כתובות נג ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נג - ב

אמר להו אביי, זילו אמרי ליה: שקילא טיבותך - שדיא אחיזרי. כלומר, סבור אתה שנחזיק לך טובה על השמועה שאמרת? נטולה טובתך - ומוטלת על הקוצים! שהרי כבר תרגמא רב הושעיא לשמעתיה בבבל, ואמר כבר דבר זה!

שנינו במשנתינו: בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי וכו' [יהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד דתלקחון לגוברין].

רב תני במשנה: "עד דתלקחן לגוברין", כפי שכתוב במשנה לפנינו.

ולוי תני: "עד דתבגרן".

ותמהינן: האם לשיטת רב - אף על גב דבגר [שבגרה], עדיין תהא נזונת מנכסיו, הרי בגרות מוציאה מרשות האב!

ולשיטת לוי - אף על גב דאינסיב תהא נזונת?!

ומבארינן: אלא, בגר ולא אינסיב, או אינסיב ולא בגר, דכולי עלמא לא פליגי, ובודאי שאינה ניזונת.

כי פליגי - בארוסה, ולא בגרה עדיין. שרב סובר, שאף ארוסה נחשבת בכלל "דתלקחן לגוברין", ולכן אינה ניזונת.

ולוי סובר, שרק אם בגרה, או שנישאה, שאז יצאה לגמרי מרשות האב כמו בבגרות - אינה ניזונת. אבל ארוסה - ניזונת.

וכן תני לוי במתניתיה [שהוא סידר את ששת הסדרים כרבי חייא ורבי אושעיא]: "עד דתבגרן, וימטי זמניהון דאינסבן [ויגיע זמנן לינשא. דהיינו, שנים עשר חודש לבתולה משתבעה הבעל לינשא] ".

ותמהינן: האם צריך דווקא תרתי, שני הדברים, שיבגרו, ושיגיע זמנן להנשא? ומבארינן: אלא, או תבגרן, או ימטי זמניהון לאיתנסבא.

על כל פנים רואים מכאן, שדווקא כשנישאת אבדה מזונותיה, אבל ארוסה - יש לה מזונות.

ואמרינן: נדון זה, אם לארוסה שמת בעלה יש מזונות - כמחלוקת תנאי הוא:

דתניא: עד מתי הבת נזונית - עד שתארס.

משום רבי אלעזר אמרו: עד שתבגר.

תני רב יוסף: "עד דיהוויין לגוברין".

איבעיא להו: האם הכוונה להויה דאירוסין, או שמא, להויה דנישואין?

ומסקינן: תיקו.

אמר ליה רב חסדא לרב יוסף: מי שמיע לך מיניה דרב יהודה, האם יתומה ארוסה יש לה מזונות מן האחין, או שמא אין לה מזונות? ^[79]

אמר ליה: משמע - לא שמיע לי מרב יהודה. אלא מסברא - לית לה מזונות.

שהרי הטעם שתקנו חכמים שתהא ניזונת מן האחין, הוא כדי שלא תחזר על הפתחים. אבל כאן, כיון דאירסה הארוס - ודאי לא ניחא ליה דתיתזיל, וילך הוא ויזון אותה משלו, אף שאין החיוב מוטל עליו.

אמר ליה רב חסדא: אי משמע לא שמיע לך בהדיא מרב יהודה, אדרבה ! מסברא אית לה מזונות מן האחין! שכיון דלא קים ליה לארוס בגוה [שאינו בקי בה], ושמא כשישאה ימצא בה מום - לא שדי זוזי בכדי [לא יבזבז את מעותיו סתם לזונה על הספק].

ואיכא דאמרי להיפך:

שבתחילה אמר ליה רב יוסף: משמע לא שמיע לי, אבל מסברא אית לה, כיון דלא קים ליה בגוה - לא שדי זוזי בכדי.

ואמר ליה רב חסדא: אי משמע לא שמיע לך, מסברא לית לה, כיון דאירסה - לא ניחא ליה דתיתזיל.

[סימן: דגברי שק זרף מאנה ויבמה שניה ארוסה ואנסה]

בעו מיניה מרב ששת: ממאנת, דהיינו, יתומה קטנה שהשיאוה אחיה, ומיאנה בבעלה וחזרה אצלם, האם יש לה מזונות עד שתבגר, או אין לה מזונות?

וצדדי הספק: האם על ידי המיאון עקרה את הנישואין לגמרי מעיקרן, והרי זה כאילו לא נשאת כלל, או דלמא, סוף סוף נישאת, ויצאה מרשות האב!

אמר להו רב ששת, תניתוה: אלמנה ^[80] מן האירוסין [שהרי מן הנישואין ודאי שאין לה מזונות] ^[81], שהיא בבית אביה, וגרושה מן האירוסין בבית אביה, ושומרת יבם ^[82] מן האירוסין בבית אביה - יש לה מזונות.

רבי יהודה אומר: כשעודה בבית אביה - יש לה מזונות.

אינה בבית אביה - אין לה מזונות.

ויש לתמוה: הרי רבי יהודה - היינו תנא קמא! ובמה הוא נחלק עליו?

אלא לאו - ממאנת איכא בינייהו. דתנא קמא סבר: אית לה מזונות, שהרי היא כאלמנה מן האירוסין וכו', שאף היא כאילו לא נשאת, שעקרה את הנישואין על ידי המיאון.

ובא רבי יהודה וסבר שדווקא עודה בבית אביה, שלא יצתה משם בנישואין כלל, אז יש לה מזונות. אבל אם יצאה בנישואין, אף שמיאנה לבסוף, לית לה מזונות ^[83].

בעי ריש לקיש: בת ^[84] יבמה, דהיינו, מי שכנס את יבמתו, וילדה לו יבמתו בת, ומת, האם יש לה מזונות מן האחין מנכסי אביה, או אין לה מזונות?

וצדדי הספק: האם נאמר, שכיון דאמר מר שכתובתה של יבמה - על נכסי בעלה הראשון, גם חיוב תנאי כתובה אינם על השני, ולכן לית לה מזונות,

או דלמא, כיון דאי לית לה כתובה מהבעל הראשון, כגון שאין לו נכסים, תקינו לה רבנן כתובה משני, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, אית לה ממנו גם תנאי כתובה, להיות בתה נזונות מנכסיו?

ומסקינן: תיקו. בעי רבי אלעזר: בת שניה, דהיינו, שנשא אשה שהיא מנשים שניות, שאסורות מדברי סופרים [ומפורשות במסכת יבמות כא א], שדינה הוא שאין לה כתובה ואין לה מזונות, וילדה לו בת, ומת, האם יש לה מזונות מנכסיו, או שמא - אין לה מזונות?

הערות

^[79] לא שמיע ליה פלוגתא דתנאי שנחלקו לעיל בדבר זה. אי נמי, שמיע ליה, ומבעיא ליה הילכתא כמאן? תוס'.

^[80] האי דנקט אלמנה, אף שגם בלי שנתאלמנה יש לה מזונות כשהיא ארוסה בבית אביה, לאשמועינן דדווקא בנתאלמנה, ארוסה יש לה, ואילו נשואה - אין לה. אבל ממאנת, אף שנשאת - יש לה מזונות. תוס'.

^[81] כך פירש רש"י. אבל רבינו תם מפרש, דמיירי בנשואה שנתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה, עיי"ש.

^[82] נקט שומרת יבם לרבותא, דלא מבעיא ארוסה, דאכתי מיחסרא מסירה לחופה. אלא אפילו שומרת יבם, דלא מחסרא מסירה לחופה, שהרי יכול לבוא עליה בעל כרחה, אפ"ה יש לה מזונות.

^[83] הרמב"ם [פי"ט מהל' אישות] כתב, דבת ממאנת, דהיינו, מי שנשא יתומה קטנה, וילדה לו בת, ואחר כך מיאנה בעודה בקטנותה, הרי בת זו ככל הבנות, ויש לה מזונות מן האחין. אבל הראב"ד השיג עליו, וכתב שאין לממאנת לא בן ולא בת. עיי"ש. ועיי' בר"ן.

^[84] כתבו התוס', דנראה דיבמה עצמה פשיטא ליה דיש לה מזונות, דגבי דידה אמרינן תנאי כתובה - ככתובה, וכי לית ליה לראשון, תקינו לה גם מזונות משני, כמו שגבי כתובה עצמה אומרים כך. אבל גבי בתה מיבעיא ליה, אי אלימא כמותה למהוי תנאי כתובה ככתובה. והספק הוא דווקא בכה"ג דלית ליה לראשון, דאי אית ליה, ממה נפשך גביא. עוד הביאו התוס', דיש מפרשים דאף בדאית ליה לראשון קבעי, אע"ג דלדידה פשיטא דאית לה מזונות בין אית ליה לראשון ובין לית ליה, בבתו מיבעיא ליה, דמראשון ודאי לית לה, שהרי הוא כתב לה: בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי אינון יתבין וכו', והרי בת זו אינה ממנו! אבל מן השני דלמא אית לה, כיון דאי לית לה מראשון תקינו לה משני, דכל תנאי יהיו מוטלין על השני, ולענין מזונות הבת, אע"ג דאית ליה לראשון, כיון שאינה נזונת מהם - כמאן דלית ליה דמי, ותקינו לה רבנן משני, או דלמא, משני נמי לית לה. עיי"ש. וע"ע בתוס' רי"ד.

שקילא טיבותך שדיא אחיזרי [נטולה טובתך ומוטלת על הקוצים], כלומר, אין אנחנו צריכים להחזיק לך טובה עבור אימרה זו שמסרת לנו, כי כבר תרגמא [תרגם, פסק] רב הושעיא לשמעתיך [את ההלכה הזו שלך] בבבל בעצמו.

א שנינו במשנה שאחד מתנאי כתובה הוא כי "בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי [בנות נקבות שיהיו לך ממני] יזונו מנכסיי ". רב תני [היה שונה] בנוסח התנאי שהבנות יהיו ניזונות "עד דתלקחן לגוברין [שתלקחנה, תינשאנה, לאנשים] ", ולוי תני [היה שונה]: "עד דתבגרן [שתתבגרנה] ". ושואלים: האם הכוונה לרב היא אף על גב דבגר [אף על פי שבגרו] הבנות ולא נישאו הן ניזונות? והרי בנות בוגרות אינן עוד ברשות אביהן גם אם היה חי! ולוי, האם הוא סבור כי אף על גב דאינסיב [אף על פי שנישאו] הן ממשיכות לקבל מזונות כל עוד לא בגרו?!

אלא יש לומר: כאשר בגר [בגרו] ולא אינסיב [נישאו], או כאשר אינסיב [נישאו] ולא בגר [בגרו] — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאין הן מקבלות. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה בארוסה ועדיין לא בגר [בגרה], וסובר לוי שכיון שלא נישאו הן עדיין ברשות אביהם וניזונות משלו. וכן תני [שנה] לוי במתניתיה [בברייתא שלו] בנוסח: "עד דתבגרן [שתתבגרנה] וימטי זמניהון דאינסבן [ויגיע זמנן שתינשאנה] ". ושואלים: תרתי [שנים] וכי צריכים שני תנאים, הרי באחד מהם כבר יוצאות מרשות אביהם? אלא יש להבין: או תבגרן [שתתבגרנה] או ימטי זמניהון לאיתנסבא [שיגיע זמנן להינשא], כלומר שנים עשר חודש מיום שתבעה הארוס להינשא. אבל ארוסה, כל עוד לא בגרה, הריהי ממשיכה לאכול.

ומעירים: מחלוקת זו בין רב ולוי היא כתנאי [כמחלוקת תנאים] שנחלקו בשאלה זו, שכן שנינו: עד מתי הבת נזונית — עד שתארס, משום ר' אלעזר אמרו: עד שתבגר. תני [שנה] רב יוסף בנוסח: "עד דיהוויין [שתהיינה] לאנשים ". משמעות לשון זו אינה ברורה, ולכן איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם הכוונה היא הויה של אירוסין (קידושין), או הויה של נישואין? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, והריהי תיקו [תעמוד] במקומה.

ב אמר ליה [לו] רב חסדא לרב יוסף: מי שמיע לך מיניה [האם שמעת ממנו] מרב יהודה באותו ענין, האם יתומה ארוסה יש לה מזונות מן האחים, כלומר, מירושת האב, או אין לה מזונות? אמר ליה [לו] רב יוסף: משמע [לשמוע] במפורש לא שמיע לי [שמעתי], אלא מצד הסברא נראה כי לית [אין] לה מזונות מן הירושה, והטעם הוא: כיון שבעלה אירסה, לא ניחא ליה [נוח לו] דתיתזיל [שתתבזה] בתביעת מזונות מן הירושה, והוא עצמו מפרנס אותה.

אמר ליה [לו] רב חסדא: אם משמע [לשמוע] את הדבר במפורש לא שמיע לך [שמעת], מצד הסברא אית [יש] לה מזונות מן האחים, משום שאין הארוס נותן לה מזונות, כי כיון שלא קים ליה בגוה [מוחזק לו בה], שעדיין לא נישאה לו ממש, ויתכן שבסופו של דבר לא ירצה לשאתה, לא שדי זוזי בכדי [איננו זורק זוזים, כסף, לחינם] על ארוסתו.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שמועה זו בנוסח אחר. שרב יוסף אמר ליה [לו]: משמע [לשמוע] במפורש לא שמיע לי [שמעתי], אבל מצד הסברא אית [יש] לה מזונות מן האחים, ומדוע — כיון שלא קים ליה בגוה [מוחזק לו בה], לא שדי זוזי בכדי [איננו זורק זוזים, כסף, לחינם]. ועל כך אמר ליה [לו] רב חסדא: אי משמע [לשמוע] זאת במפורש לא שמיע לך [שמעת], מצד הסברא לית [אין] לה מזונות מן הירושה, כי כיון שאירסה שוב לא ניחא ליה [נוח לו] דתיתזיל [שתתבזה] בבקשת מזונות מן האחים, והארוס הוא שזן אותה.

ג סימן דגברי [האנשים], כלומר, סימן לשמות החכמים המוזכרים בדיון הבא הוא: שק זרף (רב ששת, ריש לקיש, ר' אלעזר, רבא, רב פפא), והבעיות שאנחנו דנים בהן הן: מאנה, ויבמה, שניה, ארוסה, ואנסה.

ואלו הן הבעיות: בעו מיניה [שאלו ממנו], מרב ששת: ממאנת, כלומר, יתומה קטנה שהשיאוה אמה או אחיה ומיאנה בבעלה, ועל ידי כך היא מבטלת את הנישואין הללו, וחוזרת לבית אביה, האם יש לה מזונות מירושת האב, או אין לה מזונות? האם יש לראותה כאילו נישאה כבר ופקעה זכותה למזונות, או שמא כיון שהמיאון עוקר את הנישואין מעיקרם, הריהי כאילו לא נישאה כלל?

אמר להו [להם] רב ששת: תניתוה [כבר שניתם, למדתם, אותה], שכן שנינו בברייתא: קטנה שנתארסה ובטלו קידושיה, כגון שנשארה אלמנה בבית אביה, או גרושה בבית אביה, או שומרת יבם בבית אביה — יש לה מזונות. ר' יהודה אומר: אם עודה בבית אביה — יש לה מזונות, אינה בבית אביה — אין לה מזונות.

ולכאורה שיטת ר' יהודה היינו [הריהי זהה] לשיטת התנא קמא [הראשון] ומה ההבדל ביניהם?! אלא לאו [האם לא] לגבי ממאנת איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת, שהתנא קמא [הראשון] סבר כי אית [יש] לה מזונות, ויהא דינה כגרושה מן האירוסין, שכיון שבטלו קידושיה יש לה מזונות, ור' יהודה סבר כי לית [אין] לה מזונות, שכל עוד היא בבית אביה — יש לה מזונות, אבל כיון שנישאה פעם ויצאה מבית אביה — שוב אין לה מזונות.

בעי [שאל] ריש לקיש: בת של יבמה, שהתייבמה האם וילדה בת, ומת היבם, האם יש לה מזונות מנכסי היבם או אין לה מזונות?

וצדדי השאלה: כיון שאמר מר [החכם] שכתובתה של יבמה על נכסי בעלה הראשון ולא מנכסי היבם, אם כן לית [אין] לה מזונות מנכסי היבם, שהמזונות הם תנאי כתובה, וכשאין כתובה — גם במזונות אינו חייב. או דלמא [שמא] כיון דאי לית [שאם אין] לה ליבמה כדי כתובה מנכסי הבעל הראשון, תקינו [תיקנו] לה רבנן [חכמים] כתובה מן השני, אם כן אית [יש] לה גם לבת מזונות, שאף תנאי זה שבכתובה חל על היבם? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, והריהי תיקו [תעמוד] במקומה.

בעי [שאל] ר' אלעזר: בת של שניה שאם נשא אשה שהיא לגביו שניה לערווה, שהם נישואין האסורים מדברי חכמים, וקנסוה חכמים שאין לה כתובה, האם בתה הנולדת ממנו יש לה מזונות, או אין לה מזונות?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Your good is taken and cast on thorns, i.e., we do not owe you a debt of gratitude for informing us of this statement, as Rav Hoshaya himself already interpreted and ruled this halakha of yours in Babylonia.

§ The mishna taught that one of the stipulations of the marriage contract is the clause: Any female children you will have from me will be sustained from my property. The Gemara notes that Rav would teach that the daughters are entitled to sustenance until they are taken as wives by men, and Levi would teach that they are entitled to sustenance until they become grown women. The Gemara asks: According to the opinion of Rav, are daughters entitled to sustenance even though they have become grown women, if they are still unmarried? Yet how can this be correct? After all, adult daughters are no longer under their father’s jurisdiction even in his lifetime. And can Levi possibly maintain that even though they are married they still receive sustenance from their father’s estate until they become grown women?

Rather, in a case where they became grown women and were not married, or were married and had not become grown women, everyone agrees that they are not entitled to sustenance. When they disagree it is with regard to a daughter who was betrothed and had not become a grown woman. Levi maintains that as she is still unmarried she remains under her father’s jurisdiction. And Levi likewise taught the following version of this stipulation in his baraita: Until they become grown women and the time arrives for their marriage. The Gemara asks: Are these two conditions both necessary? She leaves her father’s domain when one of these conditions is fulfilled. Rather, Levi means that they can continue to receive sustenance either until they become grown women or their time arrives for marriage.

The Gemara observes: The dispute between Rav and Levi is like a dispute between tanna’im. As we have learned: Until when is a daughter sustained from her father’s property? Until she is betrothed. In the name of Rabbi Elazar they said: Until she becomes a grown woman. Rav Yosef taught the version: Until they become married. The meaning of the expression: Until they become married, is unclear, and therefore a dilemma was raised before the scholars: Does this refer to becoming betrothed or to becoming married? No answer was found, and the Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.

Rav Ḥisda said to Rav Yosef: Have you heard anything from Rav Yehuda with regard to whether a betrothed orphan has sustenance from the brothers’ inheritance of their father’s estate, or whether she does not have sustenance? Rav Yosef said to him: As for hearing, I have not heard anything, but by logical reasoning I can conclude that she does not have sustenance from the inheritance. The reason is that since her husband has betrothed her it is not satisfactory for him that she be demeaned by having to request her sustenance from the inheritance, when he himself can provide for her.

Rav Ḥisda said to Rav Yosef: If you have not heard this halakha, by logical reasoning she should have sustenance from the brothers. The reason is that since her husband is not sure that he will marry her, he will not throw away money for nothing.

And some say a different version of this discussion. Rav Yosef said to Rav Ḥisda: As for hearing, I have not heard anything, but by logical reasoning I would say that she does have sustenance from the brothers: Since he is not sure that he will marry her, he will not throw away money for nothing. In response, Rav Ḥisda said to him: If you have not heard this halakha, by logical reasoning she should not have sustenance from the inheritance: Since he has betrothed her it is not satisfactory for him that she be demeaned by having to ask the brothers for food, and he would rather provide for her himself.

§ The Gemara states a mnemonic device for the men, i.e., the Sages, who appear in the following discussion: Shin, kuf, zayin, reish, peh. This refers to Rav Sheshet, Reish Lakish, Rabbi Elazar, Rava, and Rav Pappa. The dilemmas themselves are listed in the following mnemonic: She refused, and a yevama, a secondary forbidden relationship, a betrothed woman, and a woman who was raped.

The Gemara analyzes these cases one by one: The Sages raised a dilemma before Rav Sheshet: With regard to one who refused, i.e., a minor orphan girl who was married off by her brothers or mother and then refused her husband, thereby nullifying the marriage, does she have sustenance from her father’s inheritance or does she not have sustenance? Is she considered to have been married, and therefore her right to sustenance has lapsed, or does her refusal nullify the marriage to the extent that it is as though she were never married at all, and therefore she is still entitled to sustenance?

Rav Sheshet said to them: You learned it in the following baraita: In the case of a widow in her father’s house, or a divorcée in her father’s house, or a widow awaiting her yavam in her father’s house, she has sustenance. Rabbi Yehuda says: If she is still in her father’s house she has sustenance; if she is not in her father’s house she does not have sustenance.

Rav Sheshet analyzes this baraita: The opinion of Rabbi Yehuda is to all appearances the same as that of the first tanna. What is their dispute? Rather, is it not the case that there is a practical difference between them concerning a girl who refused her husband, as the first tanna maintains that she has sustenance, as her marriage has been annulled and it is as though it never occurred, and Rabbi Yehuda maintains that she does not have sustenance, as she permanently forfeited this right when she left her father’s house in marriage.

Reish Lakish raised a dilemma: With regard to the daughter of a yevama, i.e., a woman who married her yavam in levirate marriage and gave birth to a daughter before he passed away, does she have sustenance from the property of the yavam, i.e., the girl’s father, or does she not have sustenance?

The Gemara clarifies the sides of the dilemma: Since the Master said that the payment of the marriage contract of a yevama is taken from the property of her first husband, not that of the yavam, her daughter should therefore not have rights to sustenance from the property of the yavam. Her sustenance is a stipulation of the marriage contract, which does not apply to the yavam. Or perhaps, since if she does not have enough to cover the amount of her marriage contract from the property of the first husband, the Sages enacted for her a marriage contract from the second one, i.e., the yavam. Therefore, her daughter should have sustenance from his property. No answer was found, and the Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.

Rabbi Elazar raised a dilemma: With regard to the daughter of a secondary forbidden relationship, i.e., a girl born to a man and women forbidden to each other by rabbinic law, whose mother is penalized by being deprived of a marriage contract, does her daughter have sustenance or does she not have sustenance?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רב תני עד דתלקחן. פירוש במתניתין, כמו שהיא שנויה עכשיו במשנתינו, ולוי תני במתניתין עד דתיבגרן, וכי אקשינן ולרב אף על גב דבגרה, הוא הדין דקשיא לן למתניתין דקתני הכין, אלא משום דאכתי לא ידעינן דוקא דמתניתין הכי לא מצינו לאקשויי עלה. כן נראה לי. ואיכא מאן דמפרש, דפלוגתא דידהו היא, אבל במתניתין לכולי עלמא עד דתלקחן תניא. והא דלא אקשינן למתניתין מאי דאקשי לרב, משום דאיכא למימר דמתניתין חדא מינייהו נקט ולא דוקא תלקחן, אבל רב ולוי משמע דפליגי אהדדי. ואינו מחוור בעיני, דאם כן, הוה להו לאקשויי ממתניתין ללוי ולישניה הוא הדין לבגר וחדא מינייהו נקט.

כי פליגי בארוסה. פירוש: בשארסוה בימי נערותה אבל כשהיא קטנה לא, וכן פירש ר"ח ז"ל דקטנה לאו כל כמינייהו לארסה כדי לאפקועה ממזונותיה, ומסתברא דאפילו ארסוה לדעתה משום דאין מעשה קטנה כלום, וכדתנן בפרק מציאת האשה לקמן (כתובות סח, א) יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה במאה או בחמישים זוז יכולה היא משתגדל להוציא מידן מה שראוי לינתן לה. ואף על גב דקיימא לן דפעוטות מתנתן מתנה כדאיתא בפרק הנזקין (גיטין נט, א) והוא הדין למחילתן, הני מילי במטלטלי אבל במקרקעי לא. וקיימא לן כרבא דאמר (לקמן כתובות סט, ב) הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה, כן נראה לי. והראב"ד ז"ל דכתב, אית דמפרשי ארוסה יתומה שקדשוה אחיה ואמה לדעתה כשהיא קטנה והגיע זמנה לינשא, שאיבדה מזונותיה מן האחין, דהא קדושיה קדושין מדרבנן ומזונותיה מדרבנן, אתי דרבנן ודחי דרבנן, לא נראו דבריהן.

הכי גרס רש"י ז"ל: אמר ליה רב חסדא לרב יוסף מי שמיע לך מיניה דרב יהודה ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות וכו', אלא מסתברא לית לה כיון דאירסה לא ניחא ליה דתיתזיל, אדרבה מסתברא אית לה כיון דלא קים ליה בגווה לא נישדי זוזי בכדי. ופירשה: אם יש לה מזונות מן האחים, ואסיקנא לאיכא דאמרי דמסתברא לית לה, ואתיא כרב דקיימא לן כוותיה. אבל גירסת הגאונים ז"ל היא בהפך, מסברא לית לה, כיון דלא קים ליה בגווה לא שדי זוזי בכדי, מסתברא אית לה כיון דארסה לא ניחא ליה דתיתזיל. ופירש ר"ח והרב אלפסי ז"ל, אם יש לה מזונות מיורשי הארוס. וכשמת לאחר שהגיע זמנה לישנא. ונראה, בשכתב לה כתובה היא לפי שיטתן שאמרו דארוסה אין לה כתובה אלא בשכתב לה, והנגיד רב שמואל הלוי ז"ל השיב, דהא תנן (לקמן כתובות צז, א) אלמנה מן הארוסין אינה מוכרת אלא בבית דין מפני שאין לה מזונות, ומילתא פסיקתא קתני לא שנא הגיע זמן ולא שנא לא הגיע זמן, ותו, מאי שייטיה הך בעיא בהך פסקה. ולדידי נמי קשיא לי, דכיון שהגיע זמנה לינשא ואוכלת משלו בחייו, אף הוא בודקה על ידי קרובות, ואפילו תמצא לומר דכיון דקיימא לן כמשנה אחרונה בדיקת חוץ לאו שמה בדיקה, הני מילי משום תרומה ומשום חומר תרומה בלבד, אבל בחולין לא ומאי קאמר דלא קים ליה בגווה.
ועוד, דאפילו כשתמצא לומר דבדיקת חוץ לא שמה בדיקה כלל, כיון דבחייו לא מקפיד בה כלל, כל שכן במותו, דאחר מיתה מאי אכפת ליה בסימפון, הרי היא כעבד דלית ביה משום סמפון, ומאי לא שדי זוזי בכדי דקאמר. ופירש הנגיד ז"ל: דביתומה דנתארסה, דכיון דמשום ארוסי הבעל הפסידה מזונות מן האחים אית לה מזונות מן הארוס, דלא ניחא ליה דתיתזיל מחמת ארוסין שלו, הלכך על מנת כן נתארסה לו שיהא זנה. ומיהו לענין הדין, כתב הרמב"ן נר"ו, דמה שכתב רבנו הנגיד ז"ל דכל אלמנה מן הארוסין אין לה מזונות ואפילו הגיע זמנה לינשא, איכא למימר דאית לה כיון שהגיע זמנה לינשא. דגרסינן בירושלמי (כאן ה"ג) הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה מתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, פירוש: אוכלות בתרומה במקום יבם, קתני מיהא אוכלות משלו, ומשום יבם ודאי לא מיתזנה משל בעל אלא לבתר שלשה חדשים נזונת משל יבם, והוא שעמד בדין וברח, אבל בנכסי הבעל אחד יבמה ואחד כל הנשים שוות, ועוד תניא בתוסתפתא (כאן ה"ג) יבמה מה היא למזונות, כל זמן שנתחייב הבעל יבמין חייבין, לא נתחייב הבעל אין יבמין חייבין, וזה לרבות הגיע זמן, ועל אותה משנה נשנית בתוספתא לקמן, ושמעת מינה דאוכלות משל יורשי ארוס לבתר י"ב חדש, עד כאן.
ואף ר"ח ז"ל כתב תוספתא זו ביבמות פרק החולץ, היבמה לא תחלוץ. ומיהו יש לבעל הדין לחלוק, דיבמה שאני, דכיון שהיא אסורה לעלמא ואפילו ליבם מחמת זיקתו של בעל, ואפילו לאחר ג' חדשים נפלה קמי יבם מחמת הדין ניתן שתהא נזונת כל שלשה חדשים משל בעל, כיון שאינה יכולה לינשא אפילו ליבם, אף על גב דשאר נשים ארוסות אינן אוכלות, משום דאינן אסורות לבתר ג' חדשים לעלמא דלא אגידן ביה כלל, וצ"ת.

ממאנת יש לה מזונות או אין לה מזונות. יש מפרשים: דאף על גב דארוסה איבדה מזונותיה כרב, מאנת שעוקרת הנשואים לגמרי יש לה או אין לה. וזה כפירוש הראב"ד ז"ל שכתבתי למעלה. אבל לפי דברי ר"ח ז"ל דהיכא דארוסה קטנה לא איבדה מזונותיה מפרשים איפכא, אף על גב דבארוסין גרידא לא אבדה מזונותיה, הא משנשאת ודאי אבדתן אלא אם חזרה ומאנה ועקרה הנשואים לגמרי מעיקרן מי אית לה, או מכיון שנשאת ואבדתן שוב אינה חוזרת ואוכלת.

תניתוה, אלמנה בבית אביה שומרת יבם וכו'. פירש רש"י ז"ל: שנתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין, אבל מן הנשואים אין לה מזונות דעד דתלקחן תנן, ואפילו ללוי בנשואים מודה. ולפי פירושו, האי בעיא אליבא דלוי היא, דאי לרב הא מכיון שנתארסה איבדה מזונותיה ושוב אינה חוזרת ואוכלת. ור"ח ז"ל פירשה: בשנתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה, וכיון שבשעת מיתתו פנויה היא יש לה מזונות מן האחים. ודוקא נתאלמנה מן הארוסין, הא מן הנשואין לא, דכיון שנשאת יצאת מרשות אב לגמרי. וכן פירש הראב"ד ז"ל. וכתב ר"ח ז"ל ושמעינן מהכא דלכולי עלמא ארוסה קטנה יש לה מזונות, וקיימא לן כתנא קמא. ועוד פירש ר"ח ז"ל, כגון שהלך בעלה של קטנה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה, כמו שיש בפרק שני דייני גזירות (לקמן כתובות קז, ב), ופשטוה להו מיהא אלמנה בבית אביה וכו', ואסיקנא, ממאנת איכא בינייהו, תנא קמא סבר אית לה, ור' יהודה סבר לית לה, וקיימא לן כר' יהודה, עד כאן.

לרב אע"ג דבגרה ולא נסיב וכו' פירוש בתמיה משום דתני להדיא לקמן בפרק אע"פ דבין בגרה עד שלא נשאת ובין נשאת עד שלא בגרה אבדו מזונותיה וכן פירש רש"י ז"ל והלכתא כרב דקאי כרבנן ומיהו קטנה שקידשה אמה ואחיה כיון שיכולה למאן יש אומרים דאף רב מודה שלא הפסיד מזונות שאין זה אלא כשידוכין בלחוד ולא דרב אלא בקדושי נערה שקדושיה גמורה והכי משמע לקמן דבעי דמאנות ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות פי' רש"י ז"ל דמבעיא ליה אם יש לה מזונות מן האחים או לאו ולא שמעינן לה ממתני' דלעיל אי נמי שמיעי ליה ובעי הלכתא כמאן והוא ז"ל גורס משמע לא שמיעי' ליה אבל מסברא לית ליה כיון דארוסה היא לא ניחא דתתזל והדר ליה מסברא לית ליה דלא שדא ארוס זוזי בכדי למיתב לה מזונות ואין פי' זה נכון דהיכי תיסק אדעתיה לפטר' ממזונותיה של אחים על סמך שיתן לה ארוס מזונות שאינו חייב בהם ועוד אדרבה מימר אמר ארוס כי לא יהיבנא לה אנא אינהו יהיבו לה ולא מתזלא. והרי"ף ז"ל גורס בהיפך משמע לא שמיע ליה מסברא אית ליה כיון דארוסה לא ניחא ליה דתיתזל וא"ל מסברא לית לה דלא שדיא איניש זוזי בכדי ופי' הוא ז"ל דאיירי בארוסה שנתארמלה ויש לה כתובה אם יש לה מזונות מן היורשים משום תנאי כתובה או לא אע"ג דתני ארוסה לא תמכור אלא בב"ד מפני שאין לה מזונות התם היא שלא הגיע זמן (לא) בחיי ארוסה אבל הכא אבעיא לן כשהגיע זמן בחיי ארוסה והיתה אוכלת משלו ומת וא"ל מסברא אית לה מזונות מיורשים כיון דארסה לא ניחא ליה דתיזול אלמנותו אחר שהגיע הזמן בחייו ונעשית אשתו ועדיין אין הפירוש מחוור חדא דה"ל לפרושי ארוסה שנתארמלה אם יש לה מזונות ובירושלמי איתא להאי דינ' ואמר בהדיא הגיע זמן ומתו בעליהו אוכלת משלו. והנגיד פי' בארוסה בחיי ארוס שלא הגיע זמן ואליבא דרב דבאירוסין (יש) [אין] לה מזונות מן האחים אם יש לה מזונות מן וארוס כיון שאירוסין גרמו להפסידה מזונות דהא דתנן ארוסה אין לה מזונות עד שהגיע זמן כשלא הפסידה מזונות באירוסין שאירסה בחיי אביה או לאחר מיתה אחר שבגרה או דלמא לאירוסין אין לה מזונות קודם שהגיע זמן ואהדר ליה דמסברא אית לה וקי"ל כלישנא בתרא ואית לה וכדפסק (הר"ן) [הריף] ז"ל ונראין הדברים שאע"פ שבגרה אח"כ יש לה (בוגרת] (מזונות) ולא מצינו למימר לה דהשתא בלאו דידי אפסדת מזונו' דכיון שהתחייב לזון שיב אינו פוסק:

ממאנת יש לה מזונות או אין לה מזונות. פי' קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ומאנה בעודה קטנה ואהדרה לבי נשא יש לה מזונות עד לאחר שתבגר או לא מיתיבי נשואי' דידה הוה נשואי או לא אמר ליה תניתוה אלמנה בבית אביה וגרושה בבית אביה יש לה מזונות ונראה כי רש"י ז"ל מפרש לה כשנתארמלה או נתגרשה לאחר מיתת אביהם בעודה נערה והדרא לבי נשא ולא נהירא דאלמנה מן הנשואים הרי כבר הפסידה מזונות לאחר מיתת אביהם והיכי הדרא להו ואי באלמנה מן האירוסין הא אליבא דרב כבר הפסידה מזונות מן האירוסין ולא מסתברא דתהוי כרב ורבנן דמתני' דלעיל ודלא כרבנן דהכא ודלא כר' יהודא מדלא מייתי לה תלמודא לעיל בפלוגתא דרב לכן פי' ר"ת ז"ל דהכא כשנתארמלה או נתגרשה בחיי אביה והדרא לבי נשא ונעקרו אותו נשואין דתנאי כתובה (דמתון) [דמתזנן] עד דתנסבן עד לאחר מיתת אביה' כל שהניח פנויות ונערות. ואחרים פירשו דדוקא באלמנה (וכו') וגרושה מן האירוסין אבל אם נשאת בחיי אביה כבר יצאה מרשותו לכל שבח נעוריה ונשואיה כבוגרת חשיבי ותו לא תיקן בה רבנן מזוני בכך וכדברי ר"ת ז"ל עיקר מדתני לה סתמא:

אלא לאו (מזונות) [ממאנת] א"ב ת"ק סבר אית לה ור' יהודא סבר לית לה פירוש שמעינן לה מדתני ר' יהודא לישנא יתירה אינה בבית אביה אין לה מזונות דהא מרישא שמעינן לה אלא ודאי תני לישנא יתירה למעוטי ממאנת דכיון שנשאת והיתה בבית אביה שעה שוב אין לה מזונות משום דשמעינהו לרבנן דאמרי' דאפי' ממאנת עודה בבית אביה מיקרייא והלכה כרבנן ומסתברא דאפי' ר' יהודא לא קאמר אלא בממאנת מן הנשואין אבל ממאנת מן האירוסין לא הפסידה מזונות באירוסין כלל ואפי' (אביה) אליבא דרב כדפירש לעיל וכן פירש רש"י ז"ל בממאנת מן הנשואים:

בת יבמה יש לה מזונות או לא. פירוש כשהיו נכסים לראשון שכתובת יבמה עליו דאי לית ליה נכסים לראשון הרי כתובתה על השני ואית לה עליה נמי תנאי כתובה ומזונות יבמה גופא לא מבעיא ליה דהא פשיטא כיון דאית לה כתובה אית לה מזונות ובמזונות הבת איכא למבעיא משום דלגבי ראשון דכתובתה עליה לא קרינן ביה בנין נוקבין דיהווין ליכי מנאי להכי מבעיא ליה אי תיקון לה [תנאי] כתובה מן השני כיון דמראשון לית לה ולא אפשיטא הלכך לית לה. פי' הרב בעל העיטור ז"ל (דהא לא) [דה"ה] דמבעיא לן לגבי כתובת בנין דכרין דהא בה שייך טעמא כדי שיקפוץ ויתן לבנו כבתו דמסיק אדעתיה שפיר דנפלה לפני יבם ותפסיד כתובת בנין דכרין ומימנע ולא כתיב:

בסוגיא זו שאלו ארוסה אם יש לה מזונות אם לאו ונתבלבלו המפרשים בביאורה והוא שגדולי הרבנים פירשו שאין בשאלה זו שום חדוש אלא שהוא שואל במה שנחלקו רב ולוי בנתארסה ולא בגרה שלדעת רב אין לה מזונות מאחים וכמו שביארנו במשנה ולדעת לוי יש לה עד שתבגר או שיגיע זמן הנשואין ותירץ בה מסברא לית לה ר"ל מאתים וכדעת רב ואין לחוש לנוול שהארוס משמרה מנוול ואע"פ שאינו חייב לזונה עד שיגיע זמן מכל מקום מן הסתם הוא נותן לה מנדבתו כדי שלא תתנוול והוא שאמר כיון דאירסה לא ניחא ליה דתינוול ואמר ליה אי מישמע לא שמיע לך מסברא אית לה כיון דלא קיים ליה בגויה ר"ל אם יקיימו תנאיהם אם לאו אינו נותן דלא שאדי איניש זוזיה בכדי וללישנא בתרא מסברא אית לה דלא שאדי איניש זוזיה בכדי ואמר ליה אי מישמע לא שמיע לך מסברא לית לה ר"ל מאחים דכיון דארסה לא ניחא ליה דתתנוול ולפירוש זה הלכה כלישנא בתרא וכתירוצא דידיה דארוסה אין לה מזונות וכמו שביארנו במשנה ויש מפרשין ששאלה זו לדעת רב נאמרה שמאחר שכשנתארסה הפקיעה מזונותיה מן האחים שואל בה אם הארוס חייב במזונותיה מיד אף בתוך זמן שלא נאמר שכל תוך זמן אין לה מזונות מן הארוס אלא בחיי האב אף בבוגרות שאין האירוסין סיבה להפקעת המזונות שכבר הפקיעם הבגרות אבל קטנה או נערה שנתארסה אחר מיתת האב שנמצאו האירוסין סיבה להפקעת מזונות הוא שואל בה אם יתחייב הארוס במזונותיה אם לאו והם גורסין בראשונה מסברא אית לה כגון דאירסה לא ניחא ליה דתיתנוול ואהדר ליה אי משמע לא שמיע לך מסברא לית לה דלא שדי איניש זוזי בכדי וללישנא בתרא מסברא לית לה דלא שדי איניש וכו' ואהדר ליה אי משמע לא שמיע לך מסברא אית לה כיון דאירסה וכו' ופסקו בה הגאונים כלישנא בתרא כתירוצא דידיה והילכך בת הניזונת מן האחים שנתארסה חייב הארוס במזונותיה משעת אירוסין הואיל והפסידה מזונות מן האחים וכן שאינה בוגרת שתזון את עצמה וכן פסקוה גדולי המחברים ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו בכאן והני מילי לאחר שנים עשר חדש והדברים מתמיהים שאם הגיע זמן מה הוצרכנו לומר שהארוס חייב במזונותיה אלא שיש מחזרים לפרש לדעתם שביאור השמועה הוא בנתאלמנה מן האירוסין ושואל בה אם היא נזונת מנכסי יורשיו אם לאו אחר שהוא היה זנה בחייו ובלישנא קמא אמרו מסברא אית לה שמאחר שהיא נזונת מן האירוסין הואיל ולאחר שנים עשר חדש הוא אף היא נזונת מיורשיו דכיון דלית לה מאחי לא ניחא ליה דתתנוול ואהדר ליה דלית לה דלא שדי איניש זוזי וכו' ואע"פ שאלו היה הוא קיים היה מתחייב במזונותיה בזו אינו קפיד בזמן מועט שמשהגיע זמן עד שיכנוס וללישנא בתרא העלו בה אית לה וכו' ולאחר שנים עשר חדש ואם כן מה שאמרו בפרק אלמנה נזונת צ"ז א' אלמנה מן האירוסין לא תמכור לגביית כתבתה אלא בבית דין מפני שאין לה מזונות פירושה תוך שנים עשר חדש ודברים אלו כלם מבולבלים הם ואין הדעת סובלתן שאם לאחר שנים עשר חדש היכי אמר כיון דלא קים ליה ודאי כבר קיימו כל מה שהתנו שאם כן היאך הוא מעלה לה מזונות ואם תפרש דלא קים ליה שאינו בקי בעניניה ושמא יכיר בה מום ודאי מן הסתם כבר בדקה ועוד שלפירוש זה שאלה זו לא היתה ראויה אלא בסוגיא של מזון האשה ר"ל את תהא יתבה בביתי וכו' אלא אלמנה מן האירוסין לעולם אין לה מזונות אפילו הגיע זמן וכסתם משנתנו שבאלמנה נזונת ושמועה זו עקר הדברים בה כשטה אמצעית:

בת זו שהזכרנו שהאחים חייבים לזונה אם היתה קטנה והשיאוה אמה ואחיה ומיאנה בבעלה וחזרה אצל האחים הרי נשואיה בטילין למפרע וכמו שאינם והרי האחים חוזרין וזנין אותה מתורת חיוב עד שתתארס או תבגר וכן הדין בקטנה זו בנתארמלה או נתגרשה אפילו היתה שומרת יבם הואיל וחזרה לבית אביה נזונת מנכסי יורשין עד שתבגר או תתארס ויש פוסקין שבממאנת דוקא אף לאחר נשואיה ניזונת מן האחים הואיל והיא עקרה את נשואיה אבל אלמנות וגירושין דוקא מן האירוסין שלא יצאה מבית אביה עדיין הא כל שנשאת הואיל ולא עקרה היא את נשואיה אינה ניזונת עוד מן האחים והם מפרשים ממאנת איכא ביניהו תנא קמא סבר אית לה והכי קא אמר אלמנה וגרושה בבית אביה ר"ל שנתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין יש להם מזונות והוא הדין לממאנת אף לאחר נשואין שמאחר שהיא עקרה את נשואיה הרי הנשואין כמי שאינן והרי היא כממאנת באירוסין ור' יהודה אומר עודה בבית אביה כלומר שלא יצאה משם כגון שמיאנה באירוסין או נתאלמנה ונתגרשה מן האירוסין יש לה הא מן הנשואין אפילו ממאנת לית לה והלכה כתנא קמא ומכל מקום לדעת ראשון אתה מפרש ממאנת איכא ביניהו ר"ל ממאנת וכיוצא בה שסתם מיאון אחר נשואין הוא שמרגשת בו ומואסתו וכן כל שקטנה זו נתאלמנה או נתגרשה אף מן הנשואין יש לה מזונות כדין ממאנת שהיא לאחר נשואין ובא ר' יהודה לומר עודה בבית אביה וכו' כלומר שלא יצאת משם הא כל שיצאת משם אינה חוזרת וניזונת והלכה כתנא קמא ואם כן אף בנתגרשה ונתאלמנה מן הנשואין כן וכן נראה דעת גדולי המחברים שכתבוה בסתם ולשונם בזה נשאת הבת ומיאנה או נתגרשה או נתאלמנה אפילו היא שומרת יבם הואיל וחזרה לבית אביה הרי זו נזונת מנכסי אביה עד שתבגר או תתארס ולפירושין אלו מכל מקום כל שנתארסה בחיי האב ונתאלמנה בחייו ואחר כך מת האב או שמת האב והניחה כשהיא ארוסה אין לה מזונות אף לאחר שנתגרשה או נתארמלה מהם הואיל וקדושיה קדושין גמורים היו אלא שגדולי המפרשים נוטים לומר שכל שנתארסה בחיי האב ונתאלמנה בחייו יש לה מזונות מן האחים והם פירשו שמועה זו בענין זה ר"ל אלמנה וגרושה בבית אביה יש לה מזונות ר"ל שנתאלמנה בחיי אביה מן האירוסין ומת אביה והניחה אלמנה או גרושה אפילו שומרת יבם ואמר עליה שהיא ניזונת מן האחים ולא אמרו להיות אירוסין מפקיעין מזונות אלא בנתארסה לאחר מותו או שנתארסה בחייו והניחה ארוסה אבל אם נתאלמנה בחייו לא הפסידה מזונותיה הואיל ועדיין לא יצאת מרשות אב ומה שאמרו ממאנת איכא ביניהו פירושו לשיטה זו תנא קמא סבר אלמנה מן האירוסין בחיי אביה יש לה מזונות והוא הדין לנתקדשה לאחר מיתת אביה ומיאנה שהרי הנשואין כמי שאינן ור' יהודה אומר עודה בבית אביה שלא יצאה מעולם נזונת וכו' והדברים מתמיהים:

מי שיבם את אשת אחיו אינו צריך לכתוב לה כתבה אלא משנכנסה הרי היא אשתו לכל דבר וכתבתה על נכסי בעלה הראשון ושאלו בסוגיא זו כשמת זה המיבם אם הבת שנולדה לו מיבמה זו נזונת מנכסיו אם לאו שהרי כתבה על השני אין לה עד שישתעבד הוא מכחה בתנאי כתבה ואם תאמר שישתעבד מכח כתבה ראשונה שיש לה על אחיו שהוא קם תחתיו לנחלה הרי מכל מקום לא כתב לה הראשון בנן נוקבן דיהויין ליכי מאחי או שמא מכיון שאמרו שאם לא הניח הראשון נכסים יש לה כתבה על השני אף תנאי כתבה חלין עליו ונשארה בספק ומתוך כך פסקו בה כל הפוסקים שאין לה מזונות וכן הדין והשאלה בענין כתבת בנין דכרין ומכל מקום כל שהיבם כתב לה כתבה אין מקום לשאלה זו כלל שכל שכתב כתבה נשתעבד בכל תנאיה:

יבמה עצמה אם נתאלמנה מיבמה אם יש לה מזונות על נכסיו אם לאו לא הוזכרה בגמרא ומכל מקום נראה ברור שיש לה מזונות על יורשיו שכמו שאמרו בכתבה שאם אין לה כתבה מראשון יש לה כתבה משני כך הדין במזונות וכן מצאתיה לגדולי הדורות לפי מה שהעידו תלמידיהם משמם וגדולי הרבנים כתבו שאם לא הניח הראשון נכסים הפסידתם אף מנכסי שני ואין הדברים נראין ומכל מקום כל שיש נכסים מן הראשון מזונותיה על נכסי ראשון שעדין אלמנת ראשון היא הואיל ושני לא כתב לה כתבה:

הנושא אחת מן השניות אין לה כתבה כמו שיתבאר במסכתא זו פרק אלמנה נזונת ק' ב' קנס הוא שקנסו בה חכמים כמו שיתבאר ביבמות פרק יש מותרות פ"ה ב' מעתה שאלו בסוגיא זו אם נולד בת ממנה ומת אם נזונת מנכסיו מן האחים שכבר היו לו מאשה אחרת אם נאמר שמתוך שאין לה כתבה אף תנאי כתבה אין לה והוא הדין לענין כתבת בנין דכרין או שמא מכיון שלא הופקעה כתבתה אלא מתורת קנס אין קנס אלא לאם הא לבת לא ונשארה בספק ומתוך כך פסקו בה כל הפוסקים שאין לה מזונות ומכל מקום שניה גופה אין לה שהרי לדידה מיהא קנסו ואם נקנסה בעיקר כתבה כל שכן בתנאיה:

מתה אינה יורשה. פי' נדוניית בית אביה דלא תקנו ירושת הבעל אלא עד שתכנס לחופה או תמסר לשליחי הבעל:

מת הוא גובה כתובתה פי' מו"מ ותוספת אם כתב לה טעמא דמת הוא הא מתה היא א"ל (כתובה) דין כתובה שיהא חייב לקוברה ומאי דתניא לעיל קבורתה תחת כתובתה בנשואה תניא שיורש נדוני' וכל נכסי מלוג שלה. פי' מ"ט אין לה כתובה כי מתה היא בחייו אין לה תביעת כתובתה ותקבר בשביל מו"מ שהוא יורש א"ר הושעיא שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי. פי' תנאי ב"ד הוא זה אפילו לא כתב לה הלכך כ"ז שלא מת ולא גירשה ולא נשתעבד לה אינו יורש ממנה כלום ואע"פ שזה הטעם יש ליתן גם בנשואה שמתה בחייו וא"כ נמצא שאינו יורש מו"מ ותוספת שהרי לא נתחייב לתתם לה אפ"ה מורישם לבנים זכרים כדאמרינן טעמא כדי שיקפוץ וכו':

כי אתא רבין אר"ל ארוסה שמתה א"ל כתובה א"ל אביי זילו אמרי לי' שקילי טיבותיך ושדי אחיזרא כבר תרגמה לעיל רב אושעיא ולוי לשמעתי' בבבל:

בנין נוקבין וכו'. רב תני עד דתלקחן ולוי תני עד דתבגרן בגר אף על פי דלא אנסוב א"נ אנסוב אע"ג דלא איבגור דכ"ע לא פליגי דל"ל. פי' שהרי נישואין ובוגרת מוציאין מרשות אב לגמרי כ"ש מרשות אחים ופשיטא דאין לה מזונות כי פליגי בארוסה פי' בנערה שלא בגרה רב סבר לית לה דתני עד דתלקחן. פי' וקיחה דאירוסין שמה קיחה ולא מחייב במזונות ולוי סבר אית לה דתני עד דתבגרן. פי' אבל נערה אע"פ שנתארסה יש לה מזונות עד שתבגר או עד שתנשא:

כתנאי עד מתי הבת ניזונית עד שתתארס משום ר"א אמרו עד שתבגר וקי"ל דאין הלכה כיחיד אלא כת"ק:

בעו מיני' מר"ש ממאנת י"ל מזונות או אין לה מזונות. פי' הבת שהשיאוה בקטנותה אמה ואחי' ומיאנה בבעלה וחזרה אצל אחין יש לה מזונות מן האחין דאמרי' נשואין קמאי עקרי וה"ה כמי שלא נשאת ולא יצאת מבית אביה א"ד מ"מ מבית אביה יצאת ונשאת וא"ל מזונות אבל באלמנה וגרושה אפי' קטנה פשיטא דל"ל דהא לא עקרה לנשואין א"ל ר"ש תניתוה אלמנה בבית אביה וגרושה בבית אבוה ושומרת יבם בבית אבי' י"ל מזונות. פי' שנתארסה ונתאלמנה ונתגרשה והיא בבית אבי' ר"י אומר עודה בבית אבי' י"ל מזונות אינה בבית אביה א"ל מזונות ר"י היינו ת"ק אלא לאו ממאנת א"ב דת"ק סבר א"ל דעכשיו בבית אבי' חזרה ור"י סבר אין לה. כיון דיצא' מבית אביה והלכתא כת"ק:

בעי ר"ל בת יבמה י"ל מזונות או א"ל מזונות. פי' ייבם את אשת אחיו והוליד ממנה בת י"ל לאותה בת מזונות אצל האחים בנכסי האב או אין לה כיון דאמר מר כתובתה על נכסי הראשון אית לה פי' כדאמרן בהחולץ א"ד כיון דא"ל על השני כתובה תנאי כתובה נמי ל"ל כגון מזוני דתנאי כתובה ככתובה ואע"ג דנכסי דקמא כדייבם דמו שהרי קם הוא לנחלה אפ"ה אין על הבנים של יבם לזון את היבמה שהרי ראשון לא כתב לה אלא בנין נוקבין דיהווין ליכי מינאי ולא מאחי א"ד כיון דאי לית לה מראשון כתובה. פי' כגון שלא הניח נכסים שיעור כתובתה תקינו לה רבנן משני כדמפרש בהחולץ כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הלכך תנאי כתובה נמי כגון מזון הבת י"ל על השני וי"ל מזונות אצל הבנים (והאי דלא מיבעי' ליה ביבמה גופא נמי כה"ג משום דגבי יבמה פשיטא ליה דא"ל מזונות מנכסי יבם אצל הבנים שהרי מחמת נשואי ראשון נזקקה ליבם וכשמת היבם נתאלמנה זו מנשואי ראשון והרי היא אלמנת ראשון וקורא אני בה ומיתזנא מנכסי כ"י מיגר אלמנותיך לפיכך מזונותי' על נכסי בעל הראשון ואם אין לו נכסים אין לה מזונות על נכסי שני) מאי תיקו:

בעי ר"א בת שניה. פי' הבא על אם אמו והוליד ממנה בת (בן) ויש לו בנים מאשה אחרת ומת י"ל מזונות או לא כיון דל"ל לשני' כתובה פי' כדתנן בפ' אלמנה ניזונית (כתובות דף ק' ע"ב) השני' והאיילונית אין לה כתובה וא"ל מזונות וטעמא מפורש בפ' י"מ משום דאיהי מרגלא ליה וקנסוה רבנן הלכך תנאי כתובה נמי אין לה דבנין נוקבין. א"ד אימא דעבדא איסורא קנסוה רבנן אבל איהי דלא עבדא איסורא לא קנסוהו רבנן תיקו:

מתני' ובכן נוקבין די יהוין ליכי מינאי אינון יהוין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסאי כו' נראין דברים שמלבושים בכלל מזונות בין בבת בין באלמנה ששתיהן שוות והכי אמרינן לקמן פסוק לי שיראי פסק לה ובאלמנה איירינן. וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל:

גמ' רב תני עד דתלקחין והוי תני עד דתיבגרין ופליגי בארוסה ואמרינן עלה כתנאי עד מתי הבת ניזונת עד שתארס משום רבי אליעזר אמרו עד שתיבגר וקיימא לן כת"ק והיינו כרב וכן כתב רב אלפסי ז"ל:

גירסת רבינו שלמה ז"ל אמר לי' רב חיסדא לרב יוסף מי שמיע לך כו' א"ל משמע לא שמיע אלא מסברא לית לה כיון דארסה לא ניחא לי' דתיתזיל ופי' ארוסה יש לה מזונו' או אין לה מזונו' מן האחין. ופי' מסתברא לית לה מן האחין דכיון דאירסה אי לית לה מן האחין בעל יהיב לה דכיון דארס' לא ניחא לי' דתיתזל ואהדר לי' איהו דמסברא אית לה מן האחין דבעל מסתמא לא יהיב לה מזוני דלא שאדי זוזי בכדי. וליתא דנוסחא דספרי לאו הכי אית' ותו דמאי האי דקא מהדר לי' כיון דאירס' לא ניחא לי' דתיתזיל ואימ' תיהוי לה מזוני ותו לא מיתזל'. ותו דלישנא נמי לא ניחא לי' דקאמ' מסבר' לית לה וקאמ' מן האחין. והדר יהיב טעמא לבעל ואמאי לא מיירי כולה או בבעל או באחין. אבל גרס' הספרי' היא הנכונ' דגרסי מסתמ' אית לה כיון דאירסה לא ניחא לי' דתיתזיל:

והרב אלפסי ז"ל פירשה בארוס' אלמנה וכשהגיע זמן ואכלה בחיי הבעל וקא מיבעיא לי אם אוכלת אח' מיתת הבעל אי קרינא בה כל יומי מיגר אלמנותיך בביתי איכ' דקשי' לי' דהא תנן אלמנ' מן האירוסין לא תמכר אלא בב"ד מפני שאין לה מזונו'. וליתא דההיא קוד' שהגיע זמן ודינא וודאי הכי איתיה. ובהדי' אית' בירוש' הגיע זמן או שמתו. בעליהן אוכלות משלו. מיהו פירושא לא נהיר דמאי שייטא דהאי דינא הכא. ותו דלא שייך עלה טעמא דלא שאדי זוזי בכדי שכבר היתה ניזונת ולא יהא חמור עליו ממונו לאחר מיתתו מחיים. ותו דהא לפום טעמא דבעינן למימר קמן בס"ד דמשמע דהא מתני' היא:

אבל פי' הרב ר' שמואל הלוי הנגיד ז"ל הוא הנכון דבעינן אליבא דרב דקסבר דארוסה אין לה מזונות. והיינו דקא מיבעיא לי' ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות מן הבעל דהיינו ארוס. ואהדר לי' דמסברא אית לה דכיון דאירסה ואמטולתי' הוא דאפסדה מסתמא לא ניחא לי' דתיתזיל ויהיב לה מזוני. ואהדר לי' איהו דמסתמא לית לה דכיון דלא קים לי' בגווה לא שדי זוזי בכדי. ובאידך לישנא איפכא:

ופסק הרב אלפסי ז"ל כמסקנא דאידך לישנ' הילכך אית לה ומסתברא לפום האי פירושא דכיון דלית לה מזוני מיני' אלא משום דאמטולתי' פסד' להו דלית לה אלא מאי דפסד' והיינו עד שעת בגרות אבל בגר' ולא הגיע זמן תו לית לה עד שיגיע זמן ואפשר גם כן שכיון שכבר נתחייב ארוס במזונותי' הרי הוא חייב לעולם והראשון מחוור:

בעי מיני' מרב ששת ממאנת כו' עד אלמנה בבית אב' וגרושה בבית אבי' כו' עד ור' יהוד' סבר לית לה פירש"י ז"ל אלמנה מן האירוסין דאלו מן הנישואין וודאי דלית לה דהא מתני' היא. וקשיא לן ומן האירוסין נמי אליבא דמאן. אי אליבא דמאן דאמ' ארוס' יש לה מזונות הא נמי פשיטא. ואי למ"ד אין לה הא אמאי יש לה כיון דהא פסדא להו היכא הדרא זכיא בהו:

והנכון כמו שפירש רב חננאל ז"ל אלמנה בחיי אביה מן האירוסין וקמ"ל דאע"ג דאלו אחר מיתת אבי' כי האי גוונא לית לה דקסבר ארוסה אין לה מזונות הא אית לה. והלכת' כת"ק וממאנת יש לה מזונות:

בעי ריש לקיש בת יבמה יש לה מזונות כו' ובת יבמה הוא דקא מיבעיא לן אי אית לה מזונות משום דאי מראשון לית לה דלא קרינ' בה ובנן נוקבן דיהויין ליכי ובנין דכרין דיהויין ליכי מנאי:

בעי ר' אלעזר בת שני' יש לה מזונות איהי וודאי לית לה כו'. וכתובת בנין דכרין נמי וודאי לית לה דכיון דלית לה כתובה כתובת בנין דכרין נמי פשיטא דלית לה:

כבר תרגמא רב הושעיא לפי שאין אני קורא בה וכו'. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
רב תני עד דתילקחן פי' במתני' כמו שהיא שנויה עכשו במשנתינו ולוי תני במתני' עד דתיבגרן וכי אקשינן ולרב אע"ג דבגרה ה"ה דקשיא לן למתני' דקתני הכין אלא משום דאכתי לא ידעי' דיוקא דמתני' הכי לא מצינו לאקשויי עלה כנ"ל ואיכא מאן דמפרש דפלוגתא דידהו היא אבל במתני' לכ"ע עד דתלקחן תניא והאי דלא אקשי למתני' מאי דאקשי לרב משום דאיכא למימר דמתני' חדא מנייהו נקט ולא דוקא דתלקחן אבל רב ולוי משמע דפליגי אהדדי. ואינו מחוור בעיני דאם כן הוו להו לאקשויי ממתני' ללוי ולישני ה"מ לבגר וחדא מנייהו נקט. הרשב"א ז"ל:

לרב אע"ג דבגרה ולא נסיב וכו'. פי' אתמהה היא משום דתני' להדיא לקמן בפרק אע"פ דבין בגרו עד שלא נשאו ובין נשאו עד שלא בגרו אבדו מזונותיהן וכן פרש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל:

כי פליגי בארוסה נערה שלא בגרה. רב אמר עד דתלקחן וקיחה דאירוסין שמה קיחה ולא מחייב במזונות. ולוי תני עד דתבגרן אבל נערה אע"פ שנתארסה יש לה מזונות. רש"י במהדורא קמא:
והראב"ד ז"ל דכתב אית דפרשי ארוסה יתומה שקדשוה אחיה ואמה לדעתה כשהיא קטנה והגיע זמנה לינשא שאיבדה מזונותיה מן האחין דהא קידושי' קידושין מדרבנן ומזונותיה מדרבנן אתי דרבנן ודחי דרבנן לא נראו דבריהם. הרשב"א ז"ל ועיין בהר"ן ז"ל על ההלכות:
והלכתא כרב דקאי כרבנן ומיהו קטנה שקדשוה אמה ואחיה כיון שיכול' למאן י"א דאף רב מודה שלא הפסידה מזונות שאין זה אלא כשדוכין בלחוד ולא דבר רב אלא בקידושי נערה שקידושי' גמורין והכין משמע לקמן בבעיא דממאנת. הריטב"א ז"ל:
או ימטי זמניהון לאתנסבא עד שעת כניסתן לחופה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
מי שמיע לך מיניה דרב יהודה כמאן ס"ל בהך ארוסה נערה דאפליגו רב ולוי שמת אביה ואכתי לא אבגר דתיפוק מרשותא דאחיה נותנין לה מזונות אע"פ שנתארסה כלוי דתני עד דתבגרן או אין לה מזונות כיון דנתארסה וכרב דתני עד דתלקחן דמשמע שום לקיחה אפילו אירוסין כיון דארסה לא ניחא ליה דתתזיל דטעמא מאי אמור רבנן הבנים ירשו והבנות יזונו משום זילותא דבנות והכא אע"ג דאין לו לארוס להעלות לה מזונות עד שעת נשואין כדתנן הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו אפ"ה אי לא יהבי לה אכילה אתיא לידי זילותא דאיהו יהיב לה משום דלא ניחא ליה דתתזל. אי משמע לא שמיע לך מסברא אית לה מזוני עד שתבגר או עד שתנשא דכיון דלא קים ליה בגווה שאינו יודע אם יחזרו בהו ולא יתנוה לו א"נ אינו מכיר בה ובמעשיה לא שדי זוזי בכדי דשמא יראה בה מום ויחזור בה. ובנמוקי רבוותא כתוב דבארוסה שמת הארוס שלה קא בעי אם יש לה מזונות מבני הארוס שיש לו מאשה אחרת או לא ולאו מילתא היא דהא אלמנה מן האירוסין מוכח בהדיא לקמן דאין לה מזונות מנכסי ארוס דתנן בפ' אלמנה נזונת ר"ש אומר אלמנה מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד מנכסי בעלה למזונותיה אלמנה מן האירוסין לא תמכור אלא בב"ד לפי שאין לה מזונות ואפי' ת"ק דר"ש דאמר התם בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד לאו משום דסבר דאית לה לארוסה מזוני אלא לענין כתובה קאמר כדפריש עולא בגמרא ומשום חינא ובארוסה שהלך בעלה למדינת הים נמי ליכא לאוקמה דמתני' היא הגיע זמן ולא נשאו וכו' ואמרי לה איפכא לא גרסי'. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א ז"ל ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות פרש"י ז"ל דמבעיא ליה אם יש לה מזונות מן האחין או לא ולא שמיע ליה ממתני' דלעיל א"נ שמיע ליה ובעי הלכתא כמאן והוא ז"ל גורס משמע לא שמיע לי אבל מסברא לית לה כיון דארוסה היא לא ניחא ליה דתינוול כלומר מסברא לית לה מזונות מן האחין דכיון דאירסה אידך לא ניחא ליה דתינוול ואע"פ שאינו חייב במזונותיה יהיב לה מזוני כדי שלא תתבזה לשאול מאחרים ואהדר ליה מסברא לית לה דלא שדי ארוס זוזי בכדי למיתן לה מזוני. ואין פירוש זה מחוור דהיכי תיסק אדעתיה לפטרה ממזונותיה של אחין על סמך שיתן לה ארוס מזונות שאינו חייב בהן ועוד דאדרבה מימר אמר ארוס כי לא יהיבנא אנא אינהו יהבי לה ולא מיתזלא. ורבינו אלפסי ז"ל גורס בהפך משמע לא שמיע לי מסברא אית לה כיון דארסה לא ניחא ליה דתיתזול וא"ל מסברא לית לה דלא שדי זוזי בכדי ופי' הוא ז"ל דמיירי בארוסה שנתארמלה ויש לה כתובה אם יש לה מזונות מן היורשין משום תנאי כתובה או לא דאף על גב דתניא ארוסה לא תמכור אלא בב"ד מפני שאין לה מזונות התם הוא שלא הגיע זמן בחיי ארוס אבל הכא מיבעי' לן כשהגיע זמן בחיי ארוס והיתה אוכלת משלו ומת וא"ל מסברא אית לה מזונות מיורשין דכיון דארסה לא ניחא ליה דתתזיל אלמנתו אחר שהגיע זמן בחייו ונעשית כאשתו. ועדיין אין הפי' מחוור חדא דהוה ליה לפרושי ארוסה שנתאלמנה אם יש לה מזונות ובירושלמי איתיה להאי דינא ואמרי להדיא הגיע זמן ומתו בעליהן אוכלות משלו. והנגיד פרשה בארוסה בחיי ארוס שלא הגיע זמן אליבא דרב דבאירוסין אין לה מזונות מן האחין אם יש לה מזונות מן הארוס כיון שאירוסין גרמו להפסידה מזונות דהא דתנינן דארוסה אין לה מזונות עד שהגיע זמן בשלא הפסידה מזונות באירוסין שאירסה בחיי אביה או לאחר מיתתו אחר שבגרה או דילמא כל ארוסה אין לה מזונות קודם שהגיע זמן ואהדר ליה דמסברא אית לה וכו' וקי"ל כלישנא בתרא ואית לה וכדפסק רבינו אלפסי ז"ל ונראין הדברים שאף ע"פ שבגרה אחרי כן יש לה מזונות ולא מצי למימר לה דהשתא בלאו דידי מפסדת מזוני דכיון שהתחיל לזון שוב אינו פוסק ע"כ:
ובלקוטי הגאונים כתוב על פי' הרי"ף ז"ל ור"ח ז"ל וז"ל ואנן קא מיפרכא עלה טובא דהא מתני' בהדיא קתני הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו לאו ממילא ידע מינה דארוסה אין לה מזונות וטעמא דהגיע זמן הוא דאוכלת משלו הא לאו הכי לא אי הכי אמאי קא בעי לה מבעיא ועוד כי אמרינן הלכתא כלישנא בתרא בעלמא בתרי לישני דתליין בגמרא או במתניתא אבל הא דתליא בסברא בעלמא וה"ק אי משמע לא שמיע בה מידי דסמכינן עלה ועבדינן כותיה האי סברא דסברת אהאי צד איכא למימר ביה סברא אחרינא מצד אחר והואיל וכן ליכא למסמך עליה ולא למעבד ביה עובדא ע"כ. אבל רבינו האיי גאון ז"ל כתב בתשובה דכיון דתרי לישני אינון ולא פשטא עבדינן לקולא ולא יהבינן מזוני לארוסה אלא כההיא דתנן הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו והכין נוהגין רבנן דילנא דאם הגיע זמן ולא נשאו ותבעה בב"ד מיתמר ליה או דאנסבתא או דזנית ואי לא נסיב מחייבין ליה במזוני. וגם ר"ח ור"ש בן חפני ז"ל פסקו כהאי לישנא בתרא פי' דאית לה. ע"כ בלקוטי הגאונים ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ה"ג בנוסחי עתיקי וכך היא גירסת כל הגאונים ז"ל ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות א"ל משמע לא שמיע לי מסברא אית לה כיון דארסה לא ניחא ליה דתתזיל. ור"ח ור' יצחק ז"ל אוקמוה לאחר י"ב חדש ופירשוה אם יש לה מזונות מן היתומים או לא ומשמע דבכתב לה כתובה עסקינן וכיון שהיתה נזונת משלו בחייו אף לאחר מיתתו אוכלת כל יומי מיגר אלמנותה. והנגיד רב שמואל השיב דהא תנן אלמנה מן האירוסין אינה מוכרת אלא בב"ד מפני שאין לה מזונות ומילתא פסיקא קתני לא שנא הגיע זמן ולא שנא לא הגיע זמן ותו מאי שייטיה דהך בעיא בהך פסקא ונ"ל דהואיל ואיירי בענין ארוסה אם יש לה מזונות מן האחין אמר נמי אם יש לה מזונות מיורשי ארוס. ומה שאמר הנגיד דכל אלמנה מן האירוסין אין לה מזונות מצאתי בירושלמי הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה מתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה פי' אוכלות בתרומה במקום יבם קתני מיהא אוכלות משלו ומשום יבם ודאי לא מתזנא משל בעל אלא לבתר ג' חדשים נזונת משל יבם והוא שעמד בדין וברח אבל בנכסי הבעל אחד יבמה ואחד כל הנשים שוות. ונוסחא אחרת ראיתי בירושלמי מתו בעליהן אוכלות משלו ואין אוכלות בתרומה והיא נראית עיקר. שוב ראיתי בתוספת' יבמה מה היא למזונות כל זמן שנתחייב הבעל יבמין חייבין לא נתחייב הבעל אין יבמין חייבין וזה לרבות הגיע זמן ועל אותה משנה נשנית בתוספתא לקמן וש"מ דאוכלת משל יורשי ארוס לבתר י"ב חדש. ומיהו לפר"ח ברייתא לא שמיע להו. והנגיד ז"ל פירש דהכא ביתומה שנתארסה קאמרינן וכיון דמשום אירוסי הבעל הפסידה מזונות מן האחין אית לה מזונות דלא ניחא ליה לבעל דתתזיל מחמת אירוסין שלו הילכך על מנת כן נתארסה לו שיהא זנה ונכון הוא ופרש"י ז"ל היה יותר מחוור אילו היתה גירסתו כתובה בנוסחאות אבל להגיה הספרים אי אפשר. ע"כ:
ואף ר"ח ז"ל כתב תוספ' זו ביבמות פרק החולץ גבי היבמה לא תחלוץ ומיהו יש לבעל הדין לחלוק דיבמה שאני דכיון שהיא אסורה לעלמא ואפילו ליבם מחמת זיקתו של בעל ואף לאחר ג' חדשים נפלה קמי יבם מחמתו הדין נותן שתהא נזונת כל ג' חדשים משל בעל כיון שאינה יכולה לינשא אפילו ליבם אף על גב דשאר נשים ארוסות אינן אוכלות משום שאינן אסורות לבתר ג' חדשים לעלמא דלא אגידה ביה כלל וצ"ת. הרשב"א ז"ל:
וכתב הרא"ה ז"ל תלמידו דפי' רש"י ז"ל ליתא דנוסחא דספרי לאו הכי איתא ותו דמאי האי דקא מהדר ליה כיון דאירסה לא ניחא ליה דתיתזיל ואימא תיהוי לה מזונות ותו לא מיתזלא ותו דלישנא נמי לא ניחא לה דקאמר מסברא לית לה וקאמר מן האחין והדר יהיב טעמא לבעל ואמאי לא מיירי כולה או בבעל או באחין. [אבל גרסת הספרים היא הנכונה דגרסי מסתמא אית לה כיון דאירסה לא ניחא לי' דתיתזיל. והרי"ף ז"ל פירשה בארוסה אלמנה וכשהגיע זמן ואכלה בחיי הבעל וקא מיבעיא לי אם אוכלת אחר מיתת הבעל אי קרינא בה כל יומי מיגר אלמנותיך בביתי. איכא דקשי' לי' דהא תנן אלמנה מן האירוסין לא תמכר אלא בב"ד מפני שאין לה מזונות וליתא דההיא קודם שהגיע זמן ודינא וודאי הכי איתיה ובהדי' איתא בירושלמי הגיע זמן או שמתו בעליהן אוכלות משלו] ופירוש הרי"ף ז"ל לא נהירא דמאי שייאטיה דהאי דינא הכא ותו דלא שייך עלה טעמא דלא שדי זוזי בכדי שכבר היתה נזונת ולא יהא חמור עליו ממונו לאחר מיתה מחיים ותו דהא לפום טעמא מאי דבעינן למימר קמן בס"ד משמע דהא מתני' היא. והנכון כמו שפירש הרב ר' שמואל הלוי הנגיד ז"ל [וכו'] ופסק הרי"ף ז"ל כמסקנא דאידך לישנא הילכך אית לה. ומסתברא לפום האי פירושא דכיון דלית לה מזוני מיניה אלא משום דאמטולתיה פסדא להו דלית לה אלא מאי דפסדא והיינו עד שעת בגרות אבל בגרה ולא הגיע זמן תו לית לה עד שיגיע זמן ואפשר גם כן שכבר נתחייב ארוס במזונותיה הרי הוא חייב לעולם. והראשון מחוור. ע"כ:
וכן כתב הר"ן ז"ל והא כתיבנא לעיל דהריטב"א ז"ל כתב כלישנא בתרא. גם הרשב"א ז"ל הקשה על פירוש הרי"ף ז"ל דכיון שהגיע זמן לינשא ואוכלת משלו בחייו אף הוא בודקה על ידי קרובות ואפילו ת"ל דכיון דקי"ל כמשנה אחרונה בדיקת חוץ לא שמה בדיקה ה"מ לתרומה ומשום חומר תרומה בלבד אבל בחולין לא ומאי קאמר דלא קים ליה בגווה ועוד דאף כשת"ל בדיקת חוץ לא שמה בדיקה כלל כיון דבחייו לא מקפד בה כל שכן במותו דאחר מיתה מאי איכפת ליה בסמפון הרי היא כעבד דלית ביה משום סמפון ומאי לא שדי זוזי בכדי דקאמר. ע"כ:
ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל הרי"ף ז"ל לא הביא בהלכותיו אלא האי לישנא בתרא. ונראה מדבריו דמפרש דאם יש לה מזונות לארוסה מיורשי הארוס שלה קא מבעיא ליה וכ"ת היכי מצינן לפרושי לבעיא והא קי"ל דארוסה אין לה מזונות מן הארוס וכיון דבחייו אינו חייב לזונה האיך נזונת מנכסיו לאחר מותו. הא לאו מילתא היא דמיירי כשהגיע זמן י"ב חדש דמשם ואילך נתחייב במזונותיה ובכה"ג מבעיא ליה כיון שכבר נתחייב בחייו אם מת אם נאמר שגם כן יהיה לה מזונות מנכסיו עד שתתארסה לאחר או לא וא"ל רב יוסף מסברא לית לה דכיון דלא קים ליה בגווה שלא היה יודע אם יתבטלו האירוסין לא ירצה שתזון משלו שאין אדם רוצה להפסיד ממונו בחנם וא"ל רב חסדא אם אין לך קבלה מן הדבר מסברא אני אומר דיש לה מזונות דכיון דארוסה אין לה מזונות מן האחים אם לא תזון משלו תצטרך לחזור ולשאול ולא ניחא ליה דתתזל ויאמרו ארוסת פלוני היא זו שחוזרת על הפתחים. זו היא שיטת ר"ח ז"ל והרי"ף ז"ל. וקשיא ליה למורי הרב נר"ו לפום האי פירושא לישנא דקאמר כיון דלא קים ליה בגווה לא שדי איניש זוזי בכדי שזה הלשון ר"ל כיון שאינו יודע אם ישאנה אם לא והכא לא שייך למימר האי לישנא דודאי כיון שמת קים לן שלא ישאנה לעולם. ועוד דטעם שהאלמנה נזונת מנכסיו הוא מתנאי כתובה שמתנת עמו שתיזון מנכסיו כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי והאי לאו בביתי קרינא ביה דאכתי בבית אביה קיימא ע"כ נראה כפי' רש"י ז"ל וגירסתו. עד כאן:
ממאנת יש לה מזונות או לא י"מ אף על גב דארוסה איבדה מזונותיה כרב ממאנת שעוקרת הנשואין לגמרי יש לה או אין לה וזה כפי דעת הראב"ד ז"ל שכתבתי למעלה אבל לדברי ר"ח ז"ל דהיכא דארוסה קטנה לא אבדה מזונותיה מפרשים איפכא אף על גב דבאירוסין גרידי לא איבדה מזונותיה הא ודאי משנשאת אבדתן אלא אם חזרה ומיאנה ועקרה הנשואין לגמרי מעיקרן מי אית לה או מכיון שנשאת ואבדתן שוב אינה חוזרת ואוכלת. הרשב"א ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל ממאנת יש לה מזונות או לא פי' קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ומיאנה בעודה קטנה והדרא לבי נשא יש לה מזונות עד שתבגר או לא מי חשיבי נשואין דידה נשואין או לא. א"ל תניתוה אלמנה בבית אביה וגרושה בבית אביה יש לה מזונות נראה כי רש"י ז"ל מפרש לה שנתאלמנה או נתגרשה לאחר מיתת אביה בעודה נערה והדרא לבי נשא ולא נהירא דאי באלמנה מן הנשואין הרי כבר הפסידה מזונות לאחר מיתת אביה והיכי הדרא לה ואי באלמנה מן האירוסין הא אליבא דרב כבר הפסידה מזונות מן האירוסין ולא מסתברא דתהוי כרב ורבנן דמתניתא דלעיל דלא כרבנן דהכא ודלא כר' יהודה מדלא מייתי לה תלמודא לעיל בפלוגתא דרב ולוי לכך פר"ת ז"ל דהכא כשנתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה והדרא לבי נשא ועדיין היא נערה כשמת אביה אחרי כן ואפילו באלמנה מן הנשואין אמרי רבנן ור' יהודה שיש לה מזונות דכיון דבחיי אביה הדרא לבי נשא נעקרו אותן נשואין דתנאי כתובה הוא דמתזנן עד דתינסבן לאחר מיתת אביהם כל שהניחן פנויות ונערות. ואחרים פירשו דדוקא באלמנה וגרושה מן האירוסין אבל אם נשאת בחיי אביה כבר יצאת מרשותו לכל שבח נעוריה ונשואין כבגרות חשיבי ותו לא תיקן לה רבנן מזוני וכדברי ר"ת ז"ל עיקר מדתני לה סתמא. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל. אלמנה בבית אביה וכו' כתב רש"י ז"ל מן האירוסין דאי מן הנשואין אין לה מזונות עד דתלקחן תנן ואפי' ללוי בנשואין מודה ולפי דבריו הא אליבא דלוי הוא דאילו לרב דאמר עד שתתארס הרי כבר הפסידה ואין לנו מפסדת וחוזרת למזונותיה דהא תנאה הכי משמע עד שתתארס וה"ה לממאנת שעקרה הנשואין בכל דהוא כאילו לא יצאה מבית אביה נזונת. ור"ח ז"ל פירשה כגון שקדשה ונתאלמנה ומת האב ע"כ. וכיון דברשות האב היא בשעת מיתתו יש לה מזונות מן האחין מה שאין כן בנשאת ונתארמלה אפילו בחייו שכיון שיצאה מרשותו אינה נזונת דומיא דבגרות ומ"ה קי"ל כת"ק ואילו נתארסה לאחר שמת אביה בין בחיי בעלה בין לאחר מיתת בעלה אין לה מזונות דקי"ל כרב דאמר עד שתתארס כדברי רבינו הגדול ז"ל. ע"כ:

וז"ל הרשב"א ז"ל תניתוה אלמנה בבית אביה שומרת יבם בבית אביה וכו'. פרש"י ז"ל שנתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין אבל מן הנשואין אין לה מזונות דעד דתלקחן תנן ואפילו ללוי בנשואין מודה ולפי פירושו האי בעיא אליבא דלוי היא דאי לרב הא מכיון שנתארסה איבדה מזונותיה ושוב אינה חוזרת ואוכלת ור"ח ז"ל פירשה כשנתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה וכיון דבשעת מיתתו פנויה היא יש לה מזונות מן האחין ודוקא נתאלמנה מן האירוסין הא מן הנשואין לא דכיון שנשאת יצאת מרשות אב לגמרי וכן פירש הראב"ד ז"ל. וכתב ר"ח ז"ל ושמעינן מהכא דלכ"ע ארוסה קטנה יש לה מזונות וקי"ל כת"ק ועוד פר"ח ז"ל כגון שהלך בעלה של קטנה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה כמו שיש בפרק שני דייני גזרות ופשטוה לה מהא אלמנה בבית אביה וכו' ואסיקנא ממאנת איכא בינייהו ת"ק סבר אית לה ור' יהודה סבר לית לה וקיימא לן כר' יהודה. עכ"ל הרשב"א ז"ל:

אלא לאו ממאנת איכא בינייהו ת"ק סבר אית לה ור"י וכו'. פירוש ושמעינן לה מדתני ר' יהודה לישנא יתירא אינה בבית אביה אין לה מזונות דהא מרישא שמעינן לה אלא ודאי תנא לישנא יתירה למעוטי ממאנת דכיון שנשאת ולא היתה בבית אביה שעה אחת תו לית לה מזוני ומשום דשמעינהו לרבנן דאמרי דאפילו ממאנת עודה בבית אביה מקריא. והלכתא כרבנן ומסתברא דאפילו רבי יהודה לא קאמר אלא בממאנת מן הנשואין אבל ממאנת מן האירוסין לא הפסידה מזונות באירוסיה כלל ואפילו אליבא דרב כדפרישנא לעיל וכן פירשה רש"י ז"ל בממאנת מן הנשואין. הריטב"א ז"ל:

בת יבמה יש לה מזונות וכו'. פרש"י ז"ל הכונס את יבמתו וילדה לו בת יש לה מזונות לאחר מיתת האב מן האחין מנכסי אביה או לא. כיון דאמר מר. כתובתה אינה על נכסי יבם וכו'. או דילמא. כיון דאמרינן התם וכו' כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. אית לה. נמי תנאי כתובה להיות בתו נזונת. ע"כ. ומשמע לי פי' לפי' ביש נכסים לאחר מיירי והיינו דקאמר הכונס כו' מנכסי אביה וכו' דאלמא דוקא אי אית לה מזונות מנכסי אביה קא מבעיא ליה וביבמה גופא פשיטא ליה דלית לה מזונות מנכסי יבם דהא אינו כונס אותה מחמתו אלא כונס יבמתו דאשה הקנו לו מן השמים הילכך מזונותיה אינו אלא על נכסי בעלה הראשון דדוקא כתובה תקינו לה רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אבל מזונות דהויא מכח תנאי כתובה לית לה אבל בת יבמה מבעיא ליה דכיון דלא הויא אלא תנאי כתובה וכתובתה אינה על נכסי יבם הכי נמי תנאי כתובה או דילמא כיון דהויא לה בתו תהיה נזונת דאמדינן דעת האב דבעי שתהא בתו נזונת מנכסיו דמה לו בתו מאשתו או בתו מיבמתו הכל שוין לפניו פי' לפי' ז"ל ודוק לשון הכונס את יבמתו וילדה לו בת כו' בהקדים ז"ל ודוק נמי שהוצרך להאריך ולפרש טעמא דכדי שלא תהא קלה בעיניו והאריך וכתב ז"ל אית לה נמי תנאי כתובה להיות בת נזונת:

שוב מצאתי רש"י ז"ל במהדורא קמא שכתב וז"ל בת יבמה שיבם את אשת אחיו והוליד ממנה בת יש לה לאותה בת מזונות אצל האחין בנכסי האב או לא כיון דאמר מר בהחולץ כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון הואיל ואין לה כתובה על השני תנאי כתובה ככתובה כדלקמן בפרק אף על פי ואף על גב דנכסי קמה קמי יבם שהרי הוא קם לנחלה אפילו הכי אין על הבנים של יבם לזון בת היבמה שהרי הראשון לא כתב לה בנן נוקבן דיהויין ליכי מתזנן מנכסי אלא ליכי מנאי הוא דאתני בהדה או דילמא כיון דלית לה מראשון שלא הניח נכסים שיעור כתובתה דתקינו לה משני כדמפרש טעמא בהחולץ כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הילכך תנאי כתובה נמי כגון מזון הבת יש לה על השני ויש לה מזונות אצל הבנים והאי דלא מבעיא ליה ביבמה גופה כה"ג משום דגבי יבמה ודאי פשיטא לן דאין לה מזונות מנכסי יבם אצל הבנים שהרי מכח נשואי ראשון נזדקקה ליבם וכשמת היבם נתארמלה זו עכשיו מנשואי ראשון והרי אלמנת ראשון היא וקורא אני בה מה שהתנה הוא עמה ואת תהא יתבת וכו'. לפיכך מזונותיה על נכסי בעלה הראשון ואם אין לו נכסים אין לה מזונות ע"כ. וזכיתי להסכים לדעתו קצת. והשתא ניחא דהך בעיא דבת יבמה הויא דומיא דבעיא דבת שניה ממש דשניה גופה לית לה מזונות ומבעיא ליה בבתה. ותוספות ז"ל לא פירשו כן אלא דביבמה גופה פשיטא דיש לה מזונות. ועוד פירשו דבין בדלית ליה בין בדאית ליה לראשון קבעי ואף על גב דלדידה פשיטא דאית לה מזונות אפילו בדלית ליה אפילו הכי מבעיא בעי בבתו ואפילו בדאית ליה דלגבי דידה אין חילוק בין אית ליה בין לית ליה וכמו שהאריכו התוס' ז"ל:
ואי בעיין הויא בדלית ליה פשיטא דליכא למבעי לענין כתובת בנין דכרין דהא כתובת בנין דכרין מכח נדוניא דהכניסה לבעל הא' קאתי והרי אין כאן נכסים אלא ליבם אבל אי בעיין הויא נמי כדאית ליה וכמו שפירשו התוספות ז"ל הילכך צ"ע אי הוה מצי למבעי נמי לענין כתובת בנין דכרין ואפשר דכיון דבבת ארוסה לא מצי למבעי לענין כתובת בנין דכרין לכך כולהו בעי להו לענין מזונות. וי"מ דדוקא בדאית לה קא מבעיא אבל לית לה פשיטא דיש לה מזונות. ועיין הר"ן על ההלכות:
וז"ל הריטב"א ז"ל בת יבמה יש לה מזונות או לא פי' כשהיו נכסים לראשון שכתובת יבמה עליו דאי לית ליה נכסים לראשון הרי כתובתה על השני ואית לה נמי עליו כל תנאי כתובה ובמזונות יבמה גופה לא מבעיא ליה דהא פשיטא דמהיכא דאית לה כתובה אית לה מזונות אבל בבתה איכא למבעיא משום דלגבי ראשון דכתובתה עליו לא קרינן ביה בנן נוקבן דיהוו ליכי מנאי להכי מבעיא ליה אי תיקן לה תנאי כתובה מן השני כיון דמראשון לית לה ולא איפשיטא הילכך לית לה ופירש הרב בעל העיטור ז"ל דה"ה דמבעיא לן לגבי כתובת בנין דכרין דהא שייך בה טעמא כדי שיקפוץ ויתן לבתו כבנו דמסיק אדעתיה שפיר דנפל לפני יבם ותפסיד כתובת בנין דכרין וממנע ולא כתב. ע"כ:

בתוס' בד"ה אלמנה בבית כו' דקסבר ארוסה יש לה מזונות ואם תאמר א"כ אמאי נקט אלמנה כו' עכ"ל יש לדקדק דאימא לפ"ה דבאירוסין נמי דיש לה מזונות היינו דוקא בנתאלמנה אבל בלא נתאלמנה אין לה מזונות וכרב דסבר דאין לה מזונות רק עד שתתארס וי"ל דכיון דלרב אירוסין מפקיע מידי מזונות כמו נשואין שוב כשנתאלמנה נמי מן האירוסין אין לה מזונות כמו בנשואין דאין לחלק ביניהם בנתאלמנה דוקא אבל לפי' ר"ת מצינן למימר שפיר כרב דארוסה אין לה מזונות ובנתאלמנה בבית אביה יש לה מזונות אפילו בנשואה ודו"ק:

תוס' בד"ה בת יבמה כו' אינון יתבין כו' משני דכל תנאי כו' כצ"ל:

גמ' תנא רב יוסף כו' איבעיא להו וכו'. האיבעיא קאי אברייתא דרב יוסף אבל רב יוסף היאך ס"ל יש לפשוט מפשיטות רב יוסף בסמוך אמר ליה רב חסדא לרב יוסף וכו' לכל לשון כדאית ליה:

גמ' סימן דגברי. ר"ל של האנשים על סדר האיבעיות ששת לקיש אלעזר רבא פפא ועל האיבעיות מיאנה וכו':

ברש"י בד"ה ה"ג מסברא לית לה וכו'. דבכל הנוסחאות היה כתוב אית לה וכגירסת הרי"ף באמת והוא הסכמת הרמב"ן ומבעיא ליה אליבייהו אי אית לה מזונות מן הארוס כיון דע"י שאירסה הפסידה מלזון מן האחין וכרב ועיין באשר"י ובר"ן:

ברש"י בד"ה אלמנה בבית אביה כו' דעד דתילקחן וכו'. אף שפירוש דתילקחן הוא אירוסין וא"כ אף במן האירוסין לא ניחא דאין סברא לומר אחר שחזרה לבית אביה יש לה מזונות ואם היה זה ה"א א"כ הול"ל ארוסה [שנתאלמנה] איכא בינייהו דת"ק ס"ל דוקא נתאלמנה [מן הנשואין] ור"י ס"ל כל זמן שהיא כו' כיון שפקע מזונות מינה פעם א' מן האירוסין אין לה מזונות כי היכי שאין לה מזונות אחרי שפקע מינה מן הנשואין אף שנתאלמנה אחר כך [אע"כ דאין זה סברא ואם כן אף במן האירוסין לא ניחא] מ"מ י"ל הברייתא כלוי אבל מן הנשואין אי אפשר ליישב לאיזה מ"ד דאי לרב עד דתילקחן והיינו קיחה דאירוסין כ"ש נשואין וללוי לפחות בנשואין מודה ודו"ק:
בתד"ה אלמנה כו' וא"ת ובשומרת יבם כו'. משום דלכאורה לא הוי רבותא טפי מארוסה בעודה ארוסה דלא עדיפא זיקה מאירוסין ותירצו דאף נגד ארוסה הוא רבותא אבל לפי' ר"ת ניחא כפשוטו דהוי רבותא טפי מנתאלמנה או נתגרשה שזו יש עליה זיקת יבם. לפירש"י נראה בבית אביה פירושו שנתאלמנה או נתגרשה בעודה בבית אביה דהיינו מן האירוסין אבל לפירוש ר"ת דאיירי מן הנשואין לזה מפרש בחיי אביה וכו' ודו"ק:
בתד"ה בת יבמה כו' דאי אית ליה ממ"נ גביא. לישנא דממ"נ יש ליישב [כמו שהסביר הגאון בדבריו בסמוך] ודו"ק:

בא"ד ויש מפרשים דאף בדאית ליה. ולפי הי"מ ניחא לפרש טפי דבלית ליה לראשון לא מיבעיא כלל דממ"נ אי תנאי כתובה ככתובה אית לה משני עכ"פ ואי ליתא ככתובה כ"ש שיש לה [דעיקר סברא דבעי ליה למימר לית לה הוא מטעם דכיון דלית לה כתובה תנאי כתובה דילה נמי כו' כפירש"י]. ודוחק לומר דהוי ככתובה ולא אלים לגמרי כמותה להיות לה משני. אלא דוקא בדאית ליה לראשון קמיבעיא ליה וכן משמע באשר"י ודו"ק:

תד"ה הויה. הכא ליכא למיפרך אי הויה דנשואין כו'. אבל אי הויה דאירוסין ודאי ליכא למיפרך דבגרות הוא כש"כ מאירוסין דאירוסין לא מפקא מרשות אב לגמרי כדלעיל (מו ב) ובגרות מפקא מרשות אב לגמרי. ולעיל דפריך לרב הוא משום דקס"ד דתלקחן לגוברין היינו נשואין:

תד"ה אלמנה. דקסבר ארוסה יש לה מזונות. עי' מהרש"א. ועי"ל דארוסה היא ק"ו משומרת יבם כמש"כ התוס' לקמן:

בתוס' (ד"ה בע"א) אע"ג דב"ה הם תלמידי הלל הזקן פליגי עלי'. נ"ב דכוותה אשכחן פ"ק דעדיות (מי"א וכן שם מ"ז) גבי כסא שקבעו בעריבה. דב"ש לית להו לשמאי:

גמ' עד דתלקחן לגוברין. עיין לקמן דף ס"ח ע"ב תוס' ד"ה בין נשאו:

גמרא רב אמר עד דתלקחין לגוברין וכו'. ע' בר"ן מ"ש בשם ר"ח דדוקא בנערה אבל לא בקטנה שארסוה אחי' דאין כח בידם להפקיע מזונותי'. וברשב"א הוסיף דאף מדעתו לא מהני דהוי מחילת קרקע כמו ביתומה שהשיאתה אמה או אחי' ע"ש בר"ן. ובהגהת אשר"י בפ' מציאת אשה אמתני' דיתומה שהשיאוה אמה וכו'. הקשה על זה דהוי מוחלת קרקע דא"כ מאי ארי' קטנה גדולה נמי דהא קיי"ל ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' ע"ש. ותמהני על תמיהתו דהא בהדיא אמרי' בב"ב ומתנתו מתנה. וע' ברשב"ם שם מי"ג ואילך. וכן פסקו כל הפוסקים וכן הוא בש"ע ח"מ (סי' רלה) א"כ שפיר כ' דבקטנה דגם מתנה לא מהני בקרקע, מש"ה אין מחילתן מחילה. וכן כ' הר"ן להדי' כשם שאין מתנתן מתנה כך אין מחילחן מחילה. והיינו רק עד י"ג אבל מי"ג ואילך דמתנתה מתנה מחילתה מחילה. והוא פליאה על הגהת אשרי שדימה אותה לדינא דלמכור עד בן כ' הא מחילה דומה למתנה. ופשוט.
גם על הר"ן בפ' מציאת אשה שהקשה אמתני' דהמשליש מעות לבתו דאר"י בד"א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום, והקשה הר"ן הא הוי בנכסי אביו דבעי בן כ' ע"ש. בזה יש לעיין ג"כ הא מ"מ מי"ג ואילך שייך שפיר סברת ר"י וכי אינה אלא שדה ורוצה ליתן לאביו וכו'. וצ"ל דהר"ן דקדק על לשון המשנה דקתני ולמכור ודוחק. וצ"ע:
ובעיקר דברי הר"ח יש לעיין דמסברתו גם בהשיאוה אחי' כן אין בידם להפקיע אותה מחיוב מזונות רק דפטירי מטעם דהבעל חייב במזונותיה. אבל מ"מ לא נפקע חיוב מהיורשים רק שהעמידו לה א' שנותן לה מזונותיה [ודומה לזה צ"ל לשיטת רש"י שכ' (בדף מז) מציאתה משום איבה דמזונות. והרי אף באינה סמוכה על שלחנו כיון שמכרה לאמה ג"כ מציאתה לאביה כדאמרי' בקדושין אמה מע"י לרבה ומציאתה לאביה. וכן הקשה הר"ן לעיל, וצ"ל נמי דמה שמכרה הוי כנותן לה מזונות. שמעמיד לה אחר שנותן לה מזונות. וא"כ קשה מ"ט דר' יהודה דסבר ממאנת אין לה מזונות הא החיוב לא נפקע רק שהיה לה א' שנותן לה מזונות. ומיד שממאנת ונפקע החיוב מבעל ממילא החיוב על היורשים. (אח"כ ראיתי בשיטה מקובצת שהרגיש בזה. וכ' דלר"ח לא מבעי בארוסה בודאי יש לה מזונות דארוסה קטנה יש לה מזונות רק דאיבעיא בנשואה ע"ש) ועדיין לא ידעתי החילוק:
בב"ש (סי' קיב סק"ז) וי"א וכו' אבל למ"ש הר"ן וכו'. כוונתו מבואר דלדעת הה"מ שהעתיק הטעם כיון דאירוסין הם רק מדרבנן א"כ ה"ה בנתארסה מעצמה. אבל למ"ש הר"ן שא"י היורשים להפקיע מזונותיה ס"ל להב"ש דזהו דוקא בארסוה אחי'. אבל לא בארסה מעצמה ע"ש.
ולענ"ד להמעיין בהר"ן אינו כן דלפי הראיה שהביא הרשב"א לדבריו ממתני' דיתומה שהשיאתה אמה או אחי' וכו'. מזה נשמע ג"כ בהשיאתה מעצמה היינו מאמה. ואם נימא לחלק דש"ה דאין טעם לפטור רק מטעם מחילה. אבל הכא הפטור הוא גוף אירוסי'. וכיון שנתארסה מעצמה הפסידה מזונותיה כיון שהאחי' לא הפקיעו זכותה. דא"כ מנ"ל להרשב"א כלל דמדעתה הפסידה אימא דבמדעתה הפסידה מטעם אירוסי' כמו בעצמה. אע"כ דס"ל דאין מעשיה כלום ורק מטעם מחילה נגעו בה, א"כ ה"ה בנתארסה מעצמה. וכן דקדק הר"ח דדוקא כשארסוה כשהיא נערה וכו' משמע דבע"א א"א לאשכוחי. ועיין. ואפשר דהרשב"א ס"ל כהרמ"ה דארסוה לדעתה לא מקרי ארסה בעצמה רק דהיה אפשר לדון מטעם מחילה. וע"ז כתב לראיה דמחילתה לא מהני. וכן להרמ"ה אפשר דצריכים לדברי הרשב"א דלא תהוי מחילה. ועיין:
והנה דעת הרמב"ם כמו שכתב הר"ן והה"מ דאף ארוסה קטנה אין לה מזונות. ונ"ל דלהרמב"ם לטעמיה יפה פסק וליתא לסברת ר"ח והרשב"א. והיינו למה דפסק פי"ט הט"ו בדעת הנגיד הובא בהר"ן דהמארס יתומה הארוס חייב במזונותי' כיון דע"י נפסדה המזונות מהאחים ע"ש. א"כ אף דאין לנו לפטור היתומים על סמך דהארוס יתן דאדרבא יאמר הארוס תתנו אתם. כמבואר בהר"ן ובהרא"ה. היינו בעיקר החיוב שאין לנו לפטור ארוסה רק מטעם זה דהארוס יתחייב. דאדרבא כ"ז שהיתומים חייבים מדינא אין ארוס חייב. אבל אליבא דאמת דהדין דארוסה אין לה מזונות בלאו הסברא דהארוס יתן רק דדינא כך דארוסה אין לה מזונות. וממילא הארוס חייב. א"כ י"נ מה"ט ה"ה בארוסה קטנה דהרי מ"מ היא ארוסה ואין לה מזונות וממילא החיוב על הארוס. מאי אמרת כיון דהאירוסין הוא שהאחים ארסוה אין להם כח לעשותה כארוסה כיון דעי"כ תפסיד מזונות. ז"א דהרי במה שתיעשה ארוסה אינם מפקיעים מזונותי' כיון דהיא ארוסה הארוס יתחייב. והרי הארוס בודאי לא יוכל לטעון. שאין כח ביד האחים להפקיע, והר"ח והרשב"א אפשר דלא סברי כפירוש הנגיד. כנלע"ד נכון בסברא:

תד"ה בת יבמה, וי"מ דאף בדאית כו' בין אית ליה בין ל"ל. קצת יש לעיין למאי דקיימינן השתא דאיבעי' גם באית לה משום דהבת אינה אוכלת מתנאי כתובה של הראשון. א"כ ממילא לק"מ אמאי דלא מיבעי ביבמה עצמה די"ל דרוצה למבעי בכל גוונא אף באית לה דל"ש כן ביבמה עצמה. אבל בלית לה י"ל דגם ביבמה עצמה כן דאין חילוק בינה לבתה. וק"ל:

בגמרא רב תני וכו'. נראה דאין לפרש דהא דאמר לרב אע"ג דבגר היינו מדלא תני רב עד שתבגר ממילא אית לה מזונת. וכן ללוי מדלא תני נשואין. זה אינו דע"ז לא משני מידי דלמה לא נקטו רב ולוי באמת במתניתין אלא חדא. וע"כ זה אינו קושיא דא"צ לפרש אלא הקושיא הוא איפכא והיינו דמקשה מיתורא דלגופיה לא איצטריך דמה"ת נימא דנשואה וכן בוגרת ללוי שיהיה להם מזונות כיון דיוצאת מרשות אב לגמרי. אלא על כרחך דממעט לרב בוגרת דיש לה מזונת. וללוי ממעט נשואה. וע"ז מקשה וכי פליגי אתנאי כמו שפירש"י ז"ל ומשני דפליגי בארוסה דלרב דתני עד דתלקחין היינו עד שתארס דמשמעות לוקחין הוא אירוסין כמו כי יקח איש אשה וגו' דהיינו קידושין כדאמרינן בריש קידושין. וללוי נקט עד שתבגרן למעט ארוסה. ובזה יש לפרש הא דקאמר בתר הכי תרתי אלא או תבגרן או יימטי זמניהן. ויש לדקדק בהא דקאמר אלא או תבגרן דהוא מיותר בלשון הש"ס כיון דלא אתי לשנוי אלא דהוא ויו המחלקות לא הל"ל אלא או יימטי זמניהן. ולפמ"ש יש לומר דודאי ידע דהוא ויו המחלקות אלא דהא גופא קשיא ליה כיון דלגופיה לא איצטריך כנ"ל אלא למעט ארוסה דיש לה מזונת למה לי תרתי דהא בחדא הוי סגיא למעט ארוסה. ומשני דבאמת אין צריך לכתוב שניהם והכי קאמר לוי או שיכתוב עד דתבגרן או שיכתוב עד דיימטי זמניהן. כן היה נ"ל לפרש:

אך התוס' לא מפרשי כן כמ"ש בד"ה הויה דאירוסין וכו'. דהתם וכו'. והיינו משום דקשיא להו דאי מחמת פשיטות פריך לעיל אע"ג דבגר דלגופיה לא איצטריך. א"כ מאי בעי הכא לר' יוסף דממילא אית לן למימר הויה דאירוסין דאי הויה דנשואין פשיטא דהא ל"ל דאתי לדיוקי למעט אירוסין. דהא אף אם כוונתו הויה דנשואין. מ"מ אין בלשון הויה מעוט על אירוסין כדכתיב בקרא כי תהיינה לאיש שתי נשים. ופירושו היינו לשון תפיסת קידושין. ולכאורה היה אפשר לומר לפמ"ש רש"י ד"ה לרב וכו' דלא פליגי אתנאי וכו'. היינו הקושיא דוקא לרב ולוי שהיו שונים כן מדעתם. אבל ר' יוסף משמע שמצא ברייתא אין לתמוה כל כך אי פליג אתנאי דלקמן. ושפיר יש לומר הויה דנשואין למעט בוגרת. אבל התוס' משמע להו דהא דפריך אע"ג דבגר לאו משום דלא פליגי אתנאי. אלא היינו משום דפשיטא ליה מצד הסברא דבוגרת אין לה מזונות כדמשמע מהא דקאמר כתנאי. ולא משני דלרב כ"ע מודים באירוסין ולא פליגי אלא בבגר. ובאמת פליג ת"ק על תנאי דלקמן בפרק מציאת האשה. אלא ודאי דמצד הסברא פשיטא להש"ס דליכא מאן דפליג בבוגרת. מיהו יש לומר דאין הכרח מזה דס"ל להש"ס דאין סברא לומר דאירוסין עדיפא מבגר. אבל לגבי נשואין אם נימא דהיינו הויה דנשואין. שפיר יש לומר דעדיפא מבגר. וק"ל:

שם תוס' ד"ה ארוסה וכו'. לא שמיע להו וכו". לפ"ז צ"ל הא דמיבעיא לעיל אליבא דר' יוסף הויה דאירוסין היינו דמספקא ליה אי כלישנא קמא או כלישנא בתרא. והוא דוחק. ולולי דבריהם יש לומר דהכא מיירי שהיתה ארוסה בחיי האב דאיכא למימר דאפילו אי בארוסה לאחר מיתה יש לה מזונת היינו דהתם לא שייך כל כך לומר דלא ניחא ליה דתתזל דאין תקנה בזה דא"כ לא יארס אותה כלל כיון דאינו חייב במזונות. ולא ניחא ליה דתתזל. ויש לומר דמש"ה אית לה מזונות. משא"כ כשכבר נתארסה בחיי האב שפיר יש לומר דכיון דלא ניחא ליה דתתזל ודאי יזון אותה. וכן יש לומר להיפך דאפילו אי בנתארסה לאחר מיתה אין לה מזונת היינו דלא שייך לומר דלא קים לה בגויה דהיינו משום סימפון כדפירש"י דהא אמרינן לקמן דף נ"ז ע"ב בהגיע זמן ולא נשאו כיון דחייב במזונות מסתמא בדק לה קודם שיזון אותה. א"כ ה"נ כיון דלא ניחא ליה דתתזל ויודע שאין לה מזונת משעת אירוסין מסתמא בדק לה קודם אירוסין. דלמה לו להכניס עצמו לכתחלה לזילותא. ובודאי לא מצא בה מום ויזון אותה. אבל כשכבר היא ארוסה בחיי האב אפשר דאינו מהדר לבדוק אותה מיד אחר מיתת האב ומספיקא לא יזון אותה. ותו דשמא באמת ימצא סימפון ולא יזון אותה. משא"כ כשהיא נתארסה לאחר מיתת האב מסתמא בדק לה קודם אירוסין. ולפ"ז אפשר ליישב נמי הא דפליגי בתר הכי ת"ק ור"י באלמנה בבית אביה ופירש"י ותוס' דס"ל דארוסה יש לה מזונת. דהוא דחוק כמ"ש לקמן בסמוך. ולפמ"ש יש לומר דהתם נמי מיירי בארוסה בחיי האב ואינו ענין לפלוגתא דרב ולוי לעיל דקי"ל כרב. ודוק:

תוס' ד"ה אלמנה בבית אביה וכו'. דקסבר ארוסה יש לה מזונות וכו'. וצ"ל דלא קשיא מהכא לרב דס"ל לעיל דמשנתארסה אין לה מזונת דרב סבר כת"ק דברייתא דלעיל. אך אכתי הוא דוחק לאוקמי כל הני תנאי דלא כהלכתא דקי"ל כרב. ועיי ן לקמן דף ס"ח ע"ב שנדחקו התוס' ליישב תנאי דהתם כרב ועמ"ש שם. וכבר כתבנו ליישב קצת. אך באמת לא הבנתי מי דחקם לפרש כן דהא איכא למימר דס"ל דארוסה אין לה מזונת. אבל כשנתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין הדרא לבי נשא כמו שמצינו בהפרת נדרים בחיי האב ובזה הוי א"ש טפי הא דקאמר ממאנת איכא בינייהו. דת"ק ס"ל כיון שחוזרת לבית אביה חוזרת נמי למזונת אע"ג דכבר אבידה מזונותיה משעת אירוסין ה"ה לממאנת אפילו מן הנשואין. אע"ג דכבר אבידה כיון דבמיאון עקרה לנשואין למפרע חוזרת למזונת. ור"י ס"ל עודה בבית אביה יש לומר דס"ל באמת דארוסה יש לה מזונת. אבל חזרה למזונת לית ליה. א"נ דס"ל דוקא ארוסה שלא יצאה מרשות אב כלל. משא"כ בממאנת מן הנשואין דעכ"פ קודם מיאון כבר יצאה מרשות אב וק"ל:

עוד יש לומר אפילו לפי שיטתם דמיירי הכא בקדושי קטנות דבזה מודה רבי דלא אבידה מזונת כמ"ש הפוסקים והיינו דקאמר ממאנת איכא בינייהו ר"ל כיון דמיירי בקדושי קטנות היינו דממעט ת"ק דדוקא כשיוצאה מחמת אלמנות וגירושין בעינן בית אביה. אבל כשיצאה מחמת מיאון לא בעי' בית אביה. ובזה א"ש טפי הא דנקט שומרת יבם דאתי לדיוק דומיא דאינך דבשומרת יבם מן הנשואין אין לה מזונת אף דעדיפא טפי מאלמנה וגרושה שאין בידה למאן עוד אחר אלמנות וגירושין. משא"כ בשומרת יבם דעדיין בידה למאן כדאיתא בר"פ בית שמאי דממאנות בבעל וביבם. אפ"ה כל שלא מיאנה אין לה מזונת. וק"ל:

בא"ד ור"ת מפרש וכו' מכלל דת"ק בבית אביה אפילו יצתה וכו'. נראה לפרושו דבבית אביה ממש דאביה היה חי כשנתאלמנה. וכן לר"י עודה בבית אביה ממש בחייו לאפוקי אם חזרה וניסת בחיי האב ומת האב ומיאנה דאע"ג דעקרינהו לנשואין כדין יתומה בחיי האב אפ"ה כיון שלא היתה בבית אביה כשמת האב אין לה מזונת מכלל דלת"ק אפילו יצתה ע"י נשואין כיון שמיאנה ועקרינהו לנשואין בתראי. ה"ה אלמנה בבית אביה ומינה ילפינן לממאמנת ע"י נשואין אחי' לאחר מות אביה ובזה מובן הא דפי' ר"ת באלמנה מן הנשואין ולא מפרש באלמנה מן האירוסין בחיי האב כמ"ש באמת כן הרא"ה בשם ר"ח. דאל"כ ה"ל קידושין דאורייתא ולא שייך הא דאמר ר"י עודה בבית אביה דמשמע ליה בבית האב היינו בחיי האב כנ"ל. וק"ל:

תוס' ד"ה יבמה וכו'. וכגון דלית ליה מראשון וכו' נראה דלפי' זה פשיטא ליה דכשמיבמה וכתובתה על נכסי בעלה ראשון ה"ה כל תנאי כתובה הם על נכסים אלו שירש מאחיו דתנאי כתובה ככתובה. א"כ ממילא דבדידה ליכא למבעי לענין מזונת דכל זמן שאינה גובה כתובתה היא ניזונת מנכסי בעלה הראשון וכשהם כלים ממילא חלה הכתובה ותנאי כתובה על בעל שני וניזונת מן נכסי היבם עד שגובה כתובתה. ועיקר הבעיא הוא ביש רק כדי כתובתה מבעלה הראשון. והיא באמת גבתה כתובתה מהן אם הבת ניזונת מנכסי היבם דכיון דאית לה מראשון לא תקינו לה משני ולפ"ז ליכא למבעי לענין כתובת בנין דכרין דהיינו אם מתה בחיי היבם דממ"נ אם יש מבעל א' הרי גובה מבעל א' ואם לאו הרי כל כתובה ותוספת כתובה מן הב". משא"כ לפי' השני ס"ל דכשכתובתה על נכסי הראשון אין היבם מתחייב א"ע כתובה ותוספת כתובה כלל אפילו על נכסים אלו שירש מאחיו ואין בתה ממנו ניזונת אפילו מנכסים אלו שירש לא מחמת אחיו משום דלאו בתו היא ולא מחמת אביה היבם דהא לא התחייב א"ע. א""כ מצי למבעי גם לענין כתובת בית דין אם יכולים לגבות מנכסים אלו. מיהו יש לדקדק דאפילו לפי' קמא איכא למבעי לענין מזונת. דלפמ"ש התוס' ביבמות דף ל"ט ד"ה אשה וכו' וא"ת למה מרויח וכו'. ויש לומר דנ"מ אם גירשה ואח"כ אשתדף שדותיו של מת וכו'. ולפ"ז יש לומר דכשנשאר כדי כתובתה מבעל ראשון אינה יכולה לומר דתאכלם במזונת ואח"כ תגבה משני דה"ל כאשתדף לאחר מיתה כמ"ש התוס' לקמן דף צ"ו ע"ב ד"ה ור' יוסי וכו' ע"ש. כיון דהיתה יכולה לגבות מהם כתובתה ואכלתם במזונת. א"כ הדר איכא למבעי אם יכולה לומר איני גובה כתובתי ותהיה ניזונת עד שיכלו נכסי המת ואח"כ תהיה ניזונת מנכסים של בעל שני דומיא דמבעיא לי בביתו לפי' קמא. ואפשר דאף דכתבו התוס' לקמן דמזונת הוי כאשתדף ס"ל דלענין זה לא חשיב כאשתדף כיון דחייב עצמו בעל ראשון בכך. וצ"ע. ודוק: ועיין קונטרס אחרון סימן קי"ב:

שקילא טיבותיך. חיזוק טובותיך שאתה סבור שנחזיק לך טובה בזו נטולה היא ממך ומוטלת על החרולים: לרב אע''ג דבגר. בתמיה והלא בגרות מוציאה מרשות אב ולמה תיזון מביתו ובין לרבי בין לר' אלעזר בר' שמעון שנחלקו בדבר בפרק מציאת האשה (לקמן סח:) בעישור נכסים מודים במזונות דבין נשאו בין בגרו אבדו מזונות: כי פליגי בארוסה. רב אמר עד דתלקחן קיחה דאירוסין ואפילו לא בגר וללוי או תבגרן או ינשאו ויצאו מרשות אב לגמרי כי בגרות: וכן תני לוי במתניתיה. דלוי סידר ברייתא ששה סדרים כר' חייא וכרבי אושעיא: תרתי. בתמיה: ומטי זמניהון. הגיע זמן שנים עשר חודש לבתולה משתבעה הבעל כדלקמן באע''פ (דף נז.): ארוסה יש לה מזונות. ארוסה יתומה יש לה מזונות מן האחין או לא: הכי גרסינן מסברא לית לה כיון דאירסה לא ניחא ליה דתיתזיל. מסברא אני אומר שאין לה מזונות מן האחין דמאי טעמא תקון רבנן מזונות לבת מנכסי האב כי היכי דלא תיתזיל על הפתחים הכא ליכא למיחש להכי דכי חזי ארוס דמתזלא זיין לה איהו מדידיה ואע''פ שאינו מחויב לזונה דכיון דאירסה לא ניחא ליה דתיתזיל: אמר ליה אי משמע לא שמיע לך. בהדיא: מסברא אית לה. יש לך לומר שנזונת מן האחים דארוס לא זיין לה: כיון דלא קים ליה בגוה. אם תינשא לו שמא ימצא בה מום לא שדי זוזי בכדי: ממאנת. קטנה יתומה שהשיאוה אחיה ומיאנה בבעלה וחזרה אצלם: יש לה מזונות. עד שתבגר או לא מי אמרינן עקרתינהו לנישואי מעיקרן והויא לה כמי שלא ניסת או דלמא הא ניסת ויצאה מרשות אב: אלמנה בבית אביה. כלומר מן האירוסין דאי מן הנשואין לא אמרינן יש לה מזונות דעד דתלקחן תנן ואפילו ללוי בנשואין מודה: ת''ק סבר ממאנת אית לה. וה''ק אלמנה בבית אביה כו' וה''ה לממאנת דאין כאן נשואין דהא עקרתינהו ואתא רבי יהודה למימר עודה בבית אביה בתחלתה שלא יצתה משם בנשואין יש לה מזונות אבל משיצאה בנישואין אין לה: בת יבמה. הכונס את יבמתו וילדה לו בת יש לה מזונות לאחר מיתת האב מן האחין מנכסי אביה או לא: כיון דאמר מר. כתובתה אינה על נכסי יבם תנאי כתובה דלה נמי לאו על נכסיו הוא: או דלמא. כיון דאמרינן התם אי לית ליה נכסים לראשון תקינו לה רבנן משני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה: אית לה. נמי תנאי כתובה להיות בתו נזונת: בת שניה. מי שנשא שניה מדברי סופרים דאמרי רבנן לקמן בפרק אלמנה (דף ק:) השניה אין לה כתובה ולא מזונות בתה שילדה לו ומת: יש לה מזונות. מנכסיו או לא:

דקיימי כוותיה בריש המקבל (ב''מ דף קד. ושם) דדרשי לשון הדיוט רבי מאיר ורבי יהודה והלל הזקן ורבי יהושע בן קרחה ורבי יוסי וכיון דדרשי לשון הדיוט שנהגו ההדיוטות לכתוב בשטרות אע''פ שלא תקנו חכמים כ''ש תנאי כתובה שהוא תקון חכמים והתם בהמקבל (ג''ז שם) מוכח דהכי הלכתא ומיהו קשה מבית הלל אהלל הזקן ושמא אע''ג דבית הלל הם תלמידי הלל הזקן פליגי עליה אי נמי כי לית להו לבית הלל מדרש כתובה היינו לגרע כחה אבל לייפות כחה אית להו ולהכי חזרו בית הלל להודות לבית שמאי ביבמות דהתם הוי ליפות כחה ולא משום קל וחומר דהתם כדמוכח מתניתין דהתם וההיא דהמקבל נמי לייפות כחה דעל ידי שהיה כתוב בכתובת אמן לכשתכנסי לחופה הוי לי לאינתו לא עשה בניה ממזרים ובתר חזרה אמרה הלל הזקן ומיהו בית שמאי אית להו מדרש כתובה אפילו לגרע כחה וקיימא לן כוותייהו דהא הכא בשמעתין לגרע כחה הוא: הויה דאירוסין או הויה דנשואין. הכא ליכא למיפרך אי הויה דנשואין היא אע''ג דבגר כדפריך לעיל לרב דתני עד דתלקחן דהתם פריך משום דמשמע דאתא לאפוקי מדלוי אבל הכא רב יוסף תני ברייתא באפי נפשה וקמשמע לן נישאת כשהיא קטנה והוא הדין לאיבגר ולא אינסיב: ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות. לא שמיע ליה פלוגתא דתנאי דלעיל אי נמי שמיע ליה ומבעיא ליה היכי הלכתא: אלמנה בבית אביה. פירש בקונטרס דהיינו מן האירוסין דמן הנשואין לכולי עלמא לית לה דכיון שנפקעה שעה אחת ממזונות שוב אין לה אבל מן האירוסין לא פקעי דקסבר ארוסה יש לה מזונות וא''ת א''כ אמאי נקט אלמנה כיון דאפילו לא נתאלמנה יש לה מזונות ויש לומר לאשמועינן אבל מן הנשואין אפילו נתאלמנה אין לה אי נמי לאשמועינן דוקא אלמנה מן האירוסין יש לה מן הנשואין אין לה אבל ממאנת אע''ג דנשאת אית לה ואתי שפיר הא דאמר ממאנת איכא בינייהו ואם תאמר ובשומרת יבם מאי אתא לאשמועינן דאי למידק דוקא מן האירוסין אבל מן הנישואין לא מאי איריא שומרת יבם אפילו אלמנה שאינה זקוקה ליבם נמי אין לה ויש לומר דנקט שומרת יבם לרבותא דלא מיבעיא ארוסה דאכתי מיחסרא מסירה לחופה אלא אפי' שומרת יבם דלא מיחסרא שיכול לבא עליה בעל כרחה אפי' הכי יש לה מזונות ורבינו תם מפרש אלמנה בבית אביה שהיתה נשואה ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה והיינו בבית אביה יש לה מזונות הואיל כשנתאלמנה או נתגרשה אכתי לא מת האב ולא בא זמן חיוב מזונות ולא מיפסיד מידי ודייק דממאנת לת''ק מבית אביה נפקא דמדאתא רבי יהודה לטפויי למימר דעודה בבית אביה בעינן מכלל דת''ק דבית אביה אפילו יצתה והיינו בכה''ג דמיאנה דעקרתינהו לנשואין קמאי והרי היא כאילו לא נשאת מעולם ואין נראה דכיון דנשאת שוב אין לה מזונות דאין לאב רשות בה ופירוש הקונטרס נראה עיקר: בת יבמה יש לה מזונות או אין לה מזונות. נראה דיבמה עצמה פשיטא ליה דיש לה מזונות דגבי דידה אמרינן תנאי כתובה ככתובה וכי לית ליה לראשון תקינו לה גם מזונות משני אבל בת מיבעיא ליה אי אלימא כמותה למהוי תנאי כתובה ככתובה וכגון דלית ליה לראשון דאי אית ליה ממה נפשך גביא ובכה''ג אזלה בעיא דבת שניה דפשיטא ליה דשניה עצמה לית לה דלגבי דידה הוי תנאי כתובה ככתובה אבל גבי בת מיבעיא לן וי''מ דאף בדאית ליה לראשון קבעי אע''ג דלדידה פשיטא דאית לה מזונות בין אית ליה בין לית ליה כדפי' בבתו מיבעיא ליה דמראשון ודאי לית לה שהרי הוא לא כתב לה אלא בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי אינון יתבין והאי לאו מיניה היא אבל מן השני דלמא אית לה כיון דאי לית לה מראשון תקינו לה משני דכל תנאי יהיו על השני מוטלין ולענין מזונות הבת אע''ג דאית ליה לראשון כיון שאינה נזונת מהם כמאן דלית ליה דמי ותקינו לה רבנן משני או דלמא משני נמי לית לה וצריך עיון אי. הוה מצי למיבעי נמי לענין כתובת בנין דכרין דדלמא לית לה דהא מאחיו ירית או דלמא איכא למיחש דלמא מימנע האב ולא יהיב דחייש דלמא נפלה לה קמיה יבם ומיהו אארוסה נראה דלא הוה מצי למיבעי לענין כתובת בנין דכרין דהא לא יהיב לה אב מידי כל זמן שהיא ארוסה.

דף נג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד