כתובות כז ע"א

דף כז - א

ובכל זאת קתני במתניתין, שדווקא היכן  שהורהנה, כלומר - נתמשכנה מדעתה - צריכה עדים שלא נטמאה, מכיון שכאשר יעבור זמן הפרעון, הרי היא של העובד כוכבים, ולכך חיישינן שמא הפקירה ונבעלה לו.

ומדקדקינן: הורהנה - אין! אבל כשנחבשה שלא מדעתה - לא! משום שחושש הגוי לנהוג בה מנהג הפקר, שמא יפסיד את ממונו.

וקשיא לרב שמואל בר רב יצחק, שאמר שבמקום שאין יד ישראל תקיפה, אף הנחבשת שלא מדעתה חיישינן שמא נבעלה.

ומתרצינן: לעולם הוא הדין אפילו כשנחבשה, וכרב שמואל בר רב יצחק, שבמקום שיד עובדי כוכבים תקיפה, נאסרת.

ומה שהקשינו מהמשנה בעדויות שנקטה לשון "הורהנה", ולא "נחבשה"? אין זה דקדוק, משום שמעשה שהיה כך היה, אבל הוא הדין בנחבשה נמי צריך עדים להתירה.

איכא דאמרי, - יש ששנו את דברי רבא בתור ראיה לרב שמואל בר רב יצחק, ולא בתור קושיא עליו: אמר רבא: אף אנן נמי תנינא, - אף אני מצאתי משנה כדברי רב שמואל בר רב יצחק - שהרי שנינו במסכת עדיות: שהעיד רבי יוסי הכהן ור' זכריה בן הקצב, על בת ישראל שהורהנה [נלקחה כמשכון בעבור חוב] באשקלון, וריחקוה בני משפחתה מחשש שנבעלה לשבאי, ואע"פ שאותם עדים שהעידו שנתמשכנה הם עדיה שמעידים עליה כעת שלא נסתרה ושלא נטמאה.

ואמרו להם חכמים לבני משפחתה: אם אתם מאמינים לעדים שהורהנה, האמינו להם גם כן שלא נסתרה ושלא נטמאה, ואם אין אתם מאמינים לעדים שלא נסתרה ושלא נטמאה, כמו כן אל תאמינו שהורהנה. עד כאן המשנה.

ומדקדקת הגמרא: והא אותו מקרה שהיה באשקלון, דעל ידי [מחמת חוב] ממון הוה, ובכל זאת, טעמא שהתירוה חכמים, כיון דעדים מעידין אותה, הא אם אין עדים מעידין אותה, לא! ואע"פ שלא נחבשה אלא מחמת ממון, מאי לאו, לא שנא הורהנה ולא שנא נחבשה נאסרת?! וכרב שמואל בר רב יצחק, שאמר - שבמקום שאין יד ישראל תקיפה נאסרת אפילו כשנחבשה מחמת ממון.

ודחינן: לא! לעולם בין במקום שיד ישראל תקיפה ובין במקום שאין יד ישראל תקיפה, אם נחבשה מחמת ממון מותרת לבעלה, אך הורהנה שאני, מכיון שאם יעבור זמן פרעון החוב, הרי היא של הגוי, חיישינן שמא הפקירה ונבעלה לו.

איכא דרמי לה מירמא - יש ששנו את המשנה בעדויות כקושיא על משנתינו, ולא בקשר לרב שמואל בר רב יצחק: תנן במשנתינו: "האשה שנחבשה בידי העכו"ם על ידי ממון מותרת לבעלה"

ומקשינן: ורמינהו, - והלא שנינו במסכת עדויות: "העיד רבי יוסי כו'" כדלעיל.

ומדקדקת הגמרא: והא אותו מקרה שהיה באשקלון, דעל ידי [מחמת חוב] ממון, ובכל זאת, קתני טעמא שהתירוה חכמים, כיון דעדים מעידים אותה, הא אם אין עדים מעידין אותה, לא! ואע"פ שלא נחבשה אלא מחמת ממון, ואילו במשנתינו שנינו שכאשר נחבשה מחמת ממון מותרת אף בלא עדים?

ומשני: אמר רב שמואל בר רב יצחק - לא קשיא! כאן - כלומר במשנתינו ששנינו שכאשר נחבשה מחמת חוב ממון מותרת, מדובר - כשיד ישראל תקיפה על עובדי כוכבים, ויראים להפסיד את ממונם אם ינהגו בה שלא כדין. וכאן - כלומר במשנה בעדויות, ששנינו שלעולם אינה מותרת אלא בעדים, מדובר - כשיד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן, ואינם יראים לנהוג בה מנהג הפקר, וחיישינן שמא נבעלה לאחד מהם.:

שנינו במשנה, שהאשה שנחבשה על ידי נפשות אסורה לבעלה:

ומספקא לן, באיזה מקרה חיישינן שתבעל לשבאי, והלא בעלמא לכאורה אין לחשוש שתיבעל כיון שהמלכות מקפידה שלא ינהגו בהם מנהג הפקר?

אמר רב: כגון נשי גנבי, שנגזר על בעליהן למות בתליה, ודרך המלכות להפקיר את ביתם ונשיהם, ולכן חיישינן שנבעלו.

ולוי אמר: כגון אשתו של אלעזר בן דונאי, שהיה רוצח, דוקא בכהאי גוונא הדרך להפקיר את אשתו, אבל את נשי הגנבים אין הדרך להפקיר.

אמר חזקיה, לא נחלקו רב ולוי אלא - והוא שנגמר דינן של בעליהן להריגה, אבל אם עדיין לא נגמר דינם להריגה, בין לרב ובין ללוי אין הדרך להפקירם.

ורבי יוחנן אמר: אע"פ שלא נגמר דינן להריגה, הדרך להפקיר את נשיהם.

מתניתין:

עיר שכבשוה כרכום [היינו שנכבשה על ידי שהטילו עליה מצור קודם לכן] ודרך חיילי הצבא הכובש לאנוס את נשי העיר שכבשו, ולכן כל הכהנות שנמצאו בתוכה פסולות לכהונה, ואסורות לבעליהן הכהנים, משום שאשה שנאנסה אסורה לכהן.

ואם יש להן עדים שלא נטמאו, אפילו אותם עדים אינם אלא עבד ואפילו שפחה, הרי אלו נאמנין. משום שבשבויה הקלו להתירה אפילו על ידי עדים פסולים ^[150].

ואין נאמן אדם להתיר את השבויה על ידי עצמו, כלומר - בשביל עצמו, כדי לשאתה לאשה.

גמרא:

שנינו במתניתין, שעיר שכבשוה כרכום כל כהנות שבתוכה אסורות, דחיישינן שנבעלו על יד הכובשים.

ומקשינן: ורמינהו - והלא שנינו במסכת עבודה זרה לגבי יין נסך - שחייל בלשת, [הנקראים "בולשת" משום שבולשים ומחפשים אחר המטמונים. רש"י.] שבאה לעיר, אם באו בשעת שלום, כלומר - שאינם טרודים כעת במלחמה, ויש להם פנאי לעשות בעיר כחפצם, אזי חביות יין שהיו באותה שעה בעיר, אם פתוחות הן - אסורות! שמא נגעו בהם העובדי כוכבים וניסכום. אבל אם סתומות הן - מותרות! שודאי לא נגעו בהן.

אך אם באו בשעת מלחמה - אלו ואלו - כלומר בין פתוחות ובין סגורות - מותרות! לפי שאין להם פנאי לנסך. עד כאן המשנה.

על כל פנים שנינו, שבשעת מלחמה לא חיישינן שנסכו את היין, לפי שאין להם פנאי לנסך. וסלקא דעתין, שהוא הדין שאין לעכו"ם פנאי לבעול בשעת מלחמה, ואם כן קשה ממשנתינו שלא חילקה בדבר, ואסרה את הנשים אף בזמן מלחמה?

ומתרצינן: אמר רב מרי - לבעול יש פנאי, משום שיצרם תוקפם, ולכן אסרה משנתינו את כל הנשים שהיו בעיר. אך לנסך בשעת מלחמה אין פנאי, ולכן התירו את היין.

עוד תירצה הגמרא: רבי יצחק בר אלעזר משמיה דחזקיה אמר - כאן - במשנה בעבודה זרה שהכשירה את היין בשעת מלחמה, מדובר בכרכום של אותה מלכות, שאינם רוצים להחריב את העיר הנכבשת על ידם, כדי שתהיה להם למס עובד, ולכן אינם מפקירים את רכוש אותה העיר ואינם מנסכים את היין.

אבל כאן - במשנתינו שאסרה את כל הנשים שבאותה העיר, מדובר בכרכום של מלכות אחרת, שאינם חוששים לפגוע בעיר הנכבשת על ידם, ולכן כל הנשים שהיו באותה העיר אסורות ^[151].

ומקשינן: ואפילו כרכום של אותה מלכות נמי, מדוע התרנו את יינם, והרי אי אפשר דלא ערק חד מינייהו, וניסך את היין?

ומתרצינן: אמר רב יהודה אמר שמואל - מתניתין דמסכת עבודה זרה מיירי כשמשמרות רואות זו את זו, ושומרות שלא יפגעו באנשי העיר.

ומקשינן: עדיין אי אפשר דלא ניימא [נמנמה אחת מן המשמרות] פורתא, ובזמן זה ערק חד מנייהו וניסך? ומתרצינן: אמר רבי לוי - כגון דמהדר לה למתא [שהקיפו את העיר] בשושילתא [שלשלאות] ובכלבא, ובגווזא ואווזא [מקלות וקיסמין שיוצרים מכשולים], כדי לשמור שלא יפגעו באנשי העיר, ולכן הכשרנו את היין ^[152].

אמר רבי אבא בר זבדא: פליגי בה בתירוץ זה של הגמרא "כאן בכרכום של אותה מלכות וכו'" - רבי יהודה נשיאה ורבנן.

חד אמר: כתירוץ הגמרא - "כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת" ולא קשיא ליה ולא מידי, כלומר - ולא הוקשה לו כדלעיל, "אי אפשר דלא ערק חד מנייהו", משום שסבר שלא חיישינן שינסך ויבעול כיון שאין הדבר הפקר.

וחד, קשיא ליה כל הני קושיות שהקשינו לעיל, ומשני כדשנינן לעיל - כגון דמהדר ליה למתא שושילתא וכלבא וגווזא ואווזא.

חוזרת הגמרא לדון בדיני המשנה:

אמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק בר אשיאן: אם יש שם באותה עיר שכבשוה כרכום, מחבואה אחת, שיכולות כל נשי אותה עיר להחבא שם - מצלת על הכהנות כולן, אע"פ שלא מסתבר שהספיקו להחבא כל הנשים, מכל מקום תלינן לקולא להתירן.

בעי [הסתפק] רבי ירמיה: אם אותה מחבואה אינה מחזקת בתוכה אלא אשה אחת, מהו?

וצדדי הספק - מי אמרינן, על כל חדא וחדא מהנשים, שמא היינו הא שנחבאה באותה מחבואה, ונתיר את כל הנשים כולן מספק. או דלמא, לא אמרינן?

והוינן בה: מאי שנא מהא דשנינו במסכת טהרות - הרי שהיו לפניו שני שבילין, אחד טמא שיש בו קברים, ואחד טהור. ולא ידוע לנו איזהו השביל הטמא ואיזה הטהור. והלך באחד מהן, והרי הוא בספק טומאה. ואח"כ עשה טהרות [כלומר, נגע בטהרות]. ובא חבירו, והלך בשביל השני, ועשה אף הוא בטהרות. וכעת מספקא לן האם נטמאו אותן טהרות שנגעו בהן ^[153].

רבי יהודה אומר: אם נשאל זה בבית הדין על טהרותיו בפני עצמו, וזה בפני עצמו, טהורות. כיון שמעמידים כל אחד מהם בחזקת טהרה ^[154].

אבל אם באו להשאל בבית הדין שניהם כאחת, על טהרותיהם - טמאות, משום שאי אפשר להעמידם בחזקתם היכא שתרתי דסתרי הוא, שהרי אם הראשון טהור, ודאי השני טמא, ולהיפך, ולכן מספק מטמאים את שניהם ^[155].

ר' יוסי אומר: בין כך ובין כך, בין שבאו כאחת, ובין שבאו בזה אחר זה - טמאין.

ואמר רבא, ואיתימא, אמר ר' יוחנן: אל תפרש את המשנה כפשוטה, אלא כך הוא פירושה - שכשבאו להשאל בבית הדין על טהרותיהם בבת אחת, דברי הכל בין לרבי יוסי ובין לרבי יהודה - טמאין. וכן אם באו להשאל בזה אחר זה, דברי הכל - טהורים. ולא נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי אלא, בבא לישאל עליו ועל חבירו ^[156], מר דהיינו רבי יוסי - מדמי ליה לבאו להשאל בבבת אחת. ומר היינו רבי יהודה - מדמי ליה לבזה אחר זה. עד כאן דברי המשנה בטהרות ובאורה.

מכל מקום מוכיחה הגמרא: והכא נמי בנידון דידן שהייתה מחבואה המספקת לאשה אחת בלבד, כיון דמכח אותה מחבואה שרי להו לכולהו נשי שהיו באותה העיר, כבאו בבת אחת דמי, והוי תרתי דסתרי ואי אפשר להתירם ^[157], שהרי בודאי שלא היו כולן באותה מחבואה.

ודחינן: הכי השתא [כך אתה אומר עכשיו] ?! והלא ודאי שיש לחלק ולומר - דהתם גבי שני שבילין, ודאי איכא טומאה אצל אחד מהם, ולכן כשבאו בבת אחת אין להתירם משום דהוי תרתי דסתרי, אבל הכא בשבויה מי יימר דאיטמי, ולכן הקלו בה חכמים.

עוד הסתפקה הגמרא בדין שבויה: בעי רב אשי - עיר שהיה בה מחבוא, ואמרה השבויה, "הן אמת שלא נחבאתי, וכמו כן לא נטמאתי. " מהו, האם נאמנת או לא?

מאי לאו לא שנא הורהנה ולא שנא נחבשה, לא, הורהנה שאני. כלומר, ובהורהנה בעינן עדים ובלא עדים אסירא.

היכי דמי על ידי נפשות, אמר רב, כגון נשי דגנבי. כלומר, שאין המלך מקפיד על נשיהם. ולוי אמר, כגון אשתו של בן דינאי, כלומר: שהיה ליסטים ומוכתב למלכות ונגמר דינו דאז אין המלך מקפיד על אשתו, הא בנשי דגנבי לא, דמקפיד הוא על אשתו ויראין הם לאונסה, כיון שלא נתיחדה מדעת מה שאין כן בנתייחדה מדעת עצמה.

בשעת שלום חביות פתוחות אסורות. אפילו בהנאה, סתומות מותרות אפילו בשתיה.

כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת. פירש רש"י מתניתין דע"ז (עא, א) בכרכום של אותה מלכות, דכיון שכבשה המלך למדינה מפקיד פקידיו לשמור אנשי העיר ולהוציא חיילותיו לפי שאינו רוצה לאבד ולהחריב עירו, ולפיכך אין להם פנאי לא לנסך ולא לבעול. ומתניתין דפרקין בכרכום של מלכות אחרת ששוטף את הכל, ואין המלך מקפיד על נשיהם ועל ממונם כי אם לשלול שלל ולהם יש פנאי לנסך ולבעול, ואקשינן וכרכום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו, כלומר: נשמט ונחבא אחד מן החיילות ונשאר שם, או שנכנס בחשאי ובעל, לפי שיצרן מתגבר, ואוקימנא במשמרות רואות זו את זו ושומרות שלא ישאר איש, ולא נכנס שם אדם, וכדמהדר לקרתא שושילתא וכלבא וגזא ואווזא.
ואינו מחוור, חדא, דהא כיון שהמלך מקפיד עליהם האיך חוששין להן, והלא אף באשה שנחבשה על ידי גויים לא חששו אלא בנחבשה על ידי נפשות ובנגמר דינו להריגה כאשתו של בן דינאי, הא לאו הכי שריא, לפי שיראין מלאונסה מפני אימת המלך, כל שכן באלו שאינן נחבשות על ידיהן שאין חוששין להם, ועוד, דהיאך תולין להחמיר, והרי אמרינן לקמן (בסוגיין): דאם יש שם מחבואה אחת מצלת על כולן, דאלמא תולין בהן להקל, כל שכן באלו שכל העיר להן כמחבואה, מפני שאין אדם יכול ליכנס שם אלא כגנב. ועוד קשיא לי, מאי קאמר בדמהדר לקרתא שולשילתא וכלבא, דהא תינח בעיר שהעיר במצור, כשכבשוה והכל נכנסין שם שולשילתא וכלבא ואווזא מאי קא עבדי, ודוחק הוא לומר, בשכובשה אין מניחין ליכנס לה אלא מעט אנשים ידועים, והשאר אין נכנסים ואין חוששין לנכנסים.
ור"ח ז"ל פירש מתניתין: דהכא בכרכום של אותה מלכות שיש להם פנאי לנסך ולבעול שאין רודף אחריהם, ומתניתין דע"ז בכרכום של מלכות אחרת שבאו בגבולם ויש עליהם אימת אוייב, ואינם אלא כליסטים שוטפים ועוברים ואין להם פנאי כלל לא לבעול ולא לנסך. ואקשינן, כרקום של אותה מלכות נמי נתלה להקל דאי אפשר דלא משתמטא חדא מנייהו, כלומר, מנשי העיר כשהאויב נכנס מצד זה הן בורחות מצד אחר, או בעוד המצור על העיר מתגנבות ובורחות מן העיר, והרי זה כמחבואה שמצלת על כולן. ומשני, כגון דמהדר לה למתא שושלתא, ולפיכך אי אפשר לברוח מהן.
וכן מפורש בירושלמי (בפירקין ה"ט), דגרסינן התם איזוהי כרכום רבי אבא בשם רבי חייא בר אשי כגון זוגין ושושלאות וכלבים ואווזות ותרנגולין, ואטריגות מקיפות את העיר וכו', מעשה היה וברחה משם סומא אחת. היה שם פרצה אחת מצלת את הכל. ר' זעירא ר' אבא בר זבדא ר' יצחק חקולא בשם ר' יודן נשיא ובלבד כרקום של אותה מלכות, אבל כרקום של מלכות אחרת כלסטים הוא, כלומר: שאין לו פנאי לבעול לפי שהוא ירא ואינו יכול להתעכב לנסך או לבעול.
ומכל מקום לענין פסקא אנן כרב מרי קיי"ל דלא חלק בין כרקום לכרקום, וכאן וכאן אין להם פנאי לנסך ולבעול. אף על גב דלא הדרא למתא כלום, דשמא יש להן אימת הגייסות ואינן בורחות. ותדע לך דבפרק השוכר בע"ז (עא, א) רמי להו למתניתין אהדדי, מפרקינן להו כדרב מארי ולא חשו להם להני פירוקי אחריני דהכא, וכן נראית דעת הרי"ף ז"ל שהשמיט שני הסוגיות שבכאן ושבפרק השוכר ולא כתב אלא משנתינו כצורתה.

יש שם מחבואה אחת מצלת על כולן. ואפילו אינה מחזקת אלא אחת תלינן להקל, דאף על גב דאיבעיא לן ולא ספיקא דרבנן היא ולהקל. וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל, ואפילו אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי נאמנת דאמרינן מה לי לשקר אי בעי אמרה נחבאתי.

הורהנה אין נחבשה לא פירש רש"י ז"ל הורהנה דמדעת נתמשכנה וכיון שהגיע זמן ולא נפדית הרי היא של נכרים בדיניהם ומשום הכי בעינן עדים שלא נסתרה אבל נחבשה דאינה נחלטת להם לא בעינן עדים והואיל וע"י ממון פירוש לפי' דקס"ד השתא דלהכי טרח למיתנייהו הורהנה לאשמעינן האי הפרשה וליכא הפרשה בין הורהנה ונחבשה אלא כשהגיע זמן ולא פדאה חמירא מנחבשה ויפה כיון ז"ל. היכי דמי ע"י נפשות אמר רב כגון נשי דגנבי שבעליהם נתלין ודרך המושל להפקיר נשיהם ובניהם:

ולוי אמר כגון אשתו שבן דונאי ורוצח היה ואלעזר שמו כדאיתא בפרק עגלה ערופה אבל נשי דגנבי ממון לא מפקיר ואיכא למידק דהא בפרק קמא דע"ז איכא חד לישנא דמשמע דסברי להו דכל שנתיחדה עם הכותי במקום דליכא הפסד ממון אסורה לבעלה כהן אפילו בדיעבד וא"כ אמאי שריא הכא בנשי דגנבי ואפי' באשתו של בן דונאי שלא נגמר דינו להריגה מי עדיפא מההיא דליכא חבישה ולא שום הורהנה ואסורה לבעלה מיהת בשלמא לפירוש רש"י ז"ל ל"פ דכולה סיפא באשת איש מיירי וי"ל כל שנתייחד מדעת עצמה עם הכותי אית לן למיחוש טפי דאלו בנחבשה ע"י מושל מרת' מפני המושל שהיא צווחת למושל ואימת מושל חמירא להו מהפסד ממון:

ואמר חזקי' והוא שנגמר דינו להריגה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא נגמר דינו להריגה יש שפירש דר"י וחזקיה על מתניתן אמרוה ומיהו חזקיה סבר כרב דמוקי מתניתן בנשי דגנבי ולהכי בעי נגמר דינו להריגה ור"י סבר כלוי ולהכי לא בעי נגמר דינו להריגה דא"כ הוי להו למימר דהוי בפלוגתא לכך יש לפרש דלכ"ע פליגי דחזקיה סבר דאפילו באשתו של בן דונאי מרתת מפני אימת מושל עד שיהא נגמר דינו להריגה ור"י אמר אפילו למאן דמפרש מתניתן בנשי דגנבי כיון דמפקרא מושל נשיהם להכי לא בעינן נגמר דינו והלכתא כרב וחזקיה ורבי יוחנן הלכה כחזקיהו דרביה דרבי יוחנן הוה:

מתני' עיר שכבשוה כרכום כל כהנות הנמצאות בתוכה פסולות פי' כהנות לאו דוקא נשי כהנים ה"ה דכולי נשי דעלמא פסולות לכהונה ולרבותא נקט נשי דכהני דאפ"ה מפקינן ליה כדפרישית לעיל:

אם יש להם עדים ואפילו עבד ואפילו שפחה ויש שפירש דוקא עבד ושפחה דליכא אלא פסולי יוחסין לעדות אבל גזלן וכיוצא בו פסולים לעדות זו כשם שפסולים לעדות אשה שמת בעלה כיון דשרינן להו בהוראה אחד בנשאל עליו ועל חבירו ביחד דהוי כבת אחת דמי:

הכי השתא דהתם ודאי איכא טומאה בחד מיניה הכא מי יימר דאטמי והא לישנא מוכח דבקושטא אמרינן הכי ולא בדרך יחוס וא"כ פשיטא ליה בעיא דהא אפילו אינה מחזקת אלא אחד מצלת על כולן דבשבוי' הקילו דהשתא אתי שפיר בעיא דרב אשי דבסמוך עבדי לה תלמודא כמגו במקום עדים והיינו ודאי משום דאין מחזקת אלא א' דמכספת לה שהיא לבדה נחבאו' שם דאי במחזקת מיעוטם של מיעוטם הא לא כסיפא לומר שנחבאת והכי מדמו לה למגו במקום עדים וש"מ שאלו אמרה נחבאתי מהימנא או דלמא לא אמרי' מה לי לשקר כי האי דטענה נחבאתי אינה ברורה כל כך והיינו דאמרי' מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי' ואע"ג דלא דמי ליה מ"מ קס"ד כיון שהוא סבירא לי' דריעי טענותא לומר לפני בית דין שנחבאתי הא' לבדה אע"פ ששורת הדין שהיא נאמנת בכך מ"מ אין לנו לומר בזה מה לי לשקר דאיהי סברה דאי אמרה נחבאתי לא מהימן ואין לנו לומר מגו אלא כשהיה יכול לטעון טענה אחרת שהאמינהו ב"ד ושיהיה נראות לב"ד לטעון ההיא היתה ברורה לו:

דין זה שביארנו בנחבשה הוא הדין בהורהנה ופירוש נחבשה הוא שנתמשכנה שלא לדעת והורהנה הוא שנתמשכנה לדעת בעלים עד שיפרעו ואפילו קבע זמן לחליטתה והגיע הזמן כל שעל ידי ממון מותרת אלא אם כן ידם תקפה כמו שביארנו בנחבשה שאין שום חלוק בין נחבשה להורהנה:

בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום אלא שמכל מקום הם רשאים לאכול ולשתות מבני העיר חביות פתוחות שנמצאו הם אצלם אסורות ודאי נגעו סתומות מותרות שאם נגעו ופתחו ודאי לא חזרום וסתמום שהרי אינם מתיראים בכך בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות שאין להם פנאי לנסך ואע"פ שבמשנתנו אמרו שכל כהנות שבתוכה פסולות אינו דומה שאע"פ שלנסך אין פנאי לבעול יש פנאי מפני שיצרו תוקפו ואין חלוק בין גדוד של אותה מלכות לשל מלכות אחרת כלל ומכל מקום גדולי המחברים פסקו שלענין יין נסך אין חלוק בין גדוד של אותה מלכות לשל מלכות אחרת ומותרות בכל ענין אבל בכהנות אע"פ שאמרו לבעול יש פנאי דוקא בגדוד של אותה מלכות כגון שמרדה בו והקיפה ונמצא שמשכבשה אינם יראים אבל גדוד של מלכות אחרת ששטף ועבר אף לבעול אין פנאי ולדעת זה נראה במה שאמר ר' יצחק כאן בכרקום של אותה מלכות כאן בכרקום של מלכות אחרת שאינה חוזרת על זו של יין נסך כלל שביין נסך בשום גדוד שבעולם אין פונין לנסך ואין חלוקה זו אלא בכהנות כלומר משנתנו בכרקום של אותה מלכות ומה שאתה סובר לדון בה מכח זו של יין נסך להכשיר הוא בכרקום של מלכות אחרת ואף בשל אותה מלכות שאתה פוסל דוקא בשאי אפשר שתמלט אשה בלא ראייתם כגון שהוקפה העיר מכל רוחותיה בשלשלאות או שהקיפוה כלבים ועצים להרעיש ולהשמיע לבני כרקום כל היוצא דרך שם או שהקיפוה כלבים ואווזים לסבה זו גם כן אבל כל שהיה אפשר שתמלט אחת בלא ראייתם כלן טהורות שהרי יכולה כל אחת מהן לומר נמלטתי ומתוך כך כשאומרת לא נמלטתי ולא נטמאתי נאמנת וגירסת הספרים לשיטה זו כרקום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא ערקא חדא מיניהו ופירשוה דמיהדר למתא שושלתא וכלבא וכו':

וכן לענין סוגיא יש גורסין פליגי בה ר' יהודה נשיאה ורבנן חד אמר לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי ולא קשיא ליה כלומר שאינו מחלק כלל בין כרקום לכרקום אלא על כל פנים לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי וחד משני כאן בכרקום וכו' וקשיא ליה ואיני מבין שהרי אף לטעם לבעול יש פנאי היה ראוי להקשות כן אלא שאנו גורסין חד אמר כאן בכרקום וכו' ולא קשיא ליה מפני שלדעתו אין הבריחה בעיר המוקפת מצוייה עד שנקל בה בספק זה ובמחבואה אחת הוא שאמרוה מפני שהדבר מצוי להסתר בתוך העיר וחד אמר כאן בכרקום וכו' וקשיא ליה מפני שלדעתו הבריחה מצויה יותר מן המחבואות ומכל מקום הלכה שאיפשרות הבריחה מצלת כמו שביארנו ויש בסוגיא זו נסחאות ובלבול פירושים לקצת מפרשים ואין צורך לכתבם:

עיר שכבשה כרקום שהזכרנו כל שהיתה שם מחבואה אחת מצלת את כלן שתולין בהן שנחבאו ואפילו לא היתה מחזקת אלא אשה אחת כלן טהורות שכל אחת ואחת תולין בה ואע"פ שבשני שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות שאע"פ שאם באו לישאל זה אחר זה או אף שבא אחד לישאל עליו ועל חבירו טהורים מכל מקום כל שבאו לישאל בבת אחת טמאים וזה כבאו לישאל בבת אחת הוא שהרי אתה רוצה להכשיר את כלם בבת אחת התם הוא שבודאי איכא טומאה אבל זו עקר הטומאה בספק ולא עוד אלא שאף הדבר נראה יותר כבא לישאל עליו ועל חבירו שאף בשני שבילין טהור ואפילו אמרה אחת מהן לא נחבאתי ולא נטמאתי נאמנת וכן אם אמרו כלן כן נאמנות שמתוך שיכולה לומר נחבאתי כשאמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי נאמנת ואע"פ שיש עדים שנשבית עידי שבויה אינם כעידי טומאה עד שנאמר בה מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן אלא חששא הוא ומה לי לשקר במקום חששא אמרינן הא כל שאומרת לא נחבאתי ואינה אומרת לא נטמאתי טמאה:

עיר שכבשוה כרכום. פי' חיל הצרים עליה. מצור תרגומו כרכום כל כהנות שבתוכה פסולו' לבעליהן פי' דבחזקת שנבעלו קיימו ואנוסה אסורה לכהן ואם יש להן עדים שלא נבעלו אפילו עבד אפילו שפחה הרי אלו נאמנים ואין אדם נאמן ע"י עצמו לא האשה להעיד על עצמה ולא הבעל להעיד על אשתו ורמינהו בולשת שנכנסה לעיר. פי' חיל ונקרא כן ע"ש שמחפשים את כל המטמוניות תרגום ויחפש ובלש בזמן שלום חביות פתוחות אסורות וסתומות מותרת בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך. אמר ר"מ לנסך אין פנאי לבעול יש פנאי דיצרא דעבירה תקיף מיין נסך ר"י בן אלעזר משמיה דחזקי' אמר כאן בכרכום של אותה מלכות אינן יראים ויש להם פנאי לבעול ולנסך. אבל של מלכות אחרת יראים [שמא] יבוא חיל מאיזה מלכות לעזור להן וממהרים לשלול ולהבריח ואין להן פנאי לא לבעול ולא לנסך. א"ר אידי ב"א אר"י ב"א אם יש שם מחבואה א' [מצלת] על כל הכהנות ומותרות כלן:

בעי ר"י אם אינה מחזקת אלא א' מהן מהו. מי אמרינן כל חדא וחדא היינו האי א"ד לא אמרינן ולא איפשיטא ולקולא עבדי' בעי ר"א לא נחבאתי ולא נטמאתי מהו מי אמרינן מה לי לשקר במקום חששא אי לא. ולא איפשטא ולקולא עבדי':

אמר רב כגון נשי דגנבי ולוי אמר כגון אשתו של בן דינאי מסתבר' דלוי פליג אדרב דלוי סבר דווק' אשתו של בן דינאי שהי' רוצח. ודחזקי' ור' יוחנן נמי פליגי בהדי' מיהו לא מכרעא פלוגתייהו בפלוגת' דרב ולוי כלל דתרווייהו אפשר דסביר' להו כרב ותרווייהו אפשר דסביר' להו כלוי ואפי' לחזקי' דבעי נגמר דינן להריגה. איכא למימר הא דלוי דדוקא אשתי של בן דינאי אבל דגנבי אע"פ שנגמר דינן להריגה כיון שלא נתחייבו על ענין חמור אלא על עסקי ממון אין נוהגין בשלו מנהג הפקר ולא באשתו. וא"ת ולחזקיה בשלא נגמר דינן להריגה אכתי היכי שריאן. ונשי דגנבי נמי ללוי אע"פ שנגמ' דינן להריגה ואליבא דחזקי' והא במס' ע"ז אסקינ' דכל היכ' דליכא טעמ' דמשום הפסד ממונו מירתת. חיישינן לה אפי' בדיעבד ומחזקינן לה בנבעלה. י"ל התם הוא בנתיחד' מדעת עצמה שכיון שכן אין מתיראין עליה שהרי לדעת עצמה היה ואונסין אותה על כרחה אבל כאן שנחבשה למלכות כל זמן שלא יהא כל שלו הפקר מדין המלכות מתיראין שמא תהא צווחת למלכות ושומעין אותה:

מתני' עיר שכבשה כו' ורמינהי בולש' כו' עד כאן בכרקו' של אות' מלכו' כאן בכרקו' של מלכות אחרת פירש"י ז"ל משנתנו בכרקו' של מלכות אחרת שכיון שכן אין המלכות מקפיד עליהם לפי שאינו סבור שהעמיד בידי אחר שהיא מלכו' אחרת ורשאין להפקיר הכל כפי מה שירצואבל מתני' דהתם בכרקום של אותה מלכות ובזו אינה רוצה להשחית את העיר אלא לכבשה בידו להיותם לו לעבדים. ולפיכך אמרו שהם מותרת לפי שאין פנאי לנסך מפני פחד המלכו' שאין רוצה להזיק העם שבתוכ' וגריס ובכרקום של אות' מלכו' נמי אי אפשר דלא מישתמיט חד מנייהו ובעיל כלומר אע"פ שלא ניתנה רשות לכל לחבל א"א שלא נשמט אחד מהם ובעל ומהדרינן כשיש משמרו' רואות זה את זה ובדמהדר לה למת' שישולח וכלב' וגז' ואווזא ואין זה הפי' נכון דמאי האי דנקט אי אפשר דלא משתמיט חד מיניהו ובעיל. אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו ומנס' הוה לי' למימר. דהא מתני' דהתם דיין נסך הוא דאוקמינא ביין נסך. ולהאי חששא וודאי לא מסתיין פירוק' דמשמרית דהא חזינן לה לחביות סתומות דנפתחו וכיון שכן כשם שנפתחו ולא הרגישו משמרת כך אפשר לנסך ומדברי רש"י ז"ל נראה דר' יצחק בן אלעזר משמי' דחזקי' לאו לאיפלוגי אדר' מרי את' דוודאי אית לי' היפרושא דר' מרי בין לנסך ולבעול. אלא לאיפלוגי בלבטול גופי'. למימרא דשני לן בי' בין כרקו' של אותה מלכות לכרקום של מלכות אחרת. ואכתי ליתיה להאי פירושא דא"כ מאי האי דמקשה אי אפשר דלא משתמיט חד מיניהו ובעל ומי' מתסרן בהכי והא לקמן אתינן למימר דאין שם אלא מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות כולן ואפי' אינה מחזק' אלא אחת. ותו דשינויא לא סליק שפיר דמפרקינן במשמרות. שאין דרך במשמרות אלא סביבות העיר אבל לא על כל מבוי ומבוי ועל כל בית ובית בכל דוכתא ודוכתא שושילתא וכלב' ואווזא. ולישנא נמי מוכח דלאו בתוך העיר קא אמרינן אלא סביבותי' דקאמר דמהדר לה. אבל הנכון כמו שפיר' רבינו חננאל ז"ל דבכרקום של אותה מלכות מיתסרן דרוייחי להו שעתא. יש להם פנאי לפי שהם קרובים למקומן ואלו בא עזר לעיר הם קרובים לנוס ולהנצל ולפיכך יש להם פנאי לבעול אבל בכרקו' של מלכות אחרת לא מיתסרן לפי שהם רחוקים ממקומן ולבם חרוד עליהם ואין כונתם אלא לשלול לבז' ולשו' למקומן ולפיכ' אין להם פנאי אף לבעול ופרכינן ובכרקום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא מישתמט' חדא מינייהו והכי אית' נוסחא דגאונים ז"ל. כלומ' אף בכרקו' של אותה מלכו' אע"פ שיש להם פנאי לבעול למה נאסרו, שהרי אי אפש' שלא נשמפ' אחת וברח' וכיון שכן ראוי נחלות היתר בכולן כמו שאמרו שאם יש שם אפי' מחבוא' אחת מצלת על כל הכהנות כולן. ומפרקינן כשיש משמרו' רואות זו את זו ובדמהדר לה למתא שושילתא וגזא ואזוזא כלומ' סביבו' העיר דהשתא לא יכלו למערק והיינו דמיתסרן כולה. ובהא פליגי ר"י נשיאה ורבנן דחד לא חשיב לי' קושי' דאי אפש' דלא מישתמט' חדא מינייהו וערקא דלא שכיח לה ולא יכלו בלאו פשי' נמי דמשמרו'. וכן מוכח ביוש' כל' הזה שפירשנו וכן אמרו שם איזהו כרקום ר' בשם רבי חייא בר אשי כגון זווגין ושלשליו' וכלבי' ואווזות ותרנגולין ואטריגות מקיפין את העיר כו' מעשה היה וברח' משם סומה אחת היה שם פירצה אחת מצלת את הכל. ר' זעירא ר' בא בר זבדא יצחק חקולא בשם ר' יודן נשיא ובלבד כרקו' של אותה מלכות אבל כרקו' של מלכו' אחר' כלאיסטי' הוא. ולענין הילכת' פסק הרב אלפסי ז"ל כרב מרי וטעמי' משו' דרמינן לה להא התם במס' ע"ז ומפרקי' לה כדר' מרי ולא מייתי לה לאידך משמע דס"ל (נ"א דלא ס"ל) דרי"בא ורב מרי פליגי (נ"א דר' מרי פליג) דלר"י ל"ש בין הנס' ולבעול והמהי' דבריו כיון שכן היכי דחי לה להא דר' יצחק מקמי דר' מרי והא חזקיה והא ר"י ושמואל ור"י נשיאה ורבנן כולהו אית להו דר' יצחק לפיכך נראה דר' יצחק וודאי לא פליג אדר' מרי דמודי ר' יצחק דשני לן בהו בטעמא דאמ' דאיכא היפרישא בין ניסוך ולבעול דלנסך אין פנאי לעולם אפילו בכרקום של אות' מלכו'. ומתני' דהתם בין בכרקום של מלכות אחרת בין בכרקום של אותה מלכות אלא ר"י אלבעול קאי ובהא פליגי אדרב מרי. דרב מרי סבר דלעולם לנסך אין פנאי לבעול יש פנאי לעולם אפי' בכרקו' של מלכו' אחרת ור' יצחק וודאי פליגא אהא למימר' דכי אמרי' לבעול יש פנאי. ה"מ בכרקום של אותה מלכות אבל בכרקום של מלכות אחר' לא. וכ"ת וריב"א משמיה דחזקי' היכי קאי אדר' מרי והא קדי' לי' טובא. י"ל דר"י לאו אדרב מרי קאי אלא דר"י אמתני' איתמר' למימר' דמתני' לא אתי אלא בכרקו' של אות' מלכו'. ובדין הוא דה"ל למימר ל"ש דאמתני' קאי וה"נ משמע לן דר' יצחק כי אמרה למילתיה ל"ש קאמר ואמתני' קא' אלא דמאן דמסדר תלמודא אמרי אדרב מרי ואמרוה לדרב מרי מעיקרא משום דבדרב מרי מיפרקן מתני' דהכא ודהתם ובתר הכי אמרי' לה עלה הא דר' יצחק כאלו איתמרא עלה. למימרא דרב מרי אמר דההיא דהתם לענין ניסוך אין פנאי לעולם והא דהכא לענין כהנו' דווקא ומשום דלבעול יש פנאי לעולם. והיינו דאתי' עלה הא דר"י בהאי לישנא דאמר כאן וכאן. למימרא דלא תימ' דמתני' דהתם לענין ניסוך דווקא דאפי' תימא לבעול כאן בכרקו' של אות' מלכו' כאן בכרקו' של מלכו' אחר'. דמתני' דהת' זימנין דהוי אפי' לענין כהנו' בכרקו' של מלכו' אחר' דלא אמרינן לבעול יש פנאי מיהו מתני' דהכי בכרקו' של אות' מלכות דווק' ומתני' דהתם לענין יין נסך אפי' בכרקו' של אותה מלכות אית' דלנסך אין פנאי לעולם. וקיימ' לן כרב מרי ואליב' דר' יצחק ב"א והיינו דלא אייתי' התם אלא לישנ' דרב מרי דהתם לא איכפת לן אלא דינא דיין נסך והא איתמ' לי' כיון דאמרי' לנסך אין פנאי ולעול' ד"ה הוא והכ' מרווחי' בה דהשת' שני לן בכהנ' בין כרקו' של אות' מלכו' בין כרקום של מלכות אחרת והכי מוכח לישנ' דירושלמי דהא דר"י אמתני' קאי ולא אייתי התם ההיא דיין נסך כלל אלמא דלאו אוקמת' הוא לפירוק' דתרווייהו אלא כדפרישי' וזה נראה נכון.

אמר רב אידי בר אבין אר"י בר אשיאן יש שם מחבוא' א' מצלי על כל הכהנו' כולן איכא לפרוש' במחזק' כולן א"נ במחזק' מיעוטן אי במחזק' כולן קמ"ל אע"ג דהוי' מילת' דלא שכיח' דנימ' דכולהו אזלו להתם אפ"ה תלינן לקול' א"נ במחזק' מיעוטן והא קמ"ל דאף ע"פ שאינה מחזק' אלא מיעוטן מצל' ואכתי מספק' לן באינ' מחזקת אלא א' משום דמיחזי כשיקר' דנימ' בכל חד' וחד' היינו הך והא דבעי ר' אשי אמרה לא נחביתי ולא נטמאתי מהו איכא לפרושי דאאינ' מצלת אלא א' קאי ואת"ל מצלת אמרי' דבהא איכ' לספוקי דלא ניהמנ' במגו דלאו מגו מעליא הוא דהא עדיפא לה טפי מדקא אמר' אנא איהי דהואי או דילמא מהימנא דהא אי בעי שתקא ומשתרי ומקשי' ומאי שנא מההוא מעשה כו' כלומר דה"נ כיון דקא מודה דלא נחבאת אנן סהדי דפסולי ומהדרי' דשאני הכא דלאו וודאי הו' אלא ספק טומא' ותו לא הוי במקום עדים ולענין פסקא דמילתא מסתבר' דאזלי' בה לקול':

מאי לאו לא שנא הורהנה ולא שנא נחבשה לא הורהנה שאני כלומר ובהורהנה בעינן עדים ובלא עדים אסורה. הרשב"א ז"ל. וכתוב בשיטה ישנה מאי לאו הורהנה וכו' נראה דהורהנה נמי אינה אסורה אלא לכהן מדלא משני הורהנה הוא דאסורה לישראל אבל נחבשה לישראל אינה אסורה הא לכהן אסורה וכן משמע מלישנא בתרא דאיכא דרמי לה מרמי דדין נחבשה והורהנה שוה והלכתא כההוא לישנא. ע"כ:
איכא דרמי לה מרמי וכו' ואיכא למידק אמאי לא משני דשאני הורהנה מנחבשה ויש לתרץ דמאן דרמי סבר דליכא למפלג בהכי דאם כן במתני' לפלוג וליתני בדידה ואמאי קתני על ידי נפשות אסורה לבעלה השתא כיון דאפילו הורהנה אסורה כל שכן ע"י נפשות ואין להקשות בין אשינויא דר' שמואל בר רב יצחק דהא קא משמע לן דאפי' יד ישראל תקיפה על אומות העולם ע"י נפשות אסורה וליתא דהא מצינן לשנויי דנחבשה מותרת אפילו לכהונה והורהנה אינה אסורה אלא לכהן ועל ידי נפשות אסורה אפילו לישראל אלא הנכון דמאן דרמי לה מרמא משמע ליה דנחבשה והורהנה שוין הן וכמ"ש בשיטה ישנה וכדכתבינן בסמוך כנ"ל:

ה"ג רש"י ז"ל אמר רב הני נשי וכו'. ומ"ה פי' במתני' על ידי נפשות שהיתה נדונית למות מיהו ברוב הספרים גרסינן היכי דמי על ידי נפשות אמר רב כגון אשתו של בן דינאי רוצח היה ואלעזר שמו כדאיתא בפרק עגלה ערופה אבל נשי דגנבי ממון לא מפקרי ואיכא למידק דהא בפרק קמא דע"ז [כג א'] איכא חד לישנא דמשמע דסבירי להו דכל שנתיחדה עם הגוי במקום דליכא [הפסד ממון אסורה לבעלה כהן אפי' בדיעבד וא"כ אמאי שרינן הכא בנשי דגנבי ואפי' באשתו של בן דינאי כשלא נגמר דינו להריגה] מי עדיפא מההיא דליכא שום חבישה ושום הרהנה ואסירא לבעלה כהן מיהת ובשלמא לפרש"י ז"ל לא קשיא דכלה סיפא באשת ישראל מיירי ויש לומר דכל שנתיחדה מדעת עצמה עם הגוי אית לן למיחש טפי דאילו בנחבשה על ידי מלכות מרתתי שתהא צווחת למלכות ואימת מלכות חמירא להו מהפסד ממון. ע"כ. [הריטב"א ז"ל:]
וז"ל הרשב"א ז"ל היכי דמי על ידי נפשות אמר רב כגון נשי דגנבי כלומר שאין המלך מקפיד על נשיהן ולוי אמר כגון אשתו של בן דינאי שהיה לסטים ומוכתב למלכות ונגמר דינו להריגה דאז אין המלך מקפיד על אשתו הא בנשי דגנבי לא דמקפיד הוא על אשתו ויראין הן לאונסה כיון שלא נתיחדה מדעת עצמה משא"כ בנתיחדה מדעת עצמה. ע"כ:
אמר חזקיה והוא שנגמר דינן להריגה ורבי יוחנן אמר אף על פי שלא נגמר דינן להריגה יש שפירשו דרבי יוחנן וחזקיה על מתני' אמרוה ומיהו חזקיה סבר דרב דמוקי מתני' בנשי דגנבי ובהכי בעי נגמר דינן להריגה ורבי יוחנן סבר כלוי ולהכי לא בעי שנגמר דינן להריגה ולא נהירא דאם כן הוה לן למימר דהויא בפלוגתא לכך יש לפרש דלכ"ע פליגי דחזקיה סבר דאפי' באשתו של בן דינאי מרתתי מאימת מלכות עד שיהא דינו נגמר להריגה ורבי יוחנן אמר דאפילו למאן דמפרש מתני' בנשי דגנבי כיון דס"ל דמפקיר מלכותא נשיהם בהכי לא בעינן נגמר דינן להריגה. והלכתא כרב וחזקיה דרב ולוי הלכתא כרב וחזקיה ורבי יוחנן הילכתא כחזקיה דרביה דרבי יוחנן הוה. הריטב"א ז"ל:
מתניתין עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות פי' כהנות לאו דוקא אלא נשי כהנים וה"ה דכולהו נשי דעלמא פסולות לכהונה ולרבותא נקט נשי כהנים דאפי' בהכי מפקינן להו מגברייהו וכדאמרינן לעיל. הריטב"א ז"ל:
ובשיטה ישנה כתוב וז"ל כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות הוא הדין דהוה מצי למתני כל הנשים שנמצאו בתוכה פסולות לכהונה אלא תנא כהנות דמפסלן בתרי פסולי פסול כהונה ופסולא דגופייהו שנאסרות לכהונה ונפסלות מלאכול בתרומה. ע"כ:

ואם יש להן עדים אפילו עבד וכו'. יש שפירשו דדוקא עבד ושפחה דליכא אלא פסול יוחסין לעדות אבל גזלן וכיוצא בו פסולין לעדות זו כשם שפסולין לעדות אשה שמת בעלה שלא התירו בה אלא גזלן דדבריהם כדאיתא ביבמות ונראין דבריהם. הריטב"א ז"ל:

גמרא אמר רב מארי לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי רבי יצחק בן אלעזר אמר משמיה דחזקיה כאן בכרכום וכו'. פרש"י ז"ל רבי יצחק בן אלעזר אמר אף בבעילה פעמים שהן מותרות כאן בכרכום [וכו'] נראה מדבריו ז"ל דמודה רבי יצחק דלנסך אין פנאי לעולם כדפריק רב מארי אבל בבעילה פעמים שהן מותרות שאף לבעול אין פנאי והא דאמרי' כאן וכאן לאו דוקא דלא אתי לתרוצי מתני' דהכא עם מתניתא דיין נסך דמתנית' דיין נסך הא איפרקא לה שפיר בכל כרכום שבעולם אלא לישנא בעלמא קאמר כאן וכאן אמתני' דפסלות כהונה קאי שיש לחלק בה בין כרכום לכרכום ויפה כיון רבינו ז"ל והכין מוכחא סוגין בהדיא כדבעינן למימר וכן מוכיח בירושלמי. הריטב"א ז"ל:

כאן בכרכום של אותה מלכות פירש"י ז"ל כרכום של אותה מלכות שבו דלא אתעבידא בהו איסורא לפי שאינו רוצה להשחית את בני העיר אלא כשכובש עיר סמוך לממשלתו שומרה והיא לו למס עובד ואקשינן וכרכום של אותה מלכות נמי אי איפשר דלא משתמיט חד מנייהו כלומר ובעיל ולא מחוור לן האי פירושא דמשום דילמא בעיל חד מנייהו ליכא למסרינהו לכולהו דהא אמרינן לקמן אין שם אלא מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות כולן אלמא לקולא תלינן ואיבעיא לן נמי אינה מחזקת אלא אחת מהו מי אמרינן כל חדא וחדא היינו הך כל שכן הכא דאי ליכא אלא חד דאיכא למיחש לאיסורא דמספיקא לא חיישינן להו ואפילו אליבא דמאן דלא קשיא ליה ולא מידי דלא חייש למעקר דאיניש יחידאה לא ניחא דכ"ע מודו ודאי דמשום ספק איניש יחידאה לא אסרינן להו לכולהו וסוגין מוכחא כדכתיבנא ועוד דסוגיא דפירוקיה קשיא ליה דהוה ליה למימר אי אפשר דלא לשתמיט חד מנייהו ומנסך דההיא מתני' דע"ג הוא דמוקים בכרכום של אותה מלכות ולשון רש"י נראה בפירושיו דרבי יצחק בן אלעזר ביש פנאי לבעול בלבד הוא שחילק בין כרכום לכרכום ולא פליג בניסוך ובמסכת ע"ג לא מייתי בגמרא אלא דרב מארי ומ"מ לא דייק ליה דקאמרינן כאן וכאן ולא קאמר לא שנו ועוד רבי יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה קדים לרב מארי טפי ולא קאי עליה ובתוספות הקשו דאנן לפי שאין פנאי קאמרי' ולא משום דחייש עליה וזו אינה קושיא דאין פנאי משום שיראין להשחית ויוצאין משם אלא שאין הפירוש נכון ונראין דברי רבי חננאל ז"ל שפי' בכרכום של אותה מלכות אסורין דלבם בטוח שלא יבא אחריהם רודף ויש להם פנאי לנסך וגם לבעול אבל כרכום של מלכות אחרת שיבאו בגבולם אין להם פנאי ואקשי' כרכום של אותה מלכות אי אפשר דלא ערקאן מינייהו לקולא קא אמרינן פי' לפירושו דכי נתפסה העיר דרכן לברוח, אויבים נכנסין מכאן והן בורחים מצד אחר וכיון דערקי מינייהו ליתלי לקולא כי היכי דתלינן במחבואה אחת וכ"ת הא לא דמיא אלא לאינה מחזקת אלא אחת איברא כיון דאיכא למימר טובא ערקאן מינייהו למחזקת רובן דמיא ומשתריין כלהו ומפרקינן במשמרות רואות ואקשינן אי אפשר דלא ניימי בליליא כשהעיר במצור ובורחין והיאך אתה אוסר כל הכהנות שבעיר לא היה לנו לאסור אלא אותן שיש עדים שהיו שם בשעת כבוש והיינו שבויות וכן מפורש בירושלמי איזהו כרכום רבי בא בשם רבי חייא בר אשי כגון זוגין ושלשלאות וכלבים ואווזות וכו'. מקיפין את העיר וכו' מעשה היה וברחה משם סומא אחת היה שם פרצה אחת מצלת את הכל רבי זעירא בר אבא בר זבדא ר"י מקולא בשם רבי יודן נשיא ובלבד כרכום של אותה מלכות אבל כרכום של מלכות אחרת כלסטים הוא פי' שאין לו פנאי לבעול אלא כלסטים בעלמא שאינו יכול להתעכב ולבעול וזה מפורש בדברי ר"ח ז"ל ומ"מ אנן כרב מארי קי"ל דבמסכת ע"ג נמי רמינן הני מתני' אהדדי ומפרקי' להו כדרב מארי ולא מסיימי התם הני פירוקי אחריני הלכך בין של אותה מלכות בין של מלכות אחרת בכל ענין אסורות ואף על גב דלא הדרא למתא כלום לא תלינן בשמא נשמטה וערקה משם כמאן דלא קשה לה ולא מידי ולפיכך השמיטן רבי' הגדול ז"ל מכאן החמי' בכהנות והקל ביין נסך וכן בדין. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו כאן בכרכום וכו'. פרש"י ז"ל משנתינו בכרכום של מלכות אחרת שכיון שכן אין המלכות מקפיד עליהם לפי שאינו סבור שתעמוד בידו אחר שהיא מלכות אחרת והן רשאין להפקיר הכל כפי מה שירצו אבל מתני' דהתם בכרכום של אותה מלכות ולזה אינו רוצה להשחית את העיר אלא לכובשה בידו להיותם לו לעבדים ולפיכך אמרו שהם מותרות לפי שאין פנאי לנסך מפני פחד המלכות שאין רוצה להזיק העם שבתוכה וגריס ובכרכום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו ובעל כלומר אעפ"י שלא ניתנה רשות לכל לחבל אי אפשר שלא נשמט אחד מהם ובעל ומהדרינן כשיש משמרות וכו' וכדמהדרא לה למתא שולשליתא וכו' ואין זה הפירוש נכון דמאי האי דנקט אי איפשר דלא משתמיט חד מינייהו [ובעיל א"א דלא משתמיט חד מינייהו] ומנסך הוה ליה למימר דהא מתני' דהתם דיין נסך הוא דאוקימנא ביין נסך ולהאי חששא ודאי לא משתריין פירוקא דמשמרות דהא חזינן להו לחביות סתומות דנפתחו וכיון שכן כשם שנפתחו ולא הרגישו משמרות כך אפשר לנסך ומדברי רש"י ז"ל נראה דרבי יצחק בן אלעזר לאו לאפלוגי אדרב מארי אתא דודאי אית לה הפרשא דרב מארי בין לנסך ולבעול אלא לאפלוגי בלבעול גופיה למימר דשני לן בין כרכום של אותה מלכות לכרכום של מלכות אחרת ואכתי ליתיה להאי פירושא דאם כן מאי האי דמקשה אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו וכו' והא לקמן אמרינן דאין שם אלא מחבואה אחת וכו' ותו דשינויא לא סליק שפיר דמפרקינן במשמרות שאין דרך במשמרות אלא סביבות העיר על כל מבוי ומבוי ועל כל בית וליהוי נמי בכל דוכתא ודוכתא שולשילתא וכלבא ואווזא ולישנא נמי מוכח דלאו בתוך העיר קאמרינן אלא סביבותיה קאמר דמהדר לה אבל הנכון כמו שפי' ר"ח דבכרכום של אותה מלכות מיתסרן וכו' וכן מוכיח בירושלמי וכו'. ולענין הלכתא פסק הרי"ף ז"ל כרב מארי וטעמיה משום דרמינן לה להא התם במסכת ע"ג ומפרקינן לה כדרב מארי ולא מייתינן לה לאידך משמע דס"ל דר' יצחק בן אלעזר ורב מארי פליגי דלרבי יצחק לא שני לן בין לנסך ולבעול ותמוהי' דבריו כיון שכן היכי דחי לה להא דר' יצחק מקמי דרב מארי והא רב יהודה ושמואל ולוי ורבי יהודה נשיאה ורבנן כלהו אית להו כר' יצחק לפיכך [נראה דר' יצחק וודאי לא פליג אדר' מרי דמודה ר"י דשני לן בהו בטעמא דאמ' דאיכא היפרישא בין ניסוך ולבעול] דלנסך אין פנאי לעולם אפי' בכרכום של אותה מלכות ומתני' דהתם בין בכרכום של מלכות אחרת בין בכרכום של אותה מלכות אלא רבי יצחק אלבעול קאי ובהא פליגא אדרב מארי דרב מארי סבר דלעולם לנסך אין פנאי ולבעול יש פנאי לעולם אפי' בכרכום של מלכות אחרת [ור"י וודאי פליגא אהא למימרא דכי אמרי' לבעול יש פנאי ה"מ בכרקום של אותה מלכות אבל בכרקום של מלכות אחרת לא] וכ"ת ור' יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה היכי קאי אדרב מארי והא קדים ליה טובא וי"ל דר' יצחק לאו אדרב מארי קאי אלא דר' יצחק אמתני' איתמרא ולמימר דמתני' לא אתיא אלא בכרכום של אותה מלכות והדין הוא דהוה ליה למימר לא שנו דאמתני' קאי והכי נמי משמע לן דרבי יצחק כי אמרה למילתיה לא שנו קאמר ואמתניתין קאי אלא דמאן דמסדר תלמודא אמרה דרב מארי ואמרוה לדרב מעיקרא משום דכרב מארי מפרקן מתני' דהכא ודהתם ובתר הכי אמרינן לה עלה הא דרבי יצחק דאילו איתמרא עלה למימרא דרב מארי אמר דההיא דהתם לענין נסוך ולענין נסוך אין פנאי לעולם והא דהכא לענין כהנות דוקא ומשום דלבעול יש פנאי לעולם והיינו דאתינן עלה הא דרבי יצחק בהאי לישנא דאמר כאן וכאן למימרא דלא תימא דמתני' דהתם לענין נסוך דוקא דאפילו תימא לבעול כאן בכרכום של אותה מלכות כאן בכרכום של מלכות אחרת דמתני' דהתם זימנין דהויא אפי' לענין כהנות בכרכום של מלכות אחרת דלא אמרינן לבעול יש פנאי היינו מתני' בכרכום של אותה מלכות מיהו מתני' דהתם לענין יין נסך אפי' בכרכום של אותה מלכות איתא דלנסך אין פנאי לעולם וקי"ל כרב מארי ואליבא דרבי יצחק בר אלעזר והיינו דלא אייתינן התם אלא לישנא דרב מארי דהתם לא איכפת לן אלא דינא דיין נסך והא איתמר ליה כיון דאמרי' לנסך אין פנאי ולעולם דברי הכל הוא והכא מרווחינן בה בדינא דהכא דשני לן בכהנת בין כרכום של אותה מלכות לכרכום של מלכות אחרת והכי מוכח לישנא דירוש' דהא ר' יצחק אמתני' קאי ולא אייתי התם ההיא דיין נסך כלל אלמא דלאו אוקמתא הוא לפירוקא דתרווייהו אלא כדפרישנא וזה נראה נכון. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל כאן בכרכום של אותה מלכות וכו'. פרש"י ז"ל כרכום של אותה מלכות אינו רוצה להשחית וכו' והוא ז"ל גורס וכרכום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא ערקא חדא מינייהו ועוד דכרכום של אותה מלכות בחזקת משומרת היא שהמלך שומרם ומשום חד דמשתמיט ובעיל לית לן למסרינהו לכולהו אדרבה בתר רובא וחזקה אזלינן דהא גבי מחבואה אמרינן שהיא מצלת את כולן ואעפ"י שהן בכרכום שהיא בחזקת איסור ועוד דא"כ מאי האי דפרקינן דמהדר למתא שושילת' וגווזא ואווזי וכלבי דהא מאן דמשתמיט ובעיל בתוך העיר הוא דבעיל ואם כן כי מהדרי למתא מסביבותיה שלשלאות וגווזי מאי הוי לכך פר"ת דבכרכום של אותה מלכות כיון שסמוכין הם למלכותם אינם יראין פן יבאו עליהם אוהבים לסייע לכרכום ההוא וכו' וכן מוכיח בירושלמי דגרסינן התם וכו' ומכולהו סוגיא מוכחא דלענין בעילה הוא דמפלגינן בין כרכום לכרכום ולא לענין יין נסך דהא כולהו אוקמתי הכי רהטן והיינו דאפילו לגירסת רש"י ז"ל לא גרסי דילמא משתמיט חד מינייהו ומנסך וכל שכן לאידך גירסא דידן ונראין דבריהם דרבי יצחק ורב מארי לא פליגי אלא דרב מארי לא חש אלא לתרוצי מתני' ורבי יצחק פריש טפי דאפילו בבעילה איכא לפלוגי בין כרכום לכרכום והיינו דהתם במסכת ע"ג דרמינן מתניתין אהדדי כי הכא לא אייתי תלמודא אלא שינוייא דרב מארי בלחוד משום דהתם לא קפדינן אלא לשנויי מתני' דיין נסך דהתם והא אפריקא לה כדרב מארי לדברי הכל אבל הכא דקיימינן במתניתא דבעילה מייתינן נמי פירוקא דרבי יצחק ועייל ודאי דהא ר' יצחק לאו עלה דרב מארי איתמרא דהא כלהו הני אמוראי קדמי לרב מארי טובא אלא דאינהו על מתני' דהכא אמרוה לפרושה ורב אשי דסדר התלמוד אייתי לה על רומיא דרמינן מתני' אהדדי וכן עיקר אבל רבינו אלפסי ז"ל פריק כרב מארי והוא סובר דרב מארי ורבי יצחק פליגי ולא נהירא דאפילו הוו פליגי ליכא למדחי הא דחזקיה ואידך אמוראי דסברי לה כותי' משום דרב מארי גרידא ואי משום דלא מייתי' במסכת ע"ג אלא ההיא דרב מארי הא פרישנא טעמא שפיר הילכך ליתא לדרב מארי ואיתא לדרבי יצחק. ע"כ:

וז"ל שיטה ישנה כאן בכרכום של אותה מלכות וכו'. פרש"י ז"ל מתני' בכרכום של מלכות אחרת שאינם יראים דבר ומשחיתים הכל ומשתהים ויש להן פנאי לבעול ולנסך אבל כרכום של אותה מלכות תכף שכבשו העיר ונכנסו בה המלך מוציא חיילותיו לחוץ ואין להם פנאי לא לבעול ולא לנסך ועומדים בחוץ עד שהמלך משלים להפקיד פקידי העיר ואח"כ הולכים להם ומקשי' כרכום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו ונשאר שם ובועל או כשיצאו לחוץ אי אפשר דלא ערק חד מינייהו ונכנס בעיר ובועל וכן נראה ממאי דמשני במשמרות רואות זו את זו פי' ואין מניחין אותן שבפנים לאותן שבחוץ ליכנס בעיר ותמהני לפירוש זה רב יהודה ושמואל ולוי הי מתני' אתו לתרוצי ולאוקומי במשמרות רואות זו את זו וכד מהדר לה למתא שושילתא וכו' הא לאו הכי לבעול יש פנאי דאי אפשר דלא ערק חד מינייהו מאי דחקין לאוקומי בהכי וה"ה דאין פנאי לבעול י"ל דאי לאו הכי לנסך נמי אמרינן אי אפשר דלא ערק חד מינייהו ומנסך ולהאי פירושא גרסינן אמר ר' אבא בר זבדא פליגי בה ר' יהודה נשיא' ורבנן חד אמר לנסך אין פנאי לבעול יש פנאי ולא קשיא ליה ולא מידי וחד אמר וכו' וכן פי' הראב"ד ז"ל. ור"ת ז"ל מצא בנוסחא עתיקא אי אפשר דלא ערקה חדא מינייהו ומפרש כאן בכרכום של אותה מלכות בההיא תנן דיש פנאי לבעול וה"ה דיש פנאי לנסך אבל כרכום של מלכות אחרת אין לו פנאי לא לבעול ולא לנסך שאין לבם בטוח בהם והרי הם ככלב' בלא מאתיה דשב שני לא נבח ומקשי' כרכום של אותה מלכות נמי אמאי אסרינן להו והא אי אפשר דלא ערקה חדא מינייהו ומשתריין כולהו על ידי כך וכדאמרינן אם יש שם מחבואה דאינה מחזקת אלא אחת מצלת ועוד י"ל כי לא איפשיטא התם משום דאינה מחזקת אלא אחת אבל הכא אפשר דערקי תרתי או תלת ולא דמי למחבואה ולפום האי פירושא לדרב מארי נמי קשיא דאי אפשר דלא ערקה חדא מינייהו אלא ה"ג חד אמר כאן בכרכום של אותה וכו' פי' תרווייהו הוו מתרצי לה כאן בכרכום וכו' אלא דמר לא הוה קשיא ליה א"א דלא ערקה חדא מינייהו דלא הוה חייש לבריחה וחד הוה חייש לבריחה והוה שרינן כלהו משום סברא דא"א דלא ערקה חדא מינייהו אי לאו דאוקמה במשמרות וכו'. ואין פי' זה נדחה דהתם במסכת ע"ג פרק השוכר רמינן להא מתני' ומייתי' תירוצא דרב מארי בלחוד ולא מקשי' עלייהו ולא מידי אלמא דקושי' דתלמודא בלבד היא ועוד דאכתי לא איירינן במחבואה אחת שתציל נמי ובירושלמי נמי גרסינן בפרק כל הגט עיר שכבשה כרכום נותנין עליו חומרי חיים וכו' עד אבל כרכום של מלכות אחרת הרי היא כלסטים מכאן נראה דמתני' בכרכום של מלכות אחרת כך פי' הראב"ד ז"ל והילכתא כרב מארי וכו' ע"כ. וגם הרשב"א ז"ל דחה פירושו של רש"י ז"ל וז"ל פירש"י ז"ל מתני' דע"ג בכרכום של אותה מלכות דכיון וכו' ולפיכך אין להם פנאי לא לנסך ולא לבעול וכו' ואינו מחוור חדא דהא כיון שהמלך מקפיד עליהן היאך חוששין להן והלא אף באשה שנחבשה ע"י ע"ג לא חששו אלא בנחבשה ע"י נפשות ובנגמ' דינן להריגה כאשתו של בן דינאי הא לאו הכי שרי' לפי שיראי' לאונסם מחמת המלך כ"ש כשאינן נחבשות כלל על ידיהן שאין חוששין להם ועוד דהיאך תולין להחמיר והא אמרינן לקמן דאם יש מחבואה אחת וכו' כ"ש באלו שכל העיר להן כמחבואה מפני שאין אדם יכול ליכנס שם אלא כגנב ועוד קשיא לי מאי קאמר בדמהדר לקרתא שולשילתא וכו' דהתינח בעיר שהעיר במצור כשכבשוה והכל נכנסין שם שולשילתא וכלבא ואווז' מאי קא עבדי ודוחק' הוא לומר כשכובשה אין מניחין ליכנס לה אלא מעט אנשים ידועים והשאר אין נכנסין ואין חוששין לנכנסים ור"ח ז"ל פי' כו'. ע"כ:
וכתוב בקונטריסין כאן בכרכום של אותה מלכות והקשה מהר"ז לפי מה שהתוס' מבינים מרש"י ז"ל דבא לתרץ מתני' דע"ג כאן בכרכום של אותה מלכות ולכן היין מותר למה בשעת שלום פתוחות אסורות וכי יש יותר שלוה בשעת מלחמה מבשעת שלום ותירץ רבינו הר' בצלאל ז"ל דודאי בשעת מלחמה המלך ירא שיזיקו החיל אנשי העיר ולכן מושיב שמירות מה שאינו עושה בשעת שלום. כתוב בתוספות ופריך כרכום של אותה מלכות א"א וכו' ואי קשיא לפירוש התוספות יקשה זה בלא הברייתא על מתני' ושמא י"ל דיותר כח להקשות כשאני רואה בברייתא דכרכום אחרת אני מתיר והיינו משום דערקה ואני רואה דאני מקיל גבי דידה ע"כ. ואפשר דמשום דעיקר קושיין היינו משום דאמרינן בסמוך אם יש שם מחבואה אחת וכו' וכמו שכתבו התוספות לכך אסמיך ואקדים פירכא זו לבתר דמייתי שקלא וטריא דברייתא ולאו משום דמקושר עם הברייתא ודוחק. עוד כתוב בתוספות ועוד דמה מתרץ דמהדר למתא וכו' ואין אדם נכנס לשם והא קתני בולשת וכו' זה לא היה כל כך קשה דמתחלה נכנסו ולא היה פנאי ואח"כ היו שומרים ואמר מהרש"ב דזה אינו קשה דודאי רגילות הוא כשהחיל שוכבים לפני העיר ובני העיר מפשרים למסור העיר ליד המלך והשרים אז עושים משמרות שלא יזיק אדם לבני העיר והשרים הגדולים נכנסים והם אינם עושים רעה לעיר אלא מקבלים שבועת הערבונים רוצה לומר השרים. עוד כתבו התוספות ועוד דהתם מפרש טעמא וכו' ולא תלי טעמא לפי שאין כרכום של אותה מלכות וכו' זה גם כן לא היה כל כך קשה דמתחלה אפילו באותו מלכות כשנכנסין לעיר הם מבלבלים העיר ואין להם פנאי ואחר כך כשיש להם פנאי אינם רוצים להשחית. עוד כתבו התוספות ויש ליישב פי' הקונטרס אבל קשה אינו מיושב והלא תלינן לקולא ובשם הריב"י ז"ל תירץ דעת הקונטריסין מה שלשם גבי מחבואה תלינן משום דודאי יש הצלה אי אתיא תוך המחבואות אבל הכא אעפ"י שאותה מלכות אין ודאי הצלה כיון דאכתי היא תוך ע"ג לכך תלינן לחומרא. ע"כ. אם אותה קשיא מיושבת דילמא ערק חד מינייהו ואם אתה רוצה להגיה ובעיל גם מתחלה אינו קשה תגיה ונסיך עד כאן לשון הקונטריסין ועי' בהר"ן ז"ל על ההלכות. ובקונטריסין אחרים כתוב ז"ל התוספות ולפ"ה קשה טובא חדא דפריך דנתלי לחומרא וכו' תימא לפי הישוב של רש"י ז"ל כל הקושיות מתורצין וזו אינה מתורצת ויש לומר שאינו דומה דבשלמא גבי מחבואה שקודם שנכנסו ע"ג לעיר נחבאו ושום אדם לא ידע בהן יש לתלות להקל אבל לאחר שנכנסו ע"ג לעיר יש לחוש להחמיר דדילמא עריק חד מינייהו ובעיל. ועי"ל דלפי הישוב של רש"י ז"ל כיון דההיא דבולשת איירי במלכות אחרת אעפ"י שאין פנאי לנסך שהם יראים מ"מ לבעול יש פנאי משום דתקיף ליה יצריה כמו שתירץ רב מארי א"כ פריך שפיר באותה מלכות נמי נהי נמי שהם אינם רוצים להשחית העיר מ"מ משום יצר הרע יש לחוש דילמא עריק חד מינייהו ובעיל ומעתה אינו קשה למה מקשה לחומרא כי אינו מקשה אלא מכח יצר הרע. ע"כ:
הא דאמרינן אין שם אלא מחבואה אחת מצלת תמיה לי מילתא אי מחזקת כלן פשיטא ומאי אלא אחת ואי אמרת כשאינה מחזקת אלא מיעוטן מאי קא מבעיא לן אינה מחזקת אלא אחת כיון דאמרת במחזקת במיעוטן סגי אפילו חדא נמי. אי בעית אימא דמחזקת כלן ומאי אלא אחת אע"ג דאיכא למיחש לכולהו לא אתחביאו תמן דלא מזדמנא להו מילתא ועוד דכיון דכולהו הוו תמן אי אפשר דלא אוושא מילתא ומפרסמה אפי' הכי שרו איבעית אימא במחזקת מיעוטן דאפי' הכי שריין דכיון דאפשר דטובא אתחביאו תמן אי אתי למשרינהו לכולהו לא מחזי כשקרא אבל כשאינה מחזקת אלא אחת מחזי כשקרא. הרמב"ן ז"ל:
ומאי שנא משני שבילין וכו' לישנא דמאי שנא אתיא שפיר לשיטת רש"י ז"ל ולשיטת התוס' לא דייק שפיר דהוה ליה לאקשויי במכ"ש ולא בלישנא דמאי שנא ולקמן נאריך בזה בס"ד:
והלך באחד מהן ועשה טהרות י"מ דלהכי נקט עשה טהרות דאלו גברא מטבלינן ליה מספיקא וי"א דלאו דוקא עשה טהרות ואיידי דתנא רישא טהרות תנא סיפא נמי טהרות דקתני רישא הלך באחד מהן ועשה טהרות ולא טבל והלך בשני ועשה טהרות הראשונות תלויות והשניות ישרפו ופשוט הוא דאסור לכהן אחר לאכול שתי הטהרות דודאי אחת מהן טמאה. שיטה ישנה:

וז"ל תוספות שאנץ בפרק קמא דפסחים הלך באחד מהן ועשה טהרות וכו'. אומר ר"י דלהכי נקט טהרות ולא נקט טהרה גבי אדם משום דלגבר' הוה מצרכינן טבילה והזאה כדאמרינן בפרק אין מעמידין איכא מיא בנהרא זילו טבולו שלא יבואו לידי מכשול דאע"ג דכל אחד ואחד מהן טהור כדין ספק טומאה בר"ה מיהו אם נגעו שניהם בתרומה התרומה טמאה והאוכלה במיתה שהרי טמאה ודאית היא ולא שייך למימר הכא העמידנה על חזקתה שהרי טומאה ודאי יש לה או אם שניהם נגעו באדם אחד ונכנס למקדש חייב והכי מוכח בסוף פרק קמא דשבועות דתניא התם שני שבילים אחד טמא ואחד טהור ונכנס לא' מהן ואין ידוע לאיזה מהן נכנס ונכנס למקדש והזה ושנה וטבל ואח"כ הלך בשני ונכנס חייב אלמא בכל זימני לא אמרינן טהור גמור הוא אע"ג דבר"ה מיירי התם דאי ברה"י בחדא זימנא ליחייב הכא נמי אמרינן הואיל ובשתי הנגיעות נטמא ודאי חייב ולא אמרינן כל חדא וחדא מאדם טהור היתה דאוקמינן אחזקתי' וההיא נמי דנשנית במסכת טהרות גבי הך מוכחת כך דקתני הלך בראשון ועשה טהרות והזה ושנה וטבל ואח"כ הלך בשני ועשה טהרות אם נאכלו הראשונות אלו ואלו טהורות ואם קיימות אלו ואלו תלויות היינו טעמא לפי שזה האדם שהוא ודאי טמא טימא אחת מהן בודאי ולא אמרינן בכל זימנא וזימנא אוקמא גברא אחזקיה ובשביל הך נמי איכא למימר דנקט הכא והכא טהרות ולא בבני אדם דבהדדי מתני כדפי' ע"כ. ובשמעתין בתוספות שלנו נפל טעות דכתוב בתוספות ועוד דמשום דלעיל מתני סיפא הזה וטבל וכו' ובסדר המשניות זאת המשנה הזה וטבל וכו' היא כתובה קודם משנה זו דמייתי לה בשמעתין:

ואם נשאל זה בפני עצמו וכו'. כתבו התוספות לא שיאכל אדם אחד דא"כ יאכל ודאי טומאה דהכי אמרינן בשבועות בפ"ב הלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב דטמא הוא ממה נפשך והקשו בקונטריסין אמאי לא הביאו התוספות ראיה מהמשנה שהביאו לעיל בסמוך דקתני והשניות ישרפו והניחו הדבר בצ"ע ובקונטריסין אחרים מצאתי שתירצו דהתם כיון שאינו אלא אדם אחד ולא טהר בנתים ממה נפשך טמאות הילכך ישרפו אבל הכא שנשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו הוה ליה כמו טהר בנתים והא דליכא ודאי טומאה לכך צריכין להביא משבועות ע"כ. ואינו מבואר יפה דהכי נמי ההיא דשבועות יש לחלק דלא הויא אלא אדם אחד ומאי שנא מההיא דהשניות ישרפו. ונ"ל דיש לחלק מההיא מתני' דקתני השניות ישרפו כיון דאנן אתינן למידן על הטהרות והטהרות בע"כ נטמאו הלכך ישרפו דודאי טמאות הן אבל ההיא דשבועות דאגברא בעינן למידן כדי לחייבו אביאתו למקדש ובכל זימנא וזימנא איכא למימר אוקי גברא אחזקתיה ואפילו הכי לא אמרינן הכין אלא קא מחייבין ליה לגברא ש"מ דכיון דמכל מקום ודאי טומאה יש כאן אין לחלק כלל והילכך אפילו דנשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו לא יאכלום אדם אחד וכמו שכתבו התוס' כנ"ל:

בבת אחת דברי הכל טמא לאו מדאורייתא אלא מדרבנן דמן התורה אוקי בכל חד וחד אחזקיה אפי' בבת אחת כדמשמע בנזיר בפרק ב' נזירין [נז א'] שני נזירין שאמר להן אחד [ראיתי אחד] מכם שנטמא ואינו יודע איזה מהן מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה וכו'. ופריך אמאי (טהורין) דאין שייך לחלק התם מן בבת אחת לזה אחר זה דהוה ליה לפרושי. לשון תוס' שאנץ התם בפרק קמא דפסחים וכן כתוב בתוספות עיין שם:
הכא נמי כיון דשרינן להו לכולהו כבת אחת דמי פרש"י ז"ל כבת אחת דמי דרבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי פי' לפירושו דהכא לאו בת אחת ממש הוא שיבאו כלן לפנינו אלא משום דשרינן לכולהו כחדא חשיב כבת אחת ואליבא דרבי יוסי דאסר בבא לישאל עליו ועל חברו ועביד ליה כאלו באו בבת אחת והקשו בתוס' דאי כר' יוסי דוקא פשיט ליה הוה ליה לפרושי בהדיא לכך פירש רבינו שמשון מקוצי ז"ל דכל שבא לישאל עליו ועל חברו דהא בחדא הוראה אי אפשר לטהורינהו לתרווייהו ולא אפליגו רבי יהודה ורבי יוסי אלא בבא לישאל עליו ועל חברו בזה אחר זה פי' בתחילה הורו לו על עצמו ואח"כ באותו מעמד או במעמד אחר נשאל על חברו מר מדמי לה לבת אחת כיון שע"י אדם אחד באו שתי השאלות וזה יודע בשל זה ומר מדמי ליה כלזה אחר זה כיון דסוף סוף לא הורה לשניהם ביחד והיינו דאמרינן הכא דכיון דשרינן לכולהו בהוראה אחת כנשאל עליו ועל חברו ביחד דהוי כבת אחת דמי. הריטב"א ז"ל. ורש"י ז"ל כתב וז"ל טמאין. דהיכי נימא להו טהורין אתם חד מינייהו ודאי בטמא אזל. ע"כ. בלשון הזה גילה לנו שורש פירושו ז"ל והכי פירושו הא ודאי דלכ"ע כל אחד בפני עצמו טהור הוא שהתורה טהרתו דספק טומאה בר"ה ספקו טהור אלא דבהכי פליגי תנאי דהיכי מצינן למימר להו טהורין אתם דהא ודאי חד מינייהו טמא הוא ולכך בזה אחר זה ד"ה טהורין דכיון דכל אחד שאל ספקו לחכם בפני עצמו שפיר מצי החכם לאורויי להו דטהורין נינהו ולא מצי לטמא לשום אחד מהם דספק טומאה בר"ה ספקו טהור. בבת אחת דברי הכל טמאין דכיון דבהוראה אחת יש לנו לומר טמאין היכי נימא להו טהורין אתם חד מינייהו ודאי בטמא אזל כי פליגי בבא לישאל עליו ועל חברו מר מדמי להו לבבת אחת דאע"ג דלא נשיב לו אלא על עצמו לבד ולא נזכיר לו חבירו כלל מ"מ הרי הוא מבין מעצמו דחבירו נמי טהור הוא והוה ליה כאלו אמרינן לתרווייהו בהדי הדדי טהורין אתם והדרי' למימר דהיכי נימא להו טהורין אתם ומר מדמי ליה לבזה אחר זה דכיון דלא מורינן טהרה אלא לחד מינייהו ולא מדכרינן לחברו כלל אע"ג דהוא מבין מעצמו דחברו נמי טהור מ"מ אין כאן הוראה אלא לחד מינייהו. כך נראה פירוש לפירושו של רש"י ז"ל. ושוב מצאתי דהכין פירש להדיא בפרק קמא דפסחים וז"ל והלך בשני. יודעין הן שבשביל שהלך זה לא הלך זה דהשתא ודאי אחד מהן טמא. אם נשאלו. כל אחד לחכם ספקו בפני עצמו טהור ואין ב"ד יכול לטמאו כדקיימא לן בספק טומאה בר"ה ספקו טהור. ואם באו בבת אחת הואיל ובהוראה אחת יש לנו לומר טמאין או טהורין אי אפשר לנו לומר להן טהורין אתם דהא האחד ודאי טמא רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טמאין גרסינן. בזה אחר זה דברי הכל טהורין. ואע"פ שכל אחד אומר לפנינו כך היה המעשה שלי ושל חבירי אבל איני נשאל אלא על עצמי מה תהא עלי. עליו ועל חבירו. מה תהא על שנינו רבי יוסי מדמי להו לבת אחת אעפ"י שאין שניהם לפניך צריך אתה הוראה אחת לשניהן או טמאין אתם או טהורין אתם והרי אין אתה יכול לומר טהורים אתם. רבי יהודה מדמי להו לזה אחר זה. הואיל ואין כאן שואל אלא אחד משיבין לו טהור אתה שהרי ספק ביאה היא ומעצמו יבין שאף חברו כמוהו אבל כששניהן שואלין בתוך כדי דבור צריך אתה להשיב לשניהן כאחד. ע"כ. ואע"ג דיש קצת שינוי דברים למאי דפרשי' מ"מ הכל עולה בקנה אחד והילכך ע"כ לפי שטה זו צריך הרב ז"ל לפרש דמרבי יוסי קא פריך דהא אין בא לפנינו אלא אחת ואילו בבת אחת דשני שבילין שניהם שואלין בתוך כדי דבור וצריך אתה להשיב לשניהם כאחד הילכך לא דמיא אלא לבא לשאול עליו ועל חברו דרבי יוסי דה"נ אע"ג דאין בא לפנינו אלא אחת מ"מ לכולהו שרינן כי הדדי. זו היא שיטת רש"י ז"ל ולשיטתו ז"ל אפשר לומר דהיכא דנשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו דטהורות אפילו להאכילם לאדם אחד נמי נטהרו דכל מגע ומגע היתה בחזקת טהורה דספק טומאה בר"ה ספקו טהור ואפילו היכא שידענו למפרע דבודאי נגע טומאה בטהרות מכל מקום בשעת מגען הרי טהרתן תורה ושוב לא נטמאנו אבל ההיא דשני שבילין דבפרק ב' דשבועות דאדם אחד הוא דהלך בשני השבילין ושוב נכנס למקדש הוא ודאי בשעת כניסתו למקדש דהיינו שעת חיובא הרי הואי ודאי ומיהו התוספות ז"ל מפרשי שמעתא בענין אחר וכדכתיבנא לעיל בשם הריטב"א ז"ל. ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דקא פריך בלשון מ"ש דהא מדרבי יוסי ליכא לאקשויי אלא מאי שנא דבא לשאול עליו ועל חברו היינו בנדון דידן וליכא הפרשה בינייהו כלל אבל לשיטת התוספות הוה מצי לאקשויי מרבי יוסי במכ"ש והלכך לא ה"ל לאקשויי בל' מ"ש אלא בל' תיובתא דהא מכ"ע פריך שפיר מבת אחת וכמו שכתבו התוספות ז"ל ומדרבי יוסי נמי דאפילו בבא לשאול עליו ועל חבירו קא מטמי כ"ש הכא דשרו לכלהו בבת אחת אבל לשיטת רש"י ז"ל ניחא ואפשר דלהכי הקדים בריש שמעתין אקדים רש"י ז"ל וכתב ומאי שנא משני שבילין. דכיון דבא לשאול עליו ועל חבירו אמר רבי יוסי טמאין ה"נ לכולהו שרינן כי הדדי. ע"כ. ומיהו קשיא לשיטת רש"י ז"ל למה ליה לאתויי הא דאמר רבא ואי תימא רבי יוחנן והא בלאו הכי פריך שפיר מר' יוסי ואפשר דאי לאו הא דרבא הייתי מחלק ואומר דדוקא כשבאין שניהם לפני ב"ד ואפילו בזה אחר זה הוא דקא מטמא רבי יוסי דהיכי נימא לאו טהורין לשניהן ואפילו בזה אחר זה וחד מינייהו ודאי טמא אבל היכא דאין בא לפני ב"ד אלא אחד אף על גב דממילא שניהן טהורין לא איכפת לן בהכי וכדכתיבנא לעיל והאי דהכא הרי אין בא לפנינו אלא אחת וכולן טהורין ממילא הילכך לא דמי אלא לנשאל עליו ועל חבירו ולהכי הוצרך להביא הא דרבא. וקרוב לזה כתבו בקונטריסין וזה לשונו ונראה להר"ז דאם לא דברי רבא הייתי מפרש בזה אחר זה שבא כל אחד בעצמו לפנינו ובבת אחת פירוש' שבאו שניהם בבת אחת לפנינו וע"ז אמר רבי יוסי בין כך ובין כך טמאין אבל בבא א' לשאול עליו ועל חבירו לא הייתי אומר טמא ומתני' דומה לזה כי מדמה ליה לבת אחת ואע"ג דלא אמרינן ליה אלא אתה טהור או טהרותיך טהורות איהו ממילא קא ידע דשל חבירו טהורות דחדא ספיקא אית להו ומחזי כחוכא וטלולא דודאי אחד טמא. ומר מדמי ליה לזה אחר זה דאנן לא אמרינן ליה אלא אתה טהור ועל חברו לא נשיבהו דבר. והכא נמי כיון דקא שרינן לכולהו וכו' פי' רש"י ז"ל בבא לישאל עליו ועל חבירו דמידע ידיעא מילתא דכל נשי העיר בחזקה אחת וכיון דקיימא לן כרבי יוסי מאי קא מיבעיא ליה לרבי ירמיה ואין צורך לכך דודאי כבת אחת דמי שאין אנו מצריכין כל אחת ואחת לבא לב"ד אלא להדיא אנו מתירין כל הנשים בפירוש בבת אחת ויש לומר דע"כ אנו צריכין לדברי הרב ז"ל דנהי דפשיטא לך שאין מתירין אותן כאחת אבל אכתי היכי פשיטא לן שלא נתיר האחת שתבא לפנינו בב"ד לישאל על עצמה אלא ודאי טעמא דמילתא ידיע דדין כל נשי העיר כדין זו וכבת אחת דמי לרבי יוסי. ר"ת ע"כ:

הכי השתא התם ודאי איכא טומאה בחד מינייהו הכא מי יימר וכו'. והאי לישנא מוכח דבקושטא אמרינן הכי ולא בדרך דחיה ואי פשיטא לן בעיין דאפילו אינה מחזקת אלא אחת מצלת על כולן דבשבויה הקלו והשתא אתי שפיר בעיא דרב אשי דבסמוך דעביד ליה תלמודא מגו במקום עדים והיינו ודאי משום דאין מחזקת אלא אחת דמכספא לה לומר שהיא לבדה נחבאת שם דאי בדמחזקת מעוטן של נשים הוא לא כסיפא לומר שנחבאת והיכי מדמה לה למגו במקום עדים וש"מ דאילו אמרה לא נחבאתי מהימנא. הריטב"א ז"ל:

בעי רב אשי אמרה לא נחבאתי וכו'. תימא אמאי לא פשט מר' זכריה בן הקצב דאמר לא זזה וכו' ואינו נאמן ושמא יש לומר דלא היה מחבואה בירוש' ולפירוש התוספות אתי שפיר דאפי' אם היו מחבואות הושיבו שומרין ואין כאן מגו. קונטריסין. ועוד תירצו בקונטריסין אחרים שבאו הע"ג לירושלים פתאום ולא יכלו להטמן:

תד"ה כאן בכרכום כו' חדא דפריך ניתלי לחומרא וגבי מחבואה תלינן לקולא כו' עכ"ל וק"ק כיון דאההיא דע"ז פריך כמ"ש התוס' גופיה לפרש"י אימא שפיר פריך נתלי לחומרא וגבי מחבואה דתלינן לקולא היינו משום דבשבויה הקילו כמ"ש התוס' לעיל ויש ליישב דהא לא קשיא ליה לתלמודא מעיקרא אהא דשרי בע"ז אלא מכח הך דהכא גבי שבויה וכיון דבשבויה לא נתלי לחומרא לא שייך למפרך אההיא דע"ז למתלי לחומרא ודו"ק:

בד"ה והלך באחד מהן כו' דבעי למתני סיפא כרישא הזה וטבל טהור כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ואם נשאל כו' לא שיאכלם אדם אחד דא"כ כו' ונכנס חייב דטמא הוא ממ"נ עכ"ל עיין בזה במהרש"ל שכתב שהתוס' הביאו ראיה מהא דפריך התם אר"ש דפוטר כו' ע"ש והוא רחוק ודחוק שיסמכו בקושייתם אדר"ש דפליג ואפרכת התלמודא שם ואין זה אלא דברי נביאות אבל הנראה דודאי מהא שהביאו דהלך בראשון ולא נכנס כו' ודאי דליכא ראיה כלל דהתם אכניסה שניה לחוד דהיה ודאי טמא הוא דחייב ממ"נ ודומה ממש לגבי טהרות דתנן ואם לא טהר בינתים כו' השניות ישרפו משא"כ הכא באדם אחד שאוכל משניהם בזה אחר זה אע"ג דממ"נ אכל דבר טמא מ"מ בכל פעם שאוכל איכא למיתלי בטהור אבל עיקר הראיה חסר מדבריהם דקתני התם בסיפא דהך ברייתא ג"כ בדברי ת"ק הלך בראשון ונכנס הזה ושנה וטבל ואח"כ הלך בשני ונכנס חייב אע"ג דאכל חדא כניסה לחודא איכא למימר דטהור היה אלא דממ"נ חייב והוא דומה ממש לאדם אחד שאכל משניהם דבכל חדא מנייהו איכא למימר בטהור אלא דממ"נ טמא זה נ"ל ברור בלי גמגום וק"ל:

גמ' אי אפשר דלא ערקה חדא מינייהו. נ"ב לפרש"י גרסי' אי אפשר דלא עקר חד מנייהו ובעיל:

תוס' בד"ה כאן בכרכום כו' ולא בא אלא לפרושי מתני' כו'. נ"ב ולפי זה נא קשה מאי פריך נתלי לחומרא מאחר שהוא בא לפסוק הלכה שואל התלמוד מנין לך כך בבירור לחלוק בין כרכום מלכות זו למלכות אחרת דלמא חיישי' כו' ולא מחלקינן אבל אי הוה רבי יצחק בר אליעזר משני מתני' אהדדי והוי מחלק בהכי לא ה"ל לאקשויי למיתלי לחומרא ודו"ק. בד"ה והלך כו' הרי אלו טהורות. נ"ב פי' טהרות הראשונות נאכלו:

בד"ה ואם נשאל זה בפני עצמו כו' דהכי אמרי' בשבועות בפרק ב' כצ"ל. ונ"ב נראה דהתוס' באין לפסוק דכה"ג הוי ודאי טומאה דלא תימא מאחר שהותרו הותרו ואין חוזר וניעור איסורו ודומה לזה חתיכת יבש שבטלה ברוב אי שרי אח"כ לבשל או להאכילו לאדם אחד ומשום הכי לא מצי להביא ראיה מב' שבילין דבודאי טמא האדם ולא שייך למימר כיון שהותר הותר כמו הכא וכן ב' אנשים שהלכו בב' שבילין ונגעו בככר נמי בכה"ג ע"כ מביא ראיה מפ' ב' דשבועות דפריך התם אר' שמעון דפוטר מאי טעמא הא טמא ממה נפשך ומשני דחולקים בידיעה והעלמה כו' מנא ליה להקשות דלמא איירי בכה"ג קודם שהלך בשני שאל על שביל הראשון וטהרו אותו וא"כ לא אמרי' שחוזר איסורו וניעור אלא לאו ש"מ דכ"ע מודים כהאי גוונא דודאי טמא וצ"ע היטב:

גמרא איכא דרמי לה מירמא. כה"ג בסוכה (טז) וש"נ:

רש"י ד"ה ואיכא דרמי. מתניתין וברייתא. גם הא דהעיד כו' היא משנה בעדיות. ועי' מש"כ בס"ד בנדרים (כו):

במשנה וא"נ אדם ע"י עצמו. וכן במשנה הסמוכה בר"ז בן הקצב. ק"ל הא לעיל (כב ב) בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דהבא עליה בא"ת קאי ואפ"ה אם נשאת לא' מעדיה לא תצא לת"ק אלמא מספק לא תצא ממי שאומר ברי לי. ק"ו בשבויה דרבנן ובעלה שנשאה בהיתר א"ד שלא תצא ממנו כשאומר ברי לי. ויש לחלק:

רש"י ד"ה ר' יצחק ב"א. אף בבעילה פעמים שהן מותרות. משמע אבל בניסוך לעולם מותר אף במלכות אחרת. ומבואר כהויש ליישב שכתבו התוס':

תד"ה והלך. הזה וטבל וטהר הלך בשני כו' ואם קיימות הראשונות אלו כו'. כצ"ל:

גמ' וגזא. צ"ל וגוזא. ונ"ב דוגמתו בפרק כיצד מברכין (מ א') איתיה לגווזא דהדר מפיק. ובפ"ק דנדה (ח:) בקטפא דגווזא:

שם ובין כך "טמאין" צ"ל טמאות (ובטהרות שם ובפסחים הגירסא גם בדברי ר' יהודה "טהורין" "טמאין") שם דברי הכל טמאין. נ"ב גברי:

רש"י ד"ה בלשת וכו' שמחפשין. כי בפסוק ויחפש בראשית מ"ד התרגום ובלש:

עיר שכבשוה כרכום כו' ואפי' עבד ואפי' שפחה ואין אדם נאמן על עצמו. עפ"י שדקדק הא בעלמא בע"ד מהימן טפי מע"א באיסורין דהא מוספרה לה ומוזבחת ואכלת נפקא לן דמיירי בבע"ד וא"כ מה לשון אין אדם נאמן על עצמו. וי"ל דהיכא דלא אתחזק איסורא אזי אין ע"א מהימן משום חזקה דאין אדם חוטא ולא לו אלא משום דמהימן הוא וה"ה וכ"ש לבע"ד דנאמן על עצמו. אך היכי דאתחזק איסורא אפי' ע"א דאית לי' נמי חזקה אין אדם חוטא ולא לו. לא מהימן וכמ"ש פ"י בקידושין ס"ג ע"ב. אך הכא הו"ל איתחזק אי' מדרבנן דרוב עכו"ם פרוצים דרבנן הוא מטעם שנתפרש כבר לעיל דלא הוי רוב גמור או כיון דתלי במעשה או דמנוולא נפשה. ונהי דמשו"ה לא מהימן דכל דתיקון רבנן בחזקה דידהו כעין דאורייתא תיקון והיכא דאיתחזק בחזקה דאורייתא לא מהימן הבע"ד. מ"מ ע"א מהימן משום חזקה דאין אדם חוטא ולא לו דאורייתא הוא ודחי לחזקה דרוב עכו"ם פרוצים וק"ל:

ורמינהי בלשת. עב"י באו"ח סי' ג' דהקשה בש"ס דרפ"ב דנדה אמרינן איבעית מותר לאחוז באמה. מדוע השמיטוהו הפוסקים. ותי' וז"ל משום דלא בקיאין בהי בעיתותא כו' וגם הכל לפמ"ש אדם דאיכא אינש דבכל דהו מבעית. והקשה המג"א שם סקי"ד מ"ש מהא דחרדה מסלקת הדמים דלא אמרינן אין אנו בקיאין. וי"ל התם מסתם סתומי לי' כל הנשים וכל החרדות מסלקות הדמים. משא"כ הכא לשיטת ר"ח ור"ת דבולשת מיירי דוקא בכרכום של מלכות אחרת א"כ ע"כ שמואל שיער דבעיתותא דהתם הוי דומה למלכות אחרת ומי יכול לשער זה. ולשיטת רש"י דבולשת שרי' בכל גווני משום דלנסך אין פנאי. מ"מ הא צריך להבין מאי משני עשאוהו כבולשת הא התם משום הירהור אתאינן עלה ולבעול יש פנאי. וצ"ל דר' יהודה דלא פריץ הירהור דידי' לא עדיף מלנסך וא"כ מי יכול לשער בכל גברא וגברא. ולרמב"ם דס"ל דלנסך לעולם אין פנאי כרש"י ולבעול יש חילוק כר"ח ור"ת דבכרכום של מלכות אחרת מותרת לבעול א"כ צריך לשער בגברי ובעיתותא. ומאן חכים למשרי כי האי גוונא:

אם יש שם מחבואה אחת מצלת על הכהנות כולן. מלשון זה משמע שאין המחבואה מחזקת כל הכהנות דא"כ מה לשון כולן דקאמר מה בין כהנת לכהנת אע"כ דאינה מחזקת ואפ"ה מצלת על כולן. וא"כ מאי קא מבעי' לי' באינה מחזקת אלא א'. וי"ל דסד"א דווקא כשמחזקת ב' כל א' אומרת אני נחבאתי. ואעפ"י דאתו לקמן תלת ובוודאי חדא משקרת מ"מ כיון דמחזקת ב' אין כאן הכחשה בבירור על שום א' מהן. שהרי זאת אומרת אני נחבאתי עם עוד אחרת שהרי מחזקת ב' ואין כאן א' שמוכחשת בוודאי משא"כ באינה מחזקת אלא א' ובאו לפנינו ב' כהנות הרי ע"כ כל א' מכחשת את חברתה לומר אני ולא אתה משו"ה קא מבעי' לי'. ולפ"ז אפי' להריא"ז דפסק באינה מחזקת אלא א' לחומרא לכתחילה לא תנשא. היינו היכא דאיכא הכחשה כי הכא אבל בעלמא כי האי גוונא אי ליכא הכחשה שרי לכתחילה ומיושב קו' ט"ז בי"ד סימן קי"ד סקי"ג ע"ש וע"ש בחי' לי"ד. וק"ל:

אינה מחזקת אלא א' מהו. בתשובת מהרי"ל סי' ע"ו הקשה השואל אמאי לא תתבטל האחת ברוב שלא נחבאו. ותי' הוא ז"ל משום דברי' לא בטיל מן התורה כמ"ש תוס' פ"ק דב"מ. ודבריו צ"ע שם וי"ו ע"ב ד"ה קפץ דמבואר דכה"ג לא מקרי ברי' כמ"ש תוס' שם עפ"י דבריהם בחולין צ"ו ע"א ד"ה מ"ט. ובלאה"נ כמה כרכורים כרכרו אי ברי' דאורייתא או לא. עוד תי' מהרי"ל דבשעה שהי' נחבא היתה קבוע וכמע"מ דמי ורצונו והו"ל ספק השקול דמקילין בדרבנן. ומסתייע מתוס' לעיל ספ"ק. וכוונתו במ"ש שם ד"ה דלמא אזלא כו' שכתבו בסוף הדיבור דאזלינן בתר שעת האיסור ע"ש. וגם זה לא זכיתי להבין דהתם ידעינן האשה הזו נבעלת ואנו דנין רק על הבועל לומר דפריש מרובא. וע"ז אמרינן באותה שעה שבעלה הי' קבוע ונפסלה משא"כ הכא דיינינן על הכהנת הבאה להנשא נימא מרובא פרשה דלא הוי במחבא. ונ"ל לתרץ קו' השואל עפ"י סברת המרדכי בחולין ס"פ הזרוע. גבי יבמה שרקקה דם דכל שלא ניכר שעה א' בפני עצמו והספק נולד בתערובתו לא אזלינן בתר רובא וה"נ כשראינו הכרכום ונולד האיסור בכל הכהנות שבתוכו מיד הי' מעורב שם א' שבמחבא ונולד תחילת הספק בתערובות משו"ה לא בטיל ברוב. ועדיין צ"ע:

אם נשאל זה בפ"ע. ודברי מהרש"ל ברורים בכוונתם. ומ"ש מהרש"א שעיקר חסר מהתוס' לא הבנתי דלא חסר קורטוב. דמשו"ה מסיימי דטמא הוא ממ"נ שזה הוא לשון המקשן שם לומר שזה מוכח דאפי' בנודע וטהר בנתיים נמי חוזר לטומאתו. מיהא נ"ל דרש"י לא ס"ל כן אלא בנודע בנתיים טהור והתם פריך בש"ס ממ"נ אי בנודע מ"ט דת"ק ואי בלא נודע מ"ט דר"ש. ומשום כן לא הו"מ רש"י לפרש לקמן בבא לישאל עליו ועל חבירו כהתוס' שטיהרוהו מתחילה ואח"כ שאל על חבירו דא"כ שכבר טיהרוהו הו"ל זה אחר זה ואינו דומה לבאו ב' בב"א דמשיבים להם בפ"א. ע"כ הוכרח לפרש שבא לשאול בב"א ממש ומ"מ ר"י מדמי לי' לזא"ז. ר"ל דב"ד משיבין לי' אתה טהור ומה איכפת לך בחברך לכשישאל נשיבהו. ור' יוסי ס"ל כיון דבא לשאול בב"א ע"כ נשיבהו כבב"א:

מי אמרינן מה לי לשקר פי' רש"י וכן הרי"ף דאי בעי אמרה נחבאתי. ונראה דס"ל אי ס"ד דמגו דאי בעי שתיק מה פשיט הש"ס מעובדא דנהר פקוד דלמא מגו דאי בעי טעין לא אמרינן. ומגו דאי בעי שתיק אמרינן. אע"כ ה"נ מגו דאי בעי טעין הוא. אלא שהר"ן הקשה א"כ דצריכה להוציא מפי' נחבאתי אמאי מדמה לה לב"א דמאן לימא לן שכל א' תטעון נחבאתי. ונ"ל דלמאי דמסקינן חששא בעלמא הוא ומגו במקום חששא אמרינן אה"נ דלא צריכה לומר מידי. אבל אי לא הי' נאמנת לומר טהורה אני ע"כ הי' צריכה לטעון נחבאתי. אבל למסקנא מהימנת לינשא לכהן בסתם וא"כ שפיר הו"ל כב"א. ואפשר הש"ס דחי לעיל ע"ז ממ"נ אי לודאי טומאה מדמינן לה א"כ לא מהימנא במגו דהו"ל כמגו במקום עדים וע"כ צריכה להוציא מפי' נחבאתי. ולא הו"ל כב"א כקו' הר"ן. וע"כ לחששא מדמינן לי' וא"כ מי יימר דאטמי וק"ל:

ולכאורה י"ל להפוסקים מגו במקום עדים פסולים לא אמרינן. וא"כ ה"נ יראה לומר נחבאתי כיון דעכ"פ נשים שהיו במחבא הנה יודעות שהיא לא היתה שם. וי"ל רב אשי קאי אאינה מחזקת אלא א' ובאת"ל קא איבעי' לי' את"ל אינה מחזקת אלא א' טהורה אכתי איבעי' אמרה לא נחבאתי כו' דהשתא לא הוי אלא מגו במקום ע"א פסול ולכ"ע אמרינן ויש מכאן ראי' להרי"ף דפסק איבעי' דאינה מחזקת אלא א' לקולא דלא כריא"ז. והא"ש דרב אשי באת"ל קא מבעי' לי' וכל את"ל הילכתא הוא:

בגמרא הורהנה אין נחבשה לא. נ"ל הא דקס"ד למימר הכי ולא ניחא ליה דמעשה שהיה כך היה היינו משום דהוי קשיא ליה לרבא מאי קמ"ל בהאי מעשה דמילתא דפשיטא היא כיון שאין כאן עדות שהורהנה אין לפסלה כלל כ"א ע"פ אותן עדים ופשיטא דמהימני לומר שלא נטמאה דמילת' דפשיטא היא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר כדמקשינן לעיל בפירקין הא ל"ל קרא פשיטא הוא אסרה והוא שרי לה. ועוד אמאי רחקוה בני משפחתה מעיקרא. אע"כ הוי משמע ליה לרבא דבאותו מעשה היה הדבר ידוע שנחבשה ביד עכו"ם אלא שלא היו יודעין שהורהנה אצלם כ"א ע"פ אותן עדים ומש"ה ריחקוה בני משפחתה דהוו סברי דכיון שיד א"ה תקיפה אפילו נחבשה אסורה ותו לא מהני הנך עדים שלא נטמאה כיון דעדים פסולין היו וכיון שהיתה בחזקת שנבעלה צריכה עדים כשרים דחמירא יותר משבויה דהך לא מנוולא נפשה כדפרישית ואמרו חכמים כיון דנחבשה מותרת אלא בהורהנה הוא דיש להחמיר עליה וכיון דליכא עדים שהורהנה אלא אותן עדים עצמן שאומרין לא נטמאה שפיר מהימני. וא"כ מדייק רבא שפיר וע"ז משני הש"ס דאפ"ה ליכא למידק כלל מהאי מעשה דלאו לאשמעינן רבותא אתא אלא דמעשה אתא לאשמעינן כן נ"ל ודו"ק:

משנה עיר שכבשוה כרקום כו' ואין אדם נאמן ע"י עצמו. ולכאורה יש לתמוה אהא דנקיט לה בהאי לישנא דפסיקא דמשמע דכל היכא דבעינן ע"א ומכשרינן אפילו קרוב ופסול אפ"ה אין נאמן ע"י עצמו והא ליתא דהא קי"ל דבכל התורה כולה היכא דע"א נאמן באיסורין אפילו הבע"ד בעצמו נאמן ואדרבא עיקר הילפותא דע"א נאמן ילפינן מוספר' לה לעצמה דכתיב בזבה או מדכתיב בשחיטה וזבחת כמ"ש רש"י ותוס' בריש גיטין עכ"ל ע"ש. וא"כ אדרבא הבע"ד נאמן יותר ואפילו בעדות אשה שמת בעלה נמי היא בעצמה נאמנת. וא"כ לא שייך האי דינא אלא בשבויה לחוד שהחמירו חכמים עליה כיון דרוב עכו"ם פרוצים בעריות ואפ"ה האמינו ע"א מטעם דפרישית בפ"ק גבי ראוה מדברת ע"ש וא"כ הו"ל למיתני ואין האשה נאמנת ע"י עצמה. ואפשר דנקיט לה בהאי לישנא לאשמעינן דבעלה נמי אינו נאמן בה כדקתני נמי במתני' דלקמן בעובדא דרבי זכריה בן הקצב בהאי לישנא גופא דאין אדם מעיד על עצמו. ועוד י"ל דנקיט לה בהאי לישנא דאמתניתין דלעיל נמי קאי דב' כהנים זה אומר כהן אני אינו נאמן וכו' כן נ"ל ועדיין צ"ע:

בתוספות בד"ה כאן בכרקום כו' ולפ"ה קשה טובא חדא דפריך ניתלי לחומרא וגבי מחבואה תלינן לקולא עכ"ל. ולכאורה לא הבנתי קושיא זו דכיון דגרסינן לגירסת רש"י אי אפשר דלא ערק חד מינייהו ובעיל א"כ משמע דקרוב לודאי הוא דכל שאין כאן מחבואה להנצל מחזיקינן להו דודאי בעולות מה"ט דא"א דלא ערק חד ובעיל בענין שלא יוודע למלכות דרוב עכו"ם פרוצין בעריות. ובודאי דהאי לישנא דחד מינייהו לאו דוקא אלא דדרך הכרקום כך הוא לסברת המקשה דהיכא שאין המשמרות רואין זה את זה נשמטין א' א' יש מהם לשלול שלל ולבוז בז כסף וזהב ויש שנפנין על בנות ישראל. וא"כ לא נתנו חכמים דבריהם לשעורין לחלק בין כרקום מרובים למועטים ובין כהנות מרובות שבעיר או מועטות. וכמו שכתבתי כ"כ ג"כ הר"ן ז"ל וכ"כ מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש ושאר קושיות התוס' נמי יש ליישב לפ"ז לבר מהאי קושיא דלא פריך א"א דלא ערק חד ונסיך וזה תירצו התוס' בעצמן:

בד"ה בבא לישאל עליו ועל חבירו כו' ובחנם דחק בקונטרס לפרש כר' יוסי עכ"ל. גם בזה כוונתי בעז"ה בהשקפה ראשונה לדברי הר"ן ז"ל ומורי זקיני ז"ל שהסכימו לפרש"י ע"ש:

בגמרא אמר רב כגון נשי גנבי וכו'. הרמב"ם ז"ל השמיט הנך פלוגתא דשמעתין ועיין בהה"מ ז"ל שנדחק בזה. ולכאורה נלפענ"ד דלשיטתיה אזיל דמפרש למתניתין הכל באשת כהן א"כ כיון דקאמר לעיל דביד אומות העולם תקיפא על עצמן אפילו ע"י ממון אסורה וע"כ דטעמא דרישא הוא משום דדוקא ע"י הפסד ממון מתיירא א"כ כל היכא דליכא משום הפסד ממון אסורה לכהן א"כ כל הך סוגיא דפליגי בע"י נפשות הוא דלא כהלכתא דקי"ל כרבא לעיל דבתרא הוא. ובאמת הך מילתא תליא בפלוגתא כדאיתא בר"פ אין מעמידין דרבינא ס"ל דע"י ממון לאו דוקא ודחי שם הש"ס דע"י ממון דוקא משום הפסד ממון וכן כתב הב"ש שם דסוגיא דלעיל דלא כרבינא. ולהכי לא הביא רמ"א דעת התוס' והרא"ש לחד שנויא דקי"ל כרבינא כמו שהקשה הח"מ. אמנם לע"ד זה אינו חדא דא"כ תקשי דרב אדרב דהא רב קאמר לעיל בעצמו דביד אומות העולם תקיפא על עצמן אסורה והכא ס"ל דוקא נשי דגנבי. ולשיטת הרמב"ם מיירי בע"י נפשות נמי לכהן. ותו קשה אפילו לדעת התוס' דמפרשי לרישא אף בכהן וסיפא אף בישראל. מ"מ למה הוצרכו לעיל להוכחתם בד"ה ע"י ממון ובד"ה ע"י נפשות וכו' יותר הוי להו להוכיח בפשטות דאל"כ קשיא דרב אדרב כנ"ל אלא ע"כ דברישא ס"ל דדוקא משום הפסד ממון להכשיר אפילו לכהן ובסיפא דבעי דוקא פחד מיתה הוא לאסור לישראל וכ"ש לפמ"ש לעיל דרב דאמר דביד אומות העולם תקיפא על עצמן אפילו ע"י ממון אסורה לבעלה היינו אפילו לבעלה לישראל משום דסבירא ליה דחיישינן שמא סופה ברצון דא"כ קשיא דרב אדרב דס"ל דוקא נשי דגנבי. ותו קשה לפי דעת הב"ש הרא"ש סותר את עצמו דכאן הביא סוגיא דלעיל. ושם בר"פ אין מעמידין כתב דיש לומר דקי"ל כרבינא וע"כ צ"ל דהא דאמר רב הכא דכשיד אומות העולם תקיפא אסורה לאו משום דליכא הפסד ממון כמו שהבין הב"ש אלא משום גריעותא דידם תקיפא ולא מירתת. אבל כשיד ישראל תקיפא אפילו ליכא משום הפסד ממון לא חיישינן. מיהו אפ"ה יש לתרץ הרמב"ם ז"ל דפסק כסתמא דסוגיא דאין מעמידין דסבירא ליה בהדיא דוקא משום הפסד ממון. וממילא דהנך פלוגתיהו דרב ואינך אמוראי הוא דלא כהלכתא למאי דמוקי כולה מתניתין לכהונא אבל סוגיא דלעיל ודהכא לא פליגי כנלענ"ד. מיהו לכאורה קשה דלפמ"ש דרב ס"ל כרבינא דבדיעבד מותר אפילו בלא הפסד ממון. א"כ למה הוצרך רב שם דף כ"ב ע"ב לתרץ מתניתין דשם משום דנכרי חס על בהמתו שלא תיעקר ולא משני כרבינא. אך דכתבו התוס' שם ד"ה רבינא דבלא"ה רב מתרץ שם כן ע"ש. א"נ יש לומר דרב ס"ל כר' ירמיה דס"ל בפרק אין מעמידין שם דף כ"ה דטעמא דלא תתיחד לאו משום אונס אלא משום שמא תתפתה כפירש"י שם ואם כן אין ראיה מהך מתניתין לחלק בחשש אונס בין לכתחלה בדיעבד:

מתניתין עיר שכבשוה כרכום וכו' רש"י ד"ה פסולות לבעליהן וכו'. יש לדקדק דהוי ליה למימר כל הנשים שנמצאו בתוכה פסולות לכהונה דחשש בעילת נכרי שייך בפנויה ג"כ שאסורה לכהן. ותו יש לדקדק שינוי לשון פסולות דהוי ליה למימר אסורות כמו במתניתין דלעיל וכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל דגם לעיל מיירי באשת כהן. ותו דמקשי לקמן דף נ"א ע"ב לאבוה דשמואל דאשת ישראל שנאנסה אסורה שמא סופה ברצון ממתניתין דאם תשתבאי אפרקינך. ולא מקשי ממתניתין זו דתני דוקא כהנות אבל ישראלית מותרת באונס. ואלולי דברי רש"י ז"ל היה נראה לפרש יותר כל כהנות היינו בנות כהנים פסולות לתרומה כמו במשנה יבמות דף ל"ג ע"ב דתני נמי אם היוח כהנות נפסלו וכו' ומפרש רבא שם דפסולות מתרומה דביה נשא. מיהו יש לומר דמשמע לרש"י ז"ל מהא דמסיים ואין אדם נאמן על עצמו משמע דאבעל קאי כמעשה דמתניתין דלקמן. וכן נראה להוכיח קצת דאי אדידה קאי הוא מיותר דפשיטא דרישא דמתניתין מיירי שאומרת טהורה אני דאל"ה הא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא. ומזה משמע לרש"י ז"ל דמתניתין מיירי לענין איסור לבעלה. ונראה עוד דלפ"ז דמתניתין מיירי לבעלה יש לפרש ג"כ ואין אדם נאמן על עצמו היינו שהיא אינה נאמנת על עצמה דה"א דרישא דמתניתין באומרת טמאה אני ואפ"ה אי לאו דכבשוה כרכום דאיכא רגלים לדבר לא היתה נאמנת לפי משנה אחרונה דסוף מסכת נדרים דאמרינן שמא נתנה עיניה באחר. ואפ"ה יש ליישב הא דלא מקשה לקמן דף נ"א מהך מתניתין משום דיש לדחות דמיירי לתרומה כן נלענ"ד לפרש טעמא דרש"י ז"ל. מ"מ אין כל כך הכרח מזה דיש לומר דאיצטריך להא דאין אדם נאמן על עצמו ולא נשמע מרישא דהא אי הוי נאמנת לומר טהורה אני צריכה לומר כן לפני בית דין כמו אשה שנאמנת לומר שמת בעלה וכמו שיבואר לקמן בסוגיא גבי מחבואה. א"כ שפיר יש לומר דרישא ה"א שלא העידה בפני בית דין. ודוק:

שם בגמרא בעי ר' ירמיה אינה מחזקת אלא אחת וכו'. הנה הרמב"ם ז"ל ס"ל דאפילו במחבואה צריכה לומר טהורה אני והר"ן חולק עליו כמבואר בסימן ז'. ונראה מדבריו דכתב זה דוקא באינה מחזקת אלא אחת. ונלענ"ד דטעמו דהא קי"ל באלמנת עיסה לעיל דף י"א דמחמיר לענין יוחסין אפילו בספק ספיקא כל היכא דליכא ברי וכ"ש הכא כיון דודאי לא נחבאה אלא אחת א"כ איכא רוב דלא נחבאה ורוב נכרים פרוצים ואפילו נימא דלא הוי רובא כדאיתא לעיל דף ט"ו בתוס' ד"ה דילמא דבאשה דהדרא לניחותא ה"ל פלגא ופלגא מ"מ לא גרע מספיקא ואע"ג דאיכא תו ספיקא דשמא לא נטמאה זה אינו חדא דאין זה ס"ס המתהפך ואפילו נימא דלא בעינן הכא ס"ס המתהפך דהוי כמו ספק על כדאיתא בי"ד סימן נ"ז. מ"מ ה"ל ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות ואפילו נימא דהוי ס"ס גמור מ"מ הא קי"ל כר"ג לעיל בדף י"ד דאוסר בס"ס. אבל כשאמרה ברי טהורה אני מכשיר ר"ג כדאיתא לעיל ואפילו ר' יהושע יש לומר דמודה הכא כיון דאיכא נמי ס"ס. (ומכאן יש להביא ראיה לדעת רשב"א שהבאנו לעיל בסוף פ"ק דס"ס עדיף מרובא דהא ר' יהושע אוסר במתניתין דמדברת לעיל דף י"ג אפילו ברוב כשרים ואומרת ברי וקי"ל לעיל כותיה לכתחלה ואפ"ה משמע הכא דכ"ע מודים דכולן מותרת משום ברי וס"ס אבל במחבואה שמחזקת כולם יש לומר כסברת הר"ן דלא הוי בכלל שבויה כלל) ועיין בסמוך. וק"ל:

שם בעי רב אשי וכו'. קשה לכאורה מאי קמיבעיא ליה מאי שנא מנשביתי וטהורה אני דנאמנת. ובספר פני יהושע כתב דכאן לא שייך לומר כל כך דמנוולא עצמה באפי שבאי וא"כ הוי ליה מיגו במקום רוב פרוצים וזה דוחק. ותו דהא לעיל בברייתא דהורהנה באשקלון נמי קאמר אם אתם מאמינים שהורהנה וכו'. דמשמע מטעם מיגו כנ"ל והתם הוי כמו הכא. ונלענ"ד דמזה ראיה לדעת הרמב"ם ז"ל דהכא צריכה לומר נחביתי וטהורה אני במיגו. א"כ יש לומר דמספקא ליה דלא דמי להתם דאין שור שחוט ואי בעיא שתקא משא"כ הכא בכבשוה כרכום דצריכה לומר נחביתי. וכ"ש דאתא שפיר טפי לפמ"ש לעיל דבשבויה לאו מטעם מיגו דבעינן דוקא תוך כדי דיבור. אלא כמ"ש הטור באהע"ז סימן קנ"ב דכיון שאינה נאסרה אלא על פיה נאמנת להתיר ולפרש דבריה. משא"כ הכא דצריכה לומר טהורה אני. ותו דהוי ליה מיגו דהעזה באינה מחזקת אלא אחת ואם אחת אמרה נחביתי תו שניה לא מצי למימר דתצטרך להעיז נגד חברתה ולפמ"ש לעיל דמשמעות דבריהם דאינה צריכה לומר נחביתי אלא באינה מחזקת אלא אחת כמ"ש בטעמו לעיל שייכא הך בעיא דוקא בתר דפשיט בעיא הראשונה דנאמנת באינה מחזקת אלא אחת. וכיון דלאו מיגו גמור הוא. וגם אינה נאסרת על פי עצמה דהא אדרבא צריכה לומר טהורה אני שפיר הוי מספקא ליה. ומיהו כבר כתבתי לעיל דבמקום עד פסול שפיר אמרינן מיגו דאי בעי מכחיש ליה ושפיר מסיק במקום חששא. וממילא נכון הא דפסקו הפוסקים בסימן ז' בעיא הראשונה לקולא דנשמע מבעיא שניה דרב אשי דס"ל בעיא ראשונה לקולא וק"ל:

הורהנה. דמדעת וכיון דהגיע זמן ולא נפדית הרי היא של עובדי כוכבים בדיניהם משום הכי בעינן עדים מעידין אותה שלא נסתרה: נחבשה. דאינה נחלטת להם לא בעינן עדים הואיל ועל ידי ממון הוא: ואיכא דרמי לה מרמא. לא מתני לה להא דרב שמואל בר רב יצחק אפירושא דמתניתין בלשון לא שנו אלא רמי מירמא מתניתין וברייתא אהדדי ועלה שני רב שמואל חילוק בין יד ישראל תקיפה ליד העובדי כוכבים תקיפה: הני נשי דגנבי. שבעליהן ניתלין ודרך המלכות להפקיר ביתם ונשיהן: בן דונאי. רוצח היה ואלעזר שמו כדאמרינן בפ' עגלה ערופה (סוטה מז.) אבל נשי דגנבי הגונבים ממון לא מפקרי: מתני' כרכום. מצור מתרגמינן כרכומא (דברים כ): פסולות. אסורות לבעליהן דאשת כהן אסורה באונס: גמ' בלשת. חיל על שם שמחפשים כל המטמונים: לבעול יש פנאי. דתקיף להו יצרייהו: רבי יצחק בן אלעזר אמר. אף בבעילה פעמים שהן מותרות: כרכום של אותה מלכות. אינו רוצה להשחית את בני העיר וכשכובש עיר הסמוך לממשלתו שומרה והיא לו למס עובד: משמרות. מקום מעמד השומרים שהעמיד המלך שלא יחבל אדם באנשי העיר: דמהדר למתא כו'. שמו סביבות העיר שלשלות ברזל שישמיעו קול בהכשל איש רץ עליהם וכלבים ואווזים זועקין: וגווזא. מקלות וקיסמין להכשל בהן: ולא קשיא ליה מידי. לא חייש למיעקר איניש יחידאה ולבעול הואיל ואין הדבר הפקר: ומאי שנא משני שבילין. דכיון דבא לשאול עליו ועל חבירו אמר רבי יוסי טמאין הכא נמי לכולהו שרינן כי הדדי: אחד טמא. שיש בו קברות מפסיק כל רחבו ואין ידוע איזהו הטמא אבל כך מוחזקים באחד מהן: ועשה טהרות. נגע בטהרות: טהורים. דכל חד כי אתי לקמן תלינן ליה למימר בטהור הלך דהוה ליה ספק טומאה בר''ה וספיקו טהור: טמאין. דהיכי נימא להו טהורים אתם חד מינייהו ודאי בטמא אזל: בבת אחת. באו לשאול בבת אחת: הכא נמי כו'. ור' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי:

כאן בכרכום של אותה מלכות. פי' שיושבין בטח לפי שאין אחריהן מחנה ויש פנאי לנסך ולבעול אבל בלשת של מלכות אחרת שאימת מלכות שבאו בגבולה עליהם אין להן פנאי וכן פי' ר''ח ור''ת וכן מוכח בירושלמי ופריך כרכום של אותה מלכות אי אפשר דלא ערקא חדא מינייהו והוה לן למשרינהו לכולהו ולמיתלי לקולא דבשבויה הקילו כדאמרינן בסמוך אם יש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות כולן אע''ג דמספקא לן באינה מחזקת אלא אחת הכא פשיטא לן דשרו דהתם לא ודאי נחבאת אבל הכא ודאי ערקא ולפי' הקונטרס קשה טובא חדא דפריך נתלי לחומרא וגבי מחבואה תלינן לקולא ועוד דמה מתרץ דמהדר למתא כו' ואין אדם נכנס לשם והא קתני בלשת שנכנסה לעיר ועוד כיון דאההיא דע''ז פריך הוה ליה למימר אי אפשר דלא ערק חד מינייהו ונסך ועוד דהתם מפרש טעמא לפי שאין פנאי לנסך ולית ליה טעמא לפי שאין כרכום של אותה מלכות רוצה להשחית את בני העיר [ועוד מאי שנא שעת מלחמה משעת שלום] ויש ליישב לפי שיטת הקונטרס דרבי יצחק בן אלעזר לא אתי לשנויי מתני' אההיא דע''ז אלא אית ליה שינוייא דרב מרי ומתניתין דהתם נמי בכרכום של מלכות אחרת ולא בא אלא לפרושי מתניתין וכן משמע בפרק בתרא דע''ז (דף עא.) דפריך התם ממתניתין דהכא אמתניתין דבלשת ולא מייתי התם דרבי יצחק: והלך באחד מהם ועשה טהרות. להכי נקט ועשה טהרות דלענין האדם אנו מזקיקים שניהם לטבול ולהזות פן יבואו לידי טומאה ודאי אם יגעו שניהם בככר אחד לכך אומר להו זילו טבילו דהא נהרא קמייכו ועוד דמשום דבעי למתני סיפא הזה וטבל טהור הלך בשני ועשה טהרות הרי אלו טהורות ואם קיימות הראשונים אלו ואלו תלויות ואם לא טהר בינתים הראשונות תלויות והשניות ישרפו.: ואם נשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורות. לא שיאכלם אדם אחד דאם כן יאכל ודאי טומאה דהכי אמרינן בשבועות בפ''ב (דף יט.) הלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב דטמא הוא ממה נפשך: בבא לישאל עליו ועל חברו. אין לפרש שבא לישאל בבת אחת דהתם מודו כולי עלמא דטמאות מכל שכן דבאו לישאל שניהם בבת אחת אלא מיירי ששאל על עצמו וטהרוהו ואח''כ בא לישאל על חבירו דמר מדמי ליה לבת אחת כיון ששאל על שניהם במעמד אחד ומר מדמי ליה לזה אחר זה כיון שטיהרוהו קודם והכא נמי כיון דשרו לכולהו כבת אחת דמי אף על פי שאין בא לפנינו אלא על אחת מ''מ הדבר ידוע לכל שהרבה כהנות היו והוי כאילו בא לישאל על כולם בבת אחת והכא מודו כ''ע ובחנם דחק בקונטרס לפרש כר' יוסי: