחא להו בדת ישראל הוצרכו נמי לתקן נשואין לקטנה כי היכי דתקנו לקטנה בת ישראל כדי שיהא בעלה משמרה ואע"ג דקדושי קטנה ישראלית אינה אלא מדרבנן אפ"ה הוי עקירת דבר מן התורה דשרינן לה לישראל אע"ג דעכשיו עכו"ם היא. ואע"ג דבגר קטן לא הוצרכו לתקנה זו דבלא"ה אין קדושין ונשואין לקטן עד שיגדיל ואז יכול לטבול כדינו טבילה אחרת אפ"ה כיון שהוצרכו לתקן בקטנה שטבילת קטנות מהני ה"ה בגר קטן שאין לחלק ביניהם משא"כ לענין הגדילו יכולין למחות לא רצו לתקן לעקור דבר מן התורה כיון שאין להם שום סברא בזה כיון שעומד וצווח דחוב הוא לו כנ"ל בשיטת התוספות ועדיין צ"ע. מיהו בפ' האיש מקדש כתבתי דנהי דזכיית הקטן ע"י אחר מדרבנן מ"מ ע"י ב"ד הוי מדאורייתא כדמייתי התם מקרא דנשיא א' למטה ע"ש בחידושינו:

בא"ד ואית ליה ממון מן התורה כגון שירש את אמו עכ"ל. לפי מה דמשמע מדבריהם כאן דלא משכחת ליה ממון אחר מן התורה א"ש דאין אתה צריך לחזור אם יש לו יורשין דאמו אינה יורשתו שכבר מתה אלא אפילו למ"ש התוספות בפרק בן סורר דאית ליה נמי ממון מן התורה שכר פעולה אפ"ה א"ש דאין אתה צריך לחזור אם יש לו יורשין דאע"ג דבפ' יש נוחלין סוף דף קי"ד כתבו התוספות דלר"י ולר"ת אמו של גר יורשת את בנה נראה שכתבו כן לרבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהודה אבל תנא דמתני' דיש נוחלין סובר דאמו אינה יורשת בנה כלל אפילו בגר והכי הלכתא כנ"ל הסוגיא דהתם ומאי שיש עוד לדקדק אין להאריך כאן ודו"ק:

קונטרס אחרון
מלשון התוספות העליתי דאף לפי' ר"י ור"ת בפרק יש נוחלין דאם הגר יורשת בנה היינו דווקא לר"ש בן יהודה שם אבל לרבנן אפילו בגר שאין לו יורשי אב אין אם יורשתו דאל"כ תיקשי הא דאמרינן גר קטן בידוע שאין לו יורשין:

בגמרא אביי לא אמר כרבא וכו' יש לדקדק דבלא"ה אטו מי לא ניחא ליה לאביי לאותבי' ממתניתין דהכא שנשנית מקמי ההיא דאלו נערות ואפשר משום דבההיא דהכא פשיטא דאיכא לאוקמי לכי גדלה דאע"ג דמשמע ליה דאפילו נשאת כשהיא קטנה מ"מ לא ניתנה כתובה לגבות מחיים וא"כ סתמא דמלתא שאינה נוטלת כתובתה אלא לכשתגדל אבל בההיא דאלו נערות סתמא דמילתא משמע שנותנין לה הקנס מיד כמו בשאר נערות אע"ג שעדיין לא נהגה מנהג יהודית כנ"ל וק"ל:

גמרא אמר רב הונא גר קטן וכו. לכאורה קשה מאי קמ"ל הא אמרינן ביבמות דף י' ע"ב תניא רשב"י אומר הגיורת פחותה מבת ג' שנים כשרה לכהונה שנאמר וכל הטף בנשים וכו'. ורבנן לעבדים ולשפחות. הרי דמצינו גירות דזכות הוא לו בין לר"ש דהוא גירות ממש בין לרבנן עכ"פ גירות לעבדות. ותו דאיתא שם רב הונא רמי כל אשה היודעת איש וכו' מכלל דבטף בין ידעו בין לא ידעו ומאי קושיא הא לרב הונא הכי ס"ל דזכות הוא הואיל ולא טעים טעמיה דאיסורא. א"כ יש לומר דטף שידעו גריעא טפי מגדולים דכיון דטעים טעמיה דאיסורא אין חבין לו שלא בפניו משא"כ בגדולה דמתגיירת מדעתה ושפיר הוצרך קרא לומר כל אשה היודעת איש הרוגו וכ"ש טף שידעו כיון דאי אפשר להתגייר והדר קמ"ל קרא דטף שלא ידעו מגיירין אותם על דעת ב"ד. והא דמשמע הכא בקטן לעולם הוי דינא כאלו לא טעים טעמיה דאיסורא יבואר לקמן בס"ד. מיהו בהא הוי אפשר לומר לפמ"ש התוס' גבי עבד זכות הוא לו לרבנן שנפטר מן השיעבוד. א"כ יש לומר דכיון דבזה שגייר אותם ניצולין מן מיתה ודאי זכות אף לר"מ. מ"מ קשה לפמ"ש התוספות ד"ה מטבילין וכו' ונראה לר"י דהכא נמי דזכין מדרבנן והרי התם דרשו מקראי כנ"ל. ונראה דיש לומר דהא דקאמר התם החיו לכם היינו שיגדלו אותם בין ישראל עד שעת גדלות ואז יגיירו אותם ומ"מ הוא בחזקת שימור לר"ש כיון דיתנהגו בין ישראל במנהג יהדות. והא דמסייע ממתניתין הגיורת והשבויה וכו' משום דלשון נתגיירו משמע גירות גמור. שוב מצאתי בתוס' ר"פ בן סורר שהביאו ראיה מדר"ש דגר קטן הוי מן התורה. ונראה דלא ניחא להו כמ"ש דמדקאמר בקידושין לר"ש דס"ל שנזרעו בתולים בישראל. משמע דבעינן דוקא נתגיירו בקטנותם. וכן משמע מלשון התוס' בר"פ בן סורר שהביאו ראיה מדר"ש דוקא ולא מרבנן דס"ל לעבדים ולשפחות משום דיש לומר שיקיימו אותם עד שיהיו ראוים לגירות ואז יגיירו אותם לעבדים ולשפחות. תו קשיא לי דהא איתא בשבת דף קל"ה ע"ב לקח שפחה וולדה עמה זהו מקנת כסף שנימול לאחד. הרי דיכולין למולו לשם עבדות מדאורייתא וצ"ל דלשם עבדות שאני. ולפ"ז תמיהני מה שכתב הב"י בי"ד סימן רס"ח דבה"ג פסק דלא כרב הונא ואפ"ה פסק דעבד קטן יכולין לגיירו. ולפמ"ש גמרא מפורשת היא במקנת כסף שנימול לאחד וצ"ל בדוחק הב"י לשיטתו שם שחולק על הטור וס"ל דבה"ג פוסק כרב הונא. אלא דס"ל כפירש"י דרב הונא מיירי במביאתו אמו להתגייר דניחא ליה במה דעביד אמו וכיון דבשבת שם קאמר לקח שפחה וולדה עמה יש לומר דהיינו מרצון אמו. ולכאורה היה נראה דהב"י מפרש דברי בה"ג בעבד קטן שיוכל להטבילו על דעת ב"ד היינו במטבילו לשם שחרור דלא כמ"ש הב"ח שם. וכן משמע מלשונו שכתב דכיון שרשות רבו עליו הרי הוא כגר קטן שמטבילין אותו ע"פ אבותיו. אלא דלפ"ז קשיא לי יותר דהא גמרא מפורשת בגיטין דף י"ב לרבנן דר' מאיר דזכות לעבד שיצא לחירות. וא"כ פשיטא כיון דזכות הוא לו דמטבילין אותו על דעת ב"ד ואין צריך לדעת אבותיו. ולאחר העיון נראה דבטבלה לשם עבדות תליא בפלוגתת רש"י והרי"ף ז"ל בפרק החולץ דף מ"ז דלרש"י ז"ל מודים רשב"א ורבנן שיכול לכוף אפילו עבד גדול להטבילו לשם עבדות אע"פ שלא קבל עליו. ופליגי לענין שיחרור דרשב"א ס"ל דאע"ג שלא קיבל עליו כופה ומטבילה לשם שפחות וחוזר ומטבילה לשם שיחרור ומותר בה מיד. ולרבנן אינו מטבילה לשם שיחרור אלא א"כ קיבל עליו. א"כ כיון דיכול לכוף עבד גדול בע"כ כ"ש דיכול לטבול עבד קטן כיון דלא בעינן דעתו. ולפ"ז נראה דמתורץ נמי קושיות תוס' בר"פ בן סורר כנ"ל מר"ש דקאמר החיו לכם לנשים דיש לומר דס"ל כרשב"א ולא גרע מיפת תואר גדולה דכופה ומטבילה לשם עבדות וחוזר ומטבילה לשם שיחרור כ"ש בקטנה. א"כ יש לומר דהחיו לכם לנשים היינו נמי כה"ג (וכ"ש דמתורץ בזה מה שהקשינו לעיל דמאי קמ"ל רב הונא דזכות הוא לו הא מוכח מדר"ש ולפמ"ש אתי שפיר דאפילו אי ס"ל כרבנן דרשב"א דאינו יכול לחזור ולטבול בע"כ לשם שיחרור מ"מ כיון דיכול להטבילו לשם עבדות בע"כ מן התורה א"כ יש לומר דשיחרור ודאי זכות הוא לו כרבנן דר' מאיר דזכות הוא לעבד וכו' כמ"ש התוס' ד"ה מהו דתימא) ואף לשיטת הרי"ף שם דפליגי רשב"א ורבנן גם כן בטובל לשם עבדות מ"מ יש לומר דר"ש ס"ל כרשב"א דיכול להטביל אפילו גדול בע"כ. ולפ"ז אין ראיה נמי מברייתא דשבת דלקח שפחה וולדה עמה דיש לומר דאתיא כרשב"א דיכול לכוף אפילו עבד גדול אבל קטן יש לומר דאינו זכות כשמטבילו לשם עבדות ושפיר הוצרך הב"י לפרש דברי בה"ג משום דרשות רבו ראשון עליו הוי כמטבילו ע"פ אבותיו. ואין להקשות לפ"ז הא דקאמר לימא מסייע ליה וכו' והדר פריך על רב יוסף דאמר שיכולין למחות ממתניתין ומריש פרק אלו נערות ולא משני דמיירי בכה"ג שקנה אותה מנכרי וטבלה לשם עבדות וחזר וטבלה לשם גירות דזה מהני אפילו בע"כ לרש"י ז"ל אליבא דכ"ע ולהרי"ף לרשב"א ואין יכולים למחות לחזור לגיותם יש לומר דכיון דנקיט במתניתין הגיורת ושפחה שנתגיירו או שנשתחררו משמע דהגיורת לאו ע"י שיחרור כנ"ל דא"כ היינו שפחה. ועיין מה שכתבתי לקמן עוד מזה בדברי התוס'. ודוק:

שם מטבילין אותו וכו' בספר פני יהושע דיקדק דאמאי לא נקיט מילה דהוי רבותא טפי דאית ליה צערא. ולענ"ד נראה דבאמת מילה לא פסיקא ליה דהוי זכות לו משום צערא אלא דלא נ"מ דכיון דקי"ל בגר דמילא ואח"כ טבילה א"כ אפילו הוי המילה חוב לא יהא אלא שנימול בגויות שלא לשם יהדות. ואף דקי"ל צריך להטיף דם ברית יש לומר דהכא שאני שנימול לשם מצוה ואפילו נימא דאפילו בגדול שנימול בע"כ לשם מצוה ואח"כ נתגייר ג"כ צריך להטיף דם ברית מ"מ כיון שנימול כבר זכות הוא לו הטפת דם ברית בשעת המילה דליכא ביה צערא כולי האי ושפיר הוי גר. וכן נראה דמן הראיות שכתבו התוס' מהך דר"ש ומשעת מתן תורה שהיה בהן כמה יונקי שדים. מכלם אין ראיה למילה שהרי כבר נמולים במצרים כדכתיב כי מולים העם וגו' דכבר קיבל מצוה זו אברהם לו ולזרעו אחריו. וק"ל:

תוס ד"ה מטבילין וכו' משכחת לגר קטן מן התורה במעוברת וכו' לכאורה קשה דאכתי למ"ד עובר לאו ירך אמו דאמר ביבמות דף ע"ח דטבילה דידיה על ידי אמו כיון דהוי רבותא לא הוי חציצה ואמאי הא מן התורה אין זכות לעובר וזה קשה אפילו לפמ"ש התוס' בסוף דבריהם ובפרק בן סורר דיש זכות לקטן מ"מ הא קי"ל המזכה לעובר לא קנה ורב הונא גופא ס"ל בבבא בתרא דף קמ"ב המזכה לעובר אף לכשתלד לא קנה וכיון דאמרינן לקמן דף מ"ד ובכמה דוכתי דילפינן מקראי לענין הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ש"מ דיש זכות לעובר מן התורה. (ואין לתמוה הא דקאמר בנה אין צריך טבילה הא בעינן מילה ואחר כך טבילה. זה אינו כיון דלאו בר מילה הוא בשעת עיבור הוי ליה כגר שנחתך ערלתו דלא בעינן מילה ודי בטבילה לחוד) ותו קשה לפמ"ש הרא"ש בפרק החולץ והתוס' ר"פ בן סורר ראיה מכמה יונקי שדים שהיו בשעת מתן תורה וס"ל לדוחק שהוצרכו לגייר אח"כ אכתי קשה דמסתמא היו בהן כמה מעוברות ולמ"ד עובר לאו ירך אמו האיך נתגיירו בשעת מתן תורה. ויותר קשה על ר' יוחנן דס"ל ביבמות דף ע"ח דעובר לאו ירך אמו הוא. וס"ל נמי בב"ב דף קמ"ב ע"ב המזכה לעובר לא קנה וא"ת משנתינו וכו' ומשמע שם להדיא אפילו לכשתלד לא קנה. ותו קשה לר' יוחנן דאמר בגיטין דף כ"ג ע"ב אם היתה עוברה זכתה לו הא ר' יוחנן ס"ל המזכה לעובר לא קנה וכן מצאתי קושיא זו בלחם משנה פ"ז מהלכות עבדים. מיהו זה יש לדחות דיש לומר דהתם משמיה דרבי קאמר וכן צ"ל למסקנא שם דקסבר רבי עובר ירך אמו ולר' יוחנן לא ס"ל הכי. מיהו קושיא ראשונה קשה דאיך משכחת לר"י הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ואיך נתגיירו העוברות בשעת מתן תורה. וכן קשה להלכתא לפמ"ש הראב"ד וכן פירש הכסף משנה דברי הרמב"ם שם דקי"ל עובר לאו ירך אמו וקי"ל המזכה לעובר לא קנה כדאיתא בח"מ סימן ר"י. ומכל הלין קושין היה נראה דמוכרחים דברי התוס' דריש פרק סורר דזכות דגירות שאני שזוכה בעצמו ע"ש. ולפ"ז הוי אפשר לדחוקי דגם בעובר כן:

אמנם אחר העיון נלענ"ד ליישב עפ"י מ"ש התוס' בקידושין דף ס"ג ד"ה וידים וכו' וה"ה דה"מ לשנויי שאני קונמות וכו' ומבואר מדבריהם דקונמות הואיל וקדושת הגוף הוא מפקיעין מידי שעבוד ה"נ חל על דבר שלא בא לעולם כמו שהארכנו בזה לקמן דף נ"ט בס"ד ובספר פני יהושע שם בקידושין הביא ראיה לדבריהם מדמשמע בכל הש"ס דיכול להקדיש עובר במעי אמו קדושת הגוף אע"ג דלא בא לעולם. א"כ כיון דאמר שם דשיחרור נמי מפקיע מידי שיעבוד ה"נ חל על דבר שלא בא לעולם וכיון דהטעם דהמזכה לעובר לא קנה הוא מטעם דבר שלא בא לעולם. א"כ יש לומר בגירות ושיחרור דהוא קדושת הגוף מהני אפילו בעובר אע"ג דהוי דבר שלא בא לעולם דלא גרע ממקדיש עובר במעי בהמה דחל עליו הקדושה מיד כדאיתא ר"פ כיצד מערימין על הבכור וע"כ צ"ל דקדוש מיד במעי אמו דאל"ה איך מפקיע קדושת הבכורה אפילו בא ביחד הא קאמר שם דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין וחל קדושת הבכורה א"כ ה"נ חל הגירות מיד ולכך מועיל הטבילה במעי אמו וכ"ש שמועיל בקטן דכבר בא לעולם וחל הגירות מיד והא דיכול למחות היינו משום קבלת מצות כמ"ש התוס' בר"פ בן סורר שם. ואין להקשות דהא אמרינן בתמורה דף ח' דבר פדא מוקי הא דכיצד מערימין על הבכור בקדושת דמים א"כ ה"ל דבר שבא לעולם דהא קדושת דמים אין מפקיעין מידי שעבוד נ"ל דלק"מ דהא במכירה ודאי דקי"ל דלא מהני בדבר שלא בא לעולם ואפ"ה מצינו מכירה בעובר כדאיתא במציעא דף ק' המחליף וכו' זה אומר משלקחה ילדה הרי דקונה עובר אף שלא בא לעולם. ודוחק לומר דקונה אגב מכירת הפרה דהא קי"ל בקני את וחמור דקנה מחצה. א"כ הוא הדין בדבר שלב"ל עם דבר שבא לעולם כדאיתא בח"מ סימן ר"ג וסימן ר"ט ולמה קנה את העובר. ע"כ היה נלענ"ד דכל ענין שאמרו בעובר דהוי דבר שלא בא לעולם היינו דוקא לענין קדושת הגוף דלא חזי עד שבא לעולם. אבל לענין מכירה וקדושת דמים כיון דחזי העובר לאכילה במעי אמו אם ישחוט את הפרה ואפילו בטריפה וטמאה חזי לנכרים בר דמים הוא ושייך בו מכירה וקדושת דמים במעי אמו. אך בטוש"ע י"ד סימן ש"כ ס"ו ובח"מ סימן ר"ט איתא דאינו יכול למכור עובר שבמעי פרה והוא מדברי התוס' בבכורות אלא אם מוכר פרה לעוברה. וכן כתב בתרומת הדשן סימן ר"ע דאי אפשר למכור העובר אלא במוכר פרה לעובר. ואור זרוע שכתב דמהני מכירת העובר ס"ל כרשב"ם דמהני בדבר שלא בא לעולם לכשתלד ע"ש. והוא תמוה דלכשתלד כבר קדמו קדושת בכורה ואפילו ביחד אמרינן בתמורה דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין וחל קדושת בכורה. ודוק:

ונלע"ד פשוט דס"ל לאור זרוע דמכירה וכיוצא בו שיכול לאכול העובר לא שייך ביה כלל דבר שלא בא לעולם ודברי תוס' לא הבנתי. ותו מ"ש למכור פרה לעוברה לא הבנתי דלמ"ד עובר לאו ירך אמו והוא כבר נגמר במעי אמו איך שייך שימכור פרה לעוברה דזה שייך באילן לפירות שיוצא אח"כ מגופו. וכן למכור את הפרה לולדות שנתעברה אח"כ. אבל זה העובר כבר נגמר ובריה בפני עצמו למ"ד עובר לאו ירך אמו ואיך שייך שימכור פרה לעוברה וכן קשה בש"ע ח"מ סימן ר"ט שכתב ג"כ בעובר שימכור פרה לעוברה. מיהו בזה אפשר לומר דכשהוא מוכר העובר באופן שלא ישחוט האם ויהיה בתוכה עד שיולד ונהי דמהני בעובר שראוי לאכילה כמו שהוא השתא מ"מ מה שיגדל אחר כך ס"ל דלא דמי לפירי לאחר חנטה דהפרי מעצמו גדל אבל זה גדולו מן הבהמה ואי אפשר למכור זה החלק שגדל אח"כ אלא א"כ ימכור פרה לעוברה ויועיל לזה החלק שגדל אח"כ ג"כ. אך בדברי תוס' וש"ע י"ד שם שכתבו כן לענין הפקעת קדושת בכור אי אפשר לפרש כן דכיון שיש לנכרי חלק בו בזה שגדל כבר פטור מן הבכורה וצ"ל דס"ל לתוס' דכיון שמוכר באופן שיהיה בתוך אמו עד שיולד לא שייך בו מכירה כלל. וכמו שכתב הסמ"ע בסימן ר"י הואיל והוא מכוסה. וקשה מהא דחל עליו קדושת דמים לבר פדא וצריך לחלק משום דס"ל עובר ירך אמו והרי הוא כמקדיש לדמים אחד מרגליים. ובאמת איכא פלוגתא בהא נמי דלר' יוחנן א"א להקדישו קדושת דמים כיון דס"ל עובר לאו ירך אמו. מ"מ דעת הא"ז נראה כמ"ש דמסוגיא דשם לא משמע הכי דאיכא פלוגתא אחריתא לבר פדא ור' יוחנן ודברי תרומת הדשן צע"ג ואין להקשות על דברינו דהא אמרינן בקידושין שם דרבי ס"ל אדם מקנה דשלב"ל מדקאמר בלוקח עבד על מנת לשחררו וכו'. ולפמ"ש דילמא שיחרור שאני יש לומר דבאמת המ"ל הכי כמ"ש התוס' אליבא דר"ע. ועוד כתבנו בזה ישוב נכון לקמן דף נ"ט. ועיין בחידושינו לקידושין דף ס"ב שהארכנו בזה בישוב דעת הרמב"ם דיוכל האב לקדש מה שתלד אשתו מטעם הנ"ל. ודוק:

שם הני מילי גדול וכו'. לכאורה צ"ע דהא קי"ל דקטנה שיודעת טעם ביאה היא כגדולה לענין יחוד וכיוצא בו. ואיך פסיק ותני דקטן לא טעים טעמיה דאיסורא ואם באמת מיירי דוקא בקטן דלא טעים טעמיה דאיסורא הוי ליה לפרש. ונראה דקטן שהגיע לכלל שנים שיכול להיות זוכה בעצמו בזה בודאי מהני דעתו כשרוצה אלא דרב הונא קאמר דאפילו קטן שלא הגיע לכלל דעת לזכות בעצמו הב"ד מזכין לו ואז בודאי אינו יודע טעם ביאה כדמשמע בגיטין דף ס"ה ע"ש ועיין בחידושינו בגיטין שם דמזה הטעם שאין יודעת טעם ביאה אינה מתקדשת למיאון שהוא בזמן שיכול להיות זוכה בעצמו וק"ל:

תוס' ד"ה אבל קטן וכו' אי נמי איירי אפילו בעבד קטן וכו'. משמע מדבריהם דלא קיבל ר"מ דברי רבנן שם ועיין מ"ש הטעם בחידושינו בגיטין בס"ד ומדבריהם אלו משמע דליתא לסברת ב"י שכתב בסימן רס"ח דעבד קטן הואיל ורשות רבו עליו הויה ליה כגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דניחא להו מה דעביד אבהון. וה"נ ניחא ליה מה דעביד רבו דא"כ כי היכי דקאמר הכא דלא מסייע לרב הונא דאפילו נימא דחוב הוא לו משום דניחא ליה בהפקירא אפ"ה ניחא ליה במה דעביד אביו. ה"נ בעבד כהן קטן לר"מ אע"ג דחוב הוא לו נימא דניחא ליה במה דעביד רבו. ודוחק לחלק בין חוב זה דתרומה לשאר חוב. ואין לומר כיון דהקטן יכול למחות אח"כ א"כ שפיר קאמר דיכול האדון לחזור דאמרינן נמי דניחא ליה נמי בחזרה דרבו והוי ליה כמחאה דקטן עצמו זה אינו דא"כ נימא נמי בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דיכול אבהון לחזור אחר כך מטעם זה וזה לא מצינו. ונראה דהטעם בזה משום דהמחאה צריך להיות בגדלות דוקא כדקאמר הגדילו יכולים למחות וכמ"ש הריטב"א אבל כבר כתבנו דאין דברי הב"י מוכרחים. ופרשנו לעיל דברי בה"ג דס"ל דיוכל להטביל לעבד קטן לשחרור משום דקיימא לן כרבנן דר"מ דזכות הוא לו ודוק:

שם אמר רב יוסף אם הגדילו וכו'. פירש"י אפילו עם אבהון וכו' נראה דהוכרח לומר כן דאל"כ לא מקשי אביי ורבא כלום והטעם הוא כיון דאין הזכות הוא אלא ע"י ב"ד או על ידי אבהון יכולין למחות אח"כ. אך לפמ"ש לעיל דקטן שהגיע לכלל שנים שיכול לזכות בעצמו אין צריך לזכות ב"ד ומטבילין אותו מדעתו אפילו טעים טעמיה דאיסורא יש להסתפק אם גם בזה יוכל למחות כיון דמרצונו זכה בעצמו יש לומר דהוי ליה כמו שנתנו לו מתנה וזכה בה שאין יכול לחזור משהגדיל ואף דקאמר כיון שהגדילה שעה אחת וכו' משמע דכשהגיע גדלות גמור אז יכולה למחות אפילו ראינו שנהגה מנהג יהדות לאחר שהגיעה לעונת הפעוטות. היינו משום שעיקר הגירות היה בקטנות גמור על דעת ב"ד. אבל כשהגירות הוא לאחר שהגיע לכלל שנים דיכול לזכות בעצמו תו לא יוכל לחזור בו. מיהו מסתימת הפוסקים משמע דלעולם יוכל לחזור בו. ונראה דמוכח מהא דמקשי אביי מגיורת פחותה מבת ג' שנים דכתובתה מאתים ואי ס"ד הגדילו וכו' והא קי"ל דאין מתקדשת למיאון עד שהגיעה לכלל שנים שיוכל לזכות בעצמה כמימרא דרבא בגיטין דף ס"ה ואמרינן ביבמות דף מ"ה ע"ב מי לא טבלה לנדתה. והכי קי"ל בי"ד סימן רס"ח דטבילה לנדתה הוי ליה גירות וכיון דאמר רבא תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים בין גדולה בין קטנה וא"כ מסתמא טבלה לנדתה כשהגיעה לכלל שנים שיכולה לזכות בעצמה דהיינו קודם הנשואין והוי ליה טבילה זה כטבילת עיקר גירות ואפ"ה מקשי דתחזור בה ואזלא ואכלה בגיותה. ודוחק לומר דאביי לית ליה הנך מימרא דרבא דהלכות פסוקות הן ותו דמאי מקשי רבא מ"ט לא אמר כאביי אלא ודאי לא שנא. ודוק:

שם יהבינן לה כתובה וכו' משמע דהוי סבר דיהבינן לה בקטנותה. וקשה דהא ע"כ גיורת קטנה שנשאת היינו דמתקדשת למיאון ורב ס"ל לקמן דף ק' ע"ב דאפילו קטנה יוצאה בגט אין לה כתובה וקשה ממתניתין וצ"ל דגם המקשה ידע דמיירי בגדלות אלא שלא נהגה מנהג יהדות כמ"ש תוס' לקמן בד"ה לכי גדלה וק"ל:

שם כתובה היינו טעמא וכו'. אע"ג דהאי טעמא לא שייך בנתאלמנה כמ"ש התוס' לקמן דף מ' ע"ב. ואפילו בגרושה ראוי להיות כתובתה מנה דתו לא תהא קלה בעיניו להוציאה כמו באלמנה. וצ"ל כיון דכבר הוצרכו לתקן כתובה לא חלקו משאר נשים. וכה"ג כתבו התוס' דף מ' ע"ב ע"ש:

בגמ' מטבילין אותו ע"ד ב"ד כו' והקשה בש"מ ובס' פ"י וס' הפלאה דאיך מלין אותו הא מילה אית לי' צערא ולא הוי זכות ואפשר לא הי' רוצה הצער ותירצו דמאי בכך דהמילה אינו זכות והוי באמת כגוי שהוא מהול דנעשה גר בטבילה לחוד והטבילה הוא שפיר זכות ולכך מהני ע"ש:

ויש להקשות לשיטת ר"ת הובא בטור י"ד ריש ס' רס"ח דנכרי שנימול בגייותו שוב אין לו תקנה כלל להתגייר דאין גר עד שימול ויטבול ורק לזרעו מהני אבל הוא אין לו תקנה ע"ש. וא"כ קשה קושייתם כיון דהמילה אינה זכות א"כ הוי נימול בגיותו וא"כ שוב אין לו תקנה ולא מהני הטבילה אח"כ ממילא. ונראה לישב דהנה כבר הבאתי (לעיל) דברי הרשב"א ז"ל שכתב דהכא כיון דהוא זכות באמת לעשותו ישראל לא בעינן כלל דעתו אף שהוא אינו רוצה מ"מ הוי זכות רק דאעפ"כ אי אמרינן דבהפקירא ניחא לי' לא מהני משום דאף דהוא זכות מ"מ אין אנו יכולין לכופו לזכות כיון שמוחה ואינו רוצה ע"ש. ולכאורה יש להקשות למאי דקי"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אף שאם הי' יודע הי' מתיאש מ"מ עכשיו דלא ידע לא מהני ע"ש וא"כ ממילא הכא בקטן כיון דבאמת הוא זכות אף דניחא לי' בהפקירא רק דאמרינן כיון שאינו רוצה אין יכולין לכופו וא"כ כיון דהוא קטן ממילא אף שאם הי' יודע לא הי' רוצה מ"מ עכשיו שאינו יודע ואינו מוחה ואין אנו יודעין שאינו רוצה הוי יאוש שלא מדעת ולא מהני ולא הוי מחאה וכיון דהוא באמת זכות אף שאינו רוצה כמ"ש הרשב"א ז"ל רק מחמת שמוחה וא"כ כיון שאינו יודע ואינו מוחה הוי יאוש שלא מדעת כנ"ל ושפיר יכולין לזכות אף דניחא לי' בהפקירא. ונראה לישב לפי מה שהקשה בש"מ אמאי הוי כישראל למה לא חיישינן שמא ימחה כשיגדל ויהי' נכרי למפרע כיון דהגדילו יכולין למחות ותירץ כיון דאמרינן דקטן דלא טעים איסורא מסתמא ניחא לי' הגירות א"כ מסתמא בודאי לא ימחה כיון דניחא לי' ע"ש בש"מ וא"כ לפ"ז א"ש דאי נימא דבאמת בהפקירא ניחא לי' רק משום שאין אנו יודעין עכשיו שאינו רוצה הוי יאוש שמדעת ז"א דע"ז שייך שפיר החשש הנ"ל שמא ימחה כשיגדל כקושית הש"מ הנ"ל כיון דבאמת אינו רוצה רק שעכשיו לא ידעינן וחיישינן שפיר שמא ימחה כנ"ל וא"ש:

ולפ"ז מיושב שפיר קושיתם דאיך מלין אותו הא אית לי' צערא עכשיו ולא הי' רוצה אם הי' לו דעת ולמ"ש א"ש כיון דבאמת אמרינן דקטן דלא טעם איסורא ניחא לי' להתגייר רק דעכשיו שיש לו צער לא הי' רוצה א"כ ע"ז שפיר הוי יאוש שלא מדעת כמ"ש כיון דבאמת הוא זכות ואי"ל כמ"ש דניחוש שמא ימחה כשיגדיל דז"א דאח"כ ודאי לא ימחה דבאמת ניחא לי' כו' רק עכשיו דאית לי' צער ועכשיו שפיר הוי יאוש שלא מדעת וא"ש:

אמנם יש להקשות לשטת ר"ת ז"ל הנ"ל דבנימול בנכרותו אין לו תקנה. והנה התוס' ד"ה מטבילין הקשו איך יכולין לזכות לו הא זכי' מטעם שליחות ואין שליחות לנכרי ותירצו דכיון דבזכי' זו נעשה ישראל מהני הזכי' כמו דאמרינן גיטו וידה באין כא' ע"ש בש"מ. ותירוץ הזה הוא העיקר והוא מוכרח דלתירוץ הא' דהוא מדרבנן ומשום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה קשה דאנן קי"ל דאין כח ביד חכמים כו' ע"ש ואעפ"כ קי"ל כר"ה בגר קטן וע"כ כתירוץ הב' דבקטן הוא מדאורייתא הזכי' ובנכרי הכא ג"כ אית לי' זכי' מדאורייתא משום דבזכי' זו נעשה ישראל ע"ש. והנה קי"ל דגר שמל ולא טבל לא הוי גר כלל והוא נכרי גמור וכן טבל ולא מל וא"כ אף אי נימא כתירוץ הב' שתירצו בש"מ דגם מילה הוא זכות אף דאית לי' צערא ע"ש מ"מ קשה כיון דבאותו המילה עדיין אינו נעשה ישראל כיון דלא טבל ואינו נעשה בר שליחות בזכי' זו א"כ ממילא לא מהני המילה אף דהוא זכות כיון דאין שליחות לנכרי דלא שייך גיטו וידה כו' וכיון דלא מהני הזכי' לענין המילה ממילא הוי נימל בנכרותו ושוב אין לו תקנה ולא מהני כלל הטבילה אח"כ דהוי טבל ולא מל וכן גם אם בהיפך אם טבל קודם המילה ג"כ קשה כנ"ל כיון דע"י הטבילה עדיין אינו נעשה בר שליחות ממילא לא מהני הזכי' ולא מהני הטבילה והוי אח"כ מל ולא טבל ולא מהני כנ"ל ושוב אין לו תקנה:

ונראה לישב דהנה בס' פ"י הקשה מי דחקו לתוס' לומר דגם לענין קדושין וכל הדברים הוי כישראל והוצרכו לומר דיש כח ביד חכמים כו' או דהוא דאורייתא כו' ולמה לא פירשו בפשיטות כדברי רש"י ז"ל דדוקא לענין מגעו ביין כשר דהוא ג"כ רק דרבנן אבל לענין מילי דאורייתא באמת לא מהני ע"ש ותירץ דמשמע הכא דלענין כל הדברים הוי גר ע"ש ועוד כתבו המפ' אף דהיכא דיש צורך וודאי כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה והכא ג"כ הוי צורך לגייר לעשותו ישראל כמ"ש תוס' אהא דמקבלין גרים בזה"ז אך הא אעפ"כ אין צורך לעשותו ישראל גמור לענין מילי דאורייתא ולעקור הדאורייתא לא הי' להם לעשותו גר רק לענין מילי דרבנן לענין מגע ביין כו' ולכך הוצרכו התוס' לתרץ דאית לי' זכי' מדאורייתא והוי כמו גיטו וידה כו':

והנה לכאורה י"ל לפי מאי שהקשה בי"ד ה' פדיון בכור גבי אין האב בפנינו והקשה שם בט"ז ובנקודת הכסף אהא דגר קטן דלמה אמרינן דהוא לו זכות הא נימא דניחא לי' למיעבד מצוה בעצמו ורוצה לגייר בעצמו כמו בתרומה ולא הוי זכות כלל ותירצו וכן שאר מפ' דכיון דזכי' מטעם שליחות ושלוחו של אדם כמותו א"כ הוי כקיים המצוה בעצמו כיון דהמה שלוחי' והוא כאלו עשה ג"כ בעצמו ולכך הוי שפיר זכותו ע"ש. וא"כ לפ"ז לכאורה אי מדאורייתא אינו בר שליחות דאין שליחות לנכרי ולקטן רק מדרבנן נימא לענין מגע ביין דעשו אותו בר שליחות ולמ"ש ז"א דכיון דאינו בר שליחות מדאורייתא א"כ לא הוי זכות כלל כקושית הט"ז דניחא לי' לעשות המצוה בעצמו שיהי' גר מדאורייתא דלא שייך תירוצו כיון דשלוחו כמותו הוי כעושה בעצמו דז"א כיון דאינו בר שליחות מדאורייתא א"כ רוצה לעשות המצוה דאורייתא וא"כ כיון שאינו זכות כלל ממילא אף מדרבנן לא הוי גר אף דהוי בר שליחות מ"מ כיון שאינו זכות לא מהני וממילא אף לענין מגע ביין לא הוי גר וא"כ נראה דשפיר הוי גר מדאורייתא כדברי המפ' דכיון דיש צורך ממילא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ואי"ל כתירוצם דאין כאן צורך לעקור דהי' להם לעשות רק לענין מילי דרבנן ולמ"ש ז"א דאם יעשו אותו גר רק מדרבנן ממילא גם מדרבנן לא יהי' גר כמ"ש דלא הוי זכות וא"כ שפיר הוי צורך שיהי' גר גם מדאורייתא ושפיר יש כח בידם לעקורוהוי גר מדאורייתא ולמה הוצרכו התוס' לטעם דגיטו וידה כו' כקושית מפ' הנ"ל:

אמנם ז"א דאעפ"כ הוי שפיר זכות גם אם הוא רק דרבנן דאם רוצה לעשות בעצמו המצוה שיהי' גר מדאורייתא א"כ גם עכשיו יכול לעשות בעצמו כשיגדיל דאח"כ כשיגדיל יכול לטבול לשם גירות וממילא עושה בעצמו דמדאורייתא כיון שלא הי' מהני הגירות הראשון בקטנותו דאינו בר שליחות ממילא מהני עכשיו הטבילה מדאורייתא ועושה בעצמו המצוה דאורייתא וגם הדרבנן עשה בעצמו דמדרבנן הי' שפיר בר שליחות ושלוחו כמותו ועשה ג"כ בעצמו וא"כ ממילא אף הוא גר מדרבנן שפיר הוי זכות וא"כ לא הוי גר רק מדרבנן דאין כאן צורך כנ"ל ואין כח לעקור ולכך הוצרכו תוס' לטעמא דגיטו וידה כו' כנ"ל:

ולפ"ז מיושב שפיר דברי ר"ת ז"ל הנ"ל מ"ש דלא שייך גיטו וידה דהוי נימול בגיותו כנ"ל. ולמ"ש א"ש דלשיטת ר"ת ז"ל הנ"ל שפיר י"ל דכיון דהוא צורך יש כח ביד חכמים לעקור כנ"ל ואי"ל דלא הוי צורך דהי' להם לעשות רק מדרבנן ז"א כמ"ש דא"כ לא הוי זכות כלל ואי"ל דיכול אח"כ לטבול ויהי' גר מדאורייתא ז"א לשיטת ר"ת ז"ל דכיון דכשנתגייר בקטנותו לא הי' גר מדאורייתא וא"כ נימול כשהי' נכרי מדאורייתא ושוב אין לו תקנה מדאורייתא וממילא לא הי' מהני אח"כ הטבילה ג"כ ואינו נעשה גר כלל מדאורייתא גם עכשיו וממילא אינו זכות דניחא לי' לעשות בעצמו וא"כ אם יהי' רק גר מדרבנן לא יהי' גר כלל וא"כ שפיר יש צורך ויש כח ביד חכמים לעקור כו' וממילא הוי גר מדאורייתא גם עכשיו ואין אנו צריכין כלל לטעמא דגיטו וידה כנ"ל וא"ש:

ולפ"ז אפשר לישב דברי הרי"ף ז"ל שלא הביא הך דר"י דהגדילו יכולין למחות ותמהו עליו הראשונים ז"ל ע"ש. והנה הפ"י הקשה למה לא נימא דעקרו ותקנו החכמים ג"כ שלא יוכל למחות כשיגדיל ותירץ דזה אין צורך כנ"ל רק עכשיו הוא צורך ע"ש והנה הש"מ [הקשה] איך סמכינן עליו לענין שחיטה ושאר דברים ניחוש שמא ימחה ותירץ דהרוב אינם מוחים כיון שהוא זכות ולכך לענין ממון פריך שפיר דלא מהני הרוב ע"ש. והקשו המפ' דגם לענין שחיטה נימא סמוך מיעוטא לחזקה דבהמה בחיי' כו' ויהי' אסור ע"ש וא"כ לפ"ז לכאורה שפיר י"ל דאינו יכול למחות כלל כשיגדיל דגם לענין זה תקנו חכמים ואי"ל כדברי, הפ"י דלענין זה אין צורך דז"א דיש צורך דאם יוכל למחות גם עכשיו לא מהני כנ"ל. אך באמת ר"י סבר שם גבי יבמה דאין מחזקינן מאיסור לאיסור ע"ש וחזקת שאינו זבוח לא שייך לענין שחיטת נכרי לפי טעם הרמב"ם משום וקרא לך ואכלת מזבחו ע"ש ולכך שפיר אין צורך וסבר דהגדילו יכולין למחות אבל למאי דקי"ל כרבה שם גבי יבמה ממילא הוי חזקה והוא צורך ואינו יכול למחות כנ"ל וא"ש:

שם רש"י ד"ה ע"ד ב"ד אם אין לו אב ואמו הביאתו להתגייר. והוא תמוה דאין זה ענין להא דע"ד ב"ד רק אגר קטן הוי לי' לרש"י ז"ל לפרושי הכי ובאמת נ"ב צ"ל גר קטן כו' ע"ש אך בב"י י"ד ס' רס"ח וכן בשיטה מקובצת כאן העתיקו דברי רש"י ז"ל אהא דע"ד ב"ד ע"ש והוא תמוה:

ונראה לישב דהנה בש"מ כתב דלכך כתב רש"י ז"ל אם אין לו אב ולא פירש דיש לו אב רק שאינו מגייר עצמו דא"כ בכה"ג באמת לא הי' מהני דכמו דאמרינן לקמן דאף דעבדא בהפקירא ניחא לי' מ"מ בגר שנתגיירו בניו עמו אמרינן דניחא לי' במה דעביד אבוה ממילא גם כאן בהיפך אף דזכות הוא לו בקטן דלא טעים טעמא דאיסורא מ"מ כיון שהאב קיים ולא נתגייר ניחא לי' במה דעביד אבוה שלא להתגייר ולכך פירש"י ז"ל שאין לו אב ע"ש. והנה הש"מ כתב דהא דאמרינן ניחא לי במה דעביד אבוה אין הכונה דלכך הוא זכות לו ז"א באמת הזכות הוא לו בהיפך כיון דעבדא בהפקירא ניחא רק דאמרינן דהי' בוש מאביו אף שלא ניחא לי' באמת והי' מגייר עצמו ג"כ ע"ש. ויש להקשות דהנה התוס' כתבו הטעם דזכין לאדם שלא בפניו הוא משום דאנן סהדי דאילו הי' כאן הי' עושה אותו שליח ע"ש ולכאורה קשה למאי דקי"ל ב"מ פ' א"מ כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כגון שלא ידע כלל שנפל ממנו ואם הי' יודע שנפל ודאי הי' מתיאש כיון שאין בו סימן לא הוי יאוש כיון שעכשיו אינו יודע וכן גבי תרומה אף שאם הי' יודע הי' עושה אותו שליח מ"מ הוי יאוש שלא מדעת כיון שעכשיו לא ידע ע"ש. וא"כ קשה אמאי זכין לאדם שלא בפניו משום דאי הוי ידע הי' עושה אותו שליח הא מ"מ כיון שעכשיו לא ידע הוי לי' יאוש שלא מדעת ולא מהני דאינו נעשה שליח כלל וכן בקטן קשה ג"כ איך זכין לקטן הא אמרינן התם יתמי דלאו בני מחילה נינהו הוי ג"כ יאוש שלא מדעת אף דאם הי' גדול הי' הוא מתיאש מ"מ עכשיו הוא קטן ואינו בר דעת ולא מהני ע"ש וא"כ ממילא איך יכולין לזכות לקטן משום דאם הי' גדול הי' עושהו שליח הא לא מהני כנ"ל. אך באמת זה לא קשה למ"ש שם הש"מ דדוקא התם ביאוש כיון שאין זה רצונו באמת להתייאש רק דאעפ"כ הי' מתיאש כיון שאין בו סימן אף שבאמת אין זה טובה לו ואינו רוצה ולכך כיון שאינו יודע שנפל ממנו ואינו מתיאש לא הוי יאוש ולא אמרינן דכיון דאולי הי' יודע הי' מייאש הוי גם עכשיו כאילו יודע זה לא אמרינן כיון שבאמת. אין רצונו כך רק שהי' עושה כן וממילא כשאינו עושה כן לא מהני אבל גבי זכות כיון דהדבר הזה הוא רצונו באמת ממילא אף שאינו יודע הוי כאילו יודע ועשאו שליח כיון שזה דעתו באמת:

אמנם לפ"ז עדיין קשה הכא דאמרינן אף דעבדא בהפקירא ניחא לי' והוא לו זכות שלא להתגייר מ"מ ניחא לי' במה דעביד אבוה וכמ"ש הש"מ דאף דבאמת אינו זכות מ"מ הי' עושה כן שהי' בוש מאביו וא"כ קשה כנ"ל דהוי יאוש שלא מדעת כיון שבאמת אין זה רצונו דבהפקירא ניחא לי' רק שאעפ"כ הי' עושה כן א"כ הוי יאוש שלא מדעת כנ"ל דג"כ הי' מתיאש אם הי' יודע רק משום שאין זה רצונו ודעתו רק שאעפ"כ הי' מיאש לא מהני עכשיו כשאינו יודע וממילא גם הכא איך אמרינן ניחא לי' במה דעביד אבו' למ"ש הש"מ כנ"ל:

אך נראה לישב דהנה הרשב"א ז"ל פ"ק דקדושין גבי עבד כתב דהא דבעינן דעת הזוכה ואם הוא דבר שאינו רוצה אינן יכולין לזכות לו שלא בפניו היינו דוקא בדבר שאינו זכות גמור כגון מתנה שבאמת אינו זכות דאדרבה שמ' יחי' כו' רק מחמת שהמקבל רוצה הוא זכות ולכך כשהוא דבר שלא ירצה אין יכולין לזכות לו אבל בדבר שהוא באמת זכות כגון שחרור לעשותו ישראל אף שאינו רוצה מ"מ הוא זכות ויכול הרב לזכות לו שלא בפניו והקשה הוא ז"ל בעצמו מהכא דמאי אמרינן מ"ד עבדא בהפקירא ניחא לי' מאי בכך הא כיון שבאמת הוא זכות כו' יכולין לזכות לו ותירץ דבשלמא התם גבי עבד שיכול לשחררו בע"כ רק שלא בפניו תלוי אם הוא זכות או לא וכיון שהוא זכות באמת מהני אף שאינו רוצה מ"מ הא אינו צריך דעתו דיכול לשחררו בע"כ אבל הכא גבי גירות כיון דרוצה בהפקירא אף שהוא זכות באמת מ"מ כיוןשאינו רוצה אין אנו יכולין לכופו לגייר בע"כ אף שהוא זכות באמת ע"ש היטב:

וא"כ לפ"ז מיושב מ"ש דכיון דאמרינן דניחא לי' במה דעביד אבוה שהי' בוש ממנו והי' עושה כן וא"כ לא קשה כנ"ל דהוי יאוש שלא מדעת כיון שאינו זכות דניחא לי' בהפקירא רק שהי' עושה כן כמ"ש דז"א דבאמת הוא זכות אף דניחא לי' בהפקירא כמ"ש הרשב"א ז"ל רק אם לא הי' רוצה לא היינו יכולין לכופו אף שהוא זכות א"כ ממילא כיון שרוצה דניחא לי' במה דעביד אבוה וג"כ הוא זכות לא הוי יאוש שלא מדעתו כיון שהוא זכותו באמת וכנ"ל וא"ש:

אמנם לפ"ז עדיין קשה על רש"י ז"ל למה פירש שאין לו אב כו' הלא שפיר נוכל לומר דיש לו אב ואינו מגייר עצמו ואי"ל כמ"ש הש"מ דאמרינן בהיפך ניחא לי' במה דעביד אבוה שלא להתגייר כנ"ל ולמ"ש ז"א דלענין זה הוי שפיר יאוש שלא מדעת כיון דבאמת קיימינן עכשיו דקטן דלא טעים טעמא דאיסורא הוי זכות לו להתגייר רק משום דניחא לי' והי' בוש מאביו הי' עושה בהיפך וא"כ הוי שפיר יאוש שלא מדעת כיון שאין זה דעתו באמת וכנ"ל דאי"ל כמ"ש דהכא אדרבה הזכות באמת הוא להתגייר ולענין שלא להתגייר הוי שפיר יש"מ כנ"ל. אמנם יש לישב למאי שהקשה בשיטה מקובצת איך מחזקינן אותו כישראל ניחוש שמא ימחה כשיגדיל כיון דהגדילו יכולין למחות ויהי' גוי למפרע ותירץ דכיון לאמרינן דבאמת ניחא לי' הגירות א"כ מסתמא לא ימחה כשיגדיל כיון דניחא לי' ע"ש וא"כ לפ"ז א"ש דאם אביו אינו מתגייר וא"כ ניחא לי' במה דעביד אבוה ובוש ממנו ואינו רוצה להתגייר רק דמחמת דאין אנו יודעין שאינו רוצה אמרינן דהוי יאוש שלא מדעת וכנ"ל וא"כ שפיר יש לחוש שמא ימחה כשיגדיל כקושית הש"מ הנ"ל דאי"ל כתירוצו דהכא אדרבה באמת לא ניחא לי' רק דאין יודעין וא"כ מסתמא ימחה וכנ"ל ולכך פירש"י ז"ל שפיר דוקא באין לו אב אבל ביש לו אב ואינו מתגייר אמרינן בהיפך ניחא לי' וכנ"ל. אך לפי מאי שפסק הרי"ף ז"ל דלא כר"י דהגדילו אינן יכולין למחות משום מאי כח ב"ד יפה ע"ש א"כ ממילא שפיר י"ל ביש לו אב דלא שייך שמא ימחה דאינן יכולין למחות. והנה המפ' כתבו דלכך אמר ר"ה מטבילין אותו ע"ד ב"ד אף דבכל גר בעי ב"ד ותירצו דקמ"ל בזה כדעת רוב הפוסקים דלא כהרי"ף ז"ל דאף דהוא על דעת ב"ד לא מיחשב כדעתו ולא אמרינן מה כח ב"ד יפה ויכולין שפיר למחות אח"כ ע"ש וא"כ מוכח מהא דע"ד ב"ד דיכולין למחות וממילא צ"ל דאיירי באין לו אב וכנ"ל ומיושב שפיר דברי רש"י ז"ל שפירשו אהא דע"ד ב"ד אם אין לו אב דמוכח שפיר מהא וכמ"ש כנ"ל וא"ש:

רש"י בא"ד ואמו הביאתו להתגייר כו' והקשה הש"מ למה לא פירש שבא מעצמו להתגייר ורוצה רק שאין לו דעת ע"ש. ונראה לישב דהנה המפ' הקשו אהא דאמר מהו דתימא עבדא בהפקירא ניחא לי' וכן נכרי כו' וכן התם גבי שיחרור סבר ר"מ דעבדא בהפקירא ניחא לי' ולא הוי זכות ע"ש והקשו אמאי לא הוי שיחרור כלל אף מספק הא אין זה ברור דניחא לי' בהפקירא שמא ניחא לי' יותר השיחרור ועכ"פ הי' ראוי להיות ספק משוחרר וכן הכא גבי גר הוי גר מספק וממילא מגעו ביין כשר דהוא דרבנן וגם עכשיו דהוא ודאי גר ג"כ אינו רק לענין דרבנן לשטת רש"י ז"ל וא"כ מאי קמ"ל ר' הונא ע"ש. ונראה לישב דהנה לכאורה קשה איך אמרינן זכין לאדם שלא בפניו משום דאם הי' כאן הי' רוצה הא קי"ל דדברים שבלב אינן דברים אף שרוצה וצריך לומר בפירוש ובלא"ה לא מהני וא"כ מאי מהני מה שודאי רוצה הלא גם אם הוא כאן והוא רוצה ג"כ לא מהני דהוי דברים שבלב דאינן דברים כיון שאינו אומר בפירוש. אך באמת זה לא קשה דקי"ל היכא דאיכא אומדנא דמוכח הוי דברים שבלב דברים וכן דעת רוב הפוסקים וא"כ ממילא הכא כיון דזכות הוא לו ואמרינן דמסתמא ודאי רוצה והוי אומדנא דמוכח ולכך מהני וא"ש:

ולפ"ז מיושב ממילא קושית המפ' הנ"ל דנימא דהוי עכ"פ ספק אם הוא זכות או לא. ולמ"ש א"ש דכיון דהוא ספק וליכא אומדנא דמוכח שרוצה א"כ ממילא אף אם הוא זכות לא מהני דהוי דברים שבלב דאינן דברים דאינו מוכח שרוצה דשמא ניחא לי' בהפקר כיון דהוא רק ספק ולכך אפילו ספק לא הוי וא"ש. ולפ"ז מיושב קושית הש"מ הנ"ל דהנה קי"ל חולין י"ג דקטן יש לו מעשה רק מחשבה אין לו וכתבו הפוסקים דגם דיבור יש לו רק דלכך לא מהני דיבורו בכל מקום משום שאין לו מחשבה והוי דיבור בלא מחשבה ולא מהני ע"ש. ולפ"ז מיושב דאי נימא דאיירי שהקטן רוצה להתגייר רק דלא מהני דיבורו משום שאין לו מחשבה וא"כ קשה קושית המפ' הנ"ל דאף אי נימא דניחא לי' בהפקירא מ"מ הוי עכ"פ ספק ואי"ל כמ"ש דכיון דהוי ספק הוי דברים שבלב בלא דיבור וכנ"ל דז"א כיון דהדיבור של הקטן הוי שפיר דיבור רק דלא הוי כונה א"כ ממילא כיון דהוא זכות והוי דברים שבלב והיא כונה א"כ ממילא שפיר מהני כיון דיש כאן גם דיבור וקשה קושית מפ' הנ"ל דמאי קמ"ל ר"ה ולכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש דאמו הביאתו להתגייר ולא הוא עצמו דא"כ קשה כנ"ל כמ"ש וא"ש:

בגמ' אמר ר' יוסף הגדילו יכולין למחות כו'. הנה הרי"ף ז"ל לא הביא כלל הך דר"י ותמהו עליו והביא הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל שהרי"ף מפרש דר"י לא אמר רק בגר שנתגיירו בניו עמו ולא ע"י ב"ד אבל בדינא דנתגייר ע"ד ב"ד מודה דאמרינן מה כח ב"ד יפה ע"ש. ויש לתמוה דא"כ מאי פריך אביי ורבא ממתניתין דהגיורת וממתניתין דא"נ דלמא איירי בע"ד ב"ד כמו דאמר מעיקרא ע"ש ושאר מפ' תירצו דאף דר"י איירי ג"כ בע"ד ב"ד מ"מ לא ס"ל לר"י מה כח ב"ד יפה אבל הרי"ף ז"ל פוסק מה כח ב"ד יפה ולכך לא הביאו ע"ש וגם זה תמוה דאדרבה אנן קי"ל דגבי איסור לא אמרינן מה כח ב"ד יפה רק לענין ממון ור' יוסף סבר דאף לענין איסור אמרינן ע"ש גיטין פ' השולח סוגיא דבטלו מבוטל ע"ש. וא"כ הוא בהיפך וקשה כנ"ל:

ונראה לישב בפשיטות למאי דיש להקשות לכאורה למה יוכל למחות כשיגדיל וכן בכל זכות כתבו הרבה מפ' דהיכא דזכין לאדם שלא בפניו ואח"כ כששמע מוחה לא מהני הזכות ויכול למחות ע"ש הא באמת היכא שזוכה בעצמו אינו יכול לחזור אח"כ והנה ב"מ פ' א"מ אמרינן דאף לרבא דיאוש שלא מדעת הוי יאוש מ"מ בדבר שיש בו סימן דאינו עומד ליאש לא מהני אף דשמעינן אח"כ דמיאש לא אמרינן דמסתמא גם מקודם הי' רוצה להתיאש ויאוש ש"מ הוי יאוש לרבא מ"מ כיון דמעיקרא לא הי' עומד לכך לא מהני ע"ש וכן בחולין דף ל"ט ע"ב קי"ל דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו בזיכה לו ע"י אחר ושתק ולסוף צוח ובמה דשתק י"ל ב' פירושים או דלא איכפת לי' או שמודה ולא אמרינן דכשצוח לבסוף הוכיח על תחלתו דלא איכפת לי' ע"ש וא"כ קשה כיון דזכין לאדם שלא בפניו ואי הוי ידעינן שרוצה בשעת מעשה לא הי' יכול לחזור בו אח"כ וא"כ כיון דבזכותאמרינן דמסתמא לא יחזור ואין עומד לחזור וממילא אף אח"כ שחוזר לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ואמאי יכול לחזור כיון שהי' מהני הזכות מקודם. אך זה לא קשה כיון דכל הזכות במתנה הוא משום שהוא דבר שרוצה האדם בו אף שבאמת אינו זכות כמ"ש הרשב"א ז"ל וא"כ כל שאינו רוצה אח"כ לא הוי זכות כלל ולכך לא מהני. אבל הכא קשה בהגדילו למ"ש לעיל דהרשב"א ז"ל כתב דהכא הוא זכות באמת לעשותו ישראל אף שאינו רוצה רק דהיכא דמוחה אין יכולין לכופו בע"כ ע"ש וא"כ כיון שלא הי' עומד למחות שפיר הוי גירות ואיך יכול למחות אח"כ הא הוי כאלו נתגייר בעצמו מקודם שאינו יכול לחזור בו והוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן כנ"ל:

אך י"ל למ"ש לעיל דהט"ז הקשה הא לא הוי זכות כלל שמא רוצה לעשות המצוה בעצמו ולגייר א"ע ע"ש ותירצו המפ' דכיון דהגדילו יכול למחות ולא יהי' גר למפרע א"כ אם ירצה לעשות המצוה בעצמו יכול למחות אח"כ על הגירות הראשון ולגייר בעצמו ע"ש וא"כ לפ"ז א"ש דאי נימא דהגדילו אינן יכולין למחות ממילא לא הוי זכות כלל כקושיית הט"ז דרוצה לעשות בעצמו ועכשיו לא יוכל כנ"ל ע"ש וא"ש דלכך יוכל למחות. אך לכאורה ז"א כמ"ש לעיל למ"ש הפ' כיון דזכי' מטעם שליחות הוי כעושה בעצמו אך כיון דאינו בר שליחות רק מדרבנן א"כ י"ל דרוצה לעשות בעצמו המצוה דאורייתא כמ"ש לעיל אך ז"א כנ"ל דגם אח"כ יוכל לטבול עצמו וא"כ מדרבנן הוי כעושה בעצמו הטבילה בקטנות ומדאורייתא דלא מהני הטבילה ראשונה ממילא מהני עכשיו כנ"ל. אך ז"א כיון דיש כח לעקור הדאורייתא וזה הוא משום מה כח ב"ד ע"ש א"כ אינו מקיים כלל אח"כ המצוה דאורייתא דכבר מהני הטבילה הראשונה מדאורייתא כיון דחכמים תקנו ואעפ"כ אינו מקיים המצוה דאורייתא א"כ לא הוי זכות רק משום שיכול למחות ולכך סבר ר"י דיכול למחות כנ"ל. וממילא מיושב הרי"ף ז"ל שלא הביאו דאדרבה כיון דקי"ל דלא אמרינן מה כח ב"ד כו' ולא מהני רק מדרבנן וממילא יכול לטבול אח"כ והוי זכות אף אי אינו יכול למחות ולכך שפיר אינו יכול למחות וכמ"ש כנ"ל וא"ש:

עוד יש לישב דברי הרי"ף ז"ל דהנה לכאורה יש להקשות אהא דמשני הש"ס לכי גדלה ונהגה מנהג יהודית אז נותנין לה הכתובה והקנס וכתבו הפ' דזה הוא עיקר הגירות במה שמחזקת עכשיו כשהגדילה במנהג יהודית ע"ש והנה בב"מ דף ע"ב ע"א איתא דהנכרי שלוה מעות מישראל בריבית כו' סבר ר"י דהישראל גובה הקרן והריבית והטעם משום כדי שלא יאמרו בשביל המעות נתגייר זה שאם הי' נכרי הי' צריך לשלם הריבית ולכך תיקנו וכן בכל הדברים תיקנו כן שלא יאמרו בשביל המעות ע"ש והכי קי"ל ע"ש. וא"כ לפ"ז לכאורה קשה הכא כיון דבהיותה נכרית אינה מגיע לה כתובה ולא קנס רק עכשיו שגדלה ונהגה מנהג יהודית חייב כתובה וקנס א"כ לא יתחייב ג"כ מטעם הנ"ל שלא יאמרו בשביל המעות נתגיירה ולכך מחזקת במנהג יהודית ליקח הכתובה והקנס. אמנם זה לא קשה למ"ש תוס' ד"ה שלא יהא כו' דאף דרבא ג"כ סבר האי סברא דשלא יהא חוטא נשכר מ"מ לא סבר רק היכא דמדאורייתא חייב רק משום תקנה הי' להם לקנסם ולכך משום שלא יהא חוטא נשכר אוקמא אדינא אבל הכא כשמיחתה אינה גיורת כלל ואינו מגיע לה כלל מדינא לא אמרינן דמשום שלא יהא חוטא נשכר יתחייב ולכך פריך שפיר ע"ש וא"כ ממילא מיושב מ"ש דמשני שפיר דנותנין לה לכי גדלה ונהגה מנהג יהודית ואי"ל כמ"ש דאעפ"כ לא יתן לה משום שלא יאמרו כו' ז"א כיון דמדינא דאורייתא שפיר חייב דאינה יכולה למחות שוב כיון שגדלה רק משום התקנה שלא יאמרו לא יתחייב וע"ז שפיר חייב משום שלא יהא חוטא נשכר ומשני שפיר. אך מכתובה לכאורה קשה עדיין כמ"ש. אך גם ז"א דהפ' כתבו הא דלא סבר אביי האי תירוצא דשלא תהא קלה בעיניו להוציאה משום כיון שהיא נכרית באמת תהא קלה בעיניו ע"ש וא"כ כיון דכבר גדלה ואינה יכולה למחות והיא ישראלית גמורה א"כ חייב ממילא מטעם שלא תהא קלה כו'. והנה יש מפ' כתבו דהאי שנויא דשלא תהא כו' לא שייך רק אי כתובה דאורייתא בישראלית בכ"מ ותיקנו כאן אבל אי בכל מקום אינה רק דרבנן ממילא כאן לא תיקנו כלל ע"ש היפך מדברי מהרמ"ש ע"ש וא"כ מיושב הרי"ף ז"ל למאי דקי"ל דכתובה דרבנן לא פסק כר"י דכיון דלא שייך שלא תהא קשה ממתניתין דלא שייך לכי גדלה כמ"ש וא"ש. אך יש לדחות דגם עכשיו היא ישראלית כמובן:

בגמ' שלא יהא חוטא נשכר כו' והביא השיטה מקובצת בשם שיטה ישינה שהקשה וניתבי' לעניים כיון שהוא רק משום שלא יהא נשכר ע"ש מה שתירץ ותמה עליו בש"מ מאוד הא זה הוא קושית הש"ס בב"ק אהא דר"מ דסבר דקנס קנסו בממונם דכותים ופריך ממתניתין דאלו נערות דבא על הכותית ומשני ג"כ שלא יהא חוטא נשכר ופריך וניתבי' לעניים ומשני דהוי ממון שאין לו תובעים וא"כ מאי מקשה הכא ע"ש והוא תמוה מאוד:

ונראה לישב דהנה המפ' הקשו שם מאי משני דהוי ממון שאין לו תובעים אעפ"כ קשה דליתקנו שהב"ד יוציאו ממנו המעות ויתנוהו לעניים ע"ש. ונראה דהנה לכאורה יש להקשות כיון דבא על הכותית הוא חייבי לאוין ע"ש. והנה בש"ס פריך אמאי חייב קנס הא חייב מלקות ואין אדם לוקה ומשלם ומשני דאיירי בנערה וממון ומלקות ממונא משלם ומילקי לא לקי ולכך חייב ע"ש ובתוס' שם הקשו למה אמרינן דממונא משלם הא כיון דממון קל ממלקות א"כ איתגורי איתגור הא קי"ל בשתי מיתות נידון בחמורה ותירצו דחס רחמנא אממונא דנחבל וכן בקנס כדי שלא תפסיד שייך ג"כ חס רחמנא ע"ש במפ' ולכך חייבוהו ממון הקל ולא מלקות כדי שלא תפסיד ע"ש. וא"כ לפ"ז קשה למאי דאמרינן הכא דבאמת קנסו ממון של כותים ולא הי' חייב ליתן לה רק משום שלא יהא חוטא נשכר חייבוה א"כ ע"ז קשה דאדרבה איתגורי איתגור כיון דמלקות חמור דלא שייך חס רחמנא שלא תפסיד דז"א דממונה קנסו ואינו צריך ליתן לה רק משום שלא יהא הוא נשכר וא"כ אדרבה אי נימא שאינו חייב ממון ודאי לא יהא נשכר שיתחייב מלקות החמור כנ"ל וקשה למה חייב קנס הא קנסו ממון כותים ואי משום שלא יהא נשכר הא אדרבה עכשיו איתגורי איתגור וחס רחמנא לא שייך כנ"ל. אמנם י"ל כיון דלר"מ קיימינן ור"מ סבר דחידוש הוא שחידשה תורה בקנס דאע"ג דמיקטל משלם ואין מיתה או מלקות פוטרים מקנס ע"ש בכתובות וא"כ שפיר שייך שלא יהא חוטא נשכר דבל"ז הי' חייב שניהם ממון ומלקות ועכשיו אם נפטרנו מממון לא יתחייב כי אם מלקות לחוד ולכך אוקמוה אדינא וחייב שניהם:

אמנם עדיין קשה למ"ש הפוסקים דאף ר"מ לא סבר רק בקנס דאורייתא אבל בקנס דרבנן שפיר מלקות פוטר דהוא כממון לענין כל הדברים ע"ש וא"כ קשה דמאי פריך הש"ס וניתבי' לעניים שיתקנו שיתנהו לעניים ולא לוקמוהו אדינא הא כיון שיהי' רק קנס חכמים א"כממילא לא יצטרך ליתן כלל שיפטר אותו המלקות כנ"ל דמקנס חכמים שפיר פוטר וא"כ עדיין שייך שלא יהא חוטא נשכר וצריך ליתן לה ואף דאם יתחייב ליתן לעניים יהי' מלקות לזה ותשלומין לזה מ"מ הא קי"ל דאף מלקות לזה ותל"ז פוטר ע"ש וא"כ שפיר יפטר וגם חס רחמנא לא יהי' שייך לגבי העניים וגם עכ"פ יפטר מאחד. ואין לומר דאעפ"כ כיון דהקנס חייב מדאורייתא רק למי יתנהו תיקנו חכמים וא"כ אין המלקות פוטרו. ז"א דמ"מ להם אינו חייב רק מדרבנן ומאי בכך שחייב לאיש אחר וא"כ קשה כנ"ל:

אך ז"א דמ"מ פריך שפיר למאי דקי"ל דאף אי מלקות או מיתה פוטרת מ"מ מדבר שהוא לצאת ידי שמים אינו פוטר וזה מוסכם ע"ש וא"כ לענין ליתנו לעניים דאין הב"ד מוציאין ממנו רק שהוא חייב ליתן וא"כ ממילא אין המלקות פוטרו מזה ופריך שפיר וא"כ ע"ז משני שפיר דהוי ממון שאין לו תובעים ומיושב קושית המפ' הנ"ל שהקשו דיתקנו שהב"ד יוציאו ממנו ויתנוהו לעניים כנ"ל. ולמ"ש מיושב דלענין שהב"ד יוציאו ממנו שפיר יפטרנו המלקות כמ"ש ורק שיתן הוא עצמו וע"ז משני שפיר דהוי ממון שאין לו תובעים וא"ש:

ולפ"ז מיושב שפיר דברי השיטה ישינה דהכא לענין גיורת דאין כאן חיוב מלקות מקשה שפיר כיון שאינו חייב רק שלא יהא חוטא נשכר קשה דניתבי' לעניים ואי"ל דהוי ממון שאין לו תובעים ז"א כקושית המפ' הנ"ל דליתקנו שהב"ד יוציאו ממנו כנ"ל וגם תירוצו עולה יותר כהוגן עכשיו ע"ש וא"ש:

בגמ' רבא לא אמר כאביי היינו טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כו' והקשה בס' קיקיון דיונה א"כ מאי הקשה אביי בשלמא רבא לא סבר טעמא דחוטא נשכר כמ"ש תוס' אבל האי סברא במאי מחולקים כיון דכ"ע סברי טעמא דכתובה משום שלא תהא קלה ע"ש:

ונראה לישב דהנה לכאורה יש להקשות למאי דקי"ל לקמן כרבנן דר"י בר"י דסברי אונס אין לה כתובה דלא שייך טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כיון דאינו יכול לגרשה ואף מאן דפליג סבר משום שייסר אותה עד שתתרצה ע"ש. והנה במשנה למלך פ"י מה' אישות כתב דלשיטת הרשב"א ז"ל שפוסק דאם קידש אשה מעכשיו ולאחר שלשים יום אף דקי"ל דתנאה הוי ולאחר ל' יום מקודשת למפרע מ"מ אינו יכול לגרשה בתוך ל' יום דבעינן שבשעת הגירושין יהי' הקדושין נגמרים מכל וכל ולא אמרינן לענין הגט איגלאי מלתא למפרע שהי' הקדושין נגמרים בשעת הגירושין ולא מהני הגט ע"ש. ומזה למד שם המשנה למלך דלשטתו גם היכא שאחד קידש אשה על תנאי אף בשב ואל תעשה כגון שלא תעשה דבר זה ואם תעשה לא תהא מקודשת א"כ אינו יכול לגרשה שעדיין הקדושין אינם נגמרים שהם תלוים שאם תעשה הדבר יתבטלו הקדושין ואף דלכאורה מהני הגט ממ"נ להתירה דאם תעשה הדבר א"כ בטלים הקדושין ואם לא תעשה א"כ מקודשת למפרע ומהני הגט ואעפ"כ לא מהני דשמא לא תעשה והוי קדושין ומ"מ גט לא הוי דלא הי' אז מבורר דהי' בידה לעשות ולבטל הקדושין ע"ש. והנה לכאורה לפ"ז קשה הכא למאי דסבר אביי עכשיו דגם כשהגדילה ונהגה מנהג יהודית ג"כ יכולה למחות וכשהיא מוחה אח"כ נעשית גוי' למפרע וממילא נתבטלו הקדושין כמ"ש כל הפוסקים ע"ש וא"כ לכאורה אינו יכול לגרשה כלל כיון שבשעת הגירושין עדיין הקדושין תלוים שאם תמחה יתבטלו הקדושין למפרע ואין הקדושין גמורים עדיין וממילא אינו יכול לגרשה כמו בתנאי דשב וא"ת הנ"ל וא"כ כיון שאינו יכול לגרשה הוי כמו באונס ואין לה כתובה דלא שייך שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כיון שאינו יכול כלל לגרשה כנ"ל וא"כ מאי משני רבא דלא פריך ממתניתין די"ל שלא תהא כו' הא אעפ"כ קשה דלא שייך טעמא דשלא תהא כו' כלל כיון דיכולה למחות גם כשהגדילה וכמ"ש:

אמנם יש לומר דהנה הטעם דלא אמרינן בתנאי דשב וא"ת דאיגלאי מילתא למפרע הוא משום דקי"ל בדאורייתא אין ברירה לקולא ולכך אזלינן לחומרא ולא אמרינן הוברר הדבר למפרע ולא הוי גט. והנה הא דאמרינן דהגדילו יכולין למחות והוי נכרית למפרע אף שמקודם לא היינו יודעין רצונה תלוי ג"כ אי יש ברירה אי לא ואמרינן לחומרא דיש ברירה ואין יכולין לענשה ע"ש. וא"כ מיושב קושיא הנ"ל דשפיר יכול לגרשה דממ"נ אי יש ברירה א"כ ודאי הוי גט דכשלא תמחה אח"כ איגלאי מילתא למפרע דהיתה מקודשת כיון דיש ברירה ואי אין ברירה ג"כ הוי גט דאינה יכולה למחות כלל אח"כ כיון דאין ברירה והוי שפיר מקודשת עכשיו ונגמרים הקדושין והוי גט שפיר ממ"נ ושייך שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואית לה כתובה ומשני שפיר:

אמנם למ"ש תוס' גיטין דאף למ"ד יש ברירה מ"מ בגט מודה כיון דבעינן שיהא נכתב לשם כריתות וודאי אין ברירה ע"ש וא"כ אי נימא דיש ברירה ממילא לא שייך הכא הטעם דשלא תהא קלה כו' כמ"ש דלא יוכל לגרשה כיון דשפיר תוכל למחות אח"כ דיש ברירה ואעפ"כ לא הוי גט דאף אי לא תמחה לא שייך איגלאי מלתא למפרע דלענין הגט ודאי אין ברירה דלא הוי לשם כריתות כנ"ל ולמחות שפיר יכולה וממילא אינו יכול לגרשה כנ"ל ולא שייך תהא קלה כו' כמ"ש. אך הנה המפ' כתבו גבי פלוגתא דלמפרע גובה דאביי סבר דיש ברירה בודאי ויכולין להוציא ורבא סבר דאין ברירה לקולא כמו דקי"ל ולכך סבר מכאן ולהבא כו' ע"ש וא"כ ממילא משני רבא הכא שפיר דלא קשה ממתניתין די"ל שלא תהא כו' וכמ"ש דיכול לגרש ממ"נ כנ"ל. ולפ"ז ממילא מיושב קושית הקיקיון דיונה דלאביי דסבר יש ברירה ממילא לא שייך כלל שלא תהא כמ"ש ופריך שפיר וא"ש:

אף אנו נאמר. אף אנו נדרוש את השמות מה לשון איילונית שקראו חכמים לאשה שאינה ראויה לילד: דוכרנית. לשון איל תמים דמתרגמינן דכר שלים (ויקרא ה) הרי היא כאיל שאינו יולד: גמ' (על דעת ב''ד). אם אין לו אב ואמו הביאתו להתגייר: מטבילין. דאין לך גר בלא מילה וטבילה: על דעת בית דין. שלשה יהו בטבילתו כדין כל טבילת גר שצריכים ג' והן נעשין לו אב והרי הוא גר על ידיהן ומגעו ביין כשר: מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה. וחוב הוא לו ואין אדם נעשה שליח לאדם לחובתו שלא בפניו כלומר שלא מדעתו וקטן לאו בר דיעה הוא: דהא גבי עבד קי''ל. בפ''ק דגיטין (דף יג:) דודאי בהפקירא ניחא ליה נוח לו להיות עבד ויהא מותר בהפקר זימת השפחות מהיות בן חורין להיות מותר בבת ישראל דלא זילא ליה ולא שכיחא ליה להפקירא: קמ''ל. הכא דגבי עובד כוכבים קטן לא אמרינן הכי: דהני מילי. דניחא ליה בהפקירא: גדול. שגדל [במדות] הפקירות וטעים ליה טעמא דאיסורא: הגדילו. קטנים שנתגיירו ואפי' עם אביהן: יכולין למחות. ולומר אי אפשינו להיות גרים וחוזרין לסורן ואין לנו לענשן בב''ד ואפי' ידינו תקיפה ואם קדש אשה משמיחה אינה צריכה גט להיות כישראל מומר: לכי גדלה. לא יהבינן לה עד שתגדיל: שוב אינה יכולה למחות. ואם מיחתה הרי היא כישראלית מומרת ליענש בכל עונשי ב''ד: שיש להן קנס. נ' כסף אם יאנסו: הבא על הממזרת. ואע''ג דלא קרינן ביה ולו תהיה לאשה שהרי אינה ראויה לקיימה אפילו הכי יש לה קנס כדלקמן: אביי לא אמר כרבא. דמותיב מקנסא דקסבר לאו תיובתא היא דטעמא דקנסא שלא יהא חוטא נשכר להפטר: רבא לא אמר כאביי. דמותיב מכתובה דהתם טעמא מאי תקינו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכל זמן שלא מיחתה גיורת היא ועבדינן לה תקנתא: מתני' הבא על הקטנה. פחותה מבת שלש שאין ביאתה ביאה שהרי בתוליה חוזרין: וקטן. פחות מבן תשע שאמרו חכמים אין ביאתו ביאה ובא על הגדולה: ומוכת עץ. שנתקע לה עץ באותו מקום: כתובתן מאתים. אם נשאו לאיש אחרי כן לא אבדו בכך את כתובתן אם נשאה סתם ולא פירש לה כלום: בתולה. שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה: מן הנישואין. כגון שנכנסה לחופה ומת בעלה בחזקת שלא נבעלה: כתובתה מנה. אם ניסת לאחר סתם כתובתה מנה דבחזקת בעולה קיימא משנכנסה לחופה:

מטבילין אותו על דעת ב''ד משום דזכות הוא. ותימה דהא זכייה הוי מטעם שליחות דכיון דזכות הוא לו אנן סהדי דעביד ליה שליח כדמוכח בפ''ק דב''מ (דף יב.) גבי חצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות וא''כ היאך זכין לקטן והלא אין שליחות לקטן כדאמרינן באיזהו נשך (שם עא:) ועוד דאכתי עובד כוכבים הוא ואמרי' התם דקטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכייה מדרבנן עובד כוכבים דלא אתי לכלל שליחות אפילו זכייה מדרבנן לית ליה ונראה לר''י דהכא נמי דזכין לו מדרבנן כדאמרינן התם דקטן אית ליה זכייה מדרבנן ואע''ג דאכתי עובד כוכבים הוא הא אתי לכלל שליחות א''נ כיון דבהך זכייה נעשה ישראל הוה ליה כישראל גמור לעניין זכייה וא''ת היכי הוי גר מדרבנן ושרינן ליה בבת ישראל וקידושיו קידושין הא מן התורה עובד כוכבים הוא וי''ל דקסבר כמ''ד בהאשה רבה (יבמות דף פט:) דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה וכי פריך מאי קמ''ל הוה מצי לשנויי קמ''ל דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה וחד מתרי טעמי נקט והא דאמרי' בריש בן סורר (סנהדרין דף סח: ושם) גבי גזל הגר אם אין לאיש גואל איש אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו גואל אבל קטן אי אתה צריך לחזר אחריו כו' משכחת לה גר קטן מן התורה במעוברת שנתגיירה. כדאמרי' בפרק הערל (יבמות דף עח. ושם) עובדת כוכבים מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה והוי גר מן התורה דישראל גמור הוא ואית ליה ממון מן התורה כגון שירש את אמו ואי אתה צריך לחזר עליו שאין לו יורשין שאינו מוליד ואחיו מן האם אין יורשין אותו ולפי ספרים דגרסינן בב''מ (דף עא:) זכייה מיהא אית ליה ולא גרס מדרבנן ניחא דמצי למימר דאית ליה זכייה מן התורה ועובד כוכבים קטן כיון דבא להתגייר חשבינן ליה כישראל קטן ואע''ג דזכייה הוי מטעם שליחות ואין לו שליחות מן התורה ה''מ בדבר שיש בו קצת חובה כגון להפריש תרומתו דשמא היה רוצה לפוטרה בחטה אחת או שמא היה רוצה להעדיף אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות: מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה. ואע''ג דרבנן פליגי אר' מאיר בפ' קמא דגיטין (דף יג. ושם) ולית להו טעמא דבהפקירא ניחא ליה ה''מ גבי עבד שאינו חושש בהפקירא שמפקיע עצמו מן השעבוד אבל גבי עובד כוכבים שאינו משועבד ניחא ליה בהפקירא וכן נראה דאי לא תימא הכי היכי מייתי סייעתא מההוא דגיורת דלמא רבנן היא דאפילו בגדול לית להו בהפקירא ניחא ליה: אבל קטן זכות הוא לו. והא דתנן בפרק קמא דגיטין (ג''ז שם) האומר תנו גט זה לאשתי ושיחרור זה לעבדי רצה לחזור בשניהם יחזור דברי רבי מאיר היינו בעבד גדול דבקטן מודה רבי מאיר דזכות הוא לו דלא ניחא ליה בהפקירא כדאמרינן הכא משום דלא טעים טעמא דאיסורא א''נ איירי אף בעבד קטן וכגון שהוא של כהן דחוב הוא לו שיצא לחירות לפי שמפסידו מלאכול בתרומה: לכי גדלה. וא''ת והלא כבר גדולה היא שהיא נערה כיון שהיא בת קנס ומפרש ר''י לכי גדלה ונהגה מנהג יהודית: אביי לא אמר כרבא שלא יהא חוטא נשכר. משמע דרבא לית ליה טעמא דשלא יהא חוטא נשכר וקשה דאמרי' בפ' שור שנגח ד' וה' (ב''ק דף לח: ושם) קסבר רבי מאיר כותים גירי אמת הן וקנס הוא דקניס ר''מ בממונם לענין שור שנגח שלא יטמעו בהן ופריך אלו נערות שיש להן קנס הבא על הכותית ואי קניס ר''מ בממונם ה''נ ניקנוס ומשני דהכא לא בעי למקנס שלא יהא חוטא נשכר והשתא לרבא דלית ליה הכא טעם דחוטא נשכר היכי מצי משני התם וי''ל דהתם אית ליה שפיר האי טעמא כיון דבדין יש להן קנס דגרי אמת הן אלא דבעי' למקנס להו סברא הוא דמשום טעמא שלא יהא חוטא נשכר מוקמינן לה אדינא אבל הכא סבירא ליה לרבא דמשום טעמא שלא יהא חוטא נשכר אין ליתן לה כיון דמן הדין לית לה שהרי עובדת כוכבים גמורה היא אם תמחה ובפ' אלו נערות (לקמן דף לו:) דאית ליה לרבא שלא יהא חוטא נשכר גבי שבויה משום דמוקמינן לה בקדושתה: