בבא קמא עג ע"א

דף עג - א

משום פסידא דלקוחות, שלא יפסידו הלקוחות שלא היו יודעים בפסלותם של העדים המוזמים עד שלא הוזמו בבית דין, והחתימו אותם על שטרי מכר שהם קונים מאחרים; ואם נפסול את העדים למפרע משעת עדותם, הרי יפסידו לקוחות אלו את כספם, כי השטר שחתמו להם עדים אלו, אינו שטר כלל. ^[1] ומפרשינן: מאי בינייהו להלכה בין שני הטעמים בדעת רבא? ומפרשינן: כגון דאסהידו ביה תרי לחד, ותרי לחד, שאמרו שני עדים על אחד שהוא היה עמהם, ועוד שנים אחרים העידו על השני שהוא היה עמהם. ^[2] אי נמי: כגון דפסלינהו שני עדים לשנים אחרים בגזלנותא, שמעידים עליהם באייר שגזלו ממון בניסן - ובשני אופנים אלו יש נפקא מינה לדינא בין שני הטעמים שנאמרו בדעת רבא:

כי להך לישנא דאמרת: משום חידוש אינם נפסלים למפרע, אם כן בשני אופנים אלו הרי ליכא חידוש, ^[3] ונפסלים הם למפרע.

ואילו להך לישנא דאמרת: חכמים האמינום עד שעה שנתבררה פסלותם בבית דין, ומשום פסידא דלקוחות, הרי טעם זה איכא אף בשני אופנים אלו, ואינם נפסלים אלא משעה שהוזמו או שהעידו על פסלותם בפני בית דין.

אמר רבי ירמיה מדפתי:

מעשה היה ועבד רב פפי עובדא כוותיה דרבא, והכשיר את עדותם של העדים קודם שהוזמו.

רב אשי אמר: הלכתא כוותיה דאביי הסובר: למפרע הוא נפסל.

וכך מסיקה הגמרא: והלכתא כוותיה דאביי כשהוא חולק על רבא, בשש מחלוקות שסימנם: יע"ל קג"ם, ^[4] ומחלוקת זו אחת מהן היא, והיא הרמוזה באות עי"ן, דהיינו: "עד זומם".

מקשה הגמרא לדעת הסובר: "עד זומם למפרע הוא נפסל", מהא דתנן במשנתנו:

גנב על פי שנים, וטבח ומכר על פיהם, ונמצאו זוממין, הרי אלו משלמין את הכל.

מאי לאו, האם לא כן שמשנתנו עוסקת, בכגון: שהעידו תחילה על הגניבה, ושוב חזרו והעידו על הטביחה, והוזמו תחילה על הגניבה, ושוב חזרו והוזמו על הטביחה. ^[5]

ואם אמנם כן, הרי יש להוכיח ממשנתנו ש"עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל", שהרי:

ואי סלקא דעתך: "עד זומם למפרע - משעה שהעיד את עדות השקר - הוא נפסל", תיקשי:

הרי הני עדים, כיון דאיתזמו להו אגניבה, איגלאי מילתא למפרע, דכי אסהדו אטביחה פסולין הוו, כיון שהוזמו על הגניבה שהעידו קודם לטביחה, הרי התברר שבשעת עדות הטביחה כבר היו פסולים לעדות, ואם כן אמאי משלמין אטביחה שהעידו בפסלותם!?

אלא בהכרח שאין הם נפסלים אלא משעה שהוזמו, והיות והעידו על הטביחה קודם שהוזמו על הגניבה, הרי הם כשרים לעדות הטביחה, ואם הוזמו אף עליה, הרי הם חייבים עליה ב"כאשר זמם".

אמרי בני הישיבה לדחות את הראיה:

הכא במשנתנו במאי עסקינן: בכגון שהוזמו על הטביחה תחילה קודם שהוזמו על הגניבה!

אמרי בני הישיבה לתמוה על התירוץ:

והרי סוף סוף כי הדרי מיתזמי אגניבה [לכשהוזמו לאחר הזמת הטביחה אף על הגניבה], הרי איגלאי מילתא למפרע, דכי אסהדו אטביחה פסולין הוו [שבשעת עדות הטביחה פסולים היו], ואם תמצי לומר: עד זומם למפרע הוא נפסל, אמאי משלמי אטביחה, והרי נמצא שעדים פסולים העידו עליה, ואינם חייבים ב"כאשר זמם"!? ^[6]

ומסיקה הגמרא לדחות את הראיה:

והלכתא, ^[7] שהעידו בבת אחת על הגניבה ועל הטביחה, כלומר: בתוך כדי דיבור ^[8] של הגניבה העידו אף על הטביחה, והוזמו.

כלומר: אף ש"עד זומם למפרע הוא נפסל", מכל מקום עדיין הוא כשר לאותם עדויות שאמר בתוך כדי דיבור לאותה עדות ששיקר בה; ^[9] ולכן חייבים הם על עדות הטביחה, שכשרים היו לה היות ונאמרה בתוך כדי דיבור לעדות השקר של הגניבה. ^[10]

לימא כתנאי, האם יש להכריח שתנאים נחלקו אם "עד זומם, מכאן ולהבא או למפרע הוא נפסל", מהא דתניא:

היו שנים מעידין אותו שגנב, והן - אותם עדים עצמם - מעידין אותו שטבח:

והוזמו על הגניבה: עדות שבטלה מקצתה, בטלה כולה ואין מחייבין את הנידון על פי עדות הטביחה, ש"אם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה". ^[11]

ואם הוזמו על הטביחה לבדה: הוא הגנב משלם תשלומי כפל, שהרי לא הוזמו על הגניבה, והן משלמין תשלומי שלשה שרצו להפסידו שלא כדין.

אמר רבי יוסי:

במה דברים אמורים שהוא משלם כפל, ואין אומרים שאף עדות הגניבה בטלה על ידי הזמת הטביחה: בשתי עדיות, ומפרש לה ואזיל.

אבל בעדות אחת [כדמפרש ואזיל], כיון שהוזמה עדות הטביחה, אמרינן: "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה".

ומפרשת הגמרא: והרי מאי "בשתי עדיות" שאמר רבי יוסי, ומאי "בעדות אחת" שאמר? אילימא ד"בשתי עדיות", היינו שהיתה עדות הגניבה ועדות הטביחה בשתי עדיות ממש, דהיינו בשתי כתות, ובאופן זה אם הוזמה כת שניה שהעידה על הטביחה, לא בטלה עדות הגניבה של הכת האחרת.

ו"בעדות אחת" היינו בכת אחת שהעידה על הגניבה ועל הטביחה, והיתה עדותם בזה אחר זה שלא בתוך כדי דיבור -

ועל זה הוא שאמר וחידש רבי יוסי:

שבעדות אחת בכת אחת אפילו שהיתה בזה אחר זה, כי מסהדי אגניבה והדר מסהדי אטביחה, כי מתזמי אטביחה, עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ואיתזמו להו אגניבה [כאשר העידה כת על הגניבה ולאחריה על הטביחה שלא בתוך כדי דיבור, היות והוזמה עדות הטביחה בטלה אף עדות הגניבה שהעידו] -

כך הרי אי אפשר לומר: כי מהיכא תיתי הך, מה סברא היא לומר, שתתבטל עדות הגניבה, והרי באותה שעה שהעידו עליה כשרים היו!?

אלא לאו בהכרח ש"בשתי עדיות": היינו בעדות אחת של כת אחת, שהיא כעין שתי עדיות של שתי כתות, ומאי נינהו: כת אחת שהעידה על הגניבה ועל הטביחה בזה אחר זה שלא בתוך כדי דיבור, ובאופן זה אם הוזמו על הטביחה לא בטלה עדות הגניבה.

אבל "בעדות אחת": היינו בעדות של כת אחת בבת אחת בתוך כדי דיבור, לא מתקיימת עדות הגניבה, אלא בטלה מחמת שבטלה עדות הטביחה שנאמרה עמה בבת אחת.

והטעם הוא, משום שרבי יוסי סובר: היות ואיגלאי מילתא למפרע שעדות שקר העידו, יש לבטל אף את העדות שנאמרה בתוך כדי דיבור לפני העדות ששיקרו בה. ^[12] וסברוה, היו סבורים בני הישיבה בפירוש הברייתא:

דכולי עלמא - בין רבי יוסי ובין חכמים - סברי: "תוך כדי דיבור כדיבור דמי", כלומר: הנאמר בתוך שיעור של "כדי דיבור" הרי זה כאילו נאמר בבת אחת -

ואם כן מאי לאו, בהא קמיפלגי חכמים המכשירים את עדות הגניבה, ורבי יוסי הפוסל את עדות הגניבה: דרבנן סברי: עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל, וכיון דמההיא שעתא שהוזמו על הטביחה קא מיתזמי, כלומר: היות ואין אנו מיחסים את ההזמה אלא משעת הזמה ואילך, ולא למפרע, לכן: אטביחה דקא מיתזמי איתזום, אגניבה דלא מיתזמי לא איתזום, היינו, שאין מתבטלת אלא עדות הטביחה שעליה הרי הוזמו, אבל עדות הגניבה שלא הוזמה, אינה מתבטלת. ^[13]

ואילו רבי יוסי סבר: עד זומם למפרע הוא נפסל, וכיון דמיד כי אסהידו הוא דמיפסלי, ^[14] כי איתזמו להו אטביחה איתזמו להו נמי אגניבה, דהא תוך כדי דיבור כדיבור דמי, [היות ופסולם הוא למפרע, הועילה הזמתם שהוזמו על הטביחה כדי לבטל גם את עדות הגניבה שהיתה בתוך כדי דיבור, שהרי "כדיבור דמי"].

אמרי בני הישיבה לדחות פירוש זה בברייתא:

אין הענין כאשר אמרת, אלא: אי, אילו היה מוסכם הן על רבי יוסי והן על רבנן ד"תוך כדי דיבור כדיבור דמי", כי אז דכולי עלמא למפרע הוא נפסל, כלומר: היו מודים כולם שהיות ו"למפרע הוא נפסל" יש לבטל אף את עדות הגניבה שנאמרה בתוך כדי דיבור לפניה, כי בזאת לא נחלקו ש"עד זומם למפרע הוא נפסל" -

אלא הכא ב"תוך כדי דיבור כדיבור דמי", קא מיפלגי רבי יוסי ורבנן:

מאי בינייהו. כלומר לענין ממון דאלו לגיטין ולקדושין ולנפשות ודאי איכא טובא.

דאסהידו תרי בחד ותרי בחד. כלומר דבכי האי ליכא חידוש. ואיכא למידק מאי שנא הכי ומאי שנא הכי סוף סוף הוה כארבעה כנגד שנים ותרי כמאה ומאה כתרי. ויש לומר דהכא בשאין העד האחד יודע בחברו אם ראה הוא אם לאו כגון בעדות מיוחדת דכשרה בעדות ממונות, והשתא תרי לגבי חד ותרי בחד דקאמר לאו למימרא ראובן ושמעון בחד ולוי ויהודה בחד אלא אפילו ראובן ושמעון בחד והם בעצמן בשני. ורבנו תם ז"ל (בתוס' סנהדרין כז, א ד"ה דאסהידו) לא גרס תרי בחד ותרי בחד אלא תרי בחד ולומר שלא הצריכו להזים אלא האחד והשני פסולו מחמת גזלנותו.

ואיכא למידק מאי חדוש דקאמר רבא ניהמנינהו לבתרא מגו דאי בעי פסלינהו לקמאי בגזלנותא. יש לומר דבעדים לא אמרינן מגו דדלמא בטענה זו הושוו לטענתא אחריתי לא ישוו, וכבר הארכתי יותר מזה בפרק חזקת הבתים (ב"ב לא, א) גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדו דאכלה שני חזרה. ואיכא למידק עוד דבההוא מעשה אמר ר"נ אוקי אכילתא לגבי אכילתא ואוקי ארעא בחזקת אבהתם ואמר ליה רבא והא עדות מוכחשת היא, דאלמא סבירא ליה לרבא דכיון דאתכחוש אאכילה אתכחוש נמי אאבהתא ואלו הכא אמר דהיכי דאסהידו לגנב וטחב ומכר ואיתזום אטביחה ומכירה ולא איתזום אגניבה אטביחה איתזום אגניבה דלא אתזום לא אתזום, ויש לומר דגניבה וטביחה שני עדיות הן דעל עדות גניבה אינו משלם אלא כפל ואטביחה משלם תשלומי ארבעה וחמשה אבל עדות אבהתא ועדות אכילה הכל כעדות אחת דהכל להעיד דשלו היה, ושם כתבת יותר מזה. ואם תאמר אם כן כל שכן שתקשי לדידן דק"ל הכא כאביי דאמר למפרע הוא נפסל וכי אתזום אהאי אתזום אהאי ואלו התם קיימא לן כרב נחמן דאמר למאי דאכחוש אתכחוש למאי דלא אתכחוש לא אתחכוש יש לומר דשאני עדים זוממים דהן גופן נפסלים מכאן ולהבא מיהא לכולי עלמא ולאביי אפילו למפרע אבל עדי הכחשה כשרים הן אפילו מכאן ולהבא וזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה (שם ע"ב) הלכך אאכילה דאתכחוש אתכחוש על אבהתא דלא אתכחוש לא אתכחוש.

נפסלו מצד גזל או שאר עברות אף אלו נפסלו למפרע משעת אותה עדות שעליו נפסלו משום גזלה ומ"מ לא נפסלו כל העדיות שמשעה שגזלו למפרע אלא משעת עדות שעליו נפסלו אע"פ שלא העידו עליהם בכך עד עכשו:

וכן אם יצא שטר באחד בניסן וחתמו בו עדים שראובן לוה משמעון מנה ותבעם באחד בתמוז ונתקיימה חתימתם ובאחד באלול הוזמו בעדים שהעידו שבאחד בניסן עמהם היו נפסלו למפרע מאחד בתמוז ואילך ששעת תביעה וקיום בבית דין היא היא שעת העדות ולא נפסלו מיום החתימה ואילך וגדולי הפוסקים חולקין בה לומר שאם לא נודעה חתימתם על פי עדים הוא שאין פוסלין אלא משעת קיום בבית דין או עדותם שמא בו ביום שהעידו זייפו וחתמו אבל אם נודע בעדים שחתימה זו היתה ביום הכתוב בשטר כגון שראו השטר חתום מאותו היום הזמה מועלת מיום החתימה וכן אם לא נודע יום החתימה אבל עדים באו וראו שטר זה חתום מקודם העדות פוסלין מיום שראו אותם העדים בכך ומ"מ מה שכתבתי מצאתי לגאוני ספרד ואין הדברים נראין אמתיים אלא כדברי גדולי הפוסקים ואיני יודע גדולי הפוסקים מה יאמרו בפסול גזלה אם משעת גזלה אם משעת העדות שעליו נתגלית גזלתם כמו שבארנו וחכמי הצרפתים כתבו בפירוש שמשעת הגזלה נפסלו וכן נראה לדעת גדולי הפוסקים:

זה שכתבנו שהזמה מועלת בחתימת השטר דוקא שהעידו על עצמן בבית דין שלא אחרוהו או שכתבו כן בשטר ר"ל שטרא דנן בזמניה כתבנוהו ולא אחרנוהו שאם לא כן שמא אע"פ שיצאה עדות שביום הכתוב בשטר היה עמהם במקום פלוני שמא קודם לזה חתמו אלא שאחרוהו כמו שיתבאר במסכת בבא בתרא ומ"מ עיקר הזמה בעדות על פה נאמרה:

כל מקום שנחלקו בו אביי ורבא הלכה כרבא חוץ משש שמועות היוצאות מן הכלל סימן להם יע"ל קג"ם והם יאוש שלא מדעת אם הוא יאוש אם לאו והוזכרה במסכת בבא מציעא עד זומם אם נפסל למפרע אם מכאן להבא והיא זו שבכאן לחי העומד מאליו אם הוא לחי אם לאו והוזכרה במסכת ערובין קדושין שאין מסורין לביאה אם הם קדושין אם לאו והוזכרה במסכת קדושין גלוי הדעת בגט אם בטל הגט אם לאו והוזכרה במסכת גיטין משומד אוכל נבלות לתאבון אם הוא פסול לעדות אם לאו והוזכרה במסכת סנהדרין וכלן יתבארו במקומן אחת לאחת בע"ה:

זה שבארנו במשנה בגנב על פי שנים וטבח על פיהם והוזמו על הכל שמשלמין תשלומי כפל להזמת הגנבה ותשלומי שנים ושלשה להזמת הטביחה אי אפשר לפרשה בשהעידו על הגנבה באחד בשבת וחזרו והעידו על הטביחה בשני בשבת ר"ל שהעידו ביום ראשון שגנב והעידו בשני שטבח אע"פ שהעידו שבשעה אחת גנב וטבח הואיל והם חלקו את עדותם לימים או אפילו לשעות והוזמו על הגנבה ביום שלישי וחזרו והוזמו על הטביחה ביום רביעי או שהוזמו ביחד שבכיוצא בזו אין משתלמין על הזמת הטביחה כלל שהרי כשהוזמו על הגנבה נתגלה הדבר לבית דין שכשהעידו על הטביחה פסולין היו ולא היו בני עדות באותה שעה עד שנאמר בהם כאשר זמם אפילו הוזמו על הטביחה תחלה מ"מ כשחזרו והוזמו על הגנבה נתגלה הדבר למפרע שבעדות הטביחה פסולים היו וכל שנתברר לבית דין שפסולים היו בשעת העדות אין הזמה חלה עליהם הא אין הדברים אמורים אלא בשהעידו בבת אחת ר"ל שבשעה אחת ובתוך כדי דבור העידו על הגנבה ועל הטביחה אע"פ שהעידו שגנב ביום ראשון וטבח ביום שני שמ"מ אף בעדות הטביחה כשרים היו הואיל ותוך כדי דבור היה וקורין בהם כאשר זמם ואפילו הוזמו וחזרו והוזמו הזמה אריכתא היא ומ"מ אחת היא ועל עדות אחת היא באה ויש בזו פירושים אחרים אלא שלענין פסק זהו הנכון שבכלם:

שנים שהעידו על אחד שגנב והם עצמם מעידים שטבח והוזמו על הגנבה משלמין כפל ועדות הטביחה בטל מאליו ואם הוזמו אחר כן על הטביחה אם נחלקה עדותם כבר בארנו שאין משלמין על הטביחה שהרי בשעת עדות הטביחה פסולים היו:

הוזמו על הטביחה ולא על הגנבה אם היתה עדותם חלוקה והוא שהעידו תחלה על הגנבה ואח"כ במעמד אחר העידו על הטביחה אין הזמת הטביחה פוסלת את של גנבה אלא הוא משלם כפל והם משלמין שלשה כאלו היו שתי כתי עדים על הדרך שהתבאר במשנתנו:

היה העדות בבת אחת כגון שאמרו בדבור אחד גנב בראשון וטבח בשני והוזמו על הטביחה הואיל ועדות אחת היא בטלה אף עדות הגנבה הואיל ועדות אחת הוא נפסלו למפרע משעת עדותם ומ"מ אין משלמין כלום שהרי על הגנבה לא הוזמו ועל הטביחה הרי נפסלו משעת גנבה ולא חל עליהם שם עדות וכן בעלמא כל שהעידו עדים שתי עדיות בבת אחת והוזמו על האחת בטלה האחרת:

תרי לחד וכו'. מקשה רבינו תם לפי גירסת הספרים דאמאי נקט עד זומם הוה ליה למימר עדים זוממין לשון רבים. ועוד הא דקאמר תרי בחד מה מועיל והא תרי כמאה חשיבי. ועוד דגזלנים קלא אית להו וקודם שהעידו עליהם בבית דין ראוי לפוסלן ובפרק זה בורר אמרינן דגזלן דאורייתא לא בעי הכרזה. ועוד קאמר איכא בינייהו דפסלינהו בגזלנותא והא בעד זומם נחלקו ולא בגזלן. ואומר רבינו תם דגרסי דאסהידו תרי בחד שלא הזימו אלא האחד אי נמי שניהם הזימו אלא שהאחד פסלינהו בגזלנותא. ונראה שלפירוש רבינו תם נמי צריך לומר כשבאים להזים את האחד שאין חבירו מסייעו לומר כך שוה כשמזימין האחד כמו השנים. ונראה לפרש לגירסת רבינו תם דאסהידו תרי בחד ובגזלנותא. ונראה שלפירוש רבינו תם נמי צריך לומר כשבאים להזים את האחד שאין שם כי אם עד אחד ובאו שנים והזימוהו אי נמי שיש שני עדים ופסלו האחד בגזלנותא והשני הזימו. ומיהו שפיר אתיא גירסת הספרים דכל הני לאו פירכי נינהו ואף על גב דגזלן דאורייתא לא בעי הכרזה מכל מקום צריך להעיד שהוא גזלן. והא דתנן בפרק זה בורר זה פוסל עדיו של זה שמביא עליהם ראיה שהם קרובין או פסולין אם בפסול עבדות קאמר ניחא ואם בפסול גזלנות קאמר מיירי כגון שמביא ראיה שהעידו עליהם כבר בבית דין שהם גזלנים למאן דאמר משום פסידא דלקוחות. ומה שהקשה רבינו תם הלא בעד זומם נחלקו אין זו קושיא שמצינו כעין זה בכמה דוכתי כדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא בעא מיניה שמואל מרב חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו אמר ליה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו מאי טעמא מר זוטרא אמר לא ניחא ליה לאיניש דלקרויי גזלנא רב אשי אמר וכו' אלמא אף על גב דאיירי במכר קאמר דאיכא בינייהו מתנה. תוספות שאנץ.
וכן כתב הר"ר ישעיה ז"ל וזה לשונו הקשה רבינו תם לגירסת הספרים דקאמרי אי נמי דפסלינהו בגזלנותא דלפסידא דלקוחות איכא. וקשה דהא אמרינן דגזלן דאורייתא לא בעי הכרזה דקלא אית ליה ואם כן מאי פסידא ללקוחות איכא הא אינהו דאפסידו אנפשייהו. ועוד דלשון עד זומם משמע שלא הוזם אלא אחד מהם. ועוד וכו' ככתוב בתוספות שאנץ. לכן גריס רבינו תם איכא בינייהו דאסהידו בי תרי בחד פירוש שלא הוזם אלא אחד מהם והשני לא נפסל דהשתא לא הוי חידוש אם השנים פוסלים את האחד. אי נמי דפסלינהו בגזלנותא פירוש אי נמי השני נפסל בגזלנותא והאחד הוזם על פי השנים דלאו חידוש הוא מה שהוזם. וקשה אף לפירושו כי מסהידו בי תרי בחד והשני אינו נפסל כל שכן דחידוש מה שהשנים מזימים אותו ופוסלים אותו שהרי חבירו כשר מסייעו. וצריך לומר לפירושו כגון שלא ראו כאחד אלא זה בחלון אחד וזה בחלון אחר ואם כן לגירסתנו לא קשה מה שהקשה מאי חידוש הרי תרי כמאה דהא אין האחד מסייע לחבירו. ומה שהקשה דגזלן לא בעי הכרזה לא קשה מידי דהני מילי כשהועד כשהוא גזלן אין צריך להכריז לפוסלו לרבים הואיל ונפסל בפני בית דין אבל לפסלו למפרע כל זמן שלא נפסל בבית דין לית ליה קלא ואית ליה פסידא דלקוחות. ומה שהקשה מלשון עד זומם לאו קפידא דקרא נמי לא קפיד בהא דכתיב ועד אין בה תרי. וגם מה שהקשה על דאמר פסלינהו בגזלנותא משום דבעדים זוממין איירינן הכי פירושא אי נמי נפקא מינה בין שני הטעמים להיכא דפסלינהו בגזלנותא וכיוצא בזה מצינו בפרק קמא דבבא מציעא דפליגי מר זוטרא ורב אסי מאי טעמיה דרב דאמר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו דמר זוטרא אמר ניחא ליה דלא ליקרוייה גזלנא ורב אסי אמר ניחא ליה דליקו בהימנותא וקאמר התם מאי בינייהו אף על גב דאיירי רב במכר. ע"כ.
וזה לשון הרשב"א ז"ל רבינו תם לא גריס תרי לחד תרי לחד אלא תרי לחד ולומר שלא הוצרכו להזים אלא האחד והשני פסלו מחמת גזלנותא. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל מאי בינייהו. פירוש מאי איכא בין האי טעמא לטעמא קמא דרבא איכא בינייהו דאזימו תרי לחד ותרי לחד דהא ליכא חידוש בשלמא היכא דמזמי הני תרי להני תרי הוו תרי ותרי דהני אמרי ראינו והני אמרי לא ראיתם ומאי חזית דסמכת אהני וכו' וקטלינן להו להנך והלא על אחד הם מעידים ואלו אומרים ראינו ואלו אומרים לא ראיתם וזהו חידוש ואפילו היו שנים כנגד מאה אבל כשלא יזימו השנים אלא האחד ויאמרו לו לא ראית אתה והאחר אין אנו יודעים בו אם ראה אם לא ראה והוא אומר ראיתי אני אין כאן חידוש. אי נמי דפסלינהו בגזלנותא דהא ודאי על עצמן הם מעידין לפסלם דכי אמרי להו פסולים אתם והם אומרים על עצמם אין אנו פסולים הא דידהו לאו עדות היא שאין אדם יכול להעיד על עצמו לכשרות כדי לעמוד בפני עדים הילכך ליכא חידוש ומפסילם למפרע ולהך טעמא דאמר משום פסידא דלקוחות אף על גב דחידוש הוא לא מיפסלי אלא מכאן ולהבא. ואי קשיא לך לימא נמי איכא בינייהו היכא דליכא לקוחות דללישנא דחידוש לא מיפסלי וללישנא דלקוחות מיפסלי דהא ליכא לא היא דלקוחות לאו דוקא אלא כל פסידא נמי פסידא הויא כגון עדות הלואה ועדות קדושי אשה ועדות כל הקנאה בעולם ועבדינן להו תקנתא דלא לבטלו. ע"כ.

אי נמי דפסלינהו בגזלנותא. כתבו בתוספות דהכי קאמר דיש לחוש לפסידא דמקבל מתנה וכו' פירוש דאי לאו דעביד ליה נייחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה. הרא"ש ז"ל.
ולענין פסק כתב המאירי ז"ל וז"ל עד שהעיד באחד בניסן והוזם על אותה עדות באחד באייר הרי הוא נפסל למפרע משעת עדותו וכל עדיות שנמצאו לו מניסן ואילך נפסלו הן עדות שבעל פה הן אותם שחתם בהם בשטר ואין משגיחין לפסידת לקוחות כלל בין שהוזמו שנים על פי שנים בין שהוזם אחד על פי שנים. נפסלו מצד גזל או שאר עבירות אף אלו נפסלו למפרע משעת אותה עדות שעליו נפסלו משום גזלה ומכל מקום לא נפסלו כל העדיות שמשעה שגזלו למפרע אלא משעת עדות שעליו נפסלו אף על פי שלא העידו עליהם בכך עד עכשיו. וכן אם יצא שטר באחד בניסן וחתמו בו עדים שראובן לוה משמעון מנה ותבעו באחד בתמוז ונתקיימה חתימתם ובאחד באלול הוזמו בעדים שהעידו שבאחד בניסן עמהם היו נפסלו למפרע מאחד בתמוז ואילך ששעת תביעה וקיום בבית דין היא היא שעת העדות ולא נפסלו מיום החתימה ואילך. וגדולי הפוסקים חולקים בה לומר שאם לא נודעה חתימת עדים על פי עצמם הוא שאין פוסלים אלא משעת קיום בבית דין או עדותם שמא בו ביום שהעידו זייפו וחתמו אבל אם נודע בעדים שחתימה זו כבר היתה שם ביום הכתוב בשטר כגון שראו השטר חתום מאותו היום הזמה מועלת מיום החתימה וכן אם לא נודע יום החתימה אבל עדים באו וראו שטר זה חתום מקודם העדות פוסלין מיום שראו אותם העדים בכך. ומכל מקום מה שכתבתי מצאתי לגאוני ספרד ואין הדברים נראין אמיתיים אלא כדברי גדולי הפוסקים ואיני יודע גדולי הפוסקים מה יאמרו בפיסול גזלה אם משעת הגזלה אם משעת העדות שעליו נתגלית גזלתם כמו שביארנו. וחכמי הצרפתים כתבו בפירוש דמשעת הגזלה נפסלו וכן נראה לדעת גדולי הפוסקים. זה שכתבנו שהזמה מועלת בחתימת השטר דוקא שהעידו על עצמן בבית דין שלא איחרוהו או שכתבו כן בשטר רצה לומר שטרא דנן בזמניה כתבנוהו ולא איחרנוהו שאם לא כן שמא אף על פי שיצאה עדות שביום הכתוב בשטר היה עמהם במקום פלוני שמא קודם לזה חתמו אלא שאחרוהו כמו שיתבאר במסכת בבא בתרא ומכל מקום עיקר הזמה בעדות על פה נאמרה. ע"כ.

ואי סלקא דעתך למפרע הוא נפסל הני כיון דאיתזמו וכו'. משמע להא דפרישנא לעיל דאף רבא מודה דלמפרע הוא נפסל לענין אפוקי ממונא הוי מצי לאותובי מהא אף לרבא דהכא לאפוקי ממונא אמנם לפי המסקנא לא מצית מידי כדפרישנא לעיל. הני כיון דאיתזמו וכו' משמע אבל אי מכאן ולהבא הוא נפסל ניחא ואמאי כיון דהוזמו על הגנבה מוכחשין הן על הטביחה שאמרו שטבח בהמתו של פלוני כי הדר הוזמו על הטביחה מה בכך הרי כבר בטל עדותם. וי"ל דהא לא קשה מידי דיכול לומר דסבירא ליה הכחשה תחילת הזמה היא ומכי הוזמו אגנבה התחילה הזמת הטביחה. ה"ר ישעיה ז"ל.
ושמעינן משמעתין דעדים זוממין דחייבינהו רחמנא תשלומין אי אתברר דמקמי דאסהידו לה לההיא סהדותא הוו פסולי מעיקרא לא מחייבי תשלומין. פריטי הרמ"ה ז"ל.

והלכתא שהעידו בבת אחת. אורחיה דתלמודא לתרץ בלשון הלכתא כדלעיל בפרק קמא והלכתא בכפות ובפרק קמא דעירובין והלכתא דאייתי דייני אפומא דבירא. תוספות שאנץ.
והלכתא שהעידו בבת אחת תוך כדי דיבור העידו על הגנבה ועל הטביחה ואפילו העידו על הגנבה שגנב ביום ראשון ועל הטביחה שהיתה ביום שני כיון שהעידו ביום השלישי על הכל בבת אחת תוך כדי דיבור חיילא עלייהו הזמה אכולה מילתא דהא ראויין להעיד הוו ככוליה עדות כשיוזמו על הגנבה בין בתחילה בין בסוף כבר נפסלו משעת עדות הגנבה ועל עדים פסולים לא חיילא הזמה דעדותם לאו כלום היא. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל זה שביארנו במשנה בגנב על פי שנים וטבח על פיהם והוזמו על הכל משלמין תשלומי כפל להזמת הגנבה ותשלומי שנים ושלשה להזמת הטביחה אי אפשר לפרשה כשהעידו על הגנבה באחד בשבת וחזרו והעידו על הטביחה בשני בשבת רצה לומר שהעידו ביום ראשון שגנב והעידו בשני שטבח אף על פי שהעידו שבשעה אחת גנב וטבח הואיל והם חלקו עדותן לימים או אפילו לשעות והוזמו על הגנבה ביום שלישי וחזרו והוזמו על הטביחה ביום רביעי או שהוזמו ביחד שבכיוצא בזו אין משלמין על הזמת הטביחה כלל שהרי כשהוזמו על הגנבה נתגלה הדבר לבית דין שכשהעידו על הטביחה פסולין היו ולא היו בני עדות באותה שעה עד שנאמר בהם כאשר זמם ואפילו הוזמו על הטביחה תחילה מכל מקום כשחזרו והוזמו על הגנבה נתגלה הדבר למפרע שבעדות הטביחה פסולין היו וכל שנתברר לבית דין שפסולין היו בשעת העדות אין הזמה חלה עליהן. הא אין הדברים אמורים אלא כשהעידו בבת אחת רצה לומר שבשעה אחת ובתוך כדי דיבור העידו על הגנבה ועל הטביחה אף על פי שהעידו שגנב ביום ראשון וטבח ביום שני שמכל מקום אף בעדות הטביחה כשרים היו הואיל ותוך כדי דיבור היה וקורין בהם כאשר זמם ואפילו הוזמו וחזרו והוזמו הזמה אריכתא היא ומכל מקום אחת היא ועל עדות אחת היא באה. ויש בזו פירושים אחרים אלא שלענין פסק זהו הנכון שבכולן. ע"כ.

שהעידו בבת אחת והוזמו. פירש הקונטרס דלא גרסינן והוזמו בבת אחת דכיון שהעידו בבת אחת ליכא למימר בשעת עדות טביחה פסולים היו ואפילו אמרינן למפרע הוא נפסל דהא תוך כדי דיבור והזמה לא איכפת לן אי בזה אחר זה היה או בבת אחת ובלבד שיוזמו על הטביחה קודם שיוזמו על הגנבה. ע"כ לשונו. ונראה מתוך פירושו דאי הוזמו על הגנבה קודם תו לא מיחייבי בהזמת טביחה שכבר עדות טביחה מוכחשת היא שאם אין גנבה אין טביחה ואין מכירה וכי הוזמו אחרי כן על הטביחה לא אמרינן הכחשה תחילת הזמה היא. וקשה לפירוש זה דאם כן אפילו הוזמו על הטביחה תחילה מה בכך הא איגליא מילתא למפרע דמשעת עדות טביחה הן נפסלין וכיון שהעידו בבת אחת הרי הם מוכחשים על הגנבה ומאי מהניא הזמה דגנבה דהכי אמרינן לקמן לרבי יוסי דאמר תוך כדי דיבור כדיבור דמי לאביי דאמר למפרע הוא נפסל כי העידו בבת אחת והוזמו על הטביחה בטלה אף עדות גנבה וצריך לומר דגרסינן והוזמו בבת אחת. ואם נרצה ליישב פירוש הקונטרס נאמר דלא נחית לומר דהכחשה לאו תחילת הזמה אלא כמו שפירשנו למעלה דהכחשה תחילת הזמה ואם כן אף הוזמו אגנבה תחילה משלמין את הכל דאף על גב דמוכחשים הן על הטביחה משעה שהעידו עליה מה בכך הרי כשהוזמו אחר כך על הטביחה התחילה הזמה משעת הכחשה דהכחשה תחילת הזמה היא. ואי קשיא אמאי משלמי את הכל והלא כשהעידו על הטביחה פסולין היו מחמת עדות שקר דגנבה יש לומר כיון דהעידו בבת אחת אם כן כשרים היו בשעה שהעידו על הטביחה כיון שהיו יכולין לחזור בהם מעדות גנבה דתוך כדי דיבור היה. ורשב"ם פירש דמיירי שהעידו תחילה פלוני טבח בהמה שאבד פלוני שהיה לה סימנין כך וכך ולאחר אמרו הן עצמן שגנבה דהשתא בעדות הגנבה הן מחייבין ארבעה וחמשה והיינו העידו בבת אחת שנתחייבו בעדות אחת על הכל וכי הוזמו על הגנבה לבדה הוזמו על הכל הילכך מששלמין הכל. ה"ר ישעיה ז"ל.

לימא כתנאי וכו'. כשתי עדיות כעין שתי עדיות ומאי ניהו כת אחת שהעידה זה אחר זה דההיא ודאי כי מתזמי אטביחה אפילו הכי עדות גנבה קיימת אבל בעדות אחת ממש שהעידו על שתיהן תוך כדי דיבור עדות שבטלה מקצתה וכו' ונפסלו גם כן על הגנבה והם לא ישלמו והוא לא ישלם משום דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי שנים ושלשה וכיון דאין כאן בגנבה זו כפל אין בה שלשה וארבעה. הראב"ד ז"ל.
וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל אבל בעדות אחת והיינו דהעידו על הגנבה ועל הטביחה בבת אחת דהויא לה כולה בעדות אחת כיון דהוזמו על הטביחה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דכיון דעד זומם למפרע הוא נפסל אשתכח דמכי אסהידו אטביחה בשיקרא פסולין הוו ואף על גב דלא מיפסלי סהדי גופייהו אלא לבתר גמר עדות של טביחה כיון דבסוף עדות הטביחה מיהת מיפסלי ממילא איבטילא סהדותא דגנבה אף על גב דלא אתזום עלויה דקיימא לן תוך כדי דיבור כדיבור דמי וכולה עדות אחת היא והויא לה עדות שתחילתה בכשרות וסופה בפסלות וקיימא לן בהא כרבי יוסי דהא איפסיקא הלכתא כאביי דאמר למפרע הוא נפסל ואיפסיקא נמי הלכתא דתוך כדי דיבור כדיבור דמי כדאיתא בפרק יש נוחלין. ועוד דהא אסיקנא למתניתין דגנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהן ונמצא זוממין משלמין לו את הכל ומסקנא והלכתא כגון שהעידו על הגנבה ועל הטביחה בבת אחת כלומר בתוך כדי דיבור דהויא לה כולה כעדות אחת ואף על גב דאיבטילא לה כולה עדות לא מיפסלי סהדי גופייהו עד דגמרה לה עדות אבל כל כמה דלא גמרה לה כולה עדות אכתי מעיקרא כשרין הוו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו קרינא בהו. ושמעינן מהא דרבי יוסי דעדות שהוזמה בסופה אף על פי שלא הוזמה בתחילתה לא בטלה ודוקא בתובע אחד ונתבע אחד דומיא דגנבה וטביחה. ברם צריך לידע דכי קיימא לן כרבי יוסי דוקא בענין עד זומם דקיימא לן למפרע הוא נפסל ולענין תוך כדי דיבור נמי דקיימא לן כדיבור דמי אבל לענין שיעורא דתוך כדי דיבור ליתא לדרבי יוסי דלקמן אלא אפילו תוך כדי דיבור דשאלת שלום תלמיד לרב כדיבור דמי. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל לענין פסק היה העדות בבת אחת כגון שאמרו בדיבור אחד גנב בראשון וטבח בשני והוזמו עדי הטביחה הואיל ועדות אחת היא בטלה אף עדות הגנבה הואיל ועדות אחת היא נפסלו למפרע משעת עדותם ומכל מקום אין משלמין כלום שהרי על הגנבה לא הוזמו ועל הטביחה הרי נפסלו משעת גנבה ולא חל עליהם שם עדות. וכן בעלמא כל שהעידו עדים שתי עדיות כאחת והוזמו על האחת בטלה האחרת. ע"כ.
מאי לאו בהא קא מיפלגי דרבי יוסי סבר למפרע הוא נפסל משעת העדות אפילו שהוזמו לאחר זמן הילכך כיון דאמרי תוך כדי דיבור כדיבור דמי וחזרה ההזמה למפרע עד שעת העדות על כל מה שעתה חזרה והנה עדות הגנבה איתא עם עדות הטביחה ברגע אחד בדיבור אחד ונפסלו גם על עדות הגנבה ורבנן סברי מכאן ולהבא הוא נפסל הילכך כיון דאין ההזמה חוזרת למפרע די לה אם תעמוד על מה שהוזמה העדות דהיינו טביחה אבל גנבה שלא הוזמה קיימת. הראב"ד ז"ל.

רבי יוסי אמר למפרע הוא נפסל וכו'. אתזמו להו אגנבה דהא תוך כדי דיבור כדיבור דמי. פירוש דכיון דלמפרע הוא נפסל אם כן שעתא דהעידו אטביחה שהוזמו לבסוף שעת פיסול הוא דכיון דשתיהן תוך כדי דיבור ותוך כדי דיבור כדיבור דמי. וא"ת לעיל דמשני שהעידו בבת אחת פירוש בתוך כדי דיבור ולהכי לא הוו פסולין בשעת שהעידו אטביחה ואמאי כיון דשעת שהעידו אגנבה שהוזמו עליה לבסוף שעת פיסול הוא דשתיהם בתוך כדי דיבור דהא תוך כדי דיבור כדיבור דמי כדמשמע הכא אם כן סוף סוף כשהעידו על הטביחה פסולין היו משעת עדות שקר אגנבה דהשתא לענין עדות שקודם לכך חשבינן ליה שעת פיסול כדאמרינן כל שכן עדות דאחר כך כדלעיל. וי"ל דלא דמי הא דהכא לההיא דלעיל משום דלעיל לא קאי אלא לתרוצי סברת המקשה שהיה מקשה אליבא דאביי ואי סלקא דעתך למפרע הוי כיון דאזמת להו אגנבה איגלאי מילתא למפרע דכי אסהידו אטביחה פסולין הוו ומשני שהעידו בבת אחת פירוש דהעידו על הטביחה בתוך כדי דיבור דהגנבה והכי קאמר דאפילו כי אמר למפרע הוא נפסל מכל מקום אינו נפסל על הטביחה מהזמה דגנבה דכיון דבשעה שהעידו אטביחה היו יכולין לחזור בהן על עדות הגנבה כיון דתוך כדי דיבור היה אם כן כשרין היו בשעה שהעידו אטביחה אבל הכא אף על גב דכשרין נינהו גם אחר עדות הטביחה דתוך כדי דיבור כדמפרש מכל מקום טעמא לאו משום דחשבינן להו פסולין מההיא שעתא דודאי כשרין היו כדפירשתי אלא רצה לומר כי היכי דמהניא ההזמה לפסול ולבטל עדות הטביחה אף על גב שהיו כשרים ההיא שעתא הכי נמי מהניא ההיא הזמה דטביחה לבטל גם עדות גנבה שקדמה לה כיון דתוך כדי דיבור הוה חשיבא כאותה עדות ממש וניחא נמי בהני עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. כן נראה למורי שיחיה. וא"ת כי נמי מכאן ולהבא וכו' נימא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כדפירשתי מהאי טעמא. וי"ל דלא דמי דודאי כי אמרינן למפרע הוא נפסל שהפיסול והביטול הוי משעה שהעידו העדות אז שייך למימר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כדפירשתי אבל כי אמר מכאן ולהבא לא שייך למימר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהא אין הביטול והפיסול משעת העדות רק משעת הזמה ואילך הילכך אההיא עדות דקא איתזום איתזום אמאי דלא איתזום לא איתזום. תלמידי מה"ר פרץ ז"ל.
וזה לשון הרא"ש בתוספותיו כי איתזמו להו אטביחה איתזמו נמי אגנבה דהא תוך כדי דיבור כדיבור דמי כלומר ובטלה עדות גנבה ואין משלמין הבעלים כפל ואף על גב דקדמה עדות גנבה לעדות טביחה מכל מקום כיון שהיתה עדות גנבה בתוך כדי דיבור של עדות טביחה והוזמו על הטביחה בטלה גם עדות גנבה אף על גב דלעיל פירש רש"י ז"ל אם הוזמו על הטביחה ואחר כך הוזמו על הגנבה לא נפסלו על הגנבה הואיל ובתוך כדי דיבור היה וכן כשהוזמו אחר כך על הגנבה לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דכי אסהידו אטביחה פסולין משום דבתוך כדי דיבור היה אלמא תוך כדי דיבור גורם להכשר העדות והכא גורם לפסול וי"ל דהא דאמרינן תוך כדי דיבור גורם להכשר העדות היינו לענין זה דלא חשבינן להו מוכחשין לבטל עדותן ואם הוזמו אחר כך משלמין דהכחשה תחילת הזמה היא אבל כשהוזמו על הטביחה נתבטלה עדות גנבה לענין זה דאין הבעלים משלמין כפל כיון שהעידו בתוך כדי דיבור של טביחה וכן הכא נמי הא דקאמר כי איתזמו להו אטביחה איתזמו נמי אגנבה היינו לענין זה דבטלה עדותן ואין הבעלים משלמין כפל. כן נראה לי. ע"כ.

בד"ה אי נמי דפסלי בגזלנותא כו' ומיהו לההוא עובדא כו' לדיני נפשות פשיטא כו' עכ"ל משום דאיכא למאן דאמר התם הוזם לממון כשר לדיני נפשות הוצרכו למימר לההוא עובדא כו' דקי"ל דהוחשד לממון פסול נמי לד"נ אם כן להאי טעמא דפסידא דלקוחות פשיטא דלד"נ יש לפוסלו למפרע וה"מ כו' וק"ל:

בפרש"י בד"ה אתזמי להו אגניבה כו' אלא איפסלו להו אגניבה משום פסול עדות עכ"ל משמע מפירושו דבההוא שעתא פסולין היו כיון דלמפרע הוא נפסל ותימה לומר כן דהא מסיק לעיל והלכתא שהעידו בבת אחת והוזמו דאפילו אם הוזמו על הגניבה לא אמרינן למפרע הוא נפסל משעת עדות הגניבה ופסולין היו בשעת עדות טביחה כיון דתוך כדי דבור הוה ומכ"ש הכא דהוזמו על הטביחה דלא נאמר דלמפרע הוא נפסל ובשעת עדות גניבה פסולין היו אלא דלכך נפסלו נמי אגניבה דה"ל כמו עדות מוכחשת כיון דהוזמו על הטביחה הוה מוכחשין על הגניבה ובטלה כל העדות דתוך כדי דבור כדבור דמי וכן מוכיחין דברי התוספות בזה ודו"ק היטב:

רש"י בד"ה איתזמו כו' לאו הזמה דוקא לשלם ממון כו' כצ"ל:

גמ' ביע"ל קג"ם. עיין מג"א סימן שמ ס"ק טו:

תד"ה דאסהידו בי' תרי לחד וכו'. העולה מדבריהם. דאם העידו א' מחלון זה וא' מחלון זה דמדינא האחרונים נאמנים אף דכבר נתקבל העדות שראה המעשה במקום פלוני בעיר פלוני, מ"מ האחרונים שאומרים ששניהם לא היו כלל בעיר פלוני, לא הוי תרי ותרי.
ויש לע' לפ"ז מדברי הרא"ה בחידו' בכתובות. שכ' באם שנים אומרי' כתב ידינו הוא. וב' אחרים אומרי' אין זה כתב ידכם הוי תרי ותרי. אף לרבנן דעל מנה שבשטר הם מעידי' הוי תרי על המעשה ע"ש. ולא נימא ג"כ דמ"מ אם הוא כתב העדי' או לא דאין הא' מסייע לחבירו הוי לכל א' תרי לחד כמו במחלון זה. ואפשר דבאמת תוס' פליגי על הרא"ה וס"ל דגם התם הוי תרי בחד. והרא"ה בסנהדרין (דף כ"ז) וכדברי מהרש"ל בסנהדרין בתוס' שם. ועיין:

בפרש"י בד"ה ה"ג והלכתא שהעידו וכו' ובלבד שיזומו על הטביחה וכו' עכ"ל. עיין מה שהקשו בתוספות ע"ז ולענ"ד נראה דברייתא דבסמוך מסייע לפרש"י דקתני בבבא דרישא והוזמו על הגניבה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ומאי קמ"ל דפשיטא שעדות טביחה בטלה כיון שלא גנב לא טבח ומהיכא תיתי לחייב אע"כ דקמ"ל שבטלה עידי טביחה לגמרי לענין שאם הוזמו אח"כ על הטביחה פטורים וכמו שמפרש רש"י להדיא בסמוך נמצא משמע להדיא דכשהוזמו על הגניבה תחילה תו לא מחייבי כלל על עדות טביחה משום הזמה כיון שאין שום צורך עוד בעדות טביחה כלל ולפ"ז י"ל דהא דקאמר רב אידי בר אבין לקמן דף ע"ד אף אנן נמי תנינא דהכחשה תחילת הזמה היא ומשמע דבכה"ג מיתוקמא שפיר אף כשהוזמו על הגניבה תחילה היינו לפי סברתו דלא אסיק אדעתיה דמתניתין איירי כשהוזמו על הטביחה תחילה היה מוכרח לפ' דבכה"ג חייב על הזמת טביחה אבל למסקנא אידחי האי סברא מחמת ברייתא דבסמוך ויש ליישב עוד בדרך אחר ואין להאריך:

תוספות בד"ה שהעידו בבת א' וכו' וקשה לר"י דמה מרוויח בכך וכו' א"כ גם כשהוזמו על הטביחה תחילה וכו' ותכ"ד כדיבור דמי כדאית' בסמוך לר"י עכ"ל. וליכא למימר דהשתא מיתוקמ' מתני' כרבנן דמסקי' בסמוך דלית להו תכ"ד כד"ד דא"כ הדרא קושיית הגמרא לדוכתיה דאע"ג שהוזמו על הטביחה תחילה סוף סוף כי הדרי מתזמי אגניבה אגלאי מילתא דלמפרע איפסלו בשעת טביחה ואי משום שהעידו בב"א תכ"ד מה בכך אי קי"ל כרבנן דלאו כד"ד אע"כ דמתני' מיתוקמא כר"י דוקא ולא כרבנן וק"ל:

בא"ד וכן לקמן כי משני וכו' אין חושש לתירוץ וכו' כי לפ"ז היה צריך להעמידה כגון שהעידו בב"א עכ"ל. ונראה לי שצריך להיות נמי והוזמו בב"א והמשך דבריהם היא כך דבשלמא אי אינו חושש לתרץ למ"ד למפרע נפסל א"כ מיתוקמא ליה שפיר כשלא העידו בב"א ולכך מוקי לה כשהוזמו על הטביחה תחילה דא"כ אכתי עדות גניבה לגמרי בדוכתיה קאי לחייב הגנב כפל וכי הדרי ומתזמי על הגניבה משלמי. אבל למ"ד למפרע נפסל ע"כ צריך לאוקמי כשהעידו בב"א כדמוקי ליה הכא וא"כ א"א לאוקמי נמי כשהוזמו על הטביחה תחילה דממ"נ בטלה נמי עדות גניבה שהעידו בב"א דתכ"ד וכי מתזמי אח"כ אגניבה אמאי משלמי אי הכחשה לאו תחילת הזמה היא לכך היה צריך להעמידה שהעידו בבת א' והוזמו בבת אחת ודו"ק:

בפרש"י בד"ה איתזמו להו אגניבה וכו' אלא איפסלו להו אגניבה משום פסול עדות עכ"ל. ומהרש"א האריך לתמוה על רש"י אמאי הוי פסולים בשעת גניבה דהא אסקינן לעיל בסמוך דבמה שהעידו תכ"ד לא שייך למפרע נפסל אפילו מן המוקדם על המאוחר וכמ"ש רש"י עצמו בד"ה והלכתא שהעידו בב"א וכו' ולכך כתב מהרש"א דהא דאמרינן הכא אתזמו להו אגניבה היינו דהוו מוכחשים על הגניבה כיון דהוי תכ"ד ע"ש ולענ"ד שדברי רש"י נכונים דאף ע"ג דאמרינן דבתכ"ד לא שייך לומר דלמפרע איפסלו היינו לענין זה דלא תימא דלא שייך בהו תו תורת הזמה כיון שהיו פסולים באותה שעה ולא היו בני הגדה וכמו שלא העידו כלל דמי. לכך אמרינן דלא שייך לומר כן אלא כיון שהעידו תכ"ד שפיר הוו בני הגדה באותה שעה שהרי יכולים היו לחזור עדיין מעדותן הראשונה וא"כ שייך בהו שפיר תורת הזמה אבל לענין גוף העדות שהעידו תכ"ד ודאי בטל מעיקרא מחמת פסול עדות כיון שהוזמו לבסוף ואם הועיל הזמה למפרע לגבי עדות אחרת מכ"ש לאותו עדות עצמו שהעידו בפסול גמור בשקר ותכ"ד כד"ד ובלא"ה צ"ל כפי' רש"י דאי כפי' מהרש"א דמשום הכחשה פסלינן עדות גניבה והיינו ע"כ דמשום דהוי תכ"ד דיינינן להו כמוכחשים דעדות שבטלה מקצתה א"כ תקשה בכל עדות שהוכחשו במקצת אמאי לא אמרינן דבטלה כולה למאי דקיי"ל תכ"ד כד"ד ולא ראיתי שום פוסק לחלק בכך. ועוד דההיא עובדא דפ' חזקת דאייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה כתבו התוספות לעיל ובפ' חזקת שהיה תכ"ד והכי משמע פשטא דמלתא ואפ"ה קי"ל כר"נ דאמר התם דאף על גב דאיכחשו סהדי באכילה באבהתיה לא איתכחשו ואמאי לא אמרינן דמתוך שבטל העדות במקצת בטלה כולה וכדמסקינן הכא אע"כ דבהכחשה לא שייך כלל עדות שבטלה מקצתה דהא אפילו מקצתה לא בטלה לגמרי אלא דהו"ל תרי ותרי וכמו דאמרינן שכשירים הם לעדות אחרת כר"ה ה"נ כשירים אף במה שהעידו תכ"ד וא"כ ע"כ הא דאמרינן הכא דבטלה עדות גניבה מחמת הזמת טביחה היינו דוקא מה"ט שפי' רש"י דשאני הזמה שנפסלו העדים גופייהו שייך בהו שפיר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לענין אותו עדות עצמו שהעידו עליו תכ"ד שנתבטל אותו העדות מעיקרו לגבי הבע"ד אבל לענין אם הוזמו אח"כ אכתי במילתי' קאי וכמ"ש כנ"ל ודוק היטב:

גמ'. פסידא דלקוחות. יל"ע מה הדין בפסול קורבה כשיש פסידא דלקוחות, האם ג"כ יפסל משעת גמר דין או דלמא שיפסל למפרע.
ונראה דפסול רשע שונה מפסול קרוב. הרי מצינו שפסולי רשע מדרבנן כגון סוחרי שביעית פסולים רק אחר הכרזת ב"ד (סנהדרין דף כו:), ויוצא שמעשה ב"ד קובע את הפסול של רשע מדרבנן. וה"ה דהתקינו רבנן משום פסידא דלקוחות, שאף מי שפסול מדין רשע מדאורייתא יפסל רק משעת גמר דין והלאה. כי פסול רשע מסור לב"ד ובידם לקבוע חלות פסול ושם רשע בגברא. משא"כ פסול קרוב, דלא שייך שיהיה תלוי בגמר דין, כי פסול קרוב חל מאיליו מחמת הקורבה ולא מחמת מעשה ב"ד בכלל.
גמ'. דאסהידו ביה תרי בחד. כתב רש"י וז"ל תרי לחד עמנו הייתם ותרי אחריני לחד עכ"ל. פירושו מרפסן איגרא וכדהקשו התוס', שהרי שני עדים הזוממים מעידים שראו זה את זה וגם את המעשה ותרי כמאה, ומה הנ"מ כמה עדים מזימים אותם, ואם מעידים שנים על כל א' וא' להזימו או אם מעידים על שניהם ביחד להזימן.
ונראה דמעיקרא דדינא הגדת עדות חלה רק על עיקר המעשה, ואילו העדות ששני העדים מעידים על עצמם שראו זה את זה אינה בדין נאמנות של עדות. ומשו"ה כשיש שני מזימים על כל חד וחד מהזוממים יש עדות דתרי כנגד חד כי כל א' וא' מהמוזמים מעיד על עצמו שראה את המעשה אך אינו נאמן להעיד על חבירו, וליכא כת עדות המכחישה את ההזמה. אבל כשהמזימים מזימים ביחד את שני הזוממים וההזמה היא הזמת כל הכת ביחד, עדות המזימים מצרפת את ב' הזוממים לכת והכת מכחישה את ההזמה ומעידים שניהם על עצמם ככת אחת ששניהם היו שם וראו זה את זה ואת העדות ביחד. יוצא שלרש"י ישנם שני דיני הזמה: א) הזמת כל עד ועד לבדו; וב) הזמת הכת ביחד. כשיש תרי מזימים על כל אחד ואחד ההזמה חלה על כל עד ועד המוזם בפני עצמו. ומכיון דההזמה הזמת יחיד היא ליכא צירוף כת של שני העדים המוזמים להעיד זה על זה ששניהם היו שם. ורק כשיש הזמת הכת ביחד מפי המזימים, חלה על המוזמים נאמנות של כת עדים להכחיש את המזימים. ובאופן זה הוי תרי ותרי ונאמנות המזימים חידוש הוא וחלה מכאן ולהבא ולא למפרע. אמנם בהזמת תרי כנגד חד ליכא חידוש וההזמה חלה למפרע.
עיין בשיטה מקובצת לסוגיין ובתוס' בסנהדרין (דף כז. ד"ה דאסהידו) המביאים את פירוש ר"ת דאיירי כגון שהוזם רק א' מן שני העדים. וצ"ע הרי בכל זאת העד שלא הוזם מסייע לעד שהוזם ומעיד שהיה איתו בשעת ראיית המעשה ולהוי תרי כנגד תרי.
ונראה שר"ת מסכים ביסוד פירושו עם רש"י שאם ליכא הזמת כת ליכא צרוף כת מצד המוזמים להכחיש את המזימים. אלא שר"ת סובר שבאופן דרש"י מאחר שעל כל פנים הוזמו שני עדי הכת הראשונה, מצטרפים הם לכת להכחיש את המזימים. משא"כ כשרק עד א' הוזם דליכא צירוף כת להכחיש המזימים והו"ל תרי כנגד חד.
ועיין ברמב"ם (פי"ח מהל' עדות הל"ב) הפוסק דהזמה והכחשה בבת אחת הוי הכחשה ולא הזמה, וז"ל ההכחשה בעדות עצמה זאת אומרת היה הדבר הזה וזאת אומרת לא היה הדבר הזה כו' וההזמה בעדים עצמן, ואלו העדים שהזימום אינן יודעים אם נהיה הדבר או לא היה. כיצד עדים שבאו ואמרו ראינו זה שהרג את הנפש או לוה מנה לפלוני ביום פלוני במקום פלוני, ואחר שהעידו ונבדקו באו שנים אחרים ואמרו ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום ולא היו דברים מעולם לא זה הרג את זה ולא זה הלוה את זה הרי זו הכחשה כו' עכ"ל. וצ"ע להבין את שיטתו, שהרי יש בכלל דבריהם גם הזמה וגם הכחשה ולמה לא תחול דין הזמה.
ונראה על פי הנ"ל שיש נ"מ בין הזמת כת לבין הזמת יחידים. הרמב"ם סובר שגזיה"כ דהזמה מחדשת שהזמה דעלמא חלה על כל עד זומם בפני עצמו כיחיד ולא מצטרפים שני הזוממים להעיד ככת ששניהם היו שם. ולפיכך המזימים נאמנים להזימן מדין תרי כנגד חד. מאידך במקום שיש ביחד עם ההזמה גם הכחשת המעשה, והכחשת המעשה מכחשת את עיקר העדות שהעידו על המעשה ככת, אז ההזמה כמו ההכחשה מתייחסת אל הכת המוזמים ככת של שני עדים ולא כשני עדים נפרדים. ולכן מצטרפים שני העדים המוזמים לכת להעיד ששניהם היו שם וראו את העדות ביחד ככת והו"ל תרי כנגד תרי והמזימים אינם נאמנים להזימם.
תוס' ד"ה דאסהידו. וז"ל ונ"ל כו' כגון שאין הניזומים מסייע א' לחבירו שאין הא' יודע כלום בעדותו של חבירו שראה א' מחלון זה וא' מחלון זה או בהודאה אחר הודאה עכ"ל.
א.
התוס' מחדשים שיש שתי הגדות בכל עדות: א) הגדה על גוף המעשה ובזה גם עדות מיוחדת נאמנת מדין כת של תרי עדים; ב) הגדת העדים זה על זה ששניהם ראו את העדות ובזה רק בעדות שאינה מיוחדת יש דין כת. בעדות מיוחדת שלא ראו זה את זה א"א להם להעיד זה על זה שראו את העדות וכל א' וא' מעיד לבדו על עצמו שראה את העדות. ולכן כשיש הזמה באופן הזה הו"ל תרי כנגד חד ואינו חידוש.
אמנם מתוס' משמע שלגבי עיקר המעשה, שמסייעין העדות המיוחדת זה את זה, אם שנים אחרים מכחישים את המעשה הו"ל תרי כנגד תרי, דבנוגע למעשה יש צירוף לכת כיון שמסייעין זל"ז. אמנם לכאורה היה שייך לומר שלא כתוס' דמכיון שא' ראה מחלון זה וא' מחלון זה ליכא צירוף כת אפילו בנוגע למעשה דיש חלות כת עדות דוקא כשמעידים שראו זה את זה. וכשלא ראו זה את זה אינם כת בכלל ואפילו בנוגע לעצם המעשה אלא כשני יחידים. ואם כן בתרי עדים המכחישים אותם - שאומרים שהמעשה לא היה - הו"ל תרי כנגד חד ותרי כנגד חד, והכת המכחישה נאמנת כנגד שני העדים שראו א' מחלון זה וא' מחלון זה.
והנה מרן ר' חיים זצ"ל חקר בציור התוס' מה יהיה הדין בעדות מיוחדת שבאה להזים עדות מיוחדת. ואמר שמסתבר שיהיה דין חד כנגד חד. הרי בראיית העדות אין המוזמים מצורפים לכת והוו יחידים מאחר שלא ראו זה את זה. גם המזימים נחשבים כיחידים כי המזימים ראו א' מחלון זה וא' מחלון זה ובכן גם הם אינם מצטרפים לכת. ומשו"ה הו"ל דין חד כנגד חד²⁰⁵.
ברם לולא דברי התוס' הייתי אומר שיש לחלק בעדות המוזמים בין עדות מיוחדת באופן שראו א' מחלון זה וא' מחלון זה לבין עדות מיוחדת דהודאה אחר הודאה. כי בעדות מיוחדת דהודאה אחר הודאה מסתבר דליכא חלות דין כת בעדותן שהרי לא ראו כלל אותו מעשה המחייב. אלא שנאמנים מדין שני עדים יחידים המעידים ביחד על החיוב. ובאופן הזה מסתבר דמכיון דליכא בהם חלות דין כת אין בהם כח של כת עדות להכחיש את הכת של המזימים והו"ל תרי כנגד חד. מאידך בא' שראה מחלון זה וא' שראה מחלון זה, שעכ"פ יש מעשה אחד המצרף את שני העדים לכת עדות אחת, יתכן שמצטרפים ג"כ לכת עדות להעיד זה על זה, ואע"פ שלא ראו זה את זה, דמכיון דמעידים שראו אותו מעשה ממילא הוו כאילו מעידים שראו זה את זה, ואין לחלק את הנאמנות על המעשה מהנאמנות על גופן של העדים ודינם ככת עדות לכל דבר. יוצא איפוא שאינם נאמנים מדין שני עדים יחידים אלא מדין כת אחת של עדות והו"ל תרי כנגד תרי. כל זה נכון בנוגע למוזמים שהעידו על אותו מעשה, אבל בציור דר' חיים זצ"ל בנוגע לעדות מיוחדת שהעידו א' מחלון זה וא' מחלון זה להזים מסתבר שאינם מצטרפים לכת עדות אחת שהרי אינם מעידים על מעשה א' המחייב אלא הו"ל שני עדים יחידים. ובכן בציור דר' חיים זצ"ל כשעדות מיוחדת באה להזים עדות מיוחדת שראו את המעשה המחייב א' מחלון זה וא' מחלון זה יתכן דהו"ל תרי כנגד חד לטובת המוזמים שהם נאמנים ולא המזימים מאחר ששני המוזמים מצטרפים לכת עדות אחת ע"י המעשה שראו ביחד וכחפצא של כת עדות הם מכחישים את העדות המיוחדת המזימים אותם שאינם חלות כת עדות אלא שני יחידים²⁰⁶.
ובכן לולי דמסתפינא הייתי אומר דהגמרא איירי רק בתרי כנגד חד באופן דהודאה אחר הודאה ואילו בא' מחלון זה וא' מחלון זה אילולא חידוש הדין דהזמה היה חל דין דתרי כנגד תרי כי מכיון שיש חלות כת עדות על המעשה יכולים המוזמים להעיד ככת עדות אף על עצמם ולהכחיש את המזימים כנ"ל²⁰⁷.
ב.
והנה לפי מש"כ לעיל דיתכן שגם לענין הכחשת המעשה עדות מיוחדת א' מחלון זה וא' מחלון זה שקולה כעד א' ואם הוכחשו ע"י שנים בעיקר המעשה הו"ל תרי כנגד חד, יל"ע בדעת הרמב"ם. שהרי כדנ"ל הרמב"ם סובר דבהכחשה דעלמא יש חיוב דכאשר זמם אלא שיש ספק איזו כת חייבת. ואם כן, כשיש כת עדות המכחישה עדות מיוחדת, דלמש"כ הכת המכחישה נאמנת, בדין הוא שיחול חיוב כאשר זמם על העדים המוכחשים. וקשה שהרי הרמב"ם אינו מזכיר חידוש זה בהלכותיו. וי"ל דהרמב"ם סובר כתוס' שבא' מחלון זה וא' מחלון זה יש חלות צירוף כת על המעשה והו"ל תרי כנגד תרי.
עוד יתכן דאה"נ סובר הרמב"ם שהכת השניה המכחישה נאמנת כנגד שני היחידים הראשונים בנוגע לעיקר המעשה, ומ"מ ליכא חלות חיוב של כאשר זמם כי יש עונש כאשר זמם רק בהכחשת כת ולא בהכחשת יחידים. ובזה שונה הכחשה מהזמה. הזמה חלה על גופן של העדים, דהיינו על כל עד ועד בעצמו. ולפי' יש חלות חיוב הזמה גם על עדים יחידים, ועדי עדות מיוחדת שהוזמו חייבים בכאשר זמם. אבל הכחשה שאני כי עיקר העדות דהכחשה מתייחסת לעיקר המעשה, ולכן הדין של כאשר זמם שבהכחשה חל רק בהכחשת כת, ולא בהכחשת יחידים. ולכן בעדות מיוחדת המוכחשת ליכא כאשר זמם, דהעדים מוכחשים בתורת יחידים ולא בתורת כת.
גמ'. כגון שהוזמו על הטביחה תחילה אמרי סוף סוף כו'. ההוה אמינא קשה מאד להבין. ונראה דסד"א אליבא דאביי שמעשה ההזמה פוסלת למפרע ועפ"י יסוד הגר"ח זצ"ל המובא למעלה²⁰⁸ שאין מעשה ההגדה פוסלת אלא חלות השם של עד זומם. אביי סובר שבי"ד מטיל את חלות השם של עד זומם על העד למפרע. ובכך גם מובן לישנא דאביי שנקט בלשונו "למפרע הוא נפסל" ולא אמר "משעת ההגדה הוא נפסל", כי ר"ל שב"ד פוסלים אותו למפרע. ובכן סד"א שאם הוזמו תחילה על הטביחה ואח"כ על הגניבה שבי"ד לא יטיל את השם עד זומם למפרע משעת הגדת הגניבה ובכך לפוטרם מעונש הזמה על הטביחה שכבר נתחייבו בו משום הזמת הטביחה.
וקמ"ל מסקנת הגמ' שסוכ"ס אחרי הזמת הגניבה עדות הטביחה בטלה למפרע ופטורים מכאשר זמם על הטביחה, כלומר שבי"ד פוסלם למפרע משעת הגדת הגניבה לכל מילי ואפי' להפקיע את החיוב דכאשר זמם על הטביחה.
א"נ קמ"ל מסקנת הגמרא דאביי חולק על יסוד הגר"ח זצ"ל הנ"ל וסובר שעצם הגדת שקר פוסלת למפרע ולכן נפסלו לכל מילי.
גמ'. שהעידו בבת אחת. כלומר שהפסול של עדות שקר חל רק לאחר כדי דיבור של הגדת עדותם. ולפיכך לא נפסלו מלהעיד על הטביחה מאחר שהעידו עליה תוך כדי דיבור לעדות הגניבה.
גמ'. עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. עיין בשיטה מקובצת בשם ר' פרץ וז"ל וא"ת לעיל דמשני שהעידו בבת אחת כו' א"כ סוף סוף כשהעידו על הטביחה פסולין היו כו' וי"ל דלא דמי הא דהכא לההיא דלעיל כו' אבל הכא אע"ג דכשרין נינהו גם אחר עדות הטביחה דתוך כדי דיבור כדמפרש מ"מ טעמא לא משום דחשבינן להו פסולין מההיא שעתא דודאי כשרין היו כדפירשתי אלא ר"ל כי היכי דמהניא ההזמה לפסול ולבטל עדות הטביחה אע"ג שהיו כשרים ההיא שעתא ה"נ מהניא ההיא הזמה דטביחה לבטל גם עדות גניבה שקדמה לה כו' עכ"ל, עיי"ש.
ביאור דבריו שלא נפסלו העדים בפסול גברא למפרע משעת הגדת עדותם אלא לאחר כדי דיבור כדמוכח לעיל בגמ' שהעידו בבת אחת. אלא כוונת הגמרא שלפנינו שעדות הגניבה בטלה מכיון דנאמרה תוך כדי דיבור של עדות הטביחה. והוא מדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דאע"פ ששתי עדויות שונות הן מ"מ מאחר שנאמרו במעשה הגדה אחד תוך כדי דיבור אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
ויש לעיין לפי"ז אם העידו כת אחת שתי עדיות בבת אחת ונפסלו בשניה משום קורבה האם ג"כ תתבטל העדות הראשונה מדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. כגון שני עדים הקרובים ללוי שהעידו תחילה שראובן לוה לשמעון ותוך כ"ד העידו שראובן לוה ללוי, האם בטלה העדות הראשונה הנוגעת לראובן ושמעון.
ומסתבר דדינא דגמרא נאמר רק בהזמה ולא בפסול אחר²⁰⁹. ונראה דיסוד ההלכה הוא שאם חל דין הזמה על חלק מהגדת העדות ומתבטלת מדין פסול הזמה מתפשט ביטול העדות לכל ההגדה וכולה בטלה. והלכה מיוחדת היא בהזמה ותלוי במחלוקת אביי ורבא. לרבא דין ההזמה לא חל למפרע במעשה ההגדה ולפי' לא אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ואילו לאביי הסובר שחל דין הזמה על הטביחה למפרע משעת ההגדה ביטול העדות חל על כל ההגדה וגם על עדות הגניבה.
ונראה להוסיף דהזמה חלה כדין של ביטול והפקעת הגדת העדות מעיקרא ולכן משחלה במקצת הגדת העדות חלה בכולה. מאידך פסול קורבה חל כפסול בנאמנות ולכן אינה מבטלת עדות אחרת הנאמרת תוך כדי דיבור דלמאי שאינם נאמנים משום קורבה אינם נאמנים ולמאי דנאמנים שפיר נאמנים.
והנה תוס' לעיל (דף עב: ד"ה אין לך כו') מביאים דעה אחת שגם לרבא מוכחשים הם למפרע. וקשה שא"כ בהוזמו על הטביחה למה נאמנים לרבא לחייב את הגנב כפל, הרי הם מוכחשים למפרע אף על הגניבה מדין עדות שבטלה מקצתה וא"כ ספק הוא ובדין הוא שיפטר הגנב דהמוציא מחבירו עליו הראיה.
ונראה דשאני הכחשה מהזמה. הזמה מבטלת ומפקיעה את העדות. וכאשר חלה ההפקעה לבטל עדות הטביחה, חלה ג"כ לבטל את עדות הגניבה שנאמרה באותו מעשה הגדה. ואילו הכחשה אין בה חלות מבטל ומפקיע ואפילו מספק אלא שבמציאות נולד ספק בנאמנות העדות ולכן אמרי' דעל הטביחה שהוכחשו הוכחשו ועל הגניבה שלא הוכחשו לא הוכחשו²¹⁰.
עוד יל"ע אם עדים העידו תוך כדי דיבור על נפשות וגם על ממון והוזמו על השניה האם בטלה העדות הראשונה. ומסתבר שלא בטלה כי עדות נפשות ועדות ממון אינן מצטרפות הדדי אפילו נאמרו תוך כדי דיבור, ולכן העדות שנתבטלה בהזמה בטלה ומה שלא הוזמה קיימת ולא בטלה. משא"כ עדות הטביחה המצטרפת עם עדות הגניבה כי הטביחה והגניבה מצטרפות בחיוב דו"ה.
תוס' ד"ה שהעידו. ז"ל א"כ גם כשהוזמו על הטביחה תחלה הוו מוכחשים על הגניבה וכו' עכ"ל. מבואר בדבריהם שמחלוקת אביי ורבא אם הכחשה תחלת הזמה אינו דוקא בהכחשה ממש אלא בכל מקרה שהעדות בטלה לפני ההזמה. ולפ"ז גדר המחלוקת הוא שלרבא הסובר הכחשה תחילת הזמה א"צ שתהיה העדות וגמר הדין קיימים בשעת ההזמה, וגם כשהעדות וגמר הדין נתבטלו לפני שהוזמו חל עונש כאשר זמם. ולאביי הסובר הכחשה לאו תחילת הזמה עדותם צ"ל קיימת בשעת ההזמה. ואם נתבטלה לפני כן - או ע"י הכחשה ישירה או משום דאיתזמו אטביחה ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה - אין הזמה חלה אח"כ.
אך נראה שהרמב"ם יפרש את המחלוקת אחרת, שהרי הוא סובר שבכל הכחשה חל ספק חיוב כאשר זמם, ואילו היו המכחישים נאמנים בתורת ודאי היו המוכחשים נענשים בכאשר זמם. ולכן סובר רבא שהכחשה תחילת הזמה אלא שלא נגמרה, כלומר שההכחשה גורמת לעונש כאשר זמם אלא שלא נגמרה עדיין, כיון שאין המכחישים נאמנים בודאי להחזיק את הראשונים כשקרנים. ומועילה ההזמה אח"כ לברר שהמכחישים העידו אמת ושהראשונים שקרנים. נמצא שמשבאו עדי הזמה עדי ההכחשה מחייבים למפרע את העדים הראשונים בכאשר זמם, כי נתבררה נאמנותם מעל כל ספק. ואביי חולק על עצם ההנחה הזאת, וסובר שגזיה"כ היא שרק ע"י הזמה נענשים העדים הראשונים, ולא ע"י הכחשה כלל ואף שההכחשה גמורה היא. ולכן אם באו עדי הזמה לאחר שהוכחשו הראשונים, אין דין עדים זוממים כי אין עדות הראשונים קיימת בשעת הזמה. ולפירוש הרמב"ם מסתבר שהדין של הכחשה תחילת הזמה חל דוקא בהכחשה ממש המחייבת בכאשר זמם אם אמיתתה התבררה, ולא בפסול צדדי כדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה - שלא כתוס'.
וקשה לפי"ז איך יפרש הרמב"ם את הגמ' הלא אף רבא מודה שביטול עדות הגניבה ע"י הזמת עדות הטביחה לאו תחילת הזמה היא, שרק בהכחשה אמרינן כן, וכמו שנתבאר, וא"כ למה משלמים הראשונים כפל, הלא בשעה שהוזמו על הגניבה כבר נתבטלה עדותם על הגניבה, כיון שהעידו תוכ"ד לעדות הטביחה שהוזמה ושנתבטלה.
ונראה מקודם ליישב את קושית התוס' על פרש"י בסוגיין דסובר רש"י שיש חילוק אליבא דאביי בין הוזמו על הגניבה ואח"כ על הטביחה שפטורים, לבין הוזמו על הטביחה ואח"כ על הגניבה שחייבים ואע"פ שעדות הגניבה בטלה מדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ביאור הדבר שלאביי א"צ שהעדות תהיה קיימת בשעת ההזמה, אלא שאם העדות כבר נתבטלה בתורת שקר לפני ההזמה פטורים, כי הזמה מחייבת רק מפני שעל ידה העדות נעשה לעדות שקר. ואם העדות כבר היתה עדות שקר ע"י הכחשה (ואע"פ שאין העדות שקר בתורת ודאי, מ"מ גמר הדין בטל בתורת ודאי, שאין גמר דין מספק), אין הזמה מוסיפה כלום, ולכן אינה מחייבת בכאשר זמם. והא דאיתא לקמן (דף עד:) דלמ"ד הכחשה לאו תחילת הזמה אם הוזמו על הגניבה תחלה ואח"כ על הטביחה פטורים מהזמת הטביחה היינו משום דלענין חיוב דו"ה כבר הוחזקה עדות הטביחה לשקר שהרי עדות הגניבה הוזמה ולא גנב כלל ואין הזמת הטביחה מוסיפה כלום בשקר העדות שהרי כבר נודע שכל הגניבה היתה שקר. מאידך בהוזמו על הטביחה ואח"כ על הגניבה שנפסלה עדות הגניבה משום דין צדדי, דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, יש מקום להזימם אח"כ על הגניבה כי ההזמה מחדשת שעדות הגניבה היתה עדות שקר, ולכן גם לאביי ההזמה מחייבת בכאשר זמם. הרמב"ם יפרש כרש"י, ואם הזמה מחייבת בכה"ג אף לאביי, ק"ו שמחייבת לרבא דס"ל הכחשה תחלת הזמה, ודו"ק.
²⁰⁵ עי' בחידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם פ"ט מרוצח הי"ד (ד"ה ולפי המבואר) שהסתפק בעדות של הודאה אחר הודאה והלואה אחר הלואה דקיי"ל בסנהדרין (דף ל.) שמצטרפין, מה הדין לענין להכחישם ע"י עד א'. וכתב ליישב את דברי הרמב"ם שם די"ל דשפיר הוי הכחשת חד כנגד חד דלענין הכחשה שקולה עדות כל א' וא' כעדות עד אחד כיון שעל כל דבר יש רק אחד אלא דמצטרפין ליחשב כשני עדים לחייב היכא דליכא מישהו שמכחיש, ע"ש. וזה כפי שהביא רבינו כאן בשמו, שבעדות מיוחדת הויין שני יחידים ואם הוכחשו אפי' ע"י אחד הו"ל חד כנגד חד. עיין להלן בשיעורים.
²⁰⁶ עי' חי' הרמב"ן למכות (דף ו: ד"ה ואסקינא) וז"ל ואיכא דקשיא ליה, והא קיי"ל כר' יהושע בן קרחה דאמר דאפילו הודאה אחר הודאה מצטרפין, וכ"ש בעדות מיוחדת, והיכי פליג רבי חסדא (אצלנו בגמ' הגי' רב זוטרא) ורב יהודה (אצלנו - רב נחמן) גופיה מאי קמ"ל. ואיכא למימר אנן לרבנן קאמרי' דאמרי והוא עד וכו' לומר לך עד שיראו שניהם כאחת כדאיתא בפ' זה בורר ואפ"ה מכשיר רב יהודה לדידהו עדות מיוחדת משום דכתיב ולא יומת דלענין דיני ממונות כעדות אחת דמי וכו'. אבל לר"י בן קרחה לאו משום ולא יומת חזינן לה ולומר דמצטרפין עדותייהו בעדות אחת, אלא משום דרבי רחמנא או ראה מ"מ אע"פ שעדותן חלוקה וכו' עכ"ל. הרי בהדיא כיסוד רבינו דבהודאה אחר הודאה אין צירוף כת רק חלות עדות של שני יחידים ובעדות מיוחדת דשני חלונות מצטרפין לכת. ע"ע בקצה"ח (לו, ב') ובאחרונים אחרים.
²⁰⁷ והנה בנוגע לדיני הרמב"ם בעדות מיוחדת ברוצח שמכניסין אותו לכיפה (פ"ד מרוצח הל"ח) ושנהרג בגואל הדם (פ"ו שם הל"ה) ושמלך הורגו (פ"ג ממלכים הל"י) היה רגיל רבינו זצ"ל לבאר בשם בית הלוי שזהו רק בעדות מיוחדת שא' ראה מחלון זה וא' מחלון זה מאחר שראו אותו מעשה ונאמנים עליו מדין כת עדות אלא שאין בי"ד ממיתים אותו במיתת בי"ד מגזיה"כ. ואילו שני עדים המעידים על רציחה אחרי רציחה הו"ל שני יחידים ואינם נאמנים בנפשות כלל ופטור לגמרי. ודומה למש"כ כאן בשיעורים.
²⁰⁸ בשיעורים (דף עב:) ד"ה עד זומם כו'.
²⁰⁹ עי' שו"ע (חו"מ נ"א, ו') שאם כתב בשטר א' שנתן חצר פלונית לראובן וחצר אחרת לשמעון ונמצאו העדים קרובים לא' מהן ורחוקים להשני שלזה שהם רחוקים ממנו עדותן קיימת ומתנתו מתנה ואע"פ שהם בשטר א'. ומוכח שבקרובים לא אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ועיי"ש ברמ"א דה"ה בעדות בעל פה שכשרים לזה ופסולים לזה ולא אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וכדמבואר בשיעורים.
²¹⁰ עי' במחנה אפרים סי' ו' ובאחרונים.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1998), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.