נדרים עא ע"ב

דף עא - ב

בית שמאי סברי: נדרים נמי, שנראו לארוס בחייו, ומת - נתרוקנה רשות הארוס לאב. כי היות ושמע הבעל את הנדר לפני מותו, והפר אותו, זוכה האב בחלקו של בעל, לאחר מיתתו.

ומכיון שכבר פירשנו לעיל שבית שמאי סוברים שהנדר כאילו נחלק לשניים, וכל אחד [האב והבעל] מיגז גייז חצי נדר, הרי בהפרת הבעל קודם מיתתו נסתלקה זכות הבעל מהפרת הנדר, כיון שכבר הפר את חלקו, ועל כן אין הארוס האחרון יכול לבוא במקומו של הראשון. ויכול האב להפר לבדו.

ובית הלל סברי, שאביה ובעלה האחרון מפירין נדריה.

וטעמם, כי הם סוברים שאין הנדר נחלק לשנים, והפרת האחד לא מיגז גייז חצי נדר אלא מקליש את כל הנדר. ואין זה נחשב מעשה גמור בנדר אלא קלישות בעלמא.

ולכן, אין הבעל מאבד את זכותו בנדר לאחר שהפר אותו, ויכול הבעל האחרון לבוא במקומו של הבעל הראשון. ולכן מפירין האב ובעלה האחרון את נדריה.

ויש ראיה ממחלוקת זו לדברי שמואל.

כי מוכח, שבין לבית הלל ובין להית שמאי, יכול הארוס האחרון להפר נדרים שנראו לארוס הראשון. וכל מחלוקתם, היא רק באופן שהארוס הראשון כבר הפר. שבזה סוברים בית שמאי כי לאחר הפרתו אבדה זכותו, ואי אפשר לארוס האחר לבוא במקומו.

אבל באופן שרק שמע הארוס הראשון את הנדר, ועדיין לא הפר אותו, לא איבד את זכותו (וכמו בדין הראשון), ויכול הארוס האחרון לבוא במקומו של הארוס הראשון, ולהפר את נדריה בצירוף עם האב.

איבעיא להו: אשה מאורסה שנדרה נדר, וגירשה ארוסה ביום ששמע את נדרה -

האם גירושין - כשתיקה דמיא, ונחשב הדבר כנדר אשר לא הופר ביום שמעו.

או גירושין - כהקמה דמיא!

כי בכך שגירש את אשתו ויודע שלאחר הגירושין שוב אינו יכול להפר לה, הרי זה כמי שהקים את הנדר, לפי שמעתה אין לו אפשרות להפר.

ומבארת הגמרא: למאי נפקא מינא? -

כגון שנדרה, ושמע בעלה הארוס, וגירשה, ואהדרה ביומיה - והחזירה בו ביום [והוא הדין אם נתארסה לארוס אחר בו ביום].

אי אמר מר גירושין כשתיקה דמי, ועדיין יש אפשרות להפר, מצי מיפר לה, שהרי עדיין לא חלף יום שמעו. ^[23] ואי אמר מר כהקמה דמי, שוב לא מצי מיפר לה. שהרי על ידי הגירושין נחשב הנדר כמקוים.

וכל השאלה היא בגירשה מן האירוסין, שאז יש בכוחו של הארוס השני להפר עם האב בנדרים קודמים. אבל משנישאת, ויצאה מרשותו של האב, אין בכוחו של הארוס השני להפר לבדו נדרים קודמים. ר"ן

ופשטינן מברייתא:

הדין הוא נוסחא דגמ' ופירושא ב"ש סברי בנדרים נמי שנראו לארוס נתרוקנה רשות לאב ולא לארוס האחרון וקסברי נמי דמיגז גייז הילכך שמע בעלה ולא הפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל אע"פ שנתארסה לאחר האב מיפר חלקו וחוזר ומיפר חלקו של בעל אפילו האי לחודיה והאי לחודיה דמיגז גייז וב"ה סברי כיון שנתארסה אין האב מיפר אלא בשותפות שנתרוקנה רשות אף לארוס אחרון ושניהן מפירין הכל כאחת דלאו מיגז גייז אבל לא נתארסה ודאי בכל הנדרים נתרוקנה הרשות לאב כסתם מתניתין וחזינא לרבוותא בהנך מילי פלוגתא ושקלא וטריא רבתי ונסחי נמי משבשן ומיחלפן בהו טובא ואנן כתבינן מאי דסבירא לן ודחזי לן למסמך עליה: איבעיא להו גירושין כשתיקה דמו או כהקמה דמו למאי נ"מ כגון דנדרה ושמע ארוס וגרשה ואהדרה ביומיה אי אמרת כשתיקה דמו מצי מיפר לה ואי אמרת כהקמה דמו לא מצי מיפר לה מאי ואתינן למיפשט ממתניתין נדרה והיא ארוסה ונתגרשה בו ביום וכו' ש"מ גירושין כשתיקה דמו דאי כהקמה דמו מי מצי מיפר ארוס אחרון נדרא דאוקים ארוס ראשון ודחינן הכא במאי עסקינן בשלא שמע ארוס ראשון אי הכי מאי אריא בו ביום אפילו מאה ימים בשלא שמע ארוס ושמע אב דבו ביום הוא דמצי מיפר אב מכאן ואילך לא מצי מיפר ובעיין לא איפשיטא:

הא דאמרינן: כגון דשמע בעלה וגרשה ואהדרה ביומיה. לאו דוקא אהדר, אלא הוא הדין לנתארסה לאחר ביומיה, והאי בעל ארוס קאמר, דאילו בעלה ממש אינו מפר לפי שיצאתה שעה אחת לרשות עצמה, כדאיתא לקמן דאין הבעל מפר בקודמין.

איבעיא להו גירושין כשתיקה דמו או כהקמה דמו למאי נפקא מינה כגון דנדרה ושמע ארוס וגרשה ואהדרה ביומיה אי אמרת כשתיקה דמו מצי מפר לה כיון דהוה ליה יום שמוע אי אמרת כהקמה דמו לא מצי מפר אפילו בו ביום שכבר הקים אותו. ואסיקנא דמן הנשואין לא מצי מפר כדתנן נדרה בו ביום גרשה והחזירה בו ביום אין יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין (ד) משום שותפותיה דאב כל היכא דליכא הקמה ואתיא למיפשטה ממתני' דתנן נדרה והיא ארוסה נתגרשה בו ביום וכו' ש"מ גירושין כשתיקה דמו דאי ס"ד כהקמה דמו מי מצי מפר ארוס אחרון נדרא דאוקים ארוס ראשון. פי' והפרת האב לחודה לאו כלום היא ודחינן הכא במאי עסקינן בשלא שמע ארוס ראשון דבכי האי ודאי לא אפשר דליהוו גירושין כהקמה דהיכי מקיים מאי דלא שמע ופרכינן אי הכי מאי איריא בו ביום אפילו מאה ימים פירוש אי אמרת בשלמא כששמע בהן ארוס ראשון להכי בעינן בו ביום כי היכי דתיהוי הפרת אחרון ביום שמוע אלא אי אמרת בשלא שמע בהן ארוס ראשון אפילו לאחר כמה ימים נמי דקס"ד דאב נמי לא שמע בהו ומהדרי' דמיירי בשלא שמע ארוס וליכא הקמה דידיה ושמע אב דבו ביום מצי מפר אב חלקו מכאן ואילך לא מצי מפר וארוס אחרון לא מצי מפר אפילו חלקו של ארוס ראשון בלא סיוע האב ושותפותו ואי קשיא לך דהא אמרינן בגמ' אמתני' [דף עא.] מנה"מ דארוס אחרון מפר וכו' אלמא מתני' לשמואל בנדרים שנראו לארוס ראשון משמע ליה וכיון שכן לדידיה שפיר תפשוט בעיין ממתני' דגירושין כשתיקה דמו ואיכא למימר דההיא דשמואל לאו אמתני' קיימין אלא כולה מימרא דידיה הוא ואשכחן דכוותה בתלמודא הילכך ממתני' לא תפשוט ושמואל אליבא דנפשיה לאו בדוקא קאמר לה אלא למימרא דאם איתא דגירושין כשתיקה דמו אפילו בנדרים שנראו לארוס ראשון מצי מפר ארוס אחרון ומתני' דפליגי ב"ש וב"ה וסברי דארוס אחרון מפר אפילו נדרים שנראו לארוס ראשון כדאיתא לעיל בהדיא לא תפשוט מינה בעיין דההיא כשהפר ארוס ראשון וגלי דעתיה דלא מקיים וכדגרסינן לעיל והכי דייק נמי כההיא גרסא מאי דקתני האב חוזר ומפר חלקו של בעל דאילו למאן דגריס שמע בעלה ולא הפר לה לא אתי שפיר לישנא דחוזר ותיקשי נמי אמאי לא פשיטנא בעיין מהתם אלא ודאי כדאמרן כנ"ל וכתב רבינו ז"ל ובעיין לא איפשיטא פי' וכיון דכן נקטינן לחומרא:

א"ר נתן הן הן דברי ב"ש ובה"א אינו יכול להפר. ולפי מאי דאסיק ואזיל ס"ל להש"ס דסיפא נמי בשנתארסה לאחר כמו ברישא ומה שלא פירשו התנא משום דארישא הוא סמיך ובהא פליגי ב"ש סברי כיון שנראו לארוס ראשון לא מצי ארוס אחרון להפר אלא נתרוקנה לאב בלבד וב"ה סברי אפילו נדרים שנראו לארוס ראשון אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה ואין האב יכול להפר לבדו והיינו תניא כותיה דשמואל ממילתיה דב"ה ומיגז גייז מילתא אחריתי היא ומפרש לה שבשני דברים נחלקו ב"ש וב"ה כלומר וסברי מיגז גייז ולענין רישא דהך ברייתא הוא דקתני אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה הן הן דברי ב"ש דסברי מיגז גייז אבל ב"ה סברי מיקלש קליש ואין האב וארוס האחרון יורשין חלק ארוס הראשון אבל בסיפא לא שייך למימר מיקלש קליש כיון שהאב קיים כדפרישית לעיל ואי תקשי לך אמאי נקט ונתארסה בו ביום כיון שלא הספיק הבעל לשמוע וצריך לפרש דבו ביום אמיתת הבעל קאי ולא איום הנדר וצריך האב להפר ביום מיתת הבעל דנתרוקנה רשות לאב ולגבי חלק הבעל הוה ליה כיום שמיעה דעתה נתרוקנה לרשותו להפר לה:

ושמע בעל וגירשה ואהדרה ביומיה. ובארוסה איירי דאין הבעל מיפר בקודמין כדמסיקנא ובלא אהדרה נמי הוה מצי למימר דאי כשתיקה דמי נתרוקנה רשות לאב ומיפר והאי דנקט ואהדרה לאשמועינן דוקא דאהדרה ביומיה אבל אם עבר היום לא מצי מיפר אפי' הוו גרושין כשתיקה אע"ג דלא היתה תחתיו בסוף היום ומיהו בירושלמי דפרקין לא משמע הכי דגריס בירושלמי גבי פלוגתא דרבי יוסי בר"י ורבנן אי הפרת נדרים הויא מעת לעת או עד שתחשך דוקא נשתתק וחזר לדבורו על דעתיה דרבי יוסי בר"י נותנין לו כ"ד שעות ולרבנן לעולם הוא מיפר והולך עד שיחזור לדבורו לפני שקיעת החמה חזר לדבורו לפני שקיעת החמה שעה אחת שוב אינו יכול להפר אלמא שעות שאינן ראוי להפר אינן מן המנין:

שאלו בסוגיא זו גירושין אם הם כשתיקה או כהקמה ושאלה זו אין לה מקום אלא בנערה המאורסה שנדרה ושמע הארוס וגרשה שנמצאת חוזרת לרשות האב והחזירה ביומו או נתארסה לאחר שאם הגירושין כשתיקה לבד יכול להפר עם האב וכן אם נתארסה לאחר אביה וארוס אחרון מפירין ואם הגירושין כהקמה מכיון שקיים הבעל אין לה עוד תקנה להפר אף על ידי אב וארוס אחרון וכן היה יכול לשאול אם גרשה הארוס אם האב יכול להפר אם לאו אלא דחדא מיניהו נקט ומכל מקום בנשואה אין לה מקום שהרי כשגרשה יצאת לרשות עצמה ונתקיימו נדריה אלא בארוסה על הדרך שכתבנו:

גמרא נדרים נמי כצ"ל לאב ומיגז כצ"ל:

רש"י בד"ה ב"ש כו' של אותו ושל בעל והתם כצ"ל:

בא"ד אלא עם ארוס אחרון כצ"ל:

ברא"ש בד"ה אמר רבי נתן כו' וב"ה מה לי כצ"ל הפסיק אב כצ"ל מאי דאסיק כצ"ל דארישא הוא סמיך כצ"ל ברייתא הוא כצ"ל:

ר"ן מפר הס"ד ומיגז כו' הבנתי דברי כצ"ל דאסתלק ליה ארוס מהכא ותו לא חזי האי נידרא לארוס כלל כצ"ל כיון דבדאיכא כו' נ"ל בדליכא אחרון כראשון כצ"ל הוא דאמר כצ"ל קלוש קלוש ונראו כו' וכיון דאיקליש נ"ל דפליגי ברישא ומסיפא מייתי תניא כצ"ל דמי הס"ד:

בד"ה כגון כו' מצי מפר כצ"ל עסקינן הס"ד:

ר"ן ד"ה איבעי להו גירושין כו'. דכיון דידע ארוס כו' כי היכי דאמרי' כו'. ל"ד לגמרי דבגירושין איכא למימר שסמך שיפר אח"כ האב לבד כי תתרוקן רשותו אליו:

ר"ן ד"ה ואהדרה ביומיה. ואע"ג דבסוף יומא ליתיה ברשותיה דבעל. לכאורה יפלא דהלא אם שמע אחר גירושין וקיים ואהדרה אפי' למחר נראה פשוט דיכול להפר כל יום אירוסין האחרון כי שמיעתו וקיומו דאחר גירושין דלא היתה אז ברשותו כלל ודאי לאו כלום הוא. וכן אפי' שמע קודם גירושין ואחר גירושין קיים ואהדרה ביומיה נראה גם כן דיכול להפר והרי השתיקה היא מטעם קיום כמש"א הכתוב הקים אותם כי החריש לה ביום שמעו. והשתיקה דסוף היום הוא הקיום והרי אז לא היתה ברשותו. והנה אם מת ביום שמועתו משמע בברייתא דנתרוקן לאב אף אם לא שמע עד יום מחר. וכ"מ לשון השו"ע בסי' רל"ד סעיף א' שכתב מפר האב לבדו ביום שמעו והטור מסיים להדיא אפי' לא שמע ביום שמת הבעל. וכן אם נתארסה לאחר אפי' למחר ושמעו אז האב והארוס מפירין יחד וזה מבואר בטוש"ע שם סי"ז. אבל בנתגרשה ונתארסה אפי' את"ל דגירושין כשתיקה אינן יכולין להפר אלא אם נתארסה בו ביום דכן מוכח ממה דבעינן למיפשט ממתני' דגירושין כשתיקה ואפ"ה קתני ונתארסה בו ביום דוקא. וכ"מ מלשון הר"ן שכתב דה"ה אחר. אבל בלא נתארסה יוכל האב להפר אפי' אם לא שמע עד יום מחר דכ"מ ממש"כ הרא"ש והא דנקט ואהדרה לאשמעינן כו'. וכ"מ מהר"ן דלא כתב אלא ה"ה אחר. ולא כתב דה"ה בלא נתארסה כלל. ע"כ משום דבזה לא בעינן ביומיה וטעם החילוק בין אב לארוס נראה משום דארוס הוה ככרעיה דראשון כמש"כ הר"ן לעיל כנ"ל אחר העיון:

גמ' אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומפר לעצמו פשיטא. נ״ב תמיהא כיון דמנודה אני לך אסור מדין ידות נדרים היכי מצי למשרי לנפשיה מי לא תנן כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו:

ר"ן ד"ה ואם לא נדהו וכו' אלא ראוי להתנדות. נ"ב דבר זה צריך ביאור דהא ודאי מיירי דלא הוה אינש אחרינא בהדיה דא"ה ההוא נמי (נידוי) [מנודה] הוא ומי יפדה אותם. וצ״ל שהשומע ולא נדה הוא חייב לנדות את עצמו כענין מר זוטרא חסידא דבסמוך כי מחייב בר בי רב שמתא כו':

ד"ה או מיתה וכו' ואמרה ליה אי הוי ההוא גברא בשמתא. נ״ב וההוא דקטר חמרא בצינתא ורבינא דאורי באתרי דסמכי [עירובין דף סג.] ודכותה טובא:

תד"ה שכ"מ שהזכרת השם וכו' וכלתו ואת עציו ואבניו כצ"ל:

גמ'. גירושין כשתיקה דמיא או כהקמה דמיא. לשם הסברת בעיית הגמרא יש לחקור בדין שתיקה ביום שמעו המשווה הקמה, – אם מובן הדבר הוא שהתורה זיכתה לו לבעל זמן יום שמעו להפר, וכששתק ועבר הזמן, פקעה זכות ההפרה שלו, וממילא חלה הקמה מן השמים. או"ד עצם אי – ההפרה לזמן יום שמעו נחשב למעשה הקמה של הבעל ודומה איפוא להקמה בפה. נ"מ לגירושין. אין סברא לדמות גירושין למעשה הקמה בפה. לפי"ז גירושין כשתיקה דמיא, ואינה כשתיקה ביום שמעו המהוה מעשה הקמה. מאידך ע"י הגירושין נוצר מצב בלי אפשרות של הפרה. ויתכן לדמותו למי ששתק ועבר יום שמעו שאף שם נוצר מצב שאי אפשר לו להפר – והקמה חלה ממילא מן השמים אליבא דצד הראשון של חקירתנו בדין יום שמעו. הוא הדין בגירושין י"ל שמשפקעה האפשרות של הפרה חלה הקמה ממילא מן השמים.
ב

ביארנו שאם גירושין כשתיקה דמיא שתיקה ביום שמעו מהווה מעשה הקמה ולכן רק אי – הפרה בפועל לכל הזמן של יום שמעו נחשב למעשה הקמה – ולא גירושין. וכתב בפי' הרא"ש (דף עב. ד"ה ושמע בעל וגירשה וכו') וז"ל דוקא דאהדרה ביומיה אבל אם עבר היום לא מצי מיפר אפילו הוו גרושין כשתיקה אע"ג דלא היתה תחתיו בסוף היום ומיהו בירושלמי דפרקין לא משמע הכי דגריס בירושלמי גבי פלוגתא דר' יוסי בר"י ורבנן אי הפרת נדרים הויא מעת לעת או עד שתחשך דוקא נשתתק וחזר לדבורו על דעתיה דר' יוסי בר"י נותנין לו כ"ד שעות ולרבנן לעולם הוא מיפר והולך עד שיחזור לדבורו לפני שקיעת החמה, חזר לדבורו לפני שקיעת החמה שעה אחת שוב אינו יכול להפר. אלמא שעות שאינו ראוי להפר אינן מן המנין, עכ"ל. לדעת הרא"ש חלוקים הבבלי והירושלמי אם שעות שאינן ראויות להפרה עולות ליום שמעו. לפי הנ"ל שאי – ההפרה ביום שמעו מהווה מעשה הקמה מסתבר כירושלמי שרק השעות הראויות להפרה ואינו מפר בהן עולות ליום שמעו ולא שעות שאינן ראויות להפרה, כי כשאינו מפר דוקא בכל אותן השעות שיכול להפר בהן חשוב כאילו קיים בפה. מאידך הבבלי סובר שאף שעות שאינן ראויות להפרה עולות ליום שמעו כי יום שמעו זמן הפרה הוא וכשעבר הזמן זכות ההפרה פקעה ממילא ואע"פ שקיום לא חל. ותהיה נ"מ לענין נתרוקנה רשות לאב, כי מסתבר לשיטת הבבלי שהארוס עצמו אינו יכול להפר אחרי שעבר יום שמעו לפי שפקעה זכות הפרתו. מאידך אם הארוס מת האב יוכל להפר, כי רק כשהארוס קיים את הנדר לא נתרוקנה רשותו לאב ואילו כאן לא קיים הארוס את הנדר אלא שעבר זמן הפרתו.¹⁷
ג

והנה הבאנו את המחלוקת בין הבבלי לבין הירושלמי שלפי הירושלמי מי ששמע את נדר אשתו בתחילת היום ונשתתק בסוף היום כשנתרפא למחרת יכול להפר, ולדעת הרא"ש חולק הבבלי על זה וסובר שאינו יכול להפר למחרת. ויש להתבונן מה יהיה הדין במי שנשתתק כל היום – אם יכול להפר למחרת או לא. ונראה שבאופן זה גם הבבלי יודה שמפר למחרת כי היה אנוס כל היום שלא היתה לו יכולת להפר כלל ביום שמעו. יום שמעו מהוה זמן שלפחות היתה לו היכולת להפר בתחלתו, אולם אם לא היה יכול להפר כלל אין הזמן חשוב ליום שמעו. לפי"ז יום שמעו לשיטת הירושלמי תלוי בגברא – זאת אומרת שהגברא צריך להיות בר הפרה כל הזמן של יום שמעו. אליבא דבבלי, לעומת זאת, יום שמעו תלוי בנדר – דהיינו שחל דין יום שמעו אם הנדר היה בר הפרה בתחלת הזמן ואינו תלוי ביכולת הגברא להפר כל הזמן.
¹⁷ עיין בתוס' רי"ד לסוגיין, וע"ע בשו"ת הגרע"א זצ"ל אות קמ"ד.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1992–1996), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

ב''ש נתרוקנה רשות לאב וצריך להפר שניהן בבת אחת של אותו ושל בעל והתם הוויין נדרים שלא נראו לבעל כדקתני שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע והתם קאמרי ב''ש מיגז גייז דהואיל והפר האב כבר לא אצטריך ליה להפר אלא חלקו של בעל וב''ה סברי נדרים שנראו לארוס ראשון הכא אביה ובעלה מפירין נדריה דהאב אינו מיפר אלא עם ארוס אחרון אבל התם דהוויין נדרים שלא נראו לארוס לא מיגז גייז אלא מיקלש קליש ומיפר חלקו וחלק הבעל:

אין תוס' לעמוד זה

ר"ן
נתרוקנה רשות לאב ומש''ה נהי דהכא נראו לארוס ראשון והפרה דיליה כמאן דליתא דמיא דמכי מיית ליה בטלה לה אפ''ה כיון דארוס אחרון לגבי האי נדרא כמאן דליתיה דמי מטעמא דנפרש בסמוך מצי אב מיפר: ומיגז גייז. לא הבנתי דברי הראשונים בזה אמאי מצי מפר אב לחודיה לבית שמאי דאמרי מיגז גייז טפי מב''ה דאמרי מיקלש קליש ועוד דאפי' אמרת מיגז גייז מ''מ מכי מיית ליה בעל תבריה לגזיזיה דהתניא בברייתא דלעיל (דף סח:) שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל ואם איתא דהפרה דאב כדקיימא קיימא אמאי לא מצי מיפר בעל לאחר מיתת אב דנהי דלא נתרוקנה לו רשות אב אפ''ה אב גייז דיליה ובעל גייז דידיה אלא מאי אית לך למימר דנהי דמיגז גייז אפ''ה כי מיית ליה אשתקלא ליה גזיזא דידיה וה''נ מאי שנא ונ''ל דהיינו טעמא משום דלב''ש דסבירא להו מיגז גייז כיון דכי הפר בעל אבטיל ליה פלגיה דנדרא לגמרי הרי מעשה שלו נגמר ואסתלק ליה ארוס לגמרי ונהי דכי מת ארוס בטלה לה הפרה דיליה מיהו מכיון דאסתלק ליה ארוס מהכא ותו לא חזי האי נדרא לארוס כלל קם ליה אב בלא ארוס והא פשטינן לעיל דכל היכא דליכא ארוס אב מיפר דמקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה אבל בההיא דלעיל דשמע אביה והפר לה אפי' אמרת דלמ''ד דמיגז גייז אסתלק ליה אב אפ''ה כי מת בטלה ליה הפרה דיליה וקם ליה ארוס לחודיה בלא אב ולא מצי מיפר היינו טעמייהו דב''ש דאמרי דאב מצי מיפר הכא בלא ארוס אחרון וב''ה סברי אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה דאין האב יכול להפר לבדו משום דלאו מיגז גייז דכשהפר בעל לא אשתקל פלגא דנדרא אלא כוליה נדרא הוא דאיקליש וקלישותא לאו מעשה גמור הוא ומש''ה לא חייל כלל עד דמצטרף ליה קלישות דאידך הלכך כל זמן שלא הפר האב לא אסתליק ליה הארוס מהאי נדרא ומש''ה זכי ביה ארוס אחרון זהו מה שנראה בעיני בזה אלא שעדיין קשה לי למה לן למימר בטעמיהו דב''ש בנדרים נמי שנראו לארוס נתרוקנה רשות לאב דכיון דלב''ש ארוס אחרון כמאן דליתיה דמי כ''ע מודו דאפי' נדרים שנראו לארוס כל היכא דליתיה לארוס נתרוקנה רשות לאב דלעיל נמי אליבא דכ''ע אמרינן ואימא ה''מ בנדרים שלא נראו לארוס אבל בנדרים שנראו לארוס לא מצי מיפר אב ומסקי' דליתא אלמא כ''ע מודו דנתרוקנה רשות לאב אפי' בנדרים שנראו לארוס ואמאי איצטריכינן למימר הכא הכי אליבא דב''ש ואפשר דהכי קאמרינן נהי דהכא איכא תרתי חדא דנראו לארוס ראשון ועוד דאיכא נמי ארוס אחרון וס''ד כיון דזכה בהן ארוס ראשון לא נתרוקנה בהם רשות לאב כל היכא דאיכא ארוס אחרון משום דאחרון כרעיה דראשון הוה בנדרים שזכה בהן ראשון דנהי דארוס אסתלק ליה מיהו כיון דאיתיה מעכב עליה דאב דאיהו נמי לא ליפר קמ''ל דליתיה מיהו כי קאמר לישנא דנמי לאו למימרא דהיכא דלא נראו אמרי' טפי דאב מיפר דאדרבה כי לא נראו לארוס ראשון לא נתרוקנה רשות לאב אלא משום דלענין זכיה דארוס עדיף נראו מלא נראו וכיון דעדיפא זכיה דארוס איכא למימר דאב לא מיפר וכדאמרי' לעיל ואימא ה''מ בנדרים שלא נראו אבל נראו לא מצי מיפר אב קאמר נמי דהכא משום הפרה דבעל הוא דגרע דיניה דארוס ולא משום נראו דלעולם זכיה דארוס עדיפא טפי בנראו מלא נראו ואם תרצה תפרש דמשום לתא דהיכא דליכא ארוס אחרון נקט נמי כיון דבאיכא ארוס אחרון נראו רבותא הוא כדכתיבנא כנ''ל ומייתי מהך ברייתא תניא נמי הכי לשמואל משום דב''ה הא אמרי דאב וארוס אחרון מפירין נדרים שנראו לארוס ראשון ואפי' ב''ש נמי לא פליגי אלא בששמע בעלה והפר לה אבל שמע ולא הפר כולי עלמא מודו דאב וארוס אחרון מפירין נדריה זהו מה שנ''ל בשמועה זו על דרך קצת הראשונים ז''ל אבל בתוספות פירשו דכי אמרי' א''ר נתן הן הן דברי ב''ש אתרי בבי דברייתא קאי דהן הן דברי ב''ש ברישא דאביה ובעלה האחרון מפירין נדריה משום דכיון דאב מיגז גייז אידך פלגא דנדר חשיב ליה להורישו לארוס אחרון בהדי אב ובסיפא נמי אמרי' דחוזר האב ומיפר חלקו של בעל משום דס''ל דנדרים שנראו לארוס נתרוקנה רשות לאב ולא לארוס אחרון משום דסבירא להו דארוס אחרון כראשון כי היכי דארוס ראשון אינו מיפר אלא נדרים שלא נראו לשום ארוס ה''נ ארוס אחרון דכיון שנראו לארוס ראשון כי מורית להו ארוס לאב מזכה להון ולא לארוס אחרון וכי אמרי' ב''ש סברי בנדרים שנראו לארוס נתרוקנה רשות לאב יהיב טעמא למאי דאמרי ב''ש בסיפא דחוזר האב ומיפר חלקו של בעל כלומר דאב לחודיה סגי בלא ארוס מהאי טעמא וכי אמרי' תו ומיגז גייז יהיב טעמא למאי דאמרי' ברישא דאביה ובעלה האחרון מפירין נדריה דמשום דמיגז גייז הוא דאמר דמצו תרווייהו להפר דאי מקליש קליש כיון דאיקליש ליה נדר לא חשיב למזכי ביה ארוס אחרון בהדי אב והן הן דברי ב''ש וטעמן אבל ב''ה אומרים אין יכול להפר אתרתי בבי פליגי ואין יכול להפר כסברייהו דב''ש הוא דאמרי ב''ה בין ברישא בין בסיפא מיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דברישא לב''ה אפילו אב בהדי בעל אין יכולין להפר כלל משום דכי הפר אב לאו מיגז גייז אלא מקלש קליש וכיון דאיקליש לא חשיב למזכי ביה ארוס בהדי אב והיינו טעמייהו במאי דפליגי ארישא ובסיפא נמי פליגי אדב''ש דאין אב לבדו יכול להפר כדקאמרת דאפי' בנדרים שנראו לארוס ראשון זכי בהו ארוס אחרון וכי אמרי' וב''ה סברי אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה יהבינן טעמא למאי דפליגי אסיפא וכי אמרי' ולאו מיגז גייז יהבינן טעמא למאי דפליגי ברישא ומסיפא מייתי תניא נמי הכי מדב''ה לשמואל בלחוד זהו פירושם ז''ל ולהאי פירושא לא אתי לי שפיר לישנא דבנדרים נמי וכו' ואפשר דה''ק בנדרים שנעשו ברשות ארוס ראשון ונראו לו נמי שכל כך זכה בהן ארוס ראשון עד שנראו לו בכי האי גוונא לאב הוא מוריש אותן ולא לארוס והיינו לישנא דבנדרים נמי ועדיין צל''ע: איבעיא להו גירושין כשתיקה דמיין או כהקמה דמיין. משום דכיון דידע ארוס דלבתר גירושין לא מצי מיפר ולא הפר קודם גירושין כמאן דאוקמיה לנדרא דמי כי היכי דאמרי' דמכי לא הפר ביום שמועה כמאן דאוקמיה דמי: כגון דנדרה ושמע בעלה וגרשה. האי בעלה דקאמרי ארוס דוקא הוא דאי בנשואה אפילו תמצא לומר דגירושין כשתיקה דמיין היכי מצי מיפר אי בשחזרה ונשאת אין הבעל מיפר בקודמין ואי דאהדרה בארוסין בלחוד כיון דארוס אינו מיפר אלא בשותפות והכא ליכא אב דכיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה אפי' תמצא לומר כשתיקה דמיא לא מצי מיפר אלא ודאי בארוסה עסקינן: ואהדרה ביומיה. להכי נקט ביומיה דאי אהדרה למחר פשיטא דלא מצי מיפר כיון שעבר יומו של שמיעה ואע''ג דבסוף יומא ליתיה ברשותיה דבעל והא דאמרינן ואהדרה לאו דוקא הוא דהוא הדין אחר אלא מילתא דשכיחא נקט: