דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 216ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מב - א

מעשה ידיה של הנערה, שעשתה בחיי אביה, ומציאתה [מציאות שמצאה], אף על פי שלא גבתה אותן עד שמת האב, וכגון שלא קבלה עדיין את שכר פעולתה עד שמת [והגמרא תבאר את משמעות ה"גביה" לענין מציאה] - הרי הן של אחין.

גמרא:

ותמהינן: מאי קא משמע לן משנתנו? והרי כבר תנינא, שנינו במשנה לעיל [לט ב] שהמפתה נותן שלשה דברים, והאונס - נותן ארבעה דברים. המפתה נותן בושת ופגם וקנס, ומוסיף עליו האונס עוד תשלום, שנותן אף את דמי הצער!

וכיון שכבר שנינו במשנה זו שהמפתה נותן שלשה דברים, והאונס ארבעה, מה מוסיף התנא במשנתנו להשמיענו?!

ומתרצינן: את ההלכה שאם היתה המפותה או הנאנסת "נערה", נותן את התשלומים לאביה של הנערה - איצטריך ליה לתנא של משנתינו להשמיענו, שהרי את הדין הזה לא שנינו במשנה לעיל.

ומקשינן: הרי זה שנותנן לאביה, נמי פשיטא הוא ! מדאמרינן דקא יהיב, שמשלם המפתה את התשלומים האלה.

שהרי מעצם חיובו לשלם אנו יודעים בודאי שהוא צריך לשלמם לאביה ולא לה. דאי תשלומים אלו הם לעצמה, תיקשי, אמאי יהיב מפתה? מדוע צריך הוא בכלל לשלמם? והרי מדעתה, בהסכמתה של הנערה, עבד, הוא עשה את מעשהו, שהרי נתפתתה והסכימה לו, ומחלה לו בכך [6] את דמי בושתה, פגמה וקנסה! [7]

ולכן, מתרצת הגמרא תירוץ אחר:

אלא, זה ששנינו במשנתינו שיש חילוק בין אם עמדה בדין קודם שמת האב, ובין אם עמדה לאחר שמת האב, איצטריכא ליה לתנא להשמיענו, והיא פלוגתא דרבי שמעון ורבנן במשנתינו.

בשני מקומות חידשה תורה שיכול האדם לתבוע את חבירו ולהשביעו על כך, אפילו בעל כרחו, ואם יכפור חבירו בתביעתו שהשביע אותו עליה, יתחייב על כך הכופר בהבאת קרבן.

ה"השבעה" שאיפשרה התורה בשני מקרים אלו להשביע את הנתבע בעל כרחו, היא הטלת חומר השבועה על ידי התובע על הנתבע, כך שאם יכפור הנתבע בשקר בתביעה, הוא יתחייב להביא על כך קרבן מיוחד.

המקום האחד הוא "שבועת העדות", שיכול כל אדם לדרוש מחבירו שיבוא ויעיד לטובתו את העדות שהוא יודע, ויכול אף להשביעו על כך בעל כרחו. ואם יכפור חבירו, וישקר, ויאמר שאין הוא יודע לו עדות, הרי הוא מתחייב ב"קרבן שבועת העדות". חיוב זה, כאמור, הוא למרות שהעד לא נשבע בעצמו, אלא רק כפר בתביעה של חבירו לבוא ולהעיד שנאמרה בצורת "השבעה", וכגון שאמר התובע "משביעך אני שאתה יודע לי עדות".

והמקום השני הוא "שבועת הפקדון". שאם תובע האדם את חבירו ממון שהפקיד אצלו או ממון שהוא חייב לו, יש לתובע את הכח להציג את תביעתו בצורת "השבעה", שהוא פונה לחבירו, ואומר לו משביעך אני שאתה חייב לי ממון, ואז, אם יכפור הנתבע ויטען שאינו חייב לו ממון, הרי הוא מתחייב בקרבן "אשם גזילות", על אף שלא נשבע, אלא רק כפר בתביעה שהוצגה באמצעות "השבעה" של התובע.

בשני המקומות, בא הקרבן כחיוב מיוחד על הכפירה בהשבעה שחידשה תורה בשני המקומות הללו, ואין הוא קרבן רגיל שמביאים על שבועת שקר רגילה.

תנן התם [במסכת שבועות לו ב]: האומר לחבירו אנסת ופיתית [או פיתית] את בתי! והוא, חבירו, אומר: לא אנסתי ולא פיתיתי!

ואמר לו אבי הבת: משביעך אני על תביעתי שאנסת ופיתית את בתי!

ואמר חבירו: אמן! אכן, מקבל אני את השבעתך, אך עומד אני על כפירתי בתביעתך, כי לא אנסתי ולא פיתיתי את בתך!

ואחר כך הודה חבירו שאכן אנס או פיתה את בתו - חייב לשלם לו קרן וחומש, ולהביא קרבן אשם, וזהו קרבן אשם גזילות.

רבי שמעון פוטר אותו מחומש ומקרבן. משום שהרי אינו משלם קנס על פי הודאת עצמו [8], אלא רק על ידי העדאת עדים. וכיון שאילו היה מודה לו כשתבעו - היה נפטר, הרי אף עתה, שכפר בתביעה, אין זה נחשב ככפירת ממון. [9]

אמרו לו חכמים לרבי שמעון: הרי מלבד הקנס, משלם האונס והמפתה גם בושת ופגם. ואם כן, אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו, אבל הרי משלם בושת ופגם על פי עצמו, שהרי תשלומי הבושת והפגם אינם תשלומי קנס אלא תשלומי ממון, ונמצא שכפר לו בהשבעה על טענת ממון.

[והגמרא להלן מפרשת את טעמם של רבנן, לפי שסתם הטוען "אנסת את בתי", טוענו על הבושת והפגם, ולא תובעו את הקנס, ולכן לא נשבע זה על כפירת קנס [10]].

בעא מיניה אביי מרבה: האומר לחבירו אנסת ופיתית את בתי, והעמדתיך על כך בדין, ונתחייבת לי ממון!

והוא, הנתבע, אומר: לא אנסתי ולא פיתיתי, ולא העמדתני בדין [11], וממילא לא נתחייבתי לך ממון!

ונשבע לו על כפירתו.

ולבסוף הודה, שבאמת אנס או פיתה ועמד בדין והתחייב ממון.

לרבי שמעון, מאי, מה יהיה הדין במקרה זה? [12]

האם נאמר, כיון דעמד כבר בדין על כך, ועתה אם יודה על תביעתו, יהיה חייב לשלם, שהרי כבר חייבוהו בית הדין, אם כן, שבועה זו, כפירת ממונא הואי, ומיחייב עליה קרבן שבועה!

או דלמא, אף על גב דעמד בדין והתחייב לשלם ממון, כיון שעיקרו של חיוב זה קנס הוי, לא חייבתו תורה קרבן שבועה? [13]

אמר ליה רבה: ממונא הוי, ומיחייב עליה קרבן שבועה [14].

איתיביה אביי לרבא מזה ששנינו במסכת שבועות: רבי שמעון אומר: יכול, האומר לחבירו: אנסת ופיתית את בתי, והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי.

או שאמר לו: המית שורך את עבדי, ועליך לשלם ולתת לי שלושים שקלים שקצובים בתורה למי שהרג שורו את עבדו של חבירו.

והוא אומר: לא המית שורי את עבדך.

או שאמר לו עבדו: הפלת את שיני, וסימית [או סימית] את עיני [15], ועליך לשלחני לחפשי!

והוא, האדון, אומר: לא הפלתי את שינך, ולא סימיתי את עינך,

ונשבע האדון על כפירתו בתביעתו, ולבסוף הודה שאכן הפיל את שינו או סימא את עינו.

יכול יהא חייב קרבן אשם גזלות ככל מי שכפר בשבועת הפקדון?

תלמוד לומר: "וכחש בעמיתו בפקדון, או בתשומת יד, או בגזל, או עשק את עמיתו, או מצא אבידה וכחש בה, ונשבע על שקר".

ולמדים מפסוק זה כך:

מה אלו, הדברים הנזכרים בפסוק, מיוחדין הן בכך שהן תשלומי ממון, אף בכל מקום, חיוב קרבן אשם גזילות על שבועת הפקדון הוא דווקא בכופר בשבועה בדברים שהן ממון.

יצאו אלו, כל המקרים לעיל, שתשלומיהן הן קנס, וכפירתן אינה מחייבת קרבן שבועת הפקדון.

הערות

[6] כך ביאר רש"י. ובשיטה מקובצת איתא, שהפטור הוא משום שמסרה לו את גופה, והוי מזיק ברשות.

[7] כתבו התוס', אע"ג דאיכא למימר שנותן המפתה דווקא בקטנה, שלא שייך בה מחילה, מכל מקום משמע לגמרא שמדובר בנערה, כי פשטא דמתניתין על "אלו נערות" דרישא קאי. והגרעק"א כתב, שבהכרח אי אפשר לומר שמדובר בקטנה, כי במתניתין לעיל [לט א] אמרינן חילוקי דינים בין אונס למפתה, שאונס שותה בעציצו, ומפתה אם רצה להוציא - מוציא, אונס נותן מיד, והמפתה - לכשיוציא. ואם נאמר שמדובר במפתה קטנה, הרי שלא יהיו חילוקים אלו, שהרי פיתוי קטנה - אונס הוא!

[8] הקשו התוס', תיפוק ליה שאפילו בהלואה ועושק דאיירי בהו קרא, לא מחייב אלא כשיחד כלי להלוואתו ולעושקו, וכאן בקנס הרי לא שייך יחוד כלי, שהרי מדובר שלא עמד בדין עדיין! עיי"ש שהאריכו.

[9] הקשה הגר"ש שקופ, דמשמע שאם היה הדין שחייב על פי הודאתו, היה חייב קרבן שבועה. ולכאורה קשה, הרי אין זו כפירת ממון, שהרי לפני העמדה בדין אין עדיין חיוב קנס! והוכיח מכאן הגרש"ש, שגבי חיוב קרבן שבועה לא בעינן דווקא כפירה על חיוב ממון ממש, אלא אף אם כופר על זכות תביעה שתביא לידי חיוב ממון, וע"י כפירתו לא יבוא לידי כך - חייב קרבן שבועה.

[10] כך פירש רש"י. ותמה המהרש"א, מי הכריחו לפרש כך, הרי גם אם רבנן סוברים שתובעו גם על הקנס, ניחא שחייב קרבן שבועה, משום שתובעו גם בושת ופגם, שממון הם! עיי"ש.

[11] הגרעק"א הקשה, אמאי נקט הש"ס שהבועל טוען שלא אנס ולא העמידו בדין, הלא אף אם אומר שאכן אנס, אלא שלא העמידו לדין, שצריך להיות פטור מטעם מודה בקנס, עדיין שייכים צדדי הספק של אביי! עיי"ש.

[12] עיי' בשו"ת מהרשד"ם [יו"ד סי' רנ"ב], שהעיר בסוגיא זו י"ג הערות, והביא עוד הערות מהר' לוי בן חביב, ומה שיישב בזה באריכות.

[13] כך פירש רש"י. ולשיטתו, פשיטא ליה לאביי שממונא הוא לכל דבר היכא שעמד בדין, כגון שאם מודה - נפטר, ולענין להורישו לבניו. ורק לענין קרבן שבועה נסתפק אביי, משום דכתיב "וכחש", ובעינן שיהא עיקרו ממון דומיא דפקדון. ובתוס' הביאו שגירסת הספרים היא: "או דלמא, אע"ג דעמד בדין קנסא הוא, ומודה בקנס פטור". ופירשו שנסתפק אביי אף לענין מודה בקנס, אם בכהאי גוונא מיפטר בהודאתו. עיי"ש שהאריכו. וכתב הגרעק"א, דאף לצד שפטור, אינו נפטר מעצם החיוב, אלא שאי אפשר לחייבו על פי הודאתו. אבל אם יבואו עדים שאכן העמידוהו בדין ונתחייב - יהא חייב. שהרי באמת נתחייב כבר ממון, ואי אפשר לומר שנמחל לו הקנס ונפקע חיובו. ועיי' בקצוה"ח [סי ש"נ], שלמד פשט אחר בסוגייתנו, והוכיח מכאן את שיטתו, שאף אם עמד בדין בבית דין א', ונתחייב ממון, תועיל הודאתו בפני ב"ד אחר לפוטרו מממון. וכמו"כ יהיה להיפך, אם הודה בפני ב"ד א', ואח"כ כפר בפני ב"ד אחר, יהיה כח בבית הדין השני לחייבו ממון עפ"י עדים. עיי"ש.

[14] ולשיטת תוס' דלעיל, הוא הדין דאי מודה - מיחייב. עיי"ש.

[15] הקשו התוס', מה ייחוד כלי שייך כאן, הרי מיד כשהפיל את שינו - קנה העבד את עצמו, ושוב לא הוי קנס! ותירצו, דאין לך ייחוד גדול מזה שהעבד תובע את גופו מרבו שישחררנו ויכתוב לו גט שחרור על כך. והגר"ש רוזובסקי תמה על דבריהם, למה האריכו בקושייתם, הרי אפשר להקשות בפשיטות, מה שייך יחוד כלי בשחרור עבד, וכי העבד ישחרר את עצמו על ידי כלי?! ועיי' במה רש"א.

אבל מעשה ידיה וכן מציאתה, אף על פי שלא גבתה, כגון שעדיין לא קיבלה את שכר עבודתה, גם אם מת האב — הרי הן של אחין שהם יורשי האב, שכיון שזכתה באלה בחיי האב, נעשו כרכושו, והאחים יורשים אותו.

א גמרא על המשנה שואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] במשנה זו? הלא תנינא [שנינו] כבר: המפתה נותן שלשה דברים, והאונס ארבעה. המפתה נותן בושת ופגם וקנס, מוסיף עליו אונס שנותן את הצער! ומשיבים: לאביה איצטריך ליה [הוצרך לו], כלומר, החידוש אינו בפירוט החיובים שלו, אלא בכך שהכל ניתן לאביה. ושואלים: לאביה נמי פשיטא [גם כן פשוט] הדבר מדקא יהיב [ממה שנותן] מפתה תשלום כל עיקר, הרי בודאי לאביה הוא נותן, דאי [שאם] לעצמה הוא נותן — אמאי יהיב [מדוע בכלל נותן] המפתה קנס? הלא מדעתה עבד [עשה] מה שעשה, וכיצד היא יכולה לתבוע ממנו פיצויים על מה שעשה מרצונה?

ומסבירים: בגלל המקרה שבסיפא, שעמדה בדין ואחר כך מת האב לפני שהספיקה לגבות איצטריכא ליה [הוצרכה לו] לשנות, ומשום פלוגתא [המחלוקת] של ר' שמעון ורבנן [וחכמים] בשאלה האם הבנים יורשים את הפיצויים הללו מן האב, או אינם יורשים והקנס לעצמה.

ב תנן התם [שנינו במשנה שם] במסכת שבועות, מי שאמר לאחר: "אנסת את בתי, או פיתית את בתי", והוא, הנתבע, אומר: "לא אנסתי ולא פיתיתי", ואמר לו האב: "משביעך אני", ואמר הנתבע: "אמן", ואחר כך הודה שאכן אנס או פיתה את הבת — הרי זה חייב, הן בתשלומים של אונס או מפתה, והן בתוספת חומש ובהבאת קרבן על שבועת שקר.

ר' שמעון פוטר. וטעמו: שאינו משלם קנס על פי עצמו. ולכן, גם אם היה מודה לאב מתחילה — לא היה צריך לשלם, ואי אפשר לומר שרק בשל השבועה יצטרך לשלם דבר שבעצם אפשר לתבוע ממנו רק כשיש עדים. אמרו לו חכמים: אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו — אבל משלם בושת ופגם על פי עצמו, ואם כן יש כאן תביעת ממון שכפר בה, ובמקרה כזה, כאשר הודה שנשבע לשקר משלם ומביא קרבן.

בעא מיניה [שאל אותו] אביי מרבה, האומר לחבירו: "אנסת או פיתית את בתי והעמדתיך בדין על זה ונתחייבת לי ממון" ולא שילמת, והוא, הנתבע, אומר: "לא אנסתי ולא פיתיתי ולא העמדתני בדין ולא נתחייבתי לך ממון". ונשבע הנתבע על דבריו, ואחר כך הודה — לדעת ר' שמעון מאי [מה] הדין?

האם נאמר: כיון שעמד בדין וכבר נתחייב — ממונא הואי, ומיחייב עליה [ממון הוא, וחייב עליו] קרבן שבועה, כדין כל הכופר בתביעת ממון. או דלמא [שמא], אף על גב [אף על פי] שעמד בדין, עיקרו של הכסף קנס הוי [הוא]? אמר ליה [לו]: מכיון שנתחייב כבר בדין הרי ממונא הוי, ומיחייב עליה [ממון הוא, וחייב עליו] קרבן שבועה.

איתיביה [הקשה לו] אביי מברייתא, ר' שמעון אומר: יכול האומר לחבירו "אנסת ופיתית את בתי", והוא, הנתבע, אומר: "לא אנסתי ולא פיתיתי", או שטוען: "המית שורך את עבדי", והוא אומר: "לא המית". או שאמר לו עבדו: "הפלת את שיני וסימית את עיני ואתה צריך לשחררני ", והוא, האדון, אומר: "לא הפלתי ולא סימיתי", ונשבע הנתבע על טענתו, והודה לאחר מכן, יכול יהא חייב קרבן משום שבועת כפירת ממון —

תלמוד לומר בכתוב המדבר בקרבן שבועה: "וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו. או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר" (ויקרא ה, כא-כב), מה אלו מיוחדין שהן ממון, שכל הדברים המנויים באותו כתוב הם חיובי ממון שבין אדם לחבירו, אף כל חיובים שהן תביעות של ממון, יצאו אלו של האונס, המפתה וכיוצא בהם, שהן קנס.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

By contrast, with regard to her earnings and the lost items that she has found, although she has not collected them, e.g., she had yet to receive her wages, if the father died they belong to her brothers. These payments are considered the property of their father, as he was entitled to them before he passed away.

GEMARA: The Gemara asks: What is the mishna teaching us? We already learned this in a mishna (Ketubot 39a): The seducer pays three types of indemnity and the rapist pays four. The seducer pays compensation for his victim’s humiliation and degradation and for the fine the Torah imposes on a seducer. A rapist adds an additional payment, as he pays compensation for the pain she suffered. The Gemara answers: It is necessary for the mishna to teach that the money is given to her father. The Gemara asks: It is also obvious that the money goes to her father, from the fact that a seducer pays these types of indemnity, as, if one claims that the money goes to her, why does a seducer pay her at all? After all, he acted with her consent; how can she then claim compensation?

The Gemara answers: It was necessary for the mishna to mention these cases in order to address the case where she stood for judgment before her father died, and then he died before collecting payment. In this case, there is a dispute between Rabbi Shimon and the Rabbis as to whether the sons inherit these payments from the father or whether the money belongs to the young woman.

§ We learned in a mishna there (Shevuot 36b) that if someone said to another: You raped my daughter, or: You seduced my daughter, and the other says: I did not rape and I did not seduce, to which the father replied: I administer an oath to you, and the defendant said: Amen, and afterward he admitted that he had raped or seduced the man’s daughter, he is obligated both in the payments of a rapist or a seducer as well as an additional one-fifth, and he must bring an offering for swearing falsely that he did not owe the money.

Rabbi Shimon exempts him, as he does not pay the fine on his own admission. The accused individual is not considered to have taken a false oath in denial of a monetary charge because he would not have been obligated to pay the fine on the basis of his own admission of guilt. The Rabbis said to him: Although he does not pay the fine on his own admission, indeed he does pay compensation for the humiliation and degradation on his own admission. Consequently, he has denied a monetary claim, and therefore his false oath obligates him to add one-fifth and to bring an offering. This concludes the mishna.

In light of this mishna, Abaye raised a dilemma before Rabba: With regard to one who says to another: You raped my daughter, or: You seduced my daughter, and I made you stand in judgment for your actions, and you were found obligated to pay me money but you did not do so, and the defendant says: I did not rape, or: I did not seduce, and you did not make me stand in judgment, and I was not found obligated to pay you money, and the defendant took an oath that he was telling the truth and subsequently admitted his guilt, according to the opinion of Rabbi Shimon, what is the halakha?

Abaye explains the two sides of the dilemma: Since he stood trial and was found liable, is this considered a regular monetary obligation, and therefore he is liable to bring the offering for taking a false oath to deny a monetary claim? Or perhaps one can argue that although he stood trial and the court ordered him to pay, the payment is in essence a fine. Rabba said to him: Since he has already stood trial, it is considered a regular monetary payment, and he is liable to bring the offering of an oath.

Abaye raised an objection to Rabba from the following baraita. Rabbi Shimon says: One might have thought that in the case of one who says to another: You raped my daughter, or: You seduced my daughter, and he says: I did not rape her, or: I did not seduce her, or if he claimed: Your ox killed my slave, and he says: It did not kill him, or if his slave said to him: You knocked out my tooth, or: You blinded my eye and you are therefore obligated to emancipate me, and he says: I did not knock it out, or: I did not blind your eye, and he takes an oath but later admitted to the truth of the accusation, one might have thought that he should be liable to bring an offering for a false oath denying a monetary claim.

Therefore, with regard to the offering for a false oath in denial of a monetary claim, the verse states: “If anyone sin, and commit a trespass against the Lord and deal falsely with his neighbor in a matter of a deposit or of a pledge or of a robbery or have oppressed his neighbor, or have found that which was lost and deal falsely with it, and swear to a lie” (Leviticus 5:21–22). Just as all these matters listed in the verse are unique in that they are monetary obligations equal in value to the loss one has caused another individual, so too, this halakha applies to all obligations that are monetary claims, which excludes these payments of a rapist, a seducer, and the like, as they are fines.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא: לאביה, נמי פשיטא, מדקא יהיב מפתה. דתנן בפרק אלו נערות (שם) מפתה נותן שלשה דברים, והלכך על כרחין דאבוה הוי דאי לעצמה אמאי יהיב מדעתה עבד, וכיון דמפתה לאביה אונס נמי לאביה, דהא עיקר בושת ופגם מתחת אשר ענה נפקא לן, דליתיה בכלל אי נמי, מונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים (דברים כב, כט), אי הוי משום הנאת שכיבה מכלל דאיכא בשת ופגם לאביי כדאית ליה והנהו באונס הוא דכתיב ואם איתא בבשת ופגם דאונס לעצמה, מפותה דנותן בושת ופגם דינא תיתי כיון דלעצמה הוה ליה למיהביה מעבד מדעתה ליפקע.

בעא מיניה אביי מרבה, האומר לחבירו אנסת ופתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון, והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי ולא העמדתני בדין ולא נתחייבתי לך ממון, ונשבע והודה, לרבי שמעון מהו. איכא למידק, מאי שנא לרבי שמעון תיבעי נמי לרבנן דאי משום דלרבנן אפילו בשלא העמידו בדין חייב, וכדתנן אנסת ופתית את בתי וכו', משביע אני ואמר אמן, חייב, הא טעמא דרבנן משום דכי תבע איניש קרנא תבע ברישא דהיינו בשת ופגם, דלא שביק איניש ממונא ותבע קנסא, והכא על כרחין בתובע קנס בפירוש קא מיירי, או שפרע לו את הבשת ואת הפגם כבר, דאי לאו הכי כיון שעמד בדין אפילו לרבי שמעון בושת ופגם תבע ברישא דכיון דעמד בדין בושת ופגם נמי מיקץ קייצי, וטעמיה דרבי שמעון בעלמא דפטר, היינו משום דלא שביק מידי דקייץ דהיינו קנס ותבע מידי דלא קייץ דהיינו בושת ופגם, אלמא היכא דקיץ כי הכא לכולי עלמא בושת ופגם תבע ברישא דממונא ודקייץ. אלא על כרחין הכא בתובע בפירוש קנס, ואם כן תיבעי נמי לרבנן.
ועוד דהא בעיא דהכא משום קנס הוא בשעמד בדין אם חזר להיותו ממון, או כיון דעיקרו קנס לעולם הכי כממקום שבא, והאי בעיא אפילו לרבנן מיבעי לן.
ויש לומר דלרבנן פשיט ליה לאביי דמידע הוה ידע ברייתא דמתניא בסיפרא דמייתי בסמוך דקתני (תו"כ ויקרא פכ"ב פיס' ט) אין לי אלא דברים שמשלמין עליהן את הקרן תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והמפתה ומוציא שם רע מנין, תלמוד לומר (ויקרא ה, טו) ומעלה מעל ריבה, אלא לרבי שמעון מיבעיא ליה, דלדידיה איכא או בשעמד בדין מיירי או לא, כדאיתא בסמוך.

הכי גרס ר"ח ז"ל, וכן היא ברוב הספרים: כיון שעמד בדין ממונא הוי, ומתחייב עליה קרבן שבועה. או דילמא אף על גב דעמד בדין קנס הוי ומודה בקנס פטור. פירוש: דאף על גב דהעמדה בדין קנסא הוי, ואילו מודה ביה מיפטר, הילכך כשכפר ונשבע אישתכח דלא כפר ממונא דהא לאחר הודאתיה מחייב לשלם.

והא דאמרינן בשמעתין (בע"ב) איתיביה רבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו קרבן שבועה נמי מחייב. דאלמא משמע דכיון דעמד בדין דמשלם על פי עצמו לא היא, דהתם לטעמיה דרבה קא מקשה כלום לדידך דאמרת דממונא הוי להורישו לבניו ואי מודה ביה לא מיפטר, דלענין שבועה הוא דפטור מדגלי ביה רחמנא (ויקרא ה, כא) וכחש בעמיתו, אם כן תיקשי דהא משמע דלרבי שמעון כל שמשלם על פי עצמו מחייב בשבועה, ותדע לך, דהא על כרחין אית לך למימר הכין, דאי לא תימא הכי לאביי גופיה מי ניחא, דהא לדידיה דלא מפליג בין שבועה לשאר מילי, אם איתא דמשלם על פי עצמו תיקשי ליה דרבי שמעון אדרבי שמעון, דהא ברייתא דיכול האומר אנסת ופתית את בתי דפטר רבי שמעון, לאביי כשעמד בדין היא, אלמא אף על גב דעמד בדין ומחייב על פי עצמו, אפילו הכי פטר מקרבן שבועה והכא מחייב, אלא ודאי לאביי אפילו עמד בדין לרבי שמעון קנס הוי לכל מילי בין לשבועה בין לשלם על פי עצמו.
ועוד דכי קאמר רבא לקמן כי איצטריך וכחש, כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דהתם כי קא ירית מינה דידה קא ירית אקשינן עלה אי הכי יבאו אלו שהן קנס, ממון הוא, כלומר, אי הכי דבשעמדה בדין ממונא דידה הוי להורישו, אמאי קרי ליה קנס דהא ממון גמור הוא לכל מילי, אלמא לאביי אף על גב דעמד בדין לאו ממונא הוא, אלא קנס גמור הוא אי מודה ביה מיפטר, ומיהו ניחא ליה דקתני יבואו אלו שהן קנס.
ומיהו רש"י ז"ל נשמר במקומה מן הקושיא הזאת, ופירש: אי הכי דכשעמדה בדין מיירי כדאוקמא אינן קנס אלא ממון, ואינו מחוור, דאטו רבא מוקי לה כשעמד בדין ולא אביי, והא אביי הוא דמכרח ליה לרבא דכשעמד בדין הוא כדמקשי ליה, והא אביי הוא דמוכרח מדרישא כשעומד בדין סיפא נמי כשעמד בדין, אלא על כרחין כדאמרן, ועוד, דאם איתא דלאביי פשיטא ליה לשאר מילי דממונא הוי מאי קא מקשה ליה לרבה ממתניתין דאם לא הספיק לגבות עד שמת האב דלדידיה נמי לא ניחא, דהא לשאר מילי ממונא הוי לדידיה נמי אלא ודאי לאביי בין לשבועה בין לשאר מילי מספק ליה דכולהו מילי כי הדדי נינהו לדידיה, וכל זה שלא כדברי רש"י ז"ל דמיהו לא גריס ומודה בקנס פטור לכולי עלמא אי מודה ביה לא מיפטר, אלא דלענין שבועה בלחוד הוא דקא מיבעיא ליה אי אזלינן בתר מעיקרא דעיקרו קנס.

גמרא מאי קמ"ל תנינא הא נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה. פי' דאע"ג דגבי מפתה לא כתיב לאביה ובג"ש הוא דיליף מאונס מ"מ עיקר דהא פשיטא לן ממתני' דקתני במפתה נותן דאי לעצמה אמאי נותן לה הא אחלה דבושת ופגם מיהא ממון הוא ונתן למחילה לפי פירוש דילן אפי' מקנס נמי הא מחלה וכדאמרינן קרע שראין שלי והפטר:

תנן התם אנסת ופתית את בתי וכולה מתני' שלא עמד בדין דאלו בעמד בדין אפי' קנס משלם ע"פ עצמו לרבנן מיהת לקרבן שבועה נמי מחייב כדאיתא לקמן ולקמן מפרש תלמודא במאי קמפלגי:

בעי מיניה אביי מרבה האומר אנסת ופתית את בתי גרסת הספרים רבינו חננאל כיון דעמד בדין ממונא הוה או דלמא אע"ג דעמד בדין קנסא הוה ומודה בקנס פטור ולפי גירסא זו אביי מבעי' ליה מרבה בהעמדת' בדין לענין קנסא משוי ליה ממונא לר"ש לחייב קרבן על כפירתו ולהיות משלם ע"פ עצמו או לא הוי ממונא לחד מהני ובתרווייהו מספקא ליה לאביי. ומיהו להורישו לבניו לא משמע דבהא בעי מרבה חדא דהא מתניתן היא בהדיא רבי שמעון אומר לא הספיקה לגבות עד שמת האב קנסה לעצמה מדלא מדכר ליה בבעי' כדאדכר הני תרתי ואמרו ליה ממונא הוה ולא גרסינן (הוי) ומחייב עליה קרבן דהא כי אותבי' אביי ממתני' דשבועות אמר למה ליה מודינא לך לענין קרבן וכו' וכי קאמינא ממונא הוה להורישו לבניו ומחייב עלה קרבן שבועה היכא הדר אמר ליה כי קאמינא והיה לו לומר דמהדר הדר ליה דהכי קאמר ליה מודינא לך השת' לענין קרבן וכי קאמרי' ממונא הוה להורישו לבניו. אבל אין משמעות הלשון הזה כן בתלמוד אבל הנכון דלא גרסי' אלא גרסינן הכי אמר ליה ממונא הוי. וא"ת מ"מ כיון דאביי לא בעי מיניה מידי לענין להורישו לבניו היכי מצי רבה לומר דכי קאמר ליה ממונא הוי הא דאי להורישו לבניו קאמר א"כ מה שטענו לא השיב לו ומה שהשיב לו לא טענו וי"ל דהא נמי בכלל בעי' היא אע"ג דלא פריש ליה כיון דעמד בדין ממונא הוא הא ודאי הכי קאמר ממונא לכל מילי ולא לענין להורישו האב לבניו אלא לענין הורישו בת לאביה או ליורשיה דה"ל כשאר קנסות ואע"ג דלקמן כי אמר ליה רבה ומנא תיתי לה לא פליגי בין קנס הבת לשאר קנסות וכדבעינן לפרושי לקמן הלכך הכא סתמא אהדר ליה רבא ממונא וקס"ד אביי דלכל מילי אמר ליה וכ"ש לעיקר קרבן דהיינו עיקר בעיין ומש"ה אותביה ממתני' דשבועות ואהדר ליה רבא דלאו לכל מילי קאמר ליה דהוי ממונא אלא להורישו לבניו וכ"ש לענין אי מודה בה לא מפטר ולרבותא נקט להורישו לבניו כך יש לפרש לפי גרסא זאת אבל רש"י ז"ל לא גריס ומודה בקנס פטור אלא לענין ה"נ כיון דעמד בדין ממונא הוי או דלמא דאע"ג דעמד בדין קנס הוא אמר ליה ממונ' הוי פרש"י ז"ל דלאביי פשיטא ליה דאי מודה בה דמחייב דפשיטא ליה דממונא הוי ומחייב ומשלם ע"פ עצמו ולענין חיוב קרבן מיבעיא ליה מי אמרינן כיון דאי מודה מחייב ממונא לענין קרבן נמי מחייב על כפירתו קרבן או דלמא אע"ג דכי מודה משלם ע"פ עצמו לא מחייב קרבן על כפירתו דלגבי חיוב קרבן קנסא הוה ואמר ליה ממונא הוא. וקשה ע"פ זה דכיון דלענין קרבן בלחוד קא מיבעיא ליה מסתמא כי אמר ליה רבה ממונא הוה לענין קרבן קאמר דמסתמא כפירושו ואלו לקמן א"ל מודינא לך קרבן וכו' ודוחק הוא לומר דלקמן מהדר הדר רבה וכדפריש' ועוד לקמן פריך אביי ורבא על מתני' דשבועות אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא ומאי קושיא הוא דלדידיה נמי תקשי דהא ס"ל דלענין לשלם ע"פ עצמו ממון היא ומיהו לקמן יש לנו לפרש על זה ואע"פ כן גרסא הראשונה היא הנכונה והיא גרסת התוס':

איתיבי' אביי ר"ש אומר וכו'. איכא למידק דהא כיון דידע לאביי להא מתני' מאי קא בעי מיניה מרבה. וי"ל דאורחא בתלמודא שתלמיד שואל מרבו לדעת קבלתו ולבתר הכי מותיב ממתני' כי היכא דלברורינהו וזה אמת הוא אבל הנראה לי משמועתינו דאביי מתני' הא קשיא ליה דאלו ממתני' דמותיב השת' הוה משמע ליה דר"ש אע"ג דעמד בדין פטור מקרבן וקנסא הוא וכדקתני יצאו אלו שהן קנס ואלו ממתניתן דלעיל משמע כדדייק אביי בסוף שמעתא וכל היכא דעמד בדין משלם ע"פ עצמו קרבן שבועה נמי חייב ומש"ה בעי מיניה סתמא ואלו אמר ליה דלא הוא ממונא הוא מותיב לה מיד ממתני' דלעיל וכי אהדר ליה דממונא הוא מותיב ליה מהא מתני':

כבר ביארנו בחמשי של שבועות ל"ו ב' שכל שיש לחברו תביעת ממון עליו באי זה צד וכפר בו ונשבע ואחר כך הודה דינו שישלם קרן וחומש להביא אשם גזילות האמור בסדר ויקרא בפרשת וכחש בעמיתו וכן ביארנו שדין זה אינו אלא בממון הואיל ואלו היה מודה בו היה חייב תשלומין אבל אם כפר לו בקנס אינו בדין זה הואיל ואלו היה מודה בו פטור מלשלם אפילו היה בדרך שאלו היה מודה בו לא היה נפטר בכך כגון שעמד בדין הואיל ומכל מקום עיקרו קנס אין בו דין שבועת הפקדון אלא שהוא חייב בשבועת בטוי כמו שביארנו במקומו ומכל מקום אם היה באותה תביעה קנס וממון וכפר בכל חייב בשבועת הפקדון שסתמו הממון הוא תובע כך אמרו חכמים לקמן מ"ג א' לא שביק איניש מידי דאי מודה ביה לא מיפטר ותבע מידי דאי מודה ביה מיפטר מעתה אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן והודה חייב בשבועת הפקדון הואיל ונכללו בשבועה זו בשת ופגם שהן ממון אבל אם תבעו בקנס לבד אפילו אמר חמשים של קנס אתה חיב לי שהעמדתיך בדין עליהם והוא אומר לא כי ונשבע והודה פטור שאע"פ שהעמדה בדין עושהו ממון להורישו לבניו כמו שביארנו לענין קרבן שבועה מיהא הואיל ועקרו קנס פטור וכן המית שורך את עבדי או שאמר לו עבדו הפלת את שני וסמית את עיני והוא אומר לא כי ונשבע והודה פטור אפילו עמד בדין הואיל ועקר תביעתם קנס:

עמדה בדין עד שלא בגרה ה"ה של האב וכיון שנתחייב ליתן לאב בעדים דתו לא מצי מודי ומיפטר ומת האב קודם שהספיקה לגבותן ה"ה של אחין ואם לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה דפקע זכות האב דרחמנא אמר ונתן לאבי הנערה ולא לאבי הבוגרת ה"ה של עצמה ואם מתה רואים אם עמדה בדין ונתחייב לה גם הקנס ואח"כ מתה הכל הוא של אחים ואם לא הספיקה לעמוד בדין עד שמתה הקנס הוא שלו [דכיון] דאי מודה ביה מיפטר אינו ממון להורישו ליורשין והרי הוא של מאנס אבל בושת ופגם וצער שהן ממון הן של אחין. רש"א וכו'. פי' ר"ש פליג בהכי על ת"ק ואמר אע"פ שעמדה בדין ונתחייב לתת לאב בב"ד ע"פ עדים ששוב אין יכול להודות ולהפטר עדיין לא זכי בהן האב ואף על גב דבכל קנסא דעלמא מודה ר' שמעון דמשעה שעמד עליו בדין ששוב א"י להפטר בהודאתו הוי ממון ומורישו לבניו הכא פליג משום דכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה לא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה וכ"ז שלא באו ליד אב [הם] של בתו הכל הקנס והבושת והפגם והצער. ואם מת האב אינו של אחים אלא של עצמה ואין הל' כר"ש שהוא יחיד אלא כת"ק דמשעה שעמד עליהן בדין ונתחייב לו זכה בהן ואם מת האב הן של אחין:

מעשה ידיה של אנוסה שמתבטלת מחמת הצער אע"פ שלא גבתה מן המאנס כשמת האב ה"ה של אב להורישו לאחים כבושת ופגם וממונא הוא פי' וה"ה נמי לרבנן אע"פ שלא עמדה בדין עליהם ומת האב ה"ה של אחים:

שמשעה שבאו לעולם זכה בהן האב ומורישן לבניו. ופי' המורה ולא דמי לקנס דלא הוי ממון עד עמדו בדין ויעידוה דהא אי מודי מיפטר ואינו נ"ל דבושת ופגם וצער אינו קנס ואפ"ה תנן במתני' שאם לא עמדה בדין עליהן לא זכה כהן האב ואע"ג דאילו מודה בהו לא מיפטר. וטעמא דמילתא נ"ל אע"פ שהן ממון כיון שצריך לעמוד עליהן בדין שהרי הן צריכין שומת ב"ד ובלא ב"ד לא יהיב ליה לא זכה בהן ולא יקראו ממונו עד עמדו בדין עליהם ועד שלא יעמוד בדין עליהם הן של בת אבל מעשה ידיה ומציאתה שאין צריך לעמוד בדין עליהן דמסתמא פרע לי' ולא כפר לי' זכה בהן האב מיד וה"נ אמרי' בפ"ה אמרי נהרדעא לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפרי' וה"נ אמרי' לגבי הקדש דכל מטלטלי דכפריה אע"פ שהוא יכול להוציאו בדיינים אם הקדישו בעליו אינו מוקדש עד שלא יתחייב לו והלכך בושת ופגם נמי אע"פ שממון הן כיון דמסתמא לא יהיב ליה אלא ע"פ ב"ד והו"ל ממון שצריך להוציא בדיינים אינו ממון לא להורישו מבתו לבניו ולא לכתוב עליו הרשאה ולא להקדישו אבל האב מוריש חבלותיו לבניו וגם הבת לאחיה שהיורש הוא זוכה בכל זכותו של אב והרי הוא תחתיו חוץ מן הקנס שאינו חשוב ממון מפני שיכול להודות בו ולהפטר והכא שאינו מוריש האב לבניו משום (דקאמרה בת) דהן שלה ואין אדם מוריש זכות בתו לבניו:

ה"ג בעא מיניה אביי מרבה האומר לחבירו אנסת ופתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון. והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי ולא העמדתני בדין ולא נתחייבתי לך ממון ונשבע והודה לר' שמעון מהו. כיון דעמד בדין ממונא הוי ומחייב עליה קרבן שבועה. או דילמא אע"ג דעמד בדין קנסה הוי ומודה בקנס פטור. אמר ליה ממונא הוי. וכן היא בספרים ישני'. ורש"י ז"ל לא גריס ומודה בקנס פטו' ופירש ז"ל דאביי. וודאי מפשי' פשיט' ליה דקנס אחר העמד' בדין ממונ' הוי לכל מילי להורישו לבניו ולענין נמי דאי מוד' בו חייב. ולא קא מבעיא ליה אלא לענין קרבן שבועה. אי קא מיפטר משום דהוה ליה עיקרו קנס תדע דנקט קרבן שבועה וליתיה כדבעינן למימ' קמן. וכולהו נסחי דספרי דוקאני נמי לאו הכי איתנהו. אבל הנכון דאביי לכל מילי קא מבעיא ליה. קנס אחר העמדה בדין אי הוי קנס גמור לכל מילי לענין קרבן שבועה ולהורישו לבניו ולענין מודה בו פטור. או ממונא הוי וכי תימא אם כן מאי שנא קרבן שבועה דנק' ולא אבעיא ליה היא גופה אי הוי ממונא לענין דאי מודה בו פטור. יש לומר תרווייהו קא מיבעיא ליה. אי הוי קנס אפי' לענין מודה בו דנימא דליפטר. או ממון אפי' לענין קרבן שבועה. ומשום דמספקא לן אי איכא לאפרושי בינייהו ומשו' דבעי לאותובי לי' נמי מקרבן שבועה נקט קרבן שבועה. והא דבעא מיניה לר' שמעון משום דאליבא דרבנן ליכא למיבעי דהא רבנן אפי' בלא עמד בדין מחייבי קרבן שבועה בקנס הבת. כדקת' מתני' דהתם בהדיא אנסת ופתית את בתי כו' ואמ' אמן חייב. ואלו העמדתיך בדין לא קתני וטעמ' כדאיתא לקמן. ומשום הכי קא מבעיא ליה לענין קרבן שבועה אליבא דר' שמעון דפליג קודם העמדה בדין אי קא מודה אחר העמדה דחשבינן ליה ממון לחייב עליו קרבן שבועה. הוא הדין אליבא דרבנן להורישו לבניו ולענין מודה בו אם פטור או חייב. ואמר ליה ממון הוי סתמא סבר אביי למימר דלכל מילי קאמר לי' ואותביה מהא דתניא ר' שמעון אומר יכול האומר לחבירו אנס' ופתית את בתי כו' יצאו אלו שהן קנס מאי לאו כשעמד בדין פי' ואפי' הכי ממעט להו וחשיב להו קנס. וקסבר אביי דכי היכי דתני לענין קרבן שבועה דהוא הדין לשאר מילי דלא שני לן בינייהו. ואע"ג דאמרינן דקא סלקא דעתין דמודה בו פטור אפי' אחר העמדה בדין איצטריך קרא למעוטי'. אע"ג דהשתא כיון דאמרת דמודה בה פטור לעולם. אם כן אשתכח דלאו כפירת ממונא הוא אלא כפירת דברים בעלמא. דהיא גופ' קמ"ל קרא דבקנס לעולם אין מחייבין עליו קרבן שבועה דלעולם איכא תורת קנס עליה ולעולם אי מודה בו פטור. וכיון דכן פטור מקרבן שבועה:

מאי קמ"ל וכו'. פשיטא מדקא יהיב מפתה פירוש דאע"ג דבמפתה לא כתיב בהדיא לאביה ובג"ש הוא דיליף מאונס מכל מקום עיקר דינא פשיטא לן ממתניתין דקתני שהמפתה נותן דאי לעצמה אמאי נותן לה הא אחילתיה דבשת ופגם מיהת דממון הוא ניתן למחילה ולפי פי' דידן אפילו מקנס נמי גופה מחלה וכאומר קרע שיראין שלי והפטר. תנן התם אנסת ופתית את בתי וכולה מתניתין כשלא עמד בדין דאלו בשעמד בדין אפי' קנס משלם ע"פ עצמו לרבנן מיהת וקרבן שבועה נמי מחייב וכדאיתא לקמן ולקמן מפרש תלמודא במאי פליגי. הריטב"א ז"ל. לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה. ואע"ג דאיכא למימר דכי מחייבינן לעיל במפותה בקטנה דלא שייך בה מחילה וכרבנן דאמרי שיש קנס במקום מכר ומיהו פשטיה דמתניתין דלעיל משמע דקאי אאלו נערות דרישא. הרא"ש ז"ל:

בעא מיניה אביי (מרבא) [מרבה] האומר לחבירו אנסת ופתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון. והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי ולא העמדתני בדין ולא נתחייבתי לך ממון ונשבע והודה לר"ש מהו. כיון דעמד בדין ממונא הוי ומחייב עליה קרבן שבועה. או דילמא אף ע"ג דעמד בדין קנסא הוי ומודה בקנס פטור אמר ליה ממונא הוי וכן הוא בספרים ישנים. ורש"י ז"ל לא גריס ומודה בקנס פטור ופירש ז"ל דאביי ודאי מפשט פשיטא ליה דקנס אחר העמדה בדין ממונא הוי לכל מילי להורישו לבניו ולענין נמי דאי מודה בו חייב. ולא קא מבעיא ליה אלא לענין קרבן שבועה. אי קא מיפטר משום דהוה ליה עיקרו קנס תדע דנקט קרבן שבועה וליתיה כדבעינן למימר קמן ובכולהו נוסחי דספרי דוקאני נמי לאו הכי איתנהו. אבל הנכון דאביי אכל מילי קא מבעיא ליה. קנס אחר העמדה בדין אי הוי קנס גמור לכל מילי לענין קרבן שבועה ולהורישו לבניו ולענין מודה בו פטור או ממונא הוי. וכי תימא אם כן מאי שנא קרבן שבועה דנקט ולא אבעיא ליה היא גופה אי הוי ממונא לענין דאי מודה בו פטור. י"ל תרוייהו קא מיבעיא ליה אי הוי קנס אפילו לענין מודה בו דנימא ליפטר או ממון אפילו לענין קרבן שבועה. ומשום דמספקא לן אי איכא לאפרושי בינייהו ומשום דבעי לאותובי ליה נמי מקרבן שבועה נקט קרבן שבועה. והא דבעא מיניה לרבי שמעון משום דאליבא דרבנן ליכא למיבעי דהא רבנן אפילו בלא עמד בדין מחייבי קרבן שבועה בקנס הבת כדקתני מתניתין דהתם בהדי אנסת ופתית את בתי וכו' ואמר אמן חייב. ואלו העמדתיך בדין לא קתני וטעמא כדאיתא לקמן. ומשום הכי קא מבעיא ליה לענין קרבן שבועה אליבא דרבי שמעון דפליג קודם העמדה בדין אי קא מודה אחר העמדה דחשבינן ליה ממון לחייב עליה קרבן שבועה. הוא הדין אליבא דרבנן להורישו לבניו ולענין מודה בו אם פטור או חייב ואמר ליה ממון הוי סתמא סבר אביי למימר דלכל מילי קאמר ליה ואותביה מהא דתניא רבי שמעון אומר יכול האומר לחבירו אנסת ופתית את בתי כו' יצאו אלו שהן קנס מאי לאו כשעמד בדין פי' ואפי' הכי ממעט להו וחשיב להו קנסא וקסבר אביי דכי היכי דתני לענין קרבן שבועה דהוא הדין לשאר מילי דלא שני לן בינייהו ואע"ג דאמרינן דקא סלקא דעתין דמודה בו פטור אפי' אחר העמדה בדין איצטריך קרא למעוטיה אע"ג דהשתא כיון דאמרת דמודה בה פטור לעולם אם כן אשתכח דלאו כפירת ממונא הוא אלא כפירת דברים בעלמא דהיא גופה קמ"ל קרא דבקנס לעולם אין מחייבין עליו קרבן שבועה דלעולם איכא תורת קנס עליה ולעולם אי מודה בו פטור. וכיון דכן פטור מקרבן שבועה ודחינן לה בשלא עמד בדין. ק"ל ואי דלא עמד בדין מאי למימרא דהא פשיטא דכל היכא דלא עמד בדין מודה בו פטור דנפקא לן מאשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו. וכיון דכן פשיטא נמי דליכא ביה קרבן דכיון דאי קא מודה בו פטור השתא דקא כפר ביה לאו כפירת ממון הוא אלא כפירת דברים בעלמא. ויש לומר דודאי לשאר קנסות לא אצטריך דהא פשיטא דליכא בהו קרבן שבועה ולא בעי קרא משום טעמא דפרישנא. אלא כי איצטריך קרא לקנס הבת דאם אינו ענין לשאר קנסות תנהו ענין קנסא לקנס הבת. ושמעינן מיניה דבקנס הבת אע"ג דאיכא בשת ופגם דממונא הרי הוא פטור דכי קא תבע קנסא קא תבע דהא אמרן דלשאר קנסו' לא איצטריך וכיון דכן ודאי להכי הוא דאתא והיינו דמקשינן ברישא דמרבי להו לחיוב דאי לא עמד בדין כפילא מי איכא. כלומר והיכי אפשר לרבויינהו לחיוב דהא אלו קא מודה בהו מיפטר. וכיון דכן לא הוי אלא כפירת דברים בעלמא. אבל הכא דמרבינן להו לפטור איכא למימר נהי דלשאר קנסות לא איצטריך דהא פשיטא אבל לקנס הבת איצטריך ואפשר לומר דבדין הוא דהוה מצי לאקשויי ליה אי דלא עמד בדין מאי למימרא אלא דעדיפא ליה פריך. וברישא דמתמהינן אי דלא עמד בדין כפילא מי איכא לאו הכי הוא דקא מתמה דהא לא ניחא למימר דהסיפא אישתמיטיה דלא מקשה לה וארישא מקשינן לה. אלא ארישא היינו דמתמהא משום דקתני תשלומי כפל סתמא וכל תשלומי כפל במשמע. וכיון דכן לא סגיא דבלא עמד בדין. דהא איכא תשלומי כפל דשומרין דטוען טענת גנב דלא מיחייב כפילא אלא בשבועה ואחר העמדה בדין. ואף ע"ג דאמרינן יכילנא לשנויי לך רישא בשעמד וסיפא בשלא עמד כיון דלא קיימא לא איכפת לן וקמא עיקר.הרא"ה ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל בעא מניה אביי מרבא האומר אנסת ופתית את בתי וכו'. ג"ה והיא גרסת ר"ח כיון דעמד בדין ממונא הוי או דילמא אע"ג דעמד בדין קנסא הוי ומודה בקנס פטור ולפי גרסא זו אביי תרתי מבעיא ליה מרבה בהעמדה בדין לענין קנס אי משוי ליה ממונא לרבי שמעון לחייב קרבן על כפירתו ולהיות משלם על פי עצמו או לא הוי ממונא לחד מהני ובתרווייהו מספקא ליה לאביי ומיהו להורישו לבניו לא משמע מבעיא דבהא בעי מרבי' חדא דהא מתני' היא בהדיא ר"ש אומר לא הספיק לגבות עד שמת האב קנסא לעצמה ועוד מדלא אדכר ליה בבעיא כדאדכר אידך תרתי וא"ל ממונא הוי ולא גרסינן ממונא הוי ומחייב עליה קרבן דהא כי אותביה אביי ממתניתין דשבועות א"ל מודינא לך לענין קרבן שבועה דרחמנא פטרי' מוכחש וכי קאמרי ממונא הוי להורישו לבניו ואם איתא דבהדיא אמר ליה הכא ממונא הוי ומחייב עליה קרבן היכי הדר א"ל כי קאמינא והיה לו לומר דמהדר הדר ביה וה"ק ליה מודינא לך השתא לענין קרבן וכי קאמינא השתא ממונא הוי להורישו לבניו. אבל אין משמעות הלשון הזה כן בשום מקום בתלמוד לכך הנכון דלא גרס ליה אלא ה"ג א"ל ממונא. ואם תאמר מכל מקום כיון דאביי לא בעא מניה מידי לענין להורישו לבניו היכי מצי רבה לומר דכי אמר ליה ממונא הוי להורישו לבניו קאמר אם כן מה שטענו לא השיב לו ומה שהשיב לא טענו. וי"ל דהא נמי בכלל בעיא אע"ג דלא פריש לה כיון דעמד בדין ממונא הוי הא ודאי ה"ק ממונא לכל מילי ולא לענין להורישו האב לבניו אלא לענין להורישו הבת לאביה או ליורשיה דה"ל כשאר קנסות ואף על גב (דשאר קנסות) דלקמן כי א"ל רבה ומנא תיתי בא לאיפלוגי דין קנס הבת לשאר קנסות וכדבעינן לפרש לקמן הלכך הכא סתמא אהדר ליה רבא ממונא הוי וקס"ד אביי דלכל מילי א"ל וכ"ש לעיקר קרבן דהיינו עיקר בעיא ומשום הכי אותביה ממתניתין דשבועות ואהדר ליה רבא דלא לכל מילי קאמר ליה דהוי ממונא אלא להורישו לבניו וכ"ש לענין דאי מודה בה לא מפטר ולרבותא נקט להורישו לבניו. כך יש לפרש גרסא זו אבל רש"י ז"ל לא גריס הכי ומודה בקנס פטור אלא ה"ג כיון דעמד בדין ממונא הוא או דילמא אע"ג דעמד בדין קנסא הוי א"ל ממונא הוי ופי' ז"ל דלאביי פשיטא ליה דאי מודה ביה מחייב דפשיטא ליה דממונא הוי ומשלם על פי עצמו ולענין חיוב קרבן מבעיא ליה מי אמרינן כיון דאי מודה מחייב ממונא הוי לענין קרבן נמי ומחייב על כפירתו קרבן או דילמא אע"ג דכי מודה משלם עפ"ע לא מחייב קרבן על כפירתו דלגבי חיוב קנסא הוי וא"ל ממונא הוי וקשה על פי' זה דכיון דלענין קרבן בלחוד מבעיא ליה מסתמא כי א"ל רבא ממונא הוי לענין קרבן קאמר דסתמו כפירושו ואלו לקמן א"ל מודינא לך לענין קרבן וכו' ודוחק הוא לומר דלקמן מהדר הדר ביה רבא וכדפרישנא. ועוד דלקמן פריך אביי לרבא על מתניתין דשבועות אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא ומאי קושיא הוא דלדידיה נמי תיקשי דהא ס"ל דלענין לשלם ע"פ עצמו ממון ומיהו לקמן יש לנו תירוץ על זה ואף על פי כן הגרסא הראשונה היא הנכונה והיא גרסת התוספות:

איתיביה אביי ר"ש אומר וכו'. איכא למידק כיון דהא ידע ליה אביי לההיא מתניתין מאי קא בעי מיניה דרבא וי"א דאורחיה דתלמודא שהתלמיד שואל מרבו שאלה א' לדעת קבלתו ובתר הכי מותיב ליה ממתניתין כי היכי לברורינהו וזה אמת הוא אבל הנראה לי משמועתינו דאביי מתני' הוה קשה ליה דאלו ממתני' דמותיב השתא הוה משמע ליה דר"ש סבר אע"ג דעמד בדין פטור מקרבן וקנסא הוי וכדקתני יצאו אלו שהן קנס ואלו ממתניתין דלעיל משמע דדייק אביי בסוף שמעתא דכל היכא דעמד בדין דמשלם ע"פ עצמו קרבן שבועה נמי מחייב ומשום הכי בעא מיניה סתמא ואלו הוה אמינא ליה דלא הוה ממונא הוה מותיב ליה מיד ממתני' דלעיל וכי אהדר ליה דממונא הוה אותיב ליה מהא מתני' מאי לאו כשעמד כדפרישית משום דרישא כשעמד בדין וכדפי' בסמוך ופרקינן כשלא עמד בדין וא"ת א"כ פשיטא דפטור מקרבן ואפילו רבנן מודו בהא דהא כפירת דברים בעלמא הוא. ויש לומר דמשום דתביעת קנס ופתוי אית ביה בשת ופגם דהוי ממונא אצטריך לומר דאפ"ה פטור דקנסא קא תבע ואע"ג דהא שמעינן ליה לר"ש הא סברא ממתני' דלעיל וכדאמרינן לקמן ר"ש מהאי קרא שמעינן ליה מדכתב רחמנא וכחש דבעינן דומיא דפקדון שאין בו אלא תביעת ממון וכן תירץ הראב"ד. ועוד י"ל דמשום סימא את עינו כו' איצטריך דאע"ג דקנסא הוא מ"מ הא פתיך ביה ממונא שבזה הוא פטור מדמי עינו ושינו וכן המית שורך את עבדי באותן שלשים הוא פטור מדמי העבד (ואף ע"ג) דאשמועינן קרא דאף על גב דפתיך ביה ממונא לא מחייב עליה קרבן כיון שעיקרו קנס הוא ואי מודה ביה מפטר. ע"כ הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ש ז"ל אנסת ופתית את בתי. ואם תאמר והא אפי' בעושק ובהלואה דכתיב בקרא בהדיא לא מחייבינן קרבן שבועה אלא בייחד לו כלי להלואתו וייחד לו כלי לעושקיו כדאמרינן בהדיא בבבא מציעא בפרק הזהב [בבא מציעא מח א'] בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש גבי מעות קונות והשתא מאי יחוד כלי שייך הכא בשלמא בשת ופגם לרבנן אפשר שייחד לו כלי עליהן דממונא נינהו וחייב לשלומי. אלא קנס לר' שמעון היכי דמי דהיאך ייחד לו עליהן כלי אכתי לא מחייב עד שעת העמדה בדין. ואי מודה מיפטר. והכא בשלא עמד בדין מיירי דבעמד מיבעיא ליה לאביי בסמוך. ויש לומר דמיירי שייחד לו כלי לכשיעמוד בדין ויתחייב יהיה כלי זה מיוחד לו לגבות ממנו דמי קנסו. ואם תאמר אם כן נימא דקסבר רבי שמעון אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. [כיון דמהני ייחוד זה להתחייב לו ממון שאינו חייב לו עדיין וחיוב זה לא בא לעולם וכ"ת אה"נ א"כ ליחשביה בהדי הנך תנאי דחשיב אביי בקידושין פ' האומר ראב"י ור"מ כולהו ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם] ופריך וניחשוב נמי רבי יהודה הנשיא ומשני וניחשוב נמי ר"ע ומשני ויש לומר דבלאו הכי קשה דניחשוב נמי ר' אלעזר בר' שמעון דסבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בפרק המוכר את הספינה וצריך לתרץ אמאי לא קא חשיב תרווייהו. ועי"ל דלעולם קסבר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וה"ק רבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו וכיון דכן הוא פטור הוא מתרי טעמי חדא דאין הייחוד מועיל דלא בא לעולם הוא דאין מתחייב קנס עד שעת העמדה בדין ואי מודה ביה מיפטר. ועוד אפילו אם היה קונה ביחודו אין כאן כפירת ממון שיתחייב עליה קרבן שבועה כיון דאי מודה מפטר דבעינן דומיא דפקדון. או דילמא אע"ג דעמד בדין פרש"י ואי מודה הוה מחייב אפילו הכי לא מחייב בכפירתו קרבן שבועה הואיל ועיקרו קנס. מתוך פירושו משמע דפשיטא ליה לאביי דאי עמד בדין מחייב בהודאתו ואפילו הכי מיבעיא ליה לענין קרבן שבועה. וע"י פירושו מוחקין מן הספרים מודה בקנס פטור דהוה משמע דהא נמי מיבעיא ליה וקשה דבשלהי מסקנא דפריך אביי מר"ש פוטר שאין משלם קנס עפ"ע טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם קנס עפ"ע קרבן שבועה נמי מחייב אם כן לימא נמי אביי לנפשיה מאי קא מיבעיא ליה הואיל ופשיטא ליה דבכולהו ממונא הוי להתחייב בהודאתו יתחייב נמי קרבן שבועה לכך נראה כגרסת הספרים דתרווייהו מיבעיא ליה דהא בהא תליא. דאי מחייב בהודאתו אם כן ממונא הוא דכפר ליה ומחייב קרבן שבועה. ואי מפטר בהודאתו לאו מידי כפר ליה ולא מחייב קרבן שבועה. ומשום הכי קאמר או דילמא דעמד בדין קנסא הוי לענין קרבן ומודה בקנס פטור אע"ג דעמד בדין ורבה נמי מהדר ליה ממונא לכל מילי ולפי שמצינו מתניתין דא"ר שמעון לא הספיק לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה דמשמע דפשיטא ליה דלא הוי ממון להורישו לבניו ומיבעיא ליה אי לא חשיב ר' שמעון ממונא לענין קרבן שבועה ולענין הודאה. אבל רבנן דסברי דהיכא דעמד בדין פשיטא דהוי ממון להורישו לבניו פשיטא נמי דהוי ממון לענין קרבן ולענין הודאה. אמר ליה ממונא הוי ומחייב קרבן שבועה. יש שמוחקין ומחייב עליה משום דלקמן קאמר ליה כי קאמינא ממונא הוי להורישו לבניו. והלא בהדיא אמר לענין קרבן שבועה. ואם חזר בו הוה ליה למימר אלא אמר רבה. ולשון מודינא לך דקאמר לא משמע שחזר בו אלא שעשה פי' לדבריו. ומיהו נראה דאין צריך למוחקו בשביל כך. דהא במסקנא נמי אמרינן כי קאמר רבה ממון הוי להוריש לבניו בשאר קנסות וע"כ כשהשיב רבה לאביי ממונא הוי אקנס דאונס ומפתה השיב לו דאבעיא דאביי קאי ועוד לקמן דקאמר הא מילתא קשו בה רבה ורב יוסף עשרין ותרתין שנין למה הקשו בה כשראה רבה שלא היו דבריו יכולין להתקיים למה לא חזר בו. הילכך נראה דרבה קבל מרבותיו דממונא הוי בסתם והשיב תחלה דממונא הוי לענין קרבן ולענין הודאה ולכל קנסות. וכשהקשה לו אביי תירץ לו מה שקבלתי ממונא הוי לא לענין קרבן והודאה אלא להורישו לבניו קבלתי ושוב הקשה לו אביי ולא רצה לחזור ממה שקבל מרבותיו עד שתירץ רב יוסף דבשאר קנסות קבל:

הפלת את שני וסמית את עיני. אע"ג דכולהו מיירי בשייחד לו כלי הכא לא בעי יחוד כלי שהרי הוא מוחזק בגופו ואין לך ייחוד גדול מזה והוא תובע את רבו שישחררנו דרבי שמעון סבר בפרק השולח היוצא בשן ועין צריך גט שחרור ועל תביעה זו הוא מוחזק בגופו. וא"ת היאך מחייב על גופו קרבן שבועה והא א"ר יוחנן בפרק שבועת הפקדון [שבועות לז ב'] דאפילו רבי אלעזר דמרבה קרקעות לענין שבועה לענין קרבן שבועה פוטר וה"ה בעבדים. וי"ל דאע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד אפשר דמחייב קרבן דהא רבי מאיר אע"ג דסבירא ליה דאין נשבעין על הקרקעות על העבדים פשיטא ליה דנשבעין כדאיתא בפר' השואל להכי איצטריך קרא.ע"כ הרא"ש ז"ל:

בפרש"י בד"ה אבל משלם בושת כו' לא תובעו אלא בושת ופגם ולא כו' עכ"ל יש לדקדק בפירושו מי הכריחו לומר לרבנן דלא תובעו אלא בושת ופגם דהא א"נ דס"ל לרבנן דסתם תובעו ג"כ קנס ניחא דחייב קרבן משום דתובעו נמי בושת ופגם וכן מוכח הסוגיא בס"פ שבועת הפקדון דקאמר לדברי חכמים אף בושת ופגם הוא תובעו כמ"ש בחידושינו שם ויש ליישב פירושו דהכא דלמאי דמסיק לקמן דטעמא דרבנן משום דלא שביק איניש מידי דכי מודה ביה לא מיפטר ותבע מידי דכי מודה ביה מיפטר משמע דמהאי טעמא נימא דלא תבעו אלא בושת ופגם דומיא לטעמא דר"ש דלא שביק איניש מידי דקיץ כו' דע"כ היינו דמהאי טעמא לא תבעו אלא קנס וק"ל:

תוס' בד"ה לאביה נמי כו' וכדרבנן דאמרי יש קנס במקום מכר כו' עכ"ל ק"ק ומאי קושיא דאימא דלא ניחא ליה לתלמודא למימר הכי דהא סתם לן תנא בההוא פירקא כל מקום שיש מכר אין קנס ודו"ק:

בד"ה ר"ש פוטר כו' אלא כשייחד לו כלי להלואתו ולעושקו כו' עכ"ל פלוגתא דר"י ור"ל בזה בפרק הזהב ע"ש:

בא"ד תימה לר"י ת"ל דאפילו בעושק כו' דמיירי בלא עמד בדין כו' עכ"ל אבל לרבנן לא קשיא להו אמאי חייב דאיכא למימר אפילו בלא עמד בדין דבושת ופגם קתבע וטוען שכבר הודה לו ויחד לו משכון אבל בקנס ליכא למימר הכי דכיון דאי הוה מודה ביה הוה מיפטר לא הוי כפירת ממון וק"ל:

בד"ה ונשבע והודה כו' דה"נ ה"מ למיבעי לרבנן אם פירש דקנס קא תבע כו' עכ"ל ק"ק לפי מה שפרש"י בעמד בדין דפשיטא ליה לאביי שהוא ממון להתחייב בהודאתו וא"כ לרבנן נמי בסתם כי קא תבע אקנס הוא דקתבע דבקנס נמי כי מודה ביה לא מפטר בעמד בדין ולפי מה שפרש"י דמהאי טעמא דקאמר דבקנס מודה ומפטר לרבנן ולכך לא תבעו אלא בושת ופגם ניחא קצת דבעמד בדין אתרוייהו קתבע וחייב משום בושת ופגם ודו"ק:

בא"ד ואההיא ברייתא דמייתי בסמוך היה לו לקבוע בעייתו לר"ש עכ"ל ר"ל דאהך מתני' דשבועות דקמבעיא ליה לא אשכחן דרבנן דפליגי עליה דר"ש בעמד בדין אלא בלא עמד בדין ומשום דסתמא בושת ופגם הוא תובע ואיכא למיבעי שפיר בעמד בדין בפירוש דקנס הוא תובעו אפילו לרבנן אבל אברייתא דלקמן ה"ל לקבוע בעייתו דוקא לר"ש דהנהו רבנן דפליגי עליה התם ס"ל ע"כ בעמד בדין דחייב כדפריך לקמן אי דלא עמד בדין כפילא מי איכא ואין להקשות דאם כן לר"ש נמי ליכא למיבעי אברייתא דלקמן למאי דמוקי ליה אביי דאיירי ר"ש בעמד בדין ופוטר מקרבן דהא ע"כ לאו קושיא היא דהשתא נמי מאי קמבעיא ליה הכא לר"ש כיון דידע ברייתא דלקמן אלא דאית לן למימר בהא דכן דרך התלמידים למיבעי מרבותם במלתא דאיכא לשנויי כדמסיק יכילנא לשנויי כו' וא"כ טפי ה"ל למקבע בעייתו שם דוקא לר"ש כמ"ש ודו"ק:

בד"ה א"ד אע"ג דעמד כו' לשלם על פי עצמו או להורישו לבניו דמ"ש ולא מיבעי ליה אלא כו' עכ"ל הכי משמע להו אם הוי ממון לענין להתחייב בהודאה הוי נמי ממון להורישו לבניו דמ"ש הוא וכן הוא לפי האמת דגבי אונס ופיתוי מונתן פוטר מקרבן שבועה בגזירת הכתוב מוכחש בעמדה בדין ובגרה ומתה כו' אע"ג דהוי ממון להודאה ולהורישו לבניו כמ"ש התוספות לקמן ולשיטתם דלקמן שכתבו דלפי משנתינו קמיבעי ליה דלר"ש לא הוי ממון להורישו כו' אי לא חשיב נמי ממון לענין קרבן שבועה ולהודאה כו' היינו אי איכא שום קרא וגזירת הכתוב לחלק בין להורישו לבניו ובין חיוב הודאה אבל ודאי כיון דליכא שום קרא ליכא לפלוגי ביניהם וה"ה דה"מ למיבעי בכה"ג לרבנן הוי ממון להורישו לבניו אי חשיב נמי ממון לקרבן ולהודאה ואי איכא שום קרא וגזירת הכתוב לחלק בין להורישו לבניו ובין חיוב הודאה דבלאו קרא ליכא לפלוגי ביניהם ודו"ק:

בא"ד דהא אפילו בסוף הסוגיא פשיטא ליה לאביי דהוי ממון לענין שמתחייב בהודאה כו' עכ"ל ר"ל דליכא למימר דלא מצי לשנויי הכי משום דליכא לפלוגי בין להורישו לבניו ובין חיוב הודאה גבי אונס ופיתוי דמ"ש הוא כמ"ש התוס' לעיל דע"כ לשיטת רש"י ולפירושו זה אינו לפי האמת דהא לבתר דקמשני ליה מונתן דלא הוי ממון להורישו לבניו פשיטא ליה לאביי בסוף הסוגיא דהוי ממון לענין חיוב הודאה ודו"ק:

בא"ד ולקמן דאמר אביי הא עמד כו' פי' הא עמד בדין ובגרה ומתה דמינה ירית מחייב כו' עכ"ל ר"ל דבהכי איכא לאוקמא שפיר לאביי ולא תקשי אלא לרבה דפוטר נמי בכה"ג מקרבן שבועה מונתן ליכא לאוקמא בהכי וכמ"ש התוס' לקמן ע"ש:

בד"ה הפלת את שיני כו' ואם תאמר מה ייחוד כלי שייך גבי עבד כו' ותו לא הוי קנס כו' עכ"ל ר"ל דתיפוק ליה בלאו טעמא דקנס אלא משום דליכא ייחוד ועיין בתוס' פרק הזהב ואע"ג דלמאי דבעי לאוקמא הך ברייתא בשלא עמד בדין ע"כ הא דקתני נמי בהך ברייתא לא אנסתי כו' ע"כ לא שייך ייחוד וצ"ל דחדא ועוד קאמר ר"ש כמ"ש התוס' לעיל אמתני' דשבועות מ"מ לפי האמת דמוקי לה בעמד בדין ע"כ דליכא למימר חדא ועוד קאמר ר"ש דאם כן מאי טעמא דרבנן דמחייבי כדקתני ברישא דהך ברייתא וק"ל:

בתוס' ד"ה רבי שמעון פוטר עד ואור"י דר"ש חדא ועוד קאמר וכו'. ויש לתמוה א"כ לרבנן מאי איכא למימר דהא אפילו אי טעמייהו דרבנן דס"ל דלא קנס קא תבע אלא בושת קא תבע מ"מ מאחר שלא עמד בדין אפי' אם ייחד כלי או נתן משכון מ"מ הוי דבר שלא בא לעולם ויש ליישב דרבנן ס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם והא דלא חשיב להו התם בקדושין דלא חשיב התם אלא תנאים שנתפרשו שמותיהם כגון רבי ור"מ ודאב"י כדאיתא התם:

גמ' לאביה נמי פשיטא. לא פריך כפשוטו אמתני' של אביה פשיטא מדקא יהיב מפתה דלא נחית על זה רק נקטו אגב אחרינא אבל כיון דמשני בהכרח לאביה איצטריך מקשה הא נמי פשיטא:

גמ' מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה כו'. דא"ל לאביה איצטריך שיהיה הצער שלה לדידיה אע"ג דבעלמא צערא דגופה לא זכי ליה רחמנא כדאמרי' בסמוך דף מ"ג ע"א ובהא ליכא למימר מדקא יהיב מפתה מ"מ פשיטא ליה מדקא יהיב מפתה ג"כ בושת ופגם וקנס ע"כ לאביה והוא מטעם דאי בעי מסר לה למנוול וכו' וכיון שבידו לפוגמה הוא שלו מה"ט גופא כיון שבידו לצערה בהך צער הצער שלו ודו"ק:

גמ' בעא מניה כו' והוא אומר לא אנסתי כו'. אף באמר אנסתי ופתיתי רק לא העמדתני בדין הוי מצי למיבעיא לר"ש ולמה מציירו בכפירה גדולה ונ"מ דהוי בעייתו לרבנן נמי ואין צריך לומר בשפירש כמו שהקשו התוס' דכיון שמודה לו שאנס ופיתה מחייב עצמו בבושת ופגם רק הכפירה והשבועה הוא על קנס. וזה א"ל אף בציור האיבעיא זה [דמצייר השתא] כפשטא ובלא פירש מצי למיבעיא נמי לרבנן דע"כ טעמייהו משום דלא שביק אינש מידי דכי מודה ביה לא מיפטר כו' הא לא"ה סבירא להו נמי דקנס קתבע דלא שביק אינש מידי דקיץ כו' וא"כ כשהעמידו בדין ודאי תבע מידי דקיץ ומידי דכי מודה ביה לא מיפטר דהיינו קנס לפירש"י דפשיטא ליה לענין הודאה דממונא הוא דשלש תשובות בדבר חדא דלרבנן ודאי אם נאמר דסברי תרוייהו קתבע בושת ופגם מטעם דכי מודה כו' וקנס מטעם קיץ א"כ י"ל בעמד בדין קנס לחודיה תבע דאיכא תרתי והוי מצי למיבעיא בעייתו אבל לרבנן קיץ לא עביד מידי לרבנן כמ"ש רש"י בושת ופגם לחודיה קתבע מטעמא דלא שביק אינש מידי דכי מודה ביה לא מיפטר כו' וא"כ כשעמד בדין י"ל דקתבע תרוייהו ומיחייב קרבן שבועה עכ"פ מטעם בושת ופגם ועוד כיון דעמד בדין נעשה בושת ופגם מידי דקיץ דפי' מידי דקיץ שיודע מה לתבוע והב"ד מחייבין כמה יתן (ד) ועוד דאכתי י"ל לרבנן לא שביק בושת ופגם דכי מודה לו במקצתו ולא כופר הכל דהיינו רק בהודאתו אנסתי ופיתיתי מחייב משא"כ קנס דאף כי מודה ליה שאנס ופיתה מיפטר עד שמודה ליה הכל שעמד בדין ונתחייב:
ולפירוש התוס' דבעי בתרוייהו [אף לענין הודאה] מצי למיבעיא לרבנן אף שתבע בתרוייהו מ"מ אם הוי ממון לענין הודאה שישלם ע"פ עצמו הקנס אף שקרבן שבועה מיחייב עכ"פ משום בושת ופגם רק י"ל שרצה למיבעיא בתרוייהו. גם אפשר לומר דלפי' התוס' ליכא למיבעיא כלל לרבנן ועיין בסמוך [דלפי מ"ש התוס' בד"ה או דלמא זה לשונם נראה לפרש דאביי מספקא ליה אליבא דר"ש לפי שמצינו במשנתינו כו' ועיין במהרש"א שם ובחילוק לקמן]:
בתד"ה לאביה וכו' דפשטא דמתני' כו'. היינו מתני' דלעיל המפתה נותן ג' דברים אף דלא קתני בה נערה כמו במתני' דהכא אאלו נערות דרישא קאי:
בתד"ה רבי שמעון פוטר וכו' אלא כשייחד וכו'. מבואר בפרק הזהב דבעינן דומיא דפקדון דקרא ואלו כפר בהלואה גרידא לא מחייב קרבן שבועה הואיל וניתנה להוצאה וכאן בקנס מה ייחוד שייך אי כפר לו אז על מאי היה מייחד לו כלי ואי מודה ליה שחייב לו קנס מ"מ לא מיחייב ליה מידי דהא אי אזיל עמו ותבעו בב"ד מודה ומיפטר (ש) וגברא לעולם לאו בר חיובא בקנס עד שכפר בב"ד ובאו עדים וחייבוהו ב"ד אז בא החיוב לעולם ומקודם לא נתחייב כלל:

בא"ד דבר שלא בא לעולם. דחיובא אכתי ליכא בעולם והוי כאומר שדה זו לכשאקחנה יהיה קנויה לך דאף שהשדה בעולם מ"מ מיקרי דבר שלא בא לעולם בהאשה רבה ובהאומר דף ס"ג ודאי אלו נתן לו הכלי מיד (ת) ותלאו בתנאי לכשאתחייב יהיה שלך אפשר שקנה אבל הכא לא הוי רק שמשעבד לו על דבר שלא בא לעולם דאין לאוקמ' בנתנו לו דא"כ מה תבעו ובנתנו וחזר והפקידו תו לא הוי קנס:

בא"ד חדא ועוד קאמר וכו'. ולרבנן בושת ופגם קתבע ושייך ודאי יחוד כלי ומועיל שנתחייב לו בלא העמדה בדין כהלואה ועושק:
בתד"ה ונשבע וכו'. דמתני' דשבועות דמייתי הכא וקבע האיבעיא עליה לא אשכחן דרבנן פליגי אלא בלא עמד בדין ומשום דבושת ופגם הוא תובע ואיכא למיבעי שפיר בעמד בדין כשפירש דקנם הוא תובע אף לרבנן רק אברייתא דלקמן הו"ל לקבוע אבעיתו דוקא לר"ש דהני רבנן דפליגי עליה התם ס"ל בעמד בדין דחייב דרישא עכ"פ בעמד בדין כדבסמוך. וקשה דלר"ש נמי ליכא למיבעי אברייתא דלקמן למאי דמוקי אביי דאיירי ר"ש בעמד בדין ופוטר מקרבן דז"א דאינו אלא מאי לאו דידע שינוי דחיקא רישא בעמד בדין וכו' דאל"כ ליפשוט מניה אלא פירוש דברייתא גופיה קבעי אבל לרבנן לא מצי למיבעי אברייתא. ומ"מ קושיתם לא קשה כ"כ דטפי ניחא לקבוע אבעיתו אמתני' מאברייתא כיון דאר"ש דמתני' יש לאיבעי כמו אר"ש דברייתא למה יקבע אבעיא שלו אברייתא דאז ודאי היינו מקשים יקבע האיבעיא אר"ש דמתני' ולרבנן לא רצה לאיבעיא כיון דס"ס פשיט ליה ממקום אחר מברייתא. ואם היה תרי רבנן דמתני' וברייתא הוי שייך להקשות קושית תוס'. ועיקר קושיתם כיון דבהאי פלוגתא דמתני' לא פליגי כלל רק מה הוא תובע אבל בפירוש משמע דשוין וא"כ לא שייך להזכיר כאן לר"ש טפי מלרבנן וק"ל:
עוד אפ"ל לשיטת רש"י דאיבעיא דאביי רק לענין קרבן שבועה אבל בהודאה מיחייב נוכל לומר דלכך קבע האיבעיא אמשנה דשבועות דמזה אתיילד ליה האיבעיא לר"ש דמשמע הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב וכדמקשה באמת לבסוף ומכח הברייתא דסיפא דומיא דרישא בשעמד בדין פוטר ר"ש מקרבן מוכיחש וא"כ סתרי אהדדי וקשה ממ"נ ולהכי מסדר האיבעיא שלו אמתני' דבלא מתני' פשיטא מברייתא דפטור ודוקא לר"ש אבל לרבנן מפורש בהדיא בברייתא דמחייבי אבל לר"ש בעי מכח מתני' דשבועות וק"ל:
בתד"ה או דלמא וכו' או להוריש לבניו דמ"ש וכו'. דע"כ לא מבעי ליה לפרש"י אלא משום וכיחש דבעי דומיא דפקדון דהיינו לענין קרבן שבועה אבל לשאר מילי דלא כתיב וכיחש משמע דפשיטא ליה דהוי ממונא ומאין בא לו החלוקים דלענין להוריש הוי קנס כבמתני' ולהודאות יהיה פשיטא ליה דממונא ולענין קרבן שבועה יהיה מבעיא ליה היכא אע"כ לכל מילי פשוט ליה דממונא חוץ מלקרבן שבועה משום וכיחש:

בא"ד משמע דפשיטא ליה לאביי כו'. דאל"כ מאי קאמר הא עמד בדין דמשלם כו' הא הך גופא קמיבעיא ליה אי משלם ע"פ עצמו כשעמד בדין:

בא"ד נימא דבקנס דאונס נמי קאמר כו'. דהא איבעיא דאביי באונם ומפתה הוי ועלה השיב ממונא הוי והוי ניחא טפי לאוקמי הא דממונא הוא בענין איבעיא. ושל"ת משום דמשוה הודאות והוריש יחד וכמ"ש התוס' לעיל דאביי ס"ל בתחלה להודאות והוריש הוי ממון חוץ מלקרבן שבועה משום וכיחש ולרבה לכל מילי ממון למאי דלא אסיק אדעתיה וכיחש ולבתר דאקשי ליה מברייתא דוכיחש וחזר מדבריו דמודה ליה לענין קרבן שבועה דרחמנא פטרי' מוכיחש אם כן הוא לרבה כמו לאביי בתחלה ושוין הודאות והוריש וכיון דלהוריש ס"ל לר"ש במתני' דהוי קנס באונס ומפותה ה"ה לענין הודאה ולהכי הוצרך לומר בשאר קנסות דבהם להודאות ולהוריש ממון לזה כתבו דהא אפילו בסוף הסוגיא כו' וע"כ להורשה הוי קנס אף שעמד בדין כמו שהוכיח ממתני' ר"ש אומר אם לא הספיק לגבות כו' וא"כ בהכרח הודאות והורשה מחולקים וא"כ לישני ליה כי קאמינא ממון להודאות בקנס דאונס ופיתוי דא"ל לפירש"י נמי הא עמד בדין כשבגרה ומתה [דהוי ממון גם להוריש ולהכי פשיטא ליה נמי לענין הודאה דשוין] וכמו לפי' התוס' דהא מטעם זה דהא עמד בדין משלם וכו' דחקתו לפרש הסוגיא דלא כפירוש התוס' כמ"ש התוס' מקודם דמשמע לקמן דפשיטא ליה לאביי דהוי ממון לענין הודאות. ועוד דהא רש"י מפרש לקמן הא עמד כו' והא ליתא אלא בשלא עמד בדין משמע דעמד בדין מיחייב ע"פ עצמו דאל"כ הא אף בעמד בדין איתא דאינו משלם ע"פ עצמו ודו"ק:
יש לדקדק בשיטת רש"י ופירושו לבתר דאתיין לונתן לא זיכתה כו' היאך הוא לענין הודאה באונס ומפתה אי משוה אותו להוריש וקרבן שבועה והוי א"ש דלא קאמר כי קאמינא לענין הודאה בקנס דאונס ופיתוי כמו שהקשו התוס' לעיל והוה א"ש נמי א"ה ת"ל ונתן מבעיא ליה כיון דלענין הורשה והודאה הוי קנס ואי מודה מיפטר א"כ לאו ממונא כפריה לחייבו קרבן שבועה וא"ש נמי מ"ש רש"י וכי קאמר רבה ממונא הוי להורישו בשאר קנסות ולא מיפטר תו בהודאה דמשמע הא באונס ופיתוי מיפטר בהודאה אבל קשה מאי קאמר אביי הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו כו' משמע דפשיטא דבעמד בדין הוי ממונא להודאה דא"ל בשבגרה כו' וכמו לשיטת התוס' כמו שכתבתי לעיל. ואי כמו שהבינו התוס' פירש"י דלהודאה הוי ממון ומקשה אביי שפיר א"כ אין מדוקדק לשונו ולא מיפטר תו בהודאה. גם מאי הקשה א"ה ת"ל ונתן מיבעיא ליה הא מתחייב בהודאה ואמאי לא ה"א להתחייב קרבן שבועה אי לאו וכיחש אע"ג דכתיב ונתן הא לאו לכל מילי הוי קנס ועוד כיון דלית לן לפלוגי מסברא בין הודאה להורשה כמ"ש התוס' לעיל לשיטת רש"י דמ"ש א"כ לבתר דכתיב ונתן מנ"ל לחלק. ואפשר לומר בדוחק כיון דבעלמא בשאר קנסות משעמד בדין הוי ממון לכל מילי חוץ מלקרבן שבועה מוכיחש א"כ ש"מ דלאחר שחייבוהו בדין הוי ממונא ואי מודה מיחייב רק אף שממונא הוא אפ"ה גזירת הכתוב הוא שאינו לאב עדיין שיהיה שלו להוריש עד דמטי לידו אבל ודאי ממונא הוא [לענין הודאה] ולהכי פריך לענין קרבן שבועה ת"ל ונתן מבעיא ליה דכיון שהממון אינו שלו עדיין עד דמטי לידיה לא מיחייב קרבן שבועה עליה ודו"ק:
בתד"ה א"ל ממונא היא וכו' ול"ג אלא ממונא וכו'. ר"ל ל"ג הכא בתשובת רבה רק א"ל ממונא הוי ותו לא:

בא"ד דממונא הוי אאונס דקנס ופתוי. טפי ניחא אקנס דאונס ופיתוי [וכ"ה בספרים שלפנינו] ודו"ק:
בתד"ה הפלת את שיני כו' וא"ת מה ייחוד וכו'. אאידך לא הקשו ואין מתורץ י"ל דחדא ועוד קאמר כמ"ש לעיל וכיחש אסמכתא בעלמא כדבסמוך (א) ורישא דמחייבי רבנן עכ"פ איירי בעמד בדין לכ"ע אבל בעבד לא שייך ייחוד כלי כלל וכיון דל"ש כלל א"ל בזה חדא ועוד קאמר דלעיל אותימא לר"י לא תי' חדא ועוד קאמר רק אוא"ת [דהוי דבר שלא בא לעולם] כיון דשייך [ייחוד רק דהו"ל דבר שלא בא לעולם] י"ל חדא ועוד חדא דאינו מועיל ואת"ל כמ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ אין משלם ע"פ עצמו אבל אי לא שייך כלל למה לי הועוד. ועוד י"ל דתוס' מקשי לקושטא דמלתא דמוקי לה בעמד בדין דאז מיושב שפיר גבי אחרינא דשייך ייחוד כלי ומ"מ קשה בעבד ואף שבה"א מאי לאו כשעמד בדין עמד ולא עמד שוין דלא שייך יחוד כלי דהא אף בעמד קנס הוי עדיין ואי מודה מיפטר מ"מ לפי המסקנא בעמד בדין אי מודה מיחייב [בכל הקנסות כמו שפי' התוס' בד"ה כי איצטריך] וק"ל:

בא"ד ותו לא הוי קנס וכמו ואין עוד [חיוב] קנס בעבד שנאמר שייחד כלי עליו וכיון שהוא זוכה בעצמו ואין עוד שום דבר חיוב על מה ייחד כלי:

בא"ד או שתבעו על מעשה ידיו וכו' דהא מוכח וכו'. וצ"ל למ"ד דלית ליה נותן דמי עינו אינו משלם לו נמי מעשה ידיו שעשה לו העבד קודם העמדה בדין ואחר שהפיל את שינו והכל תלוי כיון שצריך עוד גט שחרור ודו"ק:
חילוק שאמרתי בהלכה זו. בעי מני' כו'. קשה לפירש"י לצייר בקצרה במודה לו אנסתי ופתיתי אבל לא העמדתני בדין ולמה צייר כופר הכל כיון דבאמת עכשיו מודה לו הכל והענין אמת ולא הו"ל לצייר שכפר לו גופא דעובדא בשלמא לפי התוס' מאי נ"מ [דלמה שפירשו התוס' דעיקר האיבעיא הוא משום דר"ש קאמר להוריש הוי קנס ל"ש האיבעיא לרבנן וכמש"ל] אבל לפירוש רש"י בציור זה הו"מ למיבעי לרבנן נמי דכיון שמודה לו שאנס ופיתה חייב עצמו בבושת ופגם רק הכפירה והשבועה הוא על הקנס. [ועוד דגם] לפי' התוס' הא מצי למיבעי לרבנן נמי דשמעינן להו במתני' דהוי ממון לענין הורשה אי הוי ממון נמי לענין קרבן שבועה והודאה דהוי מסתבר טפי למיבעי כן מלר"ש בהיפך [דלר"ש דקאמר דלהורשה הוי קנס מה"ת נאמר לענין ק"ש יהיה ממון וכמש"ל בסמוך משא"כ לרבנן אפ"ל דלענין ק"ש הוי קנס מכח וכיחש] י"ל דתיקשי בל"ז לפירוש התוס' מה"ת נאמר ונחלק דלהוריש הוא קנס ולענין ק"ש והודאה יהיה ממון. ועוד קשה דאף בציור האיבעיא כמו שהוא לפנינו הו"ל למיבעי לר"ש ולרבנן לענין הודאה אי מיחייב בהך הודאה קנס נהי דלקרבן שבועה חייב משום כפירת בושת ופגם מ"מ לענין הודאה הו"ל למיבעי והוי ידעי' אף לקרבן שבועה בעלמא לרבנן ממילא כיון דהא בהא תליא לפירוש התוס' ולמה להו לתוס' לצייר בקושיתם בשפירש הניחא לפירש"י דלהודאה פשיטא ליה דהוי ממון וק"ל. אלא הענין אביי היה תלמידו של רבה ידע נמי הקבלה מרבותיו דהעמדה בדין עושה לו ממון אבל לא ידע היאך ומה רק סתם ולכן אף דאית ליה לר"ש במתני' דהוי קנס להוריש מ"מ הקבלה הזאת עושה לו ספק שמא לענין מילי אחרינא ק"ש והודאה הוי ממון ע"י העמדה בדין אבל לרבנן ליכא למיבעי כיון דס"ל דהוי ממון להוריש מה"ת לחלק בלא סברא וקרא ולומר דלמילי אחרינא יהיה קנס דהא לא היה הקבלה בידו שיהיה העמדה בדין קנם ולהכי מיבעי דוקא לר"ש אבל לפירש"י דהאיבעיא מכח וכיחש לענין ק"ש לחודא אף לרבנן שייך שפיר למיבעי מכח וכיחש אף דס"ל לענין הורשה הוי ממון מ"מ שמא לקרבן שבועה הוי קנס מוכיחש [דהיינו בציור לא העמדתני בדין] וזה א"ל אף בציור האבעיא שלפנינו כפשטיה ובלא פי' מצי למיבעי אף לרבנן למאי דמסדר אמתני' דע"כ טעמייהו משום דלא שביק אינש מידי דכי מודה ביה לא מיפטר וכו' הא לא"ה ס"ל נמי דקנס קתבע דלא שביק אינש מידי דקיץ וכו' וא"כ כשהעמידו בדין ודאי תבע קנס דהוה מידי דקיץ ומידי דכי מודה ביה לא מיפטר לפירש"י דפשיטא ליה דלהודאה הוי ממון וכ"ת כי היכי שע"י העמדה בדין נתבטל לא שביק דמודה וכו' ה"נ נתבטל עי"כ לא שביק דקיץ דכיון דעמד בדין נעשה בו"פ מידי דקיץ שיודע מה לתבוע והב"ד חייבוהו כמה יתן וא"כ ממילא תרוייהו קתבע ואין כאן איבעיא ז"א דא"כ מאי בעי לר"ש נמי הא כיון דבו"פ נעשה קיץ א"כ מיחייב ק"ש משום בו"פ דודאי תרוייהו קתבע שאין לזה יתרון ע"ז אע"כ פירוש מידי דקיץ שקצבו ידוע לכל שמפורש בתורה [וא"כ ק' כנ"ל]. י"ל דתיקשי בל"ז מה שפירש רש"י לרבנן לא תבע אלא בו"פ למה לי אלא [משום] דודאי אם נאמר לרבנן תרוייהו קתבע בו"פ מטעם דכי מודה וקנס משום קיץ א"כ י"ל בעמד בדין קנס לחודא קתבע דאיכא תרתי והו"מ למיבעיא בעיא שלו [אף לרבנן] אבל לרבנן קיץ לא עביד מידי וכמ"ש רש"י אלא בושת ופגם לחודא קתבע מטעם דלא שביק והכי משמע לא שביק דרבנן כמו לא שביק דר"ש דר"ל לא תבע אלא קנס דלמה נשנה בפירושם וא"כ בעמד בדין יש לומר תרוייהו תבע וחייב קרבן שבועה משום בושת ופגם:
ועוד דאכתי י"ל לרבנן לא שביק בושת ופגם דכי מודה במקצת ולא כפר הכל דהיינו רק בהודאתו אנסתי ופתיתי נתחייב משא"כ קנס דאף כי מודה ליה שאנס ופיתה פטור עד שמודה הכל שעמד בדין ונתחייב ועיין מש"ל עוד דרך חילוק לשיטת רש"י:

תוס' ד"ה לאביה. אע"ג כו' בקטנה כו'. ואע"ג דפיתוי קטנה אונס הוא מ"מ אינו נותן את הצער דכיון דנעשה ברצון אין לה צער (תור"ע). ולכאורה מהראב"ד פ"ב מהל' סוטה ה"ד לא משמע כן ע"ש. אולם לפי דלשונו ז"ל אינו מבורר לי לכן לא אותביה מיניה תיובתא. ומש"כ עוד בתור"ע דא"א לומר דמיירי בקטנה דהא קתני סיפא והמפתה לכשיוציא. ופיתוי קטנה אונס הוא ומחוייב לישאנה. לע"ד לא נראה כן דהא באונס כתיב ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה וגו'. והרמב"ם וכן הרע"ב אחריו כתבו בפ' דלעיל מ"ד דלהכי לא כתיב עינוי במפותה משום דאין לה צער. והרי הרב בעצמו אומר דגם קטנה מפותה אין לה צער וא"כ לא קרינן בה תחת אשר ענה. ובסנהדרין (נה ב) אמרינן גבי קטנה כיון דמזידה היא כו' ורחמנא הוא דחס עלה:

ודע דמדברי התוס' סתירה נגלית למש"כ הרב הגר"ע הנ"ל בחדושיו לעיל (מ) דמאנס את הקטנה אין בה עשה דולו תהיה לאשה דאפילו רבנן דרשי במהוה עצמה לענין זה ע"ש. א"כ איך ס"ד דהתוס' לאוקמי בקטנה דהא קתני סיפא האונס שותה בעציצו. ובפרט לפי מה שנסתפק שם דאפילו כשתגדיל אינו מחויב עוד לישאנה. ולפי ספיקו יש להסתפק ג"כ אם אנס אחות אשתו ומתה אשתו אח"כ אם מחויב אז לנשאה. ויש לחלק ועי' תוס' ריש יבמות ד"ה ואחות אשתו:

ומה שכתב התוס' דלא שייך בה מחילה צ"ל דכוונתם בשלא הגיעה עדיין לעונת הפעוטות עי' לקמן (ריש דף פו) בדבריהם. עי' תוי"ט שהקשה דאימא דאיצטריך מתניתין דהכא לאשמעינן דהצער בתפוסה לאביה והאריך בזה ע"ש. ובקל י"ל אי אמרינן דזהו עיקר חידושא הל"ל בהדיא דלאביה כי היכא דלא ניתי למטעי ולפרש כהראב"ד ויש עוד להאריך בזה ואכ"מ:

תד"ה ר"ש. וזוכה בו למפרע כשירדו גשמים כו'. ק"ל ממתניתין דגיטין (עב) זה גיטך אם מתי כו' לא אמר כלום. ובגמרא שם אם מתי שתי לשונות משמע כו' ע"ש. ונראה דהתוס' קצרו בלשונם וכוונתם דאמר בפירוש דיהא שלך מעכשיו:

בסה"ד מת"י ורבנן אית להו דאדם מקנה דבר שלבל"ע. לכאורה א"צ לזה דהא על בושת ופגם יכול להקנות לו מיד ועי' מהרש"א:

שם על הגליון ר"א בר"ש דהמוכר אה"ס. הוא שם (עט ב) וע"ש בתוס':

תד"ה א"ד. דפריך אביי בסוף הסוגיא ממתניתין דר"ש פוטר כו'. כצ"ל:

בא"ד ועוד אמאי איצטריך לשנויי כו' נימא דבקנס דאונס נמי קאמר רבה כו' להתחייב בהודאתו כו'. לכאורה הלא רבה עצמו קאמר וכי קאמינא ממון הוי להורישו לבניו. אבל כוונתם דה"ל לשנויי דקבלת רבה מרבותיו דממונא הוא (וכמש"כ לקמן בדבור הסמוך) היה להתחייב בהודאתו:

גמ' בעא מיניה אביי מרבה. עיין בתשובת מהרלב"ח סימן סז ובתשובת רשד"ם חא"ח וי"ד סימן רנ"ב שהאריכו בסוגיא זו:

גמרא לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה וא"ת דלמא הא דיהיב מפתה היינו בקטנה דל"ש בה מחילה, ומ"מ אינו נותן צער דכיון דעשאת מדעתה אין לה צער וי"ל דהא קתני שם עלה האונס נותן מיד והמפתה לכשיוציאנה האונס שותה בעציצו והמפתה אם רצה להוציא יוציא ובקטנה דפיתוי הוי אונס יהי' הדין בזה כאונס ממש דשותה בעציצו ומשלם מיד (ובתוס' דחקו בזה):

גמרא אנסת ופתית את בתי וכו' ר"ש פוטר (מקרבן שבועה) שאינו משלם קנס על פי עצמו.
ומיירי בייחד לו כלי לדמי אונסו דאל"כ בל"ז ליכא קרבן, ולאביי דאפשר דר"ש מיירי בלא עמד בדין צ"ל דייחד לו לכשיזכה בדין יהיה זה לדמי אונסו ואדם מקנה דשלב"ל, ומאי דלא חשביה בקידושין בפ' האומר בין התנאים דס"ל אדם מקנה דשלב"ל הוא משום דמרא דשמעתא בקידושין הוא אביי והרי הוא עצמו מספקא ליה הכא אי פלוגתא דר"ש מיירי בעמד בדין ומש"ה לא היה ליה הוכחה דס' אמדשלב"ל דדלמא כצד זה דמיירי בעמד בדין וכבר בא לעולם ולמסקנא נמי לא הוי יכול למחשביה דהא למסקנא ר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו, וי"ל דמה דלא הוקשה להם הא ליכא יחוד כלי היינו משום דדלמא סברי אמדשלב"ל ומ"מ איהו גופיה אפשר דסובר אין אמדשלב"ל.
אך א"א להעמידו בכך דהא אף למ"ד אדם מקנה דשלב"ל מ"מ פשיטא דבעינן שיעשה איזה קנין כמו בפירות דקל דנותן לו המעות עכשיו וכן בקידושין לאחר שתתגיירי ואינך הכל בנותן לה עתה הכסף שתתקדש בזה לאחר שתתגיירי משא"כ הכא דעדיין לא נתחייב וליכא עתה לא קנין ולא משיכה דלכ"ע לא קנה, והתוס' לא נחתי לא לזה ולא לזה ותמהני מאד וה' יאר עיני בדבריהם הטהורים:

גמרא והוא אמר לא אנסתי כו' ולא העמדתני בדין.
קשה הא אף באמר אנסתי אלא שלא עמדתני בדין ואני פטור מטעם מודה בקנס איכא להאי האיבעי', והיינו לפירש"י אי פטור משום דעיקרו קנס ולפי' התוס' האיבעי' אי אלו היה מודה דהעמידו בדין היה חייב בהודאתו והוי כפירת ממון או דלא היה חייב בהודאתו והוי כפירת דברים וא"כ מה דאמרינן והוא אומר לא אנסתי הוא שפת יתר כיון דממילא אומר שלא העמידו בדין בזה לחוד סגי.
ולשיטת תוס' הנ"ל אפשר לי ליישב דנראה ברור דאף לפי הצד דמודה ומפטר מ"מ אם באו עדים אח"כ שהועמד בדין ונתחייב דחייב, שהודאתו זאת לא פטרתו ולא נמחל לו הקנס דהא מ"מ כיון דעמד בדין מקודם ואותו הב"ד עדיין מחייבים אותו לשלם לא שייך לומר דנמחל לו הקנס ופקע חיובו ממנו אלא דהודאתו אינה מחייבתו כ"ז שלא באו עדים, דאין דנין כלל על הודאתו וכאלו לא הודה (וכעין זה מצינו במודה בפני עדים חוץ לב"ד דהודאתו אין מחייבתו אבל מ"מ אין פוטרתו וכמ"ש הש"ך יו"ד סי' רסז) ולפ"ז מסתפקנא דאף אם באו עדים אח"כ דנאנסה אבל אין מעידין שהועמד בדין דג"כ חייב דא"א מחייבים אותו על הודאתו אלא על העדים, אלא דאלו הודה תחלה סתם אנסתי היתה הודאתו פוטרתו ומפקיע ממנו חיוב הקנס אבל אחר שבהודאתו אמר ג"כ דעמד בדין דלפי דבריו אין הודאתו פוטרתו אלא דאינה מחייבתו וממילא חייב עתה משום העדים ודנין באמת כאלו לא הודה ולא פלגי' להודאתו לענין שאנסה ולסלק הודאתו שעמד בדין ואם האמת כן הוא ממילא יש לומר דבאמר אנסתי ולא העמדתני בדין חייב ק"ש דהוי כפירת ממון לענין אם יבואו עדים סתם שאנסה דכפי דבריו דלא עמד בדין יהיה פטור מדין מודה בקנס ואח"כ ב"ע ואלו הודה דעמד בדין היה חייב עפ"י העדים ואף דעתה אין העדים בפנינו מ"מ י"ל דכ"ז שיש אפשרות שיהיה בזה כפירת ממון חייב (וכעין זה אמרינן בב"ק בנשבע על גזל חמץ שעבר עליו הפסח דחייב ק"ש דהוו ממון לענין אם יאבד החמץ) ולזה בדקדוק נקט האיבעי' בכפר שאמר לא אנסתי דבזה דאם יבואו עדים על האונס באמת חייב דהא לא הודה כלל:

גמרא בעי מיניה אביי מרבה האומר לחבירו אנסת ופתית את בתי כו' ונשבע והודה לר"ש מאי.
קשה לי במאי מיירי אי דשמו הב"ד בושת ופגם ויש לו קצבה א"כ גם לר"ש לחייב ק"ש משום בו"פ, ואי דעדיין לא שמו הב"ד להבו"פ יכול למבעי גם לרבנן בסתם דודאי קנס תבע דהא טעמא דרבנן דתבע בו"פ דאי מודה לא מפטר אבל אי לא"ה הוי מודה לר"ש דתבע מידי דקיץ וא"כ בזה בעמד בדין דגם קנס אי מודה מחייב ודאי תבע רק הקנס ולא בו"פ דלא קיץ כמו לר"ש.
ובתוס' כתבו דלר"ש האיבעי' בלא פירש ולרבנן לא הו"מ למבעי כ"א בפירש:

תד"ה ר"ש כו' אבל הכא אינונותן לו. תמוה לי דלמא באמת מיירי הכא דנתן לו הכלי ממש לזכות בו אם יתחייב בדין. ומצאתי להגאון בספר כתובה דנתקשה ג"כ בזה. והוא תירץ דא"כ היכי דייק הש"ס לקמן טעמא דלא עמד בדין וכו' הא עמד בדין וכו' ואם איתא דמיירי במשך הכלי מש"ה בעמד בדין חייב דכבר נעשה ממון עכ"ד. ודבריו עדיין תמוהים דדלמא מיירי במשך לשם שעבוד כמ"ש תוס' ד"ה מאי לאו וכו'. גם א"כ תקשי באמת מאי דתירצו תוס' בחדא ועוד קאמר. מ"מ מנ"ל לאביי להקשות טעמא דלא עמד בדין וכו' דלמא מיירי כפשטי' דמשך הכלי ומש"ה בעמד בדין חייב.
ולענ"ד י"ל דתוס' אזלי לשיטתם בקידושין (דף ח ע"ב) ד"ה מנה אין כאן. דס"ל דבנותן לו כלי לשעבוד מנה שנותן לו ליכא שעבוד כלל כיון דלא קנה במנה. וע' בהר"ן רפ"ו דשבועות דהא דלא זכה במשיכת הכלי השעבוד. דמשיכה לא הוי קנין לענין שעבוד כיון דאינו עומד להשאר בידו ע"ש. וא"כ י"ל דמה דכתבו תוס' דהברייתא מיירי במשך לשעבוד. היינו דעיקר מקנין הוא המעות. ואף ר"ל מודה דבכה"ג מעות קונות כיון דלא מחסרא משיכה. משא"כ הכא דעדיין לא נתחייב כלל קודם העמדה בדין ממילא אף במשך לא קנה לשעבודו דמשיכה לא הוי קנין לענין שעבוד ולומר דמיירי במשך הכלי שיקנה לו נגד מה שיתחייב כשיעמוד בדין. ובזה צדקו דברי הגאון הנ"ל. דא"כ לא הוי אביי מדייק הא עמד בדין. אע"כ דדוחק לאוקמי שהקנה לו הכלי ממש.
אולם מה דתמוה לי מאד מאד דהיאך תלי זה בקנין דשלב"ל הא אף למ"ד אדם מקנה דשלב"ל מ"מ פשיטא דבעינן שיעשה איזה קנין כמו בפירות דקל דנותן לו מעות עכשיו. משא"כ הכא דעדיין לא נתחייב וליכא מעות ולא משיכה פשיטא דלכ"ע לא קנה. גם אף למ"ש דמשיכה לא מהני לקנין שעבוד. מ"מ דלמא מיירי דהקנה לו בק"ס החפץ לשעבוד. גם אידך ברייתא דעמד בדין י"ל דמיירי בהכי ולא הוצרכו לאוקמי דוקא במשיכה. וע':

בא"ד א"כ נחשבים בהדי' אינך תנאים. לכאורה בפשוטו י"ל דהא למסקנא דר"ש לדבריהם קמ"ל. א"כ אינו מוכח דר"ש סבר אדם מקנה דשלב"ל ממה דלא הקשה לחכמים מבעיא ייחד לו כלי. די"ל דלא הוי פסיקא להו להקשות כן לרבנן דדלמא יסברו רבנן דאדם מקנה דשלב"ל. וצ"ע:

תד"ה א"ד וכו' דאביי גופי' מודה דהוי ממון, עיין במהרש"א. ולענ"ד י"ל בפשוטו למה דס"ל לתוס' בשיטת רש"י דגם לפי האמת אף באונס ומפתה אם מודה מתחייב. א"כ הא דפריך אביי ת"ל וכחש ת"ל ונתן מיבעי ליה. היינו דפשיטא דקרבן שבועה תלי בירושה. הרי דפשיטא דהיכא דאינו מוריש ה"נ אינו חייב ק"ש וא"כ למה דמספק אביי אם חייב ק"ש אקנס ע"כ עכ"פ הפסק ג"כ להוריש. ותקשי לי מתני' דהכא:

תנן התם אנסת ופתית את בתי כו' ר"ש פוטר שאינו משלם קנס ע"פ עצמו. בפני משה ס"פ שבועת הפקדון מייתי קושי' בשם רמב"ן כתיבת יד נהי דעיקר תביעתו הוא קנס מ"מ בכפירתו לא פתיתי הרי כופר לו גם בושתה ופגמה ובשבועת הפקדון חייב אפי' בלא תביעה ותי' נהי דבלא תביעה אם כופר חייב אבל השתא דתובעו רק הקנס יכול לומר אלו תבעתני בושת ופגם הייתי מודה לך ע"ש ודבריו קשים להולמם ופני משה הנ"ל נדחק בהם. ולפענ"ד לפרש עפ"י דאמרי' לעיל ל"ו ע"ב דיצא עלי' שם רע בילדותה דבאו עדים דתבעתינהו באיסורא שוב אין לה קנס והטעם דתו לא מקרי פיתוי אלא כמפקרת היא עיין רמב"ם ולפע"ד י"ל דעכ"פ בושת ופגם יש לה אע"ג דהיא עצמה תבעה באיסורא מ"מ אחר חייב על בושתה ופגמה. וא"כ נוכל לומר נהי אי אמרי' עיקר בושת ופגם הוא תובע. א"כ ממילא כשהשיב לא פתיתי הו"ל כופר בבושת ופגם שתובעו. מ"מ לר"ש עיקר קנס הוא תובע אין במשמעות כפירתו אלא על הקנס לומר לא היתה מפותתי אלא מופקרת היא מילדותה ונהי דקנס אין לה מ"מ אלו היית תובע אותי להדי' על בושת ופגם הייתי מודה לך:

ולולי דברי רמב"ן הייתי אומר דמשכחת לי' בלא ייחד לי' כלי אלא כשיעור קנס נמצא לר"ש דקנס הוא תובע ונשבע ונהי שכפר גם בבושת ופגם מ"מ יחוד הכלי לא הי' אלא על מה שתובעו ולרבנן הי' היחוד גם על בושת ופגם:

ובזה נ"ל ליישב ק' מהרש"א על רש"י שפי' דלרבנן לא תבעו אלא בושת ופגם והוא נגד ש"ס דשבועות. י"ל עפ"י מה שנ",ל ליישב קו' תוס' במה דבעי אביי לר"ש ולא לרבנן אם הי' מפרש בהדי' קנס. די"ל דמשמעות לשון רש"י ד"ה או דלמא כו' משמע דהא דמספקא לי' לאביי דגם אחר העמדה בדין יפטור מקרבן לאו היינו מיתורא וכחש בה דאכתי לא אסיק אדעתי'. אלא מדפרט כל הני פרטי פקדון וגזל וכו' ע"כ למעוטי קנס ולגופי' לא אצטריך פשיטא דאי מודה מיפטר. אע"כ למעוטי אפי' עמד בדין כנ"ל משמעות לשון רש"י. והשתא י"ל ע"כ לא מיבעי' לי' אלא לר"ש דס"ל מעות קונות מן התורה וא"כ אי נימא דהני פרטי אתו לייחוד כלי. הוא דוחק גדול בקרא דהרי אמרי' קרא מסייעא למ"ד משיכה קונה משו"ה מספקא לי' לאביי אולי יותר נוח לומר דהני פרטי אתו למעוטי קנס משעמד בדין. מלומר דצריך יחוד כלי. אבל לרבנן י"ל דס"ל משיכה קונה א"כ פשיטא לאביי דקרא אתי לייחוד כלי אבל משעמד בדין ממון גמור הוא כן י"ל ומיושב קו' תוס':

והשתא י"ל דהי' קשה לרש"י קו' רמב"ן הנ"ל לר"ש מה בכך שאינו תובעו אלא קנס מ"מ הוא כופר גם בבושת ופגם. מיהו למסקנא דכתי' וכחש בה למר ומעלה מעל למר. א"כ מיותר הני פרטי פקדון וגזל וע"כ להצריך ייחוד כלי. א"כ י"ל דמיירי שלא ייחד לו כלי על בושת ופגם. אבל להס"ד דלר"ש לא בעי' יחוד כלי והני פרטי אתו למעוטי קנס משעמד בדין א"כ קשה ק' רמב"ן. וע"כ מוכח מזה דס"ל לר"ש אפי' תובעו נמי שלשתן וכופר בשלשתן מ"מ כיון דפתיך בי' שום קנס תו לא מחייב קרבן שבועה. וסברא זו כ' הראשוני' בשיטה מקובצת וא"כ לרבנן דוקא בושת ופגם הוא תובעו משום דלא שביק מידי דמודה לא מיפטר כו' דאי שלשתן הוא תובעו הי' פטור כיון דפתיך בי' קנס. דבהך סברא לא פליגי ר"ש ורבנן אי פתיך בי' קנס מפסיד או לא דאי ס"ד בהא פליגי א"כ בסיפא דמתני' דשבועות תנן חבלת בי והוא אומר לא חבלתי חייב וקשה הא לרמב"ם פ"ה מחובל ס"ל דכל צער ונזק הוא קנס א"כ חייב ולא פליג ר"ש הא פתיך בי' קנסא דצער ונזק. אע"כ טעמא דר"ש הכא משום קיץ אבל התם בצער דלא קיץ מודה דלא תבע מידי דאלו מודה מיפטר. וא"כ רק בהך סברא פליגי. משו"ה פירש"י כן. אבל למסקנא מודה רש"י דפתיכת קנס לא מפסיד מידי ולר"ש רק קנס הוא תובע ולרבנן שלשתן תובע. ואי משום קו' רמב"ן י"ל דלא ייחד לו כלי לבושת ופגם:

א"נ י"ל קרוב להנ"ל דלמסקנא נימא יתורא וכחש בה אתי לעמד בדין. אבל להס"ד דברייתא מיירי דוקא בלא עמד בדין א"כ קרא לא אצטריך אלא לומר אפי' אי פתיך בי' קנס פטור. ולרבנן דוקא בושת ופגם הוא תובע וכנ"ל:

ויש לזה פנים מדהוה מבעי' לי' עמד בדין מהו. וקשה הא אם עמד מסתמא כבר נתן קצבה לבושת ופגם ומ"ט דר"ש הא תלתהון קיץ נינהו. אע"כ משום דפתיך בי' קנס מיפטר. ויבואר עוד לפנינו אי"ה:

וי"ל עוד נמי דאביי דאמר בקידושי' ס"ב ע"ב ראב"י ור"מ ורבי כולהו ס"ל אין אדם מקנה דשלב"ל ולא חשיב נמי ר"ש דשמעתין כקו' תוס'. י"ל דס"ל ר"ש ורבנן כולהו ס"ל א"א מקנה דשלב"ל ופליגי בסברת המרדכי שבסמ"ע סי' ר"ג שהבאתי לעיל במקנה דשלב"ל עם דבר שבא לעולם ר"ש ס"ל מגו דחייל אדבר שבא לעולם חייל נמי אדבר שלב"ל ומשו"ה תובעו שלשתן וממילא כיון דפתיך בי' קנס לא מיחייב קרבן שבועה ורבנן ס"ל בהיפוך מיגו דלא חייל אדבר שלב"ל לא חייל אפי' אדבר שבא לעולם. ומשום כן אינו תובע אלא בושת ופגם שאם יכלול קנס עמהם יהי' פטור על הכל מכח הקנס. ומה דאמרי' טעמא דרבנן משום דלא שביק אינש מידי דמודה ומיפטר. ר"ל דמה"ט הוה קנס דבשלב"ל משום דמאן יימר דמיחייב דלמא מודה ומיפטר. ולא שביק אינש להפסיד לעצמו ממון גמור ע"י תביעת מידי דמודה ומיפטר שהוא דבר שלא בא לעולם ובפלפול הארכתי עוד:

אמרו לו אעפ"י שאינו משלם קנס עפ"י עצמו כו'. יל"ד אמרו לו היינו ת"ק ועמ"ש תוי"ט לקמן במתני' מ"ג ע"ב. וראיתי בירושלמי ס"פ שבועת הפקדון לבתר דמייתי ר' יוחנן דפליגי בעיקר קנס הוא תובע מייתי ר' אילא אומר דברי ר"ש באומר קנס ואח"כ בושת ופגם כיון שהתחיל תביעתו בקנס עיקר קנס הוא תובע ודברי רבנן באומר בושת ופגם וקנס שאז עיקר כוונתו אבושת ופגם ולדבריו לא פליגי ר"ש ורבנן ע"ז. וקרוב לומר שזהו דעת רבא בש"ס דילן במשל דחטין ושעורי' וכוסמי' כיון שהתחיל בחיטין כל עיקר כוונתו אחיטין. ומה שהקשה אביי התם הא כפר לי' שעורי' וכוסמי' היינו קו' רמב"ן הנ"ל נהי דלא תבעו מ"מ הוא כפר לי'. ובזה לא שייך תי' רמב"ן הנ"ל דהא עכ"פ התובע הזכיר בושת ופגם ג"כ והוא קו' גדולה. ורבא לא חש להשיב משום שסמיך עצמו על מה שאמר פ' הזהב דבעי' יחוד כלי א"כ משכחת כשלא ייחד כלי לבושת ופגם וכנ"ל. מ"מ הרווחנו לומר דת"ק דר"ש פליג לגמרי וכר' יוחנן ופליגי בעיקר קנס הוא תובעו ובתובעו סתם פתית ורבנן דאמרו לו מיירי במפרש ומקדים בושת ופגם לקנס וכר' אילא עיי' וק"ל:

וקצת כעין ראי' לזה מרבנן דרישא דברייתא דת"כ דפליגי אר"ש בעמד בדין ונקטו בדבריהם אונס ומפתה. וקשה לדבריהם אפי' בלא עמד בדין נמי דבושת ופגם הוא תובע. אע"כ רבנן דברייתא דת"כ היינו רבנן דאמרו לו דלא פליגי אר"ש אלא במקדים קנס לבושת ופגם מודו לר"ש ובהיפוך מודה להו ר"ש וכנ"ל. ומיהו מכפל ודו"ה קשי' דבהני אפי' לר"ש קרנא הוא תובע דהא תרוויי' קייצי הקרן והכפל אית להו קצבה ומודה גם ר"ש דעיקר קרנא הוא תובע וצריך לומר שכבר גבה קרנא ממנו ופליגי אי בגניבה אתי לידי' וצריך לשלם כפל או דו"ה או בשאלה אתי לידי' ולא פליגי אלא בקנסא:

גמ' מפתה מדעתה עביד עמדה בדין איצטריכא ליה פלוגתא דר"ש ורבנן. מכאן משמע להדיא דפלוגתא דר"ש ורבנן אמפותה נמי קאי וקשיא לי האיך קאמר ר"ש אם לא הספיקה לגבות ה"ה לעצמה הא מחלה וסתמא דתלמודא ע"כ סבר הכא דיכולה למחול מדמקשה בפשיטות מפתה מדעתה קא עביד ולעיל דף ל"ב נמי משמע הכי דמוקי מתני' דאלו הן הלוקין במפותה דאין לה קנס דמחלה ודלא כשיטת הירושלמי שהביאו התוספות ר"פ אלו נערות בד"ה ועל אשת אחיו וכתבתי שם לעיל דף ל"ב דפלוגתא דאמוראי היא בש"ס דילן ובשלמא לרבנן איכא למימר דהאי בבא דלא הספיקה ה"ה לעצמה לא קאי אלא אאונס לחוד והא דקתני מפותה היינו משום בבא דרישא לאשמעינן דהרי הן של אחין משא"כ לר"ש דלא איירי אלא בהאי בבא דלעצמה ודאי קשה מאי קאמר הכא פלוגתא דר"ש ורבנן קמ"ל ותיפוק ליה דר"ש לא קאי אמפותה. ועוד כיון דעמד בדין דקאמר ת"ק לאחין בין במפותה בין בקנס בין בבושת ופגם מסתמא בכולהו פליג ר"ש וקאמר דלעצמה. ול"ל דאכתי שייך פלוגתא דר"ש ורבנן נמי במפותה בעמד בדין דלרבנן לאחין ור"ש קאמר לעצמה ולצדדין קאמר דבאונס לעצמה ממש ובמפותה ממילא דפטור המפתה לגמרי ולעצמה דמפותה היינו לאפוקי דאחין דקאמר ת"ק הא נמי ליתא דתינח קנס בושת ופגם מא"ל דנהי שכתבו התוספות במשנתינו דבושת ופגם איתקש לקנס מ"מ הרי כתב ר"י בעל התוספות לעיל גבי בגר בקבר דלא שייך האי הקישא אלא לענין למי שזה ניתן זה ניתן אבל היכא שפטור הלה לגמרי מטעמא דאין יכול להוריש לבניו לא שייך האי הקישא דבושת פגם דיכול להוריש נתחייב הלה ליתן ליורשים א"כ הדרא קושיא לדוכתא במפותה בעמד בדין דאמר ת"ק לאחין אפילו בושת ופגם האיך פליג עליה ר"ש וקאמר לעצמה דהא בושת ופגם מיהא דאחין הוי כיון דבקנס פטור הלה לגמרי לא שייך תו האי הקישא. מיהו בהא מצינא למימר דמ"ש ר"י דלא שייך האי הקישא היכא דפטור לגמרי היינו אליבא דרבנן ולדידהו ודאי לא נקטו האי בבא דלעצמה אלא באונס לגמרי ואקנס דמפותה לענין דפטור לגמרי משא"כ בבושת ופגם דמפותה ודאי הוי דאחין משא"כ לר"ש אליבא דמסקנא דילפינן לקמן מונתן תו לא צריכין להקישא אלא דפשטא דקרא דונתן קאי אכולהו דכתיבי בהאי קרא בין בקנס בין בבושת ופגם כנ"ל לשיטת ר"י. אמנם למאי דפרישית בלשון המשנה דטעמא דרבנן קודם שעמד בדין נמי מונתן א"ש טפי דלעצמה דקאמר ר"ש ורבנן קאי בכל מילי אפילו בבושת ופגם והארכתי בזה להקל על המעיין במה שאפרש בסוגיא שלפנינו ודו"ק. ומה שיש לדקדק עוד בזה מהא דדרשינן לקמן אם מאן ימאן לרבות יתומה לקנס ובמפותה כתיב יבואר לקמן במקומו בעזה"י:

בתוספות בד"ה ר"ש פוטר וכו' תימא לר"י תיפוק ליה דאפילו וכו' אלא כשייחד לו כלי עד סוף הדיבור. ולענ"ד יש לתמוה על תמיהתו דאמאי הו"ל לר"ש למישבק טעמא דאין משלם עפ"י עצמו שהוא דבר פשוט וברור דלא שייך לכ"ע בענינא דשבועת הפקדון. דהו"ל כפירת דברים ושבועת ביטוי הוא. ולמינקט טעמא דייחד כלי שלא נזכר בשום משנה וברייתא אלא מימרא דר"ח היא בפרק הזהב ולאו מקרא יליף לה אלא משום דבעינן דומיא דגזל ופקדון שהוא דבר בעין ואם כן למאי דס"ד דר"ש דרבנן דמחייבי בקנס אע"ג דלא עמד בדין וכפירת דברים בעלמא הוא ולא דמי כלל אפילו לעושק ותשומת יד דהא כולהו הוי ממון אלמא דלא בעו רבנן דומיא דפקדון מכ"ש דלא איכפת להו בייחוד כלי ואע"ג דלא ייחד מחייבי דנהי דלא הוי דומיא דגזל ופקדון אכתי הוי דומיא דעושק ותשומת יד ול"ל מטעמא דר"ח מדלא אהדר קרא לתשומת יד כדאיתא התם בפרק הזהב הא ליתא אלא לר"ל דקאמר מעות אינן קונות כמבואר שם משא"כ לר"ח דס"ל מעות קונות. וכ"ש אליבא דר"ש דקיימינן הכא כ"ע מודו דאית ליה מעות קונות כדאיתא שם להדיא בגמרא א"כ תו לא שייך האי ילפותא דתשומת יד ואי אית ליה לר"ש הא דר"ח דבעינן ייחוד כלי ע"כ היינו מסברא בעלמא דבעינן דומיא דגזל. ועוד דהא ר"ש דריש התם מקרא דאו מכל אשר ישבע לשקר לרבות תשומת יד ובאמת למאי דאית ליה מעות קונות לא איצטריך ליה האי דרשא ועוד דלפ"ז קשה מ"ש כל הני דאהדרינהו קרא בהדיא ושבקי לתשומת יד למהדרא בהדיא והדר מרבי לה בקרא אחרינא ותירוץ הגמרא דשם לא שייך אליבא דר"ש דאית ליה מעות קונות אלא דע"כ דחיק ומוקי דרשא דאו מכל אשר ישבע להכי וכמו שיבואר שם בחדושינו. ולפ"ז מצינן למימר דאי לאו דפשיטא ליה לרבי שמעון בקנס דפטור מקרבן שבועה מטעם דאין משלם עפ"י עצמו והו"ל כפירת דברים טפי הוה ניחא ליה לרבויי קנס מאו אשר ישבע והו"א דגזירת הכתוב הוא דלא בעינן יחוד כלי. ועוד למאי דמסקינן לקמן דר"ש ורבנן אפילו בעמד בדין פליגי וקמיפלגי בקרא דוכיחש וקרא דומעלה מעל ור"ש הכא לדבריהם קאמר דלודי מיהא בלא עמד דהו"ל כפירת דברים דכ"ע מודו דפטור ואי לאו האי טעמא אפילו לדבריהם לא הוי מצי לאקשויי דשמא טעמא דרבנן בלא עמד בדין נמי מומעלה מעל דלעמד בדין לא צריך קרא כמו שיבואר לקמן בפשיטות בעזה"י ולדעתי תמיהת ר"י צ"ע וכ"ש במאי שהקשה קושיא שניה ותיפוק ליה דיחוד כלי לא מהני דדבר שלב"ל וכו' הלשון ותיפוק ליה תמוה דלכאורה הא דחשיב כה"ג דבר שלב"ל היינו משום דלמא מודה ומיפטר כמ"ש מהרש"א וכדאיתא להדיא ר"פ המפקיד וא"כ סוף סוף איצטריכא ליה לר"ש טעמא דאין משלם ע"פ עצמו וצ"ע ודו"ק:

בד"ה ונשבע והודה לר"ש מיהו קצת קשה דבהאי מתני' וכו' דה"נ הוי מצי למיבעי לרבנן וכו' עד סוף הדיבור. לכאורה דקשיא להו קושיא זו דוקא לפרש"י שהביאו בסמוך בד"ה או דלמא משא"כ לפירושם בסמוך דהא דקאמר אביי לר"ש היינו ר"ש דמתני' דפירקין במשנתינו וא"כ לא שייך למיבעיא כלל אליבא דרבנן שהרי מחלקותם בצידו דאפילו להורישו לבניו הו"ל כממון גמור וה"ה דשבועת הפקדון דהא בהא תליא וכן לענין מודה מיפטר פשיטא לן בכולה תלמודא דמשעמד בדין תו לא שייך מודה בקנס ולדעתי מקרא מלא הוא דמאשר ירשיעון אלקים דרשינן פרט למרשיע את עצמו ופשטא דקרא ירשיעון היינו עמידה בדין ממש כדכתיב ונקרב וא"כ משמע להדיא דהיכא דבהאי שעתא לא הרשיע את עצמו אלא אשר ירשיעון אלקים משלם שנים לרעהו ותו לא איכפת לן בהודאתו ודוקא אליבא דר"ש דמשנתינו דלא שני ליה לר"ש בין עמד בדין לענין להוריש לבניו קמיבעיא ליה לאביי למאי דלא ס"ד דאביי דטעמא דר"ש מונתן דהא קשיא להו לרבה ורב יוסף עשרין ותרתין שנין וע"כ סבר אביי דאיהו יליף מוכיחש כמ"ש התוספות לקמן בד"ה דאחין בעי למיהוי ומש"ה מיבעיא ליה לאביי דאפשר דלענין הודאה נמי יליף ר"ש מוכיחש דהא בהא תליא וע"כ דחקינן קרא דאשר ירשיעון אף לאחר שעמד בדין משא"כ לרבנן אין מקום לאיבעיא זו וראיתי למהרש"א בלשון התוספות בסמוך שכ' דלרבנן דמשנתינו נמי איכא למיבעיא דשמא איכא שום קרא לאפלוגי בינייהו ונראה מדבריו שרוצה בזה לפרש דהאי ק"ק שכתבו התוספות כאן היינו אפילו לפירושם. ולענ"ד הא ליתא דמדלא הוו ידעי טעמא דר"ש עשרין ותרתין שנין מכלל דטעמא דרבנן אדרבה פשיטא להו טובא דבכל דוכתי מפלגינן בין עמד בדין לקודם שעמד וכ"ש לענין מודה בקנס דפשטא דקרא בהכי איירי כדפרישית ולהתוספות הא בהא תליא לכן נראה מבואר דק"ק שכתבו התוספות כאן היינו לשיטת רש"י דאביי באיבעיא דיליה אכתי לא ס"ד דתליא בר"ש דמתני' והיינו דקשיא להו מאי קמיבעיא ליה לר"ש טפי מלרבנן ואי משום דבסמוך בברייתא פליגי ר"ש ורבנן א"כ הו"ל לקבוע בעייתו בסמוך ולענ"ד הא נמי לא קשיא דאברייתא בסמוך לא מצי למיבעיא כיון דר"ש פטר להדיא ומאי דוחקיה דאביי לאוקמי בשינוייא דחיקא שלא עמד בדין אע"כ משום דפשטא דמתני' דשבועות משמע איפכא דדוקא כשלא עמד בדין פליגי ובדוחק משנינן לקמן דלדבריהם קאמר והיינו דקמיבעיא לאביי הי מינייהו עיקר והיינו דסמך לאבעייתו אמתני' כנ"ל וק"ל ובסמוך אפרש בע"א דלפרש"י נמי אביי אר"ש דמתני' קאי:

בד"ה או דלמא וכו' אבל בקונטרס פי' וכו' משמע מתוך פירושו דפשיטא להו וכו' או להורישו לבניו דמ"ש עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה אמאי פשיטא להו דלפרש"י לא שני בין מודה ומיפטר להורישו לבניו כיון דלהורישו לבניו קאמר ר"ש להדיא במשנתינו דאינו מוריש ואטו אביי לא ידע המשנה כדמקשו התוספות לקמן לרבה ונהי דטעמא לא הוי ידע מ"מ עיקר מילתא ידע ובהכרח נפרש כוונת התוספות דפשיטא להו דמסברא להורישו לבניו תליא באי מודה מיפטר כמו שפרש"י גופא במשנתינו בלא עמד בדין וא"כ כיון דלפרש"י לר"ש פשיטא ליה לאביי דאי מודה לא מיפטר לפ"ז לענין להורישו לבניו הו"ל כהלכתא בלא טעמא. וא"כ ליקשי איהו לנפשיה כדקשיא ליה בסוף אלא דמשום הא לא איריא דמצינן למימר דאביי נמי לא מקשה ליה לרבה טעמא דר"ש אלא אעיקר דבריו וכמו שנפרש לקמן בשיטת רש"י. ועוד דהא אפילו למסקנת פי' התוס' לא פסיקא להו דלהורישו לבניו תליא באי מודה מפטר וכמו שאבאר דבריהם בסמוך ובאמת לשיטת ר"י הלבן לעיל דף ל"ח גבי בגר בקבר ובפרק מרובה דף ע"ב אפילו קודם שעמד בדין יכול להוריש אע"ג דאי מודה מיפטר אלמא דלאו הא בהא תליא ואי מכח כ"ש משמע להו לא הוו משני מידי אליבא דמסקנא כמו שאבאר ולפ"ז נהי דפרש"י להדיא במשנתינו בלא עמד בדין דטעמא משום אי מודה מיפטר היינו אליבא דרבנן דמפלגו בין עמד בדין לקודם שעמד משא"כ לר"ש ע"כ טעמא אחרינא איכא סוף דבר הבנת התוספות בשיטת רש"י צריך לי עיון והנלע"ד כתבתי בשיטת רש"י בסמוך:

בא"ד וקשה שצריך למחוק הספרים ועוד דאדפריך עכ"ל. קושיא ראשונה א"א ליישב אם לא באחד משני אופנים שכתב מ"ז בספר מג"ש או שלא נמצא לרש"י גירסא זו מדלא כתב ה"ג או שנאמר דגרס נמי ומודה בקנס פטור ומפ' להאי פטור לענין קרבן שבועה דאיירי ביה ושאר הקושיות יישב ג"כ מ"ז בספרו ע"ש ועתה אפרש מה שנלע"ד בשיטת רש"י ז"ל תחילה אפרש דפשיטא ליה לרש"י טובא דלענין מודה בקנס ליכא למ"ד דפטור משעמד בדין כדפשיטא לן בכולה תלמודא ולא נחלק אדם מעולם ואפושי פלוגתא לא מפשינן ואין מקום שיסתפק אביי בזה ומכ"ש למאי דפרישית דמקרא מלא הוא אשר ירשיעון דמינה ממעטינן מודה בקנס ופשטא דקרא אשר ירשיעון היינו שעת העמדה בדין. והאמת עד לעצמו וכדאי הוא למחוק הגירסא בשביל דבר פשוט כזה ולישנא דסוגיא דשמעתין מסייע מדמותיב אביי לקמן ממתני' דשבועות ודייק מינה הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו אלמא דמילתא דפשיטא היא וכמ"ש התוספות עצמן. אלא הא דקמיבעיא ליה אביי לר"ש לענין קרבן שבועה היינו נמי לר"ש דמשנתינו דקאמר דאינו מוריש לבניו כמ"ש התוספות וכיון דאביי לא הוי ידע טעמא דר"ש במשנתינו הוי ס"ד דטעמא דידיה משום דירושת הבנים בקנס תליא בקרבן שבועה דילפינן מוכיחש ובהא מילתא נמי אנהרינהו לעינין מן שמייא דמסברא א"ל דלהורישו לבניו תליא בקרבן שבועה מדאשכחן בקרבן שבועה שנאמרה ונשנית בפ' נשא דהתם כתיב והתודה וכתיב בתריה ואם אין לאיש גואל וגומר אלמא דכל מה דשייך בההיא פרשה דקרבן שבועה אדם יכול להוריש לבניו ובגר שייך לכהנים ולמאן דאית ליה דשייך גבי קנס עניינא דקרבן שבועה כשעמד בדין א"כ הוי נמי בכלל מכל אשר יחטא בהנה דכתיב בפרשת נשא וממילא דעלה קאי ואם אין לאיש גואל וכולהו עניינא דגזל הגר אלמא דקנס בר ירושה הוא. ובכה"ג מצינן למימר נמי איפכא דאביי הוי ידע טעמא דר"ש דממעט קנס מוכיחש ומוקי לה כשעמד בדין וקתני עלה יצאו אלו שהן קנס ולא הוי דומיא דפקדון וקשיא ליה כיון שעמד בדין דפשיטא לן מאשר ירשיעון דאי מודה לא מיפטר במאי לא הוי דומיא דפקדון. אי משום דעיקרו קנס הא קמן דלענין יחוד כלי דבעינן נמי דומיא דגזל ואע"פ דמעיקרא לא הוי דומיא דגזל שגזלו דבר שהוא בעין אע"כ כיון דבשעת העמדה בדין מכחיש דבר שהוא דומיא דגזל הוי שפיר דומיא וא"כ ה"נ לענין קנס בשעת העמדה בדין הוי דומיא דכולהו שהן ממון דהא אינתיק ליה מקנס לממון ותו מאי ריעותא דקנס אי משום שהשמות חלוקין מעיקרן היו כל כ"ד נזיקין ומלוה וגזל נמי כ"א השמות חלוקין ואדרבא קנס עדיף טפי לכמה אמוראי דירושלמי דאין יכול למחול כדפרישית ואיכא למ"ד חידוש הוא בקנס אע"ג דמיקטל משלם מכל זה מצא אביי מקום להסתפק ולומר דגריעותא דקנס היינו מדאשכחן לר"ש במשנתינו דאין יכול להוריש וסבר אביי דמסברא אית ליה הכי שקנס אינו ממון כלל אלא משלחן גבוה קא זכו דמה"ט אין יכול למחול ודוקא לדידיה זכי ליה רחמנא אבל לבריה וליורשים לא זכי רחמנא ומה"ט ממעט ליה מוכיחש דלא הוי דומיא דפקדון וכל הנך דאדם מוריש לבניו כך נ"ל אם נאמר דרש"י נמי מפרש האי לר"ש היינו ר"ש דמשנתינו דפירקין שכן נ"ל האמת דסברא דאביי דקרבן שבועה תליא בלהורישו לבניו והיינו דמקשה הש"ס לקמן א"ה ת"ל וכחש ת"ל ונתן מיבעי ליה ובהכי סלקא כולה שמעתתא כהוגן וכמו שאפרש כ"א במקומו אמנם מדקדוק לשון רש"י לקמן יראה שאין זה מוכרח אלא לאביי נמי לא ס"ד דהא בהא תליא עד לקמן דילפינן מונתן ושם אבאר בעזה"י כוונת רש"י לנכון. נקטינן מיהא דענין הודאה פשיטא ליה לרש"י דלא תליא בקרבן שבועה יהיה אין שיהיה סרו ושקטו קושית התוספות על פרש"י וקושיא שלישית מהא דפריך אביי לרבה טעמא דלא עמד בדין יבואר במקומו אי"ה ודו"ק:

קונטרס אחרון
טעם מספיק לענין דאדם מוריש קנס לבניו היכא דמחייב בקרבן שבועה משום דבהאי עניינא דקרבן שבועה כתיב בהדיא ואם אין לאיש גואל אלמא דכל מאי דכתיב בהאי ענינא בר ירושה הוא ובזה נתיישב פירש"י:

בא"ד ונראה לפרש לפי שמצינו במשנתינו דלר"ש וכו' עכ"ל. נראה מזה דאביי הוי פשיטא ליה דמשנתינו לא שני לן אי בת קיימת או לא כמ"ש התוספות לקמן בד"ה דאחין לפ"ז ע"כ דמהדר ליה רבה כי קאמינא להוריש לבניו דמשנתינו והיינו בבת קיימת ולא כמו שאתה סבור דל"ש. וא"כ מאי האי דמהדר אביי ומותיב לרבה מהאי מתני' וקשיא בה עשרין ותרתין שנין ומעיקרא מאי סבור כיון דאביי מעיקרא נמי מהאי מתני' קא מיבעיא איבעיא דיליה ולקמן במקומו אבאר בטוב טעם:

בא"ד ולכך הוצרך רבה לקמן לשנויי וכו' יש לי מקום עיון בדבריהם בזה אם כוונתם לתרץ מה שהקשו לפרש"י אמאי אסקו אליבא דרבה כי קאמר בשאר קנסות נימא דקנס דבאונס נמי קאמר להתחייב בהודאה ובהא ניחא להו לפירושם דמדפטור מקרבן שבועה מכלל דאי מודה מיפטר ומי הכריחם לכך בפשיטות הו"מ למימר דכיון דילפינן מונתן דאין יכול להוריש פשיטא נמי דאי מודה מיפטר כמ"ש לקמן בד"ה א"ה ת"ל וכיחש ועוד דהא מעיקרא בשיטת רש"י פשיטא להו דהודאה ולהורישו חדא נינהו דמ"ש וכ"כ מהרש"א בשיטת התוספות לפי האמת ואמאי תלי הכא הודאה בקרבן שבועה שאינו לפי האמת במסקנא ואדרבא מהא קשיא לשיטתם כמו שאבאר לקמן. ולכאורה היה נ"ל דהאי ולכך הוצרך שכתבו היינו דמאי קשיא ליה לרבה עשרין ותרתין שנין ואמאי לא הדר ביה מעיקרא דמותבינן ליה ממתניתין דאין יכול להוריש אלמא דלא תליא ירושה בקרבן שבועה והודאה וא"כ לימא דהדר ביה והודאה לא תליא בירושה וכי קאמר לענין הודאה דלא אתמר בהדיא במתני' וע"ז כתבו דאכתי פשיטא טובא מדמיפטר מקרבן שבועה מכלל דאי מודה מיפטר אלא דהא נמי ליתא דסוף סוף במסקנא דמוקמינן לה כשעמד בדין ובגרה ע"כ דהודאה וקרבן שבועה לאו הא בהא תליא וא"כ אמאי איצטריכו כלל לקרא דונתן ואמאי לא מוקי בפשיטות לענין אונס גופא והודאה ולהורישו לבניו לאו הא בהא תליא דהא מעיקרא האי סברא פשיטא להו טפי דתליא הודאה בקרבן שבועה מדתליא בלהורישו לבניו וכיון דמסקי' דלא תליא בקרבן שבועה כ"ש דלא תליא בלהורישו לבניו אח"ז מצאתי קושיא זו בש"ס החדשים בת"י בשם ר"י בעל התוס' ומכל זה ק"ל על שיטת מהרש"א ז"ל ואחר כל זאת היה נראה בעיני דמ"ש ולכך הוצרך רבה לשנויי היינו מעיקרא דמשני רבה גופא כי קאמינא להורישו לבניו וקס"ד דמתני' בבת קיימת איירי ואכתי אמאי נקט להורישו לבניו לחוד ושביק להודאה שהזכיר אביי בהאיבעיא שלו וניחא להו דמדפטרי מקרבן שבועה וכו' אלא דלענ"ד מהא נמי לא איריא דכיון דלפירושם האיבעיא דאביי סובב על ר"ש דמשנתינו דקסבר בפשיטות דלר"ש אינו מוריש א"כ שפיר משני ליה רבה מעיקרא דעיקרא דמלתיה פריכא דלהורישו לבניו גופא דפשיטא ליה לאביי נמי לדידיה פשיטא ליה איפכא דיוכל להוריש ותו אין להסתפק כלל לענין הודאה ועוד במסקנא דמסיק רבא משמיה דרב יוסף טעמא דונתן וקאמר כי קאמר רבה בשאר קנסות נמי תיקשי להו להתוספות בשאר קנסות אמאי נקט להורישו לבניו לחוד ושביק להודאה הול"ל תרוייהו ועל זה לא הוו משני התוספות מידי דהא לרבא כן הוא לפי האמת דהודאה לא תליא בקרבן שבועה אלא בלהורישו לבניו ונהי דהמקשה לקמן ת"ל ונתן מיבעי ליה לא הבין כן בכוונת רבא כמ"ש שם התוס' מ"מ רבא גופא הול"ל הכי לכן דברי התוספות צריכין אצלי עיון ועוד אבאר לקמן:

בד"ה א"ל ממונא הוי כו' וכן משמע דכששוב הקשה לו ממתניתין אמאי קשו בה עשרין ותרתין שנין הו"ל לחזור מדבריו אלא ודאי מרבותיו קיבל עכ"ל. ולענ"ד משום הא לא איריא דאיכא למימר דבלא"ה קשיא ליה לרבה דר"ש אדר"ש גופא דהכא במתניתין קאמר דקנס בתו אין מוריש לבניו ובפ' מרובה דף ע"ב במתני' דגנב משל אביו ואח"כ מת אביו משמע מיהו דלכ"ע אדם מוריש קנס לבניו כשעמד בדין כבר וע"ש בתוספות בד"ה סיפא לא קרינן ביה וטבחו דלרבא ורב נחמן התם אפילו בלא עמד בדין בשאר קנסות מוריש לבניו לשיטת ר"י הלבן וע"כ לכל הפירושים בשעמד בדין מוכח להדיא מפשטא דמתני' דאדם מוריש ורבי שמעון גופא איירי שם במתני' דהתם דקתני רבי שמעון פוטר בשני אלו בטבחו לרפואה או לכלבים מכלל דבכולה מתניתין מודה דבכה"ג דייק שם הש"ס להדיא בסוגיא דלעיל מיניה לענין שוחט בשבת ע"ש ולפ"ז שפיר קשיא ליה לרבה עשרין ותרתין שנין דר"ש אדר"ש גופא דע"כ יש שום חילוק בין קנס בתו לשאר קנסות ולא ידע למיפרק עד דיתיב רב יוסף ברישא ופרקה דשאני הכא דכתיב ונתן כן נ"ל נכון אף לשיטת התוס'. מיהו לולי שאיני כדאי היה נ"ל לפרש בענין אחר ולומר אדרבה לא הדר ביה כלל מדבריו הראשונים דקאמר ממונא הוי ומחייב עלה קרבן שבועה וכולהו שינויי דידיה א' הן ומסוף דבריו ניכר שראש דבריו אמת ואיתנהו לכולהו אוקימתי דיליה והיינו שנאמר דרבה הוי ידע דנהי דאביי בעי מיניה אליבא דר"ש ע"כ עיקר איבעיא דיליה לאו אליבא דר"ש לחוד מספקא ליה דא"כ הוי הלכתא למשיחא כיון שקרבן שבועה דבר שאינו נוהג בזמן הזה ובלא"ה לית הלכתא כר"ש לגבי חכמים וכמ"ש התוספות בדוכתי טובא דבכה"ג מקשה הש"ס הילכתא למשיחא בדבר שהוא שלא כהלכתא ובדבר שאינו נוהג אלא ע"כ דאליבא דרבנן נמי מספקא ליה לאביי כמ"ש התוספת בד"ה ונשבע והודה לענין אם תבעו קנס בפירוש והא דקמיבעיא ליה אליבא דר"ש היינו משום דר"ש פוטר בהדיא מש"ה קמיבעיא ליה אי איירי דוקא בלא עמד בדין או אף כשעמד בדין מהטעם שאפרש לקמן או משום דאי מוקמינן לר"ש כשעמד קשה קושיית התוספות ותיפוק ליה דבעינן ייחוד כלי ומ"מ מדר"ש נשמע לרבנן היכא דתבעו בפי' קנס שעמד בדין כיון דלא אשכחן דפליגי ר"ש ורבנן בהכי. ולפ"ז פשיט ליה רבה מעיקרא ממונא הוי ומחייב עלה קרבן שבועה וקס"ד דאביי דפשיטא ליה הכא אליבא דר"ש ומש"ה אותביה מברייתא דוכיחש ומסיק רבה שפיר מודינא לך דלר"ש פטור מקרבן שבועה מוכיחש אבל לעולם דממונא הוי אף לר"ש להורישו לבניו והיינו דקאמר כי אמינא ממונא הוי להורישו לבניו מ"מ אתי שפיר נמי דהא דא"ל מעיקרא דחייב קרבן שבועה היינו אליבא דרבנן דהא פליגי בהדיא בהאי ברייתא ואותבה אביי נמי אהא ממתני' דפרקין דאינו מוריש לבניו ומסיק רבא דוודאי הא דאמר רבה ממונא הוי להורישו לבניו לאו בחד גוונא איירי דבקנס דאונס ומפתה ודאי סבר ר"ש דאין מוריש לבניו מדכתיב ונתן אלא כי קאמר ר"ש דהוי ממונא להוריש לבניו היינו בשאר קנסות דודאי ע"כ הכי אית ליה לר"ש כדמוכח מסוגיא דפ' מרובה דף ע"א ע"ב גבי גנב משל אביו דשמעינן מיהא ממתני' דהתם דכשעמד בדין מוריש לבניו ור"ש גופא איירי בהא מתני' כדאמרינן התם להדיא לעיל מהאי פיסקא דגנב משל אביו דמדקאמר ר"ש פוטר בשני אלו מכלל דבכולה מתני' מודה והיינו דקשיא ליה לרבה עשרין ותרתין שנין דהא קשיא ליה דר"ש אדר"ש דבמרובה משמע דבשאר קנסות ס"ל לר"ש דאינו מוריש והכא במתני' קאמר דמוריש אע"כ דבקנס דאונס ומפתה איכא שום דרשא דמוריש לבניו אבל מ"מ מיהו לענין קנס דאונס ומפתה גופה הוי נמי ממונא לרבי שמעון לענין דאי מודה לא מיפטר דבהא מילתא לא אשכחן לר' שמעון דשני לי' בין קנס דכפל לקנס דאונס ומפתה דבשלמא אי הוי ס"ל לר"ש דבכולהו קנסות אין אדם מוריש הוי משמע לן דלא מהני לר"ש כלל הא דעמד בדין דאפ"ה הוי קנסא מדפטריה רחמנא מקרבן שבועה מוכיחש משא"כ השתא דס"ל לר"ש דבשאר קנסות ממונא הוא ומוריש לבניו א"כ ע"כ דבקנס דאונס ומפתה משום דרשא משמע ליה הכי וא"כ אין לך בו אלא חידושו לענין מוריש לבניו לבד אבל לעולם דממונא הוא לענין אי מודה לא מיפטר כמו בשאר קנסות דבהא לא פליג אדרבנן. ולפ"ז כולהו מימרי דרבה קושטא נינהו דקפשיט ליה שפיר דממונא הוי לר"ש אף בקנס הבת אע"ג דמורישו לבניו. ופשיט נמי שפיר דחייב קרבן שבועה לרבנן דהלכתא כוותייהו. אלא כיון דהא מילתא דהוי ממונא לא שמיעא ליה לרבא אלא ממאי דשמעינן לרבי שמעון בשאר קנסות דאדם מוריש לבניו מש"ה מהדר ליה נמי בתר הכי שפיר כי קאמינא ממון הוי להורישו לבניו כן נ"ל נכון בעזה"י לולי שהתוס' לא פירשו כן למאי דמשמע להו דאי מודה מיפטר ולהוריש לבניו הא בהא תליא ודוק היטב:

גמרא לאביה איצטרכא ליה אע"ג דקנס דאונס מפורש בקרא ונתן לאביה מ"מ יש לומר דאיצטריך משום מפותה. והיינו דמקשה לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה א"נ דנקט אגב בושת ופגם דאע"ג דדרשינן למי שזה ניתן מ"מ אינו דרשה פשוטה כ"כ. וכן צ"ל לדעת הראב"ד דהצער בתפוסה אינו של אביה. ע"כ צ"ל דנקיט ליה במתניתי' אגב שאר חיובי. ואין להקשות לפמ"ש לעיל דף מ' ע"א דאם פיתה לשם קידושין או על דעת שיכנסנה ואח"כ חזרו בהן מן הנשואין דלא שייך בזה מחילה דהא היה מתחייב במהר הבתולות א"כ מאי מקשה מדקא יהיב מפתה. דילמא הוי ס"ד דמתניתין דלעיל היינו בכה"ג כדמשמע קצת מלשון מתניתין לעיל דף ל"ט והמפתה לכשיוציאה. זה אינו דהא מפרש במתניתין שם מה בין אונס למפותה. ואי ס"ד דבמפותה אינו נותן אלא בכה"ג הא איכא בינייהו טובא בבא עליה דרך זנות בעלמא. וק"ל:

תוס' ד"ה לאביה וכו'. הקשה מהרש"א דהא סתם תנא כר' מאיר בפרקין דלעיל. ונראה לע"ד ליישב דהוי מצי לחלק לפי מ"ש לעיל דף מ' ע"ב דכיון דנער דדריש ר"מ כתיב באנוסה אבל במפותה לא כתיב נער כלל המ"ל דתנא דמתניתין לא סתם כר"מ אלא באונס דכתיב נער והא דתני סתם קנס היינו כמ"ש התוס' דף ל"ה ע"ב בד"ה לא קנס דקרי לאונס טפי קנס מלפיתוי ע"ש. אבל בפיתוי דלא כתיב ביה נער הוי מצי למימר דמשלם קנס בקטנה. ואע"ג דלר"מ עצמו שמעינן ליה אפילו במפותה כדמוכח לעיל דף ל"ו באיילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי והיינו ע"כ מטעם דס"ל דילפינן מהדדי מ"מ אין שייך להקשות על תנא דמתניתין לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה דאף דסתם לעיל בקטנה אין לה קנס ה"א לחלק בין אונס לפיתוי. ואין להקשות דאיך ס"ד לומר כן דמפותה בקטנה חמיר מאונס דהא ק"ו הוא דמפותה לא עבר על דעתה כדאיתא לעיל דף ל"ט ע"ב. זה אינו דה"א דלא מיעטה התורה בקטנה אלא מדין אונס דנותן מיד ושותה בעציצו. אבל נותן כשלא יכנוס כדין הנאמר במפותה. מיהו לפמ"ש דעיקר הרבותא דלאביה היינו בבושת ופגם דקנס מפורש בקרא דלאביה א"כ לא הוי צריכי למימר כדרבנן דאפילו לר"מ קטנה יש לה בושת ופגם. ודוק:

תוס' ד"ה ור"ש פוטר וכו'. תימא לר"י וכו'. לכאורה דבריהם תמוהין דמה זה תימא דודאי טעמא דר"ש שאינו משלם קנס ע"פ עצמו דה"ל כפירת דברים עדיפא טובא מהאי טעמא. וכן תמה בספר פני יהושע והניח בתימא. אמנם הנלענ"ד דודאי אם אין נפקא מינה בין הטעמים איכא למינקט הטעם הפשוט טפי. אבל היכא דאיכא נ"מ לדינא איכא למידק טובא. דבאמת היכא דייחוד כלי הוי קודם שעמד בדין. אף שעמד בדין אח"כ דנעשה ממון כבר לשלם ע"פ עצמו. אפ"ה לא מהני לענין קרבן שבועה כיון דלא הועיל היחוד כלי כמ"ש התוס'. ולפ"ז נראה דעיקר קושייתם אהא דמדייק אביי לקמן טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו קרבן שבועה נמי מחייב. ופשיטא דיש לדייק אבל עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו מחייב קרבן שבועה אע"ג דהיחוד היה קודם שעמד בדין. והיינו דקשיא להו. ובזה איתא שפיר הא דכתבו בתירוצם דחדא ועוד קאמר ולא כתבו לשון הש"ס לקמן במסקנא דלדבריהם דרבנן קאמר וכמו שכתבו התוספות בסמוך דרבנן ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם היינו משום דקושייתם אליבא דאביי דמדייק הא עמד בדין דלא אסיק אדעתיה דלדבריהם דרבנן קאמר כדמשני באמת לקמן. כן נלענ"ד פשוט:

בא"ד דאפילו את"ל דאם אמר כלי זה שלך אם ירדו גשמים וכו'. כוונתם דהתם הקנין הוא מיד אלא שמתנה תנאי בעלמא. אבל הכא גוף הממון שנעשה בו הקנין אינו בעולם. ואין להקשות מנ"ל באמת. דילמא מיירי שהקנין היה במשיכה גמורה רק שהתנה אם יתחייב בקנס. יש לומר דזה אינו דלפמ"ש לעיל דעיקר קושייתם על אביי דמדייק הא עמד בדין וכו'. ואי ס"ד דמיירי שהיה היחוד ע"י משיכה ולא היה אלא תנאי פשיטא דכשעמד בדין ממילא קנה הכלי ומחייב קרבן שבועה כמו שכתבו התוס' ד"ה מאי לאו וכו'. וכאן לא שייך מה שכתבו התוס' שם דמיירי שנתן לו בתורת משכון. דהתם מיירי לאחר שעמד בדין שכבר נתחייב לו אבל הכא שלא נתחייב לו א"כ לא קנה המשכון משום דקי"ל מנה אין כאן משכון אין כאן כדאיתא בקידושין דף ח' ע"ב. וע"כ בקנין מעות. ואין להקשות דאם כן בל"ז לא קנה דהא קי"ל בקידושין דף מ"ז דמלוה להוצאה ניתנה ואינו קונה במכר אפילו במלוה בעין. וכ"ש הכא דלא היה בעין מעולם. בשלמא בעמד בדין יש לומר דמוכר לו בהנאת מחילת מלוה דקונה כדאמרינן בקידושין דף ז' ע"ב ובח"מ סימן ר"ד אבל קודם שעמד בדין בקנס שכתבו התוספות לעיל בר"פ אלו נערות בשם הירושלמי דאין מחילה מועלת בו אם כן לא שייך מחילת מלוה. זה אינו דכתבו התוס' שם דש"ס דידן פליגא. ותו דלפי מ"ש שם טעם הירושלמי משום דאינו יכול למחול דבר שלא בא לעולם. א"כ היינו קושייתם. ולמ"ד דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם שפיר שייך יחוד כלי בהנאת מחילת מצוה:

אמנם לולי דבריהם היה נראה דהכא מיירי בדאיכא עדים. וכן נראה מלשון רש"י ד"ה שאינו משלם קנס וכו' אלא ע"פ עדים וכו' וכן נראה מהמשך לשונו דמיירי דאיכא עדים ומשלם באמת קנס ע"פ עדים אלא דאפ"ה כיון דאלו הודה לו קמן כשתבעו לא היתה הודאתו מחייבתו עד שיבואו עדים לא ה"ל כפירת ממון א"כ ממילא דלענין קנין הכלי לא הוי ליה דבר שלא בא לעולם משום דאי בעי מודה ומיפטר דנהי דאין הודאתו מחייבתו מ"מ אינו מועיל לפטרו כשיבואו עדים אח"כ וצ"ל דקושייתם למאי דקי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור כשמתחייב עצמו בכלום וה"נ הרי מחייב עצמו בבושת ופגם. אך אכתי לאו קושיא היא דהא אמרינן בב"ק דף ע"ה דפלוגתא דתנאי היא. ותו לפמ"ש לעיל בס"פ אלו נערות דלר"ש דס"ל אין אדם משלם בושת ופגם ע"פ עצמו לא מחייב עצמו במידי ואי מודה לא מיפטר שפיר הוי ליה בא לעולם ודוק:

ולכאורה נ"ל דפסיקא להו דמיירי הכא בלא עדים ע"כ אליבא דרבה בשמעתין דהא ס"ל לרבה בשבועות דף ל"ז הכופר בממון שיש עליו עדים פטור אם כן ע"כ צ"ל דמיירי דליכא עדים. ולע"ד דוחק גדול הוא לאוקמי כל עומד בדין דשמעתין כגון שמתו או שהלכו הבית דין והעדים למדינת הים ויותר נלענ"ד דמיירי ביש עליו עדים ואפ"ה חייב לרבה משום דנהי שיש עדים על הקנס מ"מ יש לומר דעל היחוד כלי ליכא עדים וכיון שהוא תובע את הכלי הא ע"ז ליכא עדים ועוד נראה דס"ל כגון שהוא תובע את הכלי והוא כופר את הקנס וגם היחוד כלי א"כ אף שבאו עדים על הקנס פטור מן הקנס דהא קי"ל בטענו חיטין והודה לו בשעורין פטור אף מן השעורין אפילו אם הביא עדים על השעורין כדאיתא בח"מ סימן פ"ח א"כ ה"נ כיון שתובע הכלי פטור מן הקנס ואין לומר כיון דהטעם שם דפטור מן השעורין הוא משום דהוי כאלו מחל לו השעורים א"כ יש לומר לדעת הירושלמי דקנס אינו יכול למחול לא שייך זה. זה אינו דהא הטעם הוא דקנס אין יכול למחול משום דהוי דבר שלא בא לעולם דאי בעי מודה ומיפטר אם כן למאי דקיימינן השתא דהוי דבר שבא לעולם משום דאיכא עדים שפיר יכול למחול ודוק:

עוד נראה לי לולי דבריהם ז"ל כיון דע"כ מיירי דיחד כלי אף לבושת ופגם דאם לא כן לרבנן איך חייב קרבן שבועה על בושת ופגם וא"כ יש לומר דיחד הכלי ביחד על הקנס ובושת ופגם וא"כ נהי דלא הועיל הקנין בשביל הקנס מ"מ קנה הכל בדמי הבושת ופגם דהא קי"ל בקנין כסף אם נתן לו פרוטה קונה הכל וכ"ש דא"ש לדעת הפוסקים בח"מ סימן ר"ט דאם מקנה דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם קנה הכל. וק"ל:

עוד נראה לי לפמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם דהא דבעינן יחוד כלי היינו משום דלא להוי שיעבוד קרקעות א"כ לפמ"ש התוס' בשבועות דה"ה אם מחל לו השיעבוד א"כ יש לומר דהכי נמי מיירי בכה"ג שמחל לו השיעבוד ואפילו לפמ"ש דאין מחילה מועיל בקנס הא כתבו התוס' בב"ב דף קנ"ז דאף למ"ד דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ יכול לשעבד דבר שלא בא לעולם א"כ הוא הדין מחילה נמי נהי דאין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם מ"מ יכול למחול השיעבוד. וק"ל:

תוס' ד"ה ונשבע וכו' הכי נמי הוי מצי למבעי אליבא דרבנן וכו'. הקשה מהרש"א דהא בודאי קנס קא תבע אף לרבנן דהא נמי אי מודה לא מיפטר ותירץ דבכה"ג תרווייהו קא תבע ולע"ד אכתי לא מתרצא דאפילו אי תרוויהו קא תבע אפילו הכי הוי מצי למבעי אפילו לרבנן דנהי דלא נ"מ לענין קרבן שבועה דהא בל"ז חייב קרבן שבועה משום בושת ופגם מ"מ נ"מ לענין חומש אי חייב ליתן חומש מן הקנס. ותו נלענ"ד דהא דקאמר בגמרא לא אנסתי וכו' ולא העמדתני בדין על כרחך או או קאמר דכשאומר לא אנסתי ולא פיתיתי אפילו מודה על העמדה בדין ושנתחייב ע"פ עדים אפ"ה כיון שאין ידוע לנו מן העמדה בדין ומן העדים אף שהוא מודה נאמן במיגו לומר לא אנסתי והעדים שקר ולא הוי ליה מיגו במקום עדים כיון דהוי מיגו בעיקר עדים כמ"ש לעיל דף י"ט באורך וכן כתב הש"כ בח"מ ריש סימן פ"ב והא דקאמר ולא העמדתני היינו או לא העמדתני בדין דמודה באונס ופיתוי אלא שכופר ההעמדה בדין ומיפטר בהודאתו. ולפ"ז קשה טפי קושיות התוס' דה"מ למבעי לרבנן כמו לר' שמעון דהא מודה בבושת ופגם ואינו כופר אלא קנס. ודוק:

תוס' ד"ה או דילמא וכו'. ונראה לי ליישב שיטת רש"י ז"ל ומלבד זאת הסוגיא בעצמו תמוה מה שנתקשו בו כ"ב שנים כמ"ש התוס' לקמן ד"ה א"ל ממונא הוי וכו'. דנדחקו דהיה לו קבלה מרבו ושאר קושיות שנתקשו התוס' בפירוש הסוגיא. ונראה לע"ד לולי דבריהם ז"ל דודאי דאביי ידע ממתניתין דס"ל לר' שמעון דלא הוי ממונא להורישו לבניו אלא דנסתפק אביי בהאי שינויא דחיקא דקאמר רבה דהא בודאי ידע הברייתות כולם שמביא הוא בעצמו אח"כ ואם כן מדחזינן דס"ל לר' שמעון במתניתין דלאו ממונא הוא. (וזה דוחק גדול לחלק בין בת קיימת כמו שכתבו תוס' לקמן ד"ה דאחין וכו') וחזינן לענין קרבן שבועה דיליף מקרא דוכיחש ע"כ צ"ל דס"ל לר"ש מסברא פשוטה דכשעמד בדין כבר ראוי להיות כשאר ממון לכל מילי מדאיצטריך קרא וכיחש א"כ אי נימא כפשטיה דברייתות כשעמד בדין ופליגי רבנן ור"ש א"כ ר"ש נפקא ליה מוכיחש נמי להורישו לבניו דלאו ממונא הוא דסוגיא פשוטה הוא בכולי תלמודא דכל מילתא דכתב רחמנא שהוא נגד סברא חיצונה ילפינן מניה והיינו טעמא דר"ש במתניתיין וה"ה דילפינן מיניה דאי מודה מיפטר. ואיכא למימר כדוחקא דרבה דכולי ר"ש הוא. והא דיליף ר"ש במתניתיין דלאו ממונא הוא מדאיצטריך ומעלה מעל לרבות קרבן שבועה דהוי ממונא אף דסברא פשוטה הכי היא. אלא ע"כ דאתי למעוטי דדוקא לענין קרבן שבועה הוי ממונא. אבל להורישו לבניו לאו ממונא כסוגיא דעלמא דכל היכי דכתב רחמנא כסברא הפשוטה ע"כ למעוטי במקום אחר אתי. אך אין לומר דנילף נמי מיניה למעט דלאו ממונא הוא לענין דאי מודה ומיפטר דזה אינו דא"כ לא שייך קרבן שבועה כיון דאי מודה מיפטר לא ה"ל אלא כפירת דברים. ונראה דהא דמסתפק אביי לאוקמי כולי ברייתא כר"ש אף דשנויא דחיקא היא כדקאמר רבה. היינו משום דאי נימא כפשטיה ע"כ לא נמלט מדוחק גדול דודאי לרבנן דילפי מומעלה מעל דחייב קרבן שבועה. וס"ל נמי במתניתיין דהוי נמי ממונא להורישו לבניו א"כ ע"כ צ"ל דסברא פשוטה הוא דלאו ממונא הוא וכיון דריבתה התורה ומעלה מעל דהוי ממונא לענין קרבן שבועה נגד הסברא הפשוטה ילפינן מיניה נמי דלענין להורישו לבניו הוי ממונא דאי ס"ד דהסברא פשוטה דהוי ממונא א"כ מדכתב רחמנא ומעלה מעל ע"כ למעוטי במקום אחר. וכיון דלר"ש צ"ל ע"כ דהסברא פשוטה דממונא הוא א"כ זה דוחק גדול למימר דפליגי ר' שמעון ורבנן בסברא פשוטה. ובזה יש לתרץ קושיות תוס' ד"ה לא בשלא עמד בדין וכו' ומה צריך קרא דוכיחש וכו'. דיש לומר דלהך סברא ע"כ הא דס"ל לר"ש במתניתין דלא הוי ממונא להורישו לבניו אפילו עמד בדין היינו ע"כ דנפקא ליה מומעלה מעל דכיון דסברא פשוטה הוא דהוי ממונא ע"כ דומעלה מעל אתי למעט דדוקא לענין קרבן שבועה הוי ממונא אבל לא להורישו לבניו וכיון דע"כ צ"ל דקרא דומעלה מעל לא אתי לגופיה היה מקום לטעות דקרא דומעלה מעל אתי לרבות אפילו לא עמד בדין ולגופיה דחייב קרבן שבועה וכמ"ש התוס' בריש יבמות דף ג' ע"ב ד"ה טעמא וכו'. דכל היכא דאיכא לאוקמי קרא לגופיה עדיפא לכך הוצרך וכיחש למעט שלא עמד בדין מקרבן שבועה. וממילא ידענו דקרא דומעלה אתי למעוטי להורישו לבניו דלאו ממונא כנ"ל. וכשחזר בו רבה ואמר שנויא דחיקא לא משנינן וכבר כתבתי דזה דוחק יותר לומר דפליגי בסברא פשוטה א"כ כי היכי דלרבנן ע"כ הסברא פשוטה דלאו ממונא וילפי מומעלה מעל דהוי ממונא לקרבן שבועה וה"ה לכל מילי. ע"כ צ"ל באמת לר"ש גם כן דהסברא פשוטה דלאו ממונא וע"כ וכיחש לאו לגופיה איצטריך אלא למעט דלהורישו לבניו הוי ממונא ובאמת צ"ל דמתניתיין דס"ל לר"ש דלאו ממונא היינו כמ"ש התוס' בד"ה דאחין וכו' דמתניתיין מיירי כשהבת קיימת שאני. ואביי ס"ל לדוחק לחלק בין כשהבת קיימת. ובזה נתקשה כ"ב שנים דבכל צד לא נמלט מדוחק עד דיתיב ר' יוסף ברישא ופירקה דלעולם וכיחש אתי לר"ש למעט דלהורישו לבניו הוי ממונא ומתניתיין שאני משום דכתב ונתן. ובאמת דבזה א"ש ונמלט מכל דוחק. וגם השתא אתיא ברייתא דר' שמעון בפשטות טפי ואין צריך לפרש דוכיחש אתי לאורוי על מקום אחר דשפיר איצטריך לגופיה אף דהסברא פשוטה הוא דלא הוי ממונא כדשמעינן לרבנן מכל מקום הוי אמינא דהוי ממון מדיוקא דונתן דלא איצטריך דהא הסברה פשוטה הוא דלא הוי ממונא אלא דאתי לאורוי דבשאר קנסות הוי ממונא להורישו והוי אמינא דבשאר קנסות הוי נמי ממונא לענין קרבן שבועה לכך איצטריך וכיחש למעט מקרבן שבועה ועל זה הקשה מברייתא דקתני נמי קנס דאונס ופיתוי ומוקי לה בעמדה בדין ובגרה ומתה דהוי כמו שאר קנס. וע"ז מקשה אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממונא הוא בשלמא לספיקא דאביי דר"ש ס"ל דסברא פשוטה הוא דהוי ממונא ואתי וכיחש לאשמעינן דלא הוי ממונא לקרבן שבועה וה"ה לכל מילי היינו דקאמר יצאו אלו שהן קנס דהא גופא קמ"ל קרא שהן קנס אבל לפי מאי דמסיק ר"י דמוכח מונתן דבשאר קנסות הוי ממונא ולא אתי קרא דוכיחש אלא לפטורי מקרבן שבועה לבד אין שייך לומר שהן קנס ומפרש עיקרן קנס והדר מקשה מדיוקא דמתניתיין דשבועות דבשלמא לפי ספיקא דאביי באמת בעמד בדין נמי אי מודה מיפטר כדילפינן מוכיחש אבל לר' יוסף קשה מדיוקא הא עמדה בדין ובגרה ומתה כמו שכתבו התוספות. ודוק: כן נלענ"ד לולי דברי רש"י ותוס' ז"ל:

ועתה נלענ"ד לפרש ע"ד זה שיטת רש"י ז"ל. דס"ל גם כן דספיקא דאביי ע"כ אף דידע מברייתא דוכיחש וממתניתיין כדמקשה בתר הכי לרבה אלא דנסתפק אי כפשטיה דברייתות דפליגי ר"ש ורבנן אי כדוחקיה דרבה דכולי ר"ש הוא אלא דס"ל לרש"י ז"ל דבזה ודאי אין להסתפק דנימא דפליגי ר"ש ורבנן בסברא הפשוטה וכיון דמוכח לרבנן דסברא פשוטה הוא דלאו ממונא וילפי מומעלה מעל דהוי ממונא לכל מילי ע"כ לר"ש נמי הסברא פשוטה כן ועל כרחך וכיחש אתי למעוטי במקום אחר דהוי ממונא וכיון דאי אפשר לומר לענין להורישו לבניו הוי ממונא דהא שמעינן לר' שמעון בהדיא במתניתיין דלאו ממונא הוא ע"כ דס"ל לר' שמעון דלא ממעטינן אלא חדא והיינו לענין דאי מודה לא מיפטר ועל דבר זה נתקשו כ"ב שנים דבאמת משמע להו דיש לדייק מוכיחש לכוליה מילתא דאף להורישו לבניו הוי ממונא והיינו דפי' רש"י בד"ה כי אמר רבה וכו'. ולא מיפטר תו בהודאה דלכאורה מיותר הוא. ולפמ"ש דהא דקשיא להו כ"ב שנים היינו לדייק מוכיחש לכולי מילתא א"כ על כרחך דממעטינן מוכיחש דהוי ממון לכוליה מילתא בין להורישו לבניו ובין דלא מיפטר בהודאה. ולפ"ז יש ליישב נמי קושיתם על רש"י ז"ל מהא דמקשה אביי בסוף הסוגיא ממתניתיין דשבועות תיקשי ליה לנפשיה דיש לומר דאף דאביי הוי סבר בתחלה דדיוקא דמוכיחש לענין דאי מודה לא מיפטר ולא לענין להורישו לבניו כנ"ל היינו משום דקשיא ליה מתניתיין דידן אבל לאחר שחידש רב יוסף דטעמא דר"ש במתניתין הוא מונתן תו אין להקשות ממתניתיין דשבועות דיש לומר להיפך דר' שמעון לא ממעט מוכיחש בשאר קנסות אלא לענין להורישו אבל לענין דאי מודה מיפטר לא הוי ממון אף בעמד בדין אבל לרבה דס"ל דיש לדייק כוליה מילתא קשה. ודוק:

ויותר נראה דס"ל דהאי איתיבי לאו מדברי אביי הם אלא לשון הסוגיא ואף התוס' לא הקשו אלא משום דהוי סברו דרש"י הוציא מזה פירושו דפשיטא ליה לאביי דאי מודה לא מיפטר. אבל לפי מ"ש אין צורך לזה. כל זה כתבנו לשיטת רש"י. ושיטת התוס' יבואר בס"ד בסוף שמעתין:

תוס' ד"ה הפלת את שיני וכו'. הנה הש"ך בח"מ סימן צ"ה מביא פלוגתת הפוסקים אם דוקא עבדים הוקשו לקרקע או אפילו בן חורין ולדעת התוס' וריטב"א בקידושין דדוקא עבדים הוקשו לקרקעות משום דכתב בהו והתנחלתם א"כ לפ"ז אין מקום לקושיתם הכא דכיון דהעבד תובע את עצמו שהוא כבר בן חורין והוא כופר ונשבע לשקר הוי ליה כפירת בן חורין דלא הוקש לקרקע. ולכאורה היה נראה לי דהיינו דסמכו קושיתם למה שכתבו בתחלה דצריך גט שחרור לר' שמעון דס"ל להתוס' דאם כן אפילו לפי תביעתו אכתי עבד הוא דמחוסר גט שחרור ושפיר הקשו דלא מחייב קרבן שבועה. מיהו זה דחוק דיש לומר דמעוכב גט שחרור לענין זה כבן חורין דמי דהא לפי הטעם שכתבו התוס' דעבדים כקרקעות משום דכתיב בהו והתנחלתם ואמרינן בגיטין פרק השולח דף ל"ט דהמפקיר עבדו ומת אותו עבד אין לו תקנה משום דאיסוריה לא מורית ליה לבריה אם כן מעוכב גט שחרור אינו בכלל והתנחלתם דאיסורא דאיכא גביה לאו בר ירושה הוא. ותו קשה לע"ד לדעת התוס' והרמב"ם הובאו בח"מ סימן הנ"ל בטוענו שחפר בשדה בורות שיחין ומערות אע"ג דהתביעה הוא מעות מ"מ כיון שהתביעה בא מכח קרקע הוי ליה כקרקע לענין שבועה א"כ הוי ליה להתוס' להקשות מרישא דברייתא המית שורך את עבדי דהתביעה בא מכח עבד והוי ליה כקרקע ודוחק לומר כיון דיחד כלי לא הוי ליה כקרקע דאפ"ה העיקר בא מכח קרקע. ותו דע"כ צריך לומר כן דמש"ה פטור מקרבן שבועה משום דעיקרו קנס לא מהני היחוד כלי כמו שכתבו התוס' לקמן ד"ה מאי לאו וכו'. מיהו לדעת הראב"ד ז"ל דס"ל דאע"ג דהתביעה בא מכח קרקע שחפר בו בורות אם תובעו מעות חייב שבועה ודוקא כשתובעו למלאות החפירות אם כן ה"נ בהמית שורך את עבדי לא הוי ליה כקרקע כיון שתבעו מעות. ולכאורה היה נראה לי דלפי תירוץ התוספות דר' שמעון ס"ל עבדא כמטלטלין יש לתרץ מה שדקדק הרא"ה ז"ל דלא תני ברישא דברייתא דהוא רבנן דר"ש הני מילי דתני בסיפא שורך המית וכו' והפלת את שיני וכו'. משום דאם נימא דהתביעה הבא מכח קרקע הוי כקרקע כסברת הרמב"ם ונימא נמי כסברת הראב"ד דבן חורין הוקש לקרקע א"כ יש לומר דרבנן דרבי שמעון ס"ל דעבדים הוקשו לקרקעות ולא שייך קרבן שבועה בהני מילי. אך נלענ"ד דזה אינו דפלוגתת הנ"ל תליא זה בזה דהא הוכחת הראב"ד שם דתביעה הבאה מכח קרקע אינו כקרקע הוא מהא דקאמר בשבועות חבלת בי שתים והוא אמר לא חבלתי אלא אחת חייב שבועה דאורייתא וכיון דס"ל דבן חורין הוקש לקרקע צריך לומר דאע"ג דהתביעה בא מכח קרקע אפ"ה חייב שבועה דאורייתא א"כ אי אפשר לפרש הכי. אך לפי מ"ש דס"ל להתוס' דמעוכב גט שחרור הוי ליה כעבד שפיר יש לומר כנ"ל. אך העיקר נלענ"ד דלדעת הרמב"ם דס"ל דכל תביעה הבא מכח קרקע הוי ליה כקרקע ממילא מתורץ קושיא קמייתא הנ"ל דמה שטוענו הפלת את שיני הוי ליה כתביעת בן חורין דאפ"ה אין כאן שבועה דכיון דס"ל דכל תביעה הבא מחמת קרקע פטור משבועה. א"כ הכי נמי כיון שבתחלה היה עבד אף שהעבד טוען שיוצא לחירות מ"מ תחלת התביעה הוא מכח עבדות והויא ליה כקרקע. ובזה נלענ"ד עיקר להבין בדברי התוס' הא דלא הקשו מרישא דשורך המית כנ"ל משום דאמרינן בגיטין פרק השולח דף מ"ב דבמעוכב גט שחרור הקנס לרבו וכיון דר"ש ס"ל יוצא בשן ועין צריך גט שחרור א"כ ברישא דהמית שורך לא מצי להקשות דהמ"ל דמיירי שאותו העבד שהמית השור לא היה עבד גמור אלא מעוכב גט שחרור דיש לו קנס ולא הוקש לנחלה כנ"ל ואין עיקר התביעה בא מכח קרקע כלל דהא כבר היה מעוכב גט שחרור דלא הוי כקרקע והיינו נמי שכתבו התוס' דאי הוי אמרינן דיוצא בשינו נותן לו דמי עינו הוי א"ש דדמי עין אינו בא מכח קרקע כיון שיוצא בשינו אע"ג דעדיין מעוכב גט שחרור לר"ש מ"מ אינו כקרקע אך כיון שכתבו דלמ"ד צריך גט שחרור פטור מדמי עין אם כן קשה מסיפא דוקא והוצרכו לתרץ דר"ש ס"ל עבדא כמטלטלין וממילא מתורץ הא דלא נקטי רבנן הני תרי מילי דס"ל עבדא כקרקע וס"ל ג"כ דאין צריך גט שחרור אם כן ליכא לאשכוחי שורך המית את עבדי במעוכב גט שחרור כמו לרבי שמעון אלא בעבד גמור והוי ליה עיקרא קרקע. ודוק:

מעשה ידיה. שעשתה בחיי אביה: אע''פ שלא גבתה. כגון שכר פעולה: מת האב הרי הוא של אחים. דמשבא לעולם זכה בו האב ולא דמי לקנס דלא הוי ממון עד שעמד בדין ויעידוהו דהא אי מודה מיפטר: מציאתה. בגמ' פריך ממאן גביא: גמ' לאביה איצטריכא ליה. דלא תנן: מדקא יהיב מפתה. קנס ובושת ופגם פשיטא דלאביה נינהו דאי לדידה הא אחלה גביה: אנסת ופיתית. או פיתית: חייב. קרן וחומש ואשם אם הודה אחרי כן וזהו אשם גזילות: שאינו משלם קנס ע''פ עצמו. אלא על פי עדים וכיון דאילו אודי ליה קמן כשתבעו הוה מיפטר כי כפריה נמי אין זו שבועת כפירת ממון: אבל משלם בושת ופגם. דממונא הוא ואשתכח דממונא כפריה ולקמן מפרש טעמא דרבנן דקא סברי סתם טוען אנסת לא תבעו אלא בושת ופגם ולא נשבע זה על כפירת קנס: בעא מיניה אביי מרבה. בר נחמני דרביה הוה: כיון דעמד בדין. כבר ואי הוה מודי ליה קמן הוה משלם שכבר חייבוהו ב''ד ראשון על פי עדים השתא ממונא כפריה וחייב: או דלמא אף על גב דעמד בדין. ואי מודה הוה מיחייב אפילו הכי לא מיחייב בכפירתו קרבן שבועה הואיל ועיקרו קנס ולא חייבה תורה קרבן שבועה אלא על פקדון ותשומת יד וכיוצא בהן: הפלת את שיני. נמי קנסא הוא שהרי ממונו הוא כאחד מן החמורים:

לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה. אע''ג דאיכא למימר דהא דמחייבין מפתה היינו בקטנה דלא שייך בה מחילה וכדרבנן דאמרי יש קנס במקום מכר מ''מ משמע ליה דבנערה איירי דפשטא דמתני' אאלו נערות דרישא קאי: רבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס ע''פ עצמו. תימה לר''י תיפוק ליה דאפי' בעושק והלואה גופייהו דכתיבי בקרא לא מיחייב קרבן אלא כשייחד לו כלי להלואתו ולעושקו (ב''מ דף מח.) וכאן בקנס מה ייחוד שייך כאן דמיירי בלא עמד בדין דבעמד איבעיא ליה לאביי בסמוך ואומר ר''י כגון שייחד לו כלי כך לכשיעמוד בדין בב''ד ויתחייב לו יהא כלי זה מיוחד לו לגבות ממנו דמ' אונסו וא''ת וכי נימא דסבר ר''ש דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם דאפי' את''ל דאם אמר כלי זה יהא שלך אם ירדו גשמים היום דחשיב דבר בא לעולם היינו משום דכלי שנותן לו הוא בעולם וזכה בו למפרע כשירדו גשמים והא דקאמר אם ירדו תנאה בעלמא הוא אבל הכא אין נותן לו הכלי מיד אלא שמייחדו לו לגבות הימנו קנס אם יתחייב כשיעמוד בדין והא לא בא לעולם הוא וכ''ת ה''נ א''כ נחשביה בהדי הנך תנאי דחשיב בפרק האומר בקדושין (דף סב: ושם) דסבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דהא פריך נמי התם ונחשוב נמי ר''ע ואור''י דר''ש חדא ועוד קאמר חדא דייחוד אינו מועיל דדשלב''ל הוא דאינו מתחייב כלל אלא משעת העמדה בדין ואילך ועוד אפי' קונה בייחודו אין כאן כפירת ממון שאין משלם קנס ע''פ עצמו ואי מודה מיפטר [ורבנן אית להו דאדם מקנה דשלב''ל ולא מייתי התם אלא אותן תנאים שהוזכרו שמם]: ונשבע והודה לר''ש מהו. ק''ק דבהך מתניתין לא פליגי אלא דלרבנן בושת ופגם קא תבע ולר''ש קנס קא תבע אבל אם היה מפרש בהדיא דקנס קא תבע היה פטור לרבנן כמו לר''ש א''כ אמאי בעי אליבא דר''ש טפי מלרבנן דה''נ הוה מצי למבעי לרבנן אם פירש דקנס קא תבע ואההיא ברייתא דמייתי בסמוך היה לו לקבוע בעייתו לר''ש: או דלמא אע''ג דעמד בדין קנסא הוא ומודה בקנס פטור. כן כתוב בכל הספרים אבל בקונטרס פירש או דלמא אע''ג דעמד בדין ואי מודה ביה מיחייב אפילו הכי לא מיחייב קרבן שבועה כיון דעיקרו קנס ולא הוי דומיא דפקדון דקרא משמע מתוך פירושו דפשיטא ליה לאביי שהוא ממון לכל שאר דברים היכא דעמד בדין לשלם על פי עצמו או להורישו לבניו דמאי שנא ולא מיבעיא ליה אלא לענין קרבן שבועה דווקא משום דכתיב וכחש ובעינן דומיא דפקדון דעיקרו ממון כדפי' וההיא דלקמן דחקו לפרש כן דפריך אביי בסוף הסוגיא אמתני' דר''ש פוטר כו' וקאמר טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם ע''פ עצמו כו' משמע דפשיטא ליה לאביי היכא דעמד בדין דהוי ממונא וקשה שצריך למחוק הספרים ועוד דאדפריך ליה אביי לרבה ממתניתין לא הספיקה לגבות כו' ואי אמרת ממונא הוי להורישו לבניו כו' תקשי ליה לנפשיה דאביי גופיה מודה דהוי ממון לכל דבר אלא דמבעיא ליה דווקא לענין קרבן שבועה כדפי' ועוד אמאי איצטריך לשנויי כי קאמר רבה בשאר קנסות נימא דבקנס דאונס נמי קאמר רבה דהוי ממון להתחייב בהודאתו כשעמד בדין דהא אפי' בסוף הסוגיא פשיטא ליה לאביי דהוי ממון לענין שמתחייב בהודאה והא נמי דפריך ליה אביי לרבה מר''ש פוטר טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם ע''פ עצמו מיחייב קרבן שבועה ליקשי אביי לנפשיה הואיל ופשיטא ליה בכולהו קנסות דהוי ממון להתחייב בהודאתו. ונראה לפרש דאביי מספקא ליה אליבא דר''ש לפי שמצינו במשנתינו דלר''ש לא הוי ממון להורישו לבניו להכי מבעיא ליה אי לא חשיב נמי לר' שמעון ממון לענין קרבן שבועה והודאה אי לאו ואתרוייהו מבעיא ליה כדגרסינן בכל הספרים דהא בהא תליא דאי מיחייב בהודאתו אם כן כפר ליה ממונא ומיחייב קרבן שבועה ואי מיפטר בהודאה אם כן לאו מידי כפר ליה ולכך הוצרך רבה לקמן לשנויי כי קאמינא ממון הוי להורישו לבניו דלא מצי למימר ממון הוי להתחייב בהודאה דהא מדפטר ליה מקרבן שבועה מכלל דאי מודה מיפטר ולקמן דאמר אביי הא עמד בדין דמשלם ע''פ עצמו הכי פי' הא עמד בדין ובגרה ומתה דמינה ירית מיחייב קרבן שבועה: אמר ליה ממונא הוי ומיחייב עליה קרבן שבועה. וה''ה דאי מודה ביה מיחייב דהא בהא תליא ויש שמוחקין ומיחייב עליה קרבן שבועה דהא לקמן קאמר רבה כי קאמינא ממונא הוי להורישו לבניו. ולא גרסינן אלא ממונא הוי ולא פי' עד לבסוף דלענין להורישו לבניו קאמר ואומר רבינו יצחק דאין למוחקו בשביל כך דהא למאי דמסיק כי קאמר רבה בשאר קנסות הדר ביה דמעיקרא השיב לאביי דממונא הוי הקנס דאונס ופיתוי ונראה לרבינו יצחק דרבה קיבל מרבותיו דממונא הוי והשיב לו תחילה לענין קרבן שבועה וכשסתר לו אביי חזר בו ואמר לא לענין קרבן קבלתי דממון הוי אלא לענין להורישו לבניו וכן משמע דכששוב הקשה לו ממתני' אמאי קשו בה עשרים ותרתין שנין הוה ליה לחזור מדבריו אלא ודאי מרבותיו קבל: הפלת את שיני וסימית את עיני. וא''ת מה ייחוד כלי שייך גבי עבד דהא מיד כשהפיל את שינו קנה העבד בעצמו דגבי עבד גלי רחמנא שזוכה בעצמו מיד כשיפיל שינו כדאמרי' במרובה (ב''ק דף עד. ושם) ותו לא הוי קנס ואין לומר כגון שהפיל שינו וסימא את עינו דיוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ומייחד לו כלי על דמי עינו או שתבעו על מעשה ידיו ומייחד לו כלי על זה דהא מוכח בבבא קמא דמאן דאית ליה יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו סבר דאין צריך גט שחרור ור''ש אית ליה בהדיא. דצריך גט שחרור וי''ל דסימא את עינו אין צריך ייחוד דאין ייחוד גדול מזה שהרי העבד תובע את גופו מרבו שישחררנו ויכתוב לו גט שחרור ואם תאמר פשיטא דלא מיחייב קרבן שבועה על העבד דאפילו רבי אליעזר דדריש רבויי ומיעוטי ומרבה קרקעות לשבועה לענין קרבן שבועה פוטר בפרק שבועת הפקדון (שבועות לז:) דדריש מכל ולא כל והוא הדין בעבדים ויש לומר דאע''ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן דהכי נמי אשכחן רבי מאיר דאית ליה דאין נשבעין על הקרקעות ועל העבדים סבירא ליה דנשבעין כדאמרינן בהשואל (בבא מציעא דף ק:):

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד