בבא קמא קד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קד - א

שכבר הודה מפי עצמו, ובא לצאת ידי שמים, אינו נפטר מעונש עד שתגיע הגזילה לנגזל. ולפי זה דין המשנה יהא כשהודה אף אם לא נשבע, ומלשון המשנה משמע דוקא כשנשבע?

ותרצינן: אלא אמר רבא, מחלוקת רבי טרפון ורבי עקיבא היא, בין נשבע ובין לא נשבע, ונחלקו בעיקר דין השבה, אם הוא מקיים חובתו כאשר עדין לא הגיעה הגזילה לידי הנגזל. ומשנתינו אפשר להעמידה בין כרבי טרפון ובין כרבי עקיבא.

שאני מתניתין שסוברת שאינו חייב להוליך את הגזילה לנגזל אם לא נשבע, שרק כשאינו יודע למי גזל, אינו יוצא ידי שמים בהנחת הגזילה, שכן יתכן ולעולם לא יקבל הנגזל את ממונו, מה שאין כן במשנתינו, דכיון דידע למאן גזליה ואודי ליה, כיון דאפשר לאהדורי ממונא למריה, שהרי הנגזל ידוע, הוה ליה כמאן דאמר ליה הנגזל, יהיו לי המעות בידך כפקדון.

הלכך, כיון שנשבע, אף על גב דקאמר ליה יהיו לי בידך, כיון דבעי כפרה לא סגי עד דמטי לידיה, אינו מתכפר בכך עד שיגיע ליד הנגזל.

הא אם לא אישתבע ואין עליו חובת כפרה אלא תשלומין בלבד, הוי גביה פקדון עד דאתי ושקיל ליה.

שנינו במשנה: לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו [של נגזל להוליכו לנגזל, ואם נתן ונאנס ממנו, לא נפטר הגזלן]:

איתמר: שליח שעשאו בעדים, מי שהיה לו פקדון ^[1] ביד אדם אחר, ועשה המפקיד שליח להביא לו פקדונו מהנפקד, ועשה כן בפני עדים:

רב חסדא אמר: הוי שליח, כלומר, אם מסר הנפקד את הפקדון לשליח זה, שוב אין הנפקד חייב באחריותם.

רבה אמר: אף שליח שעשאו בעדים לא הוי שליח, וחייב הוא לשלם אם נאנס הפקדון מן השליח. ^[2]

רב חסדא אמר, הוי שליח: להכי טרחי ואוקמי ^[3] בעדים, דליקו ברשותיה [לפיכך טרח המפקיד לעשות את השליח בעדים, כדי שבקבלת השליח את הפקדון יהיה זה כאילו בא לרשותו של המפקיד].

רבה אמר, לא הוי שליח: כי הכי קאמר ליה המפקיד לנפקד: "דע שאיניש מהימנא הוא שליח זה, אי סמכת עליו - סמוך, ואי בעית לשדוריה בידיה, שדר בידיה" [דע, ששליח זה איש נאמן הוא, ואם רצונך לסמוך עליו ולשלוח בידו את הפקדון, שלח בידו], אך לא נתכוין להעמידו ברשותו מיד שיגיע ליד השליח.

ומקשה הגמרא על רב חסדא מהא דתנן בבבא מציעא צח ב:

השואל את הפרה, ושילחה המשאיל לשואל ביד בנו של משאיל, או ביד עבדו, או ביד שלוחו של משאיל; או אם שילחה ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו של שואל, ומתה - פטור השואל מאונסי הפרה, ולא נתחייב בהם עד שתבוא הפרה לידו.

והרי האי "שלוחו" של שואל היכי דמי [באיזה אופן עשהו השואל לשליח]!?

אי דלא עשה אותו בעדים, מנא ידעינן כלל שעשה אותו לשליח, עד שהתנא קורהו: "שלוחו"!? ^[4]

אלא בהכרח דעשה אותו השואל לשליח בעדים ומהם נודע שעשה אותו לשליח, ומכל מקום קתני במשנה שם שהוא פטור -

ואם כן קשיא לרב חסדא, שהרי לרב חסדא, כיון שמינהו בעדים, יש לנו לומר: משבא ליד שליח הרי זה כאילו בא לרשותו של שואל, כי לכך נתכוין השואל, ואם כן יתחייב!?

ומשנינן כדאמר רב חסדא [בהמשך הסוגיא] לפרש את השליח האמור במקום אחר ^[5] שהוא בשכירו ולקיטו של משלח, שמתוך כך יודעים אנו ששילחו אף כשלא עשאו בעדים.

הכא נמי יש לפרש משנה זו, שהיא אינה עוסקת בשליח שעשאו השואל בעדים, אלא בשכירו של שואל [פועל שנשכר על ידו לתקופה] ולקיטו [שכינו לחדר, שלקטו להיות לו לצווותא], ^[6] שיודעים אנו ששליחו הוא, אך לא עשאו בעדים.

תו מקשינן לרב חסדא מהא דתנן במשנתנו:

לא יתן הגזלן לא לבנו ולא לשלוחו של נגזל; והרי:

האי "שלוחו" היכי דמי!?

אי דלא עשאו הנגזל בעדים, מנא ידעינן!?

אלא לאו, דעשאו הנגזל בעדים, ומכל מקום שנינו שלא יתננו לו, וקשיא לרב חסדא!?

תרגמא [פירשה למשנתנו] רב חסדא: בשכירו ולקיטו של נגזל.

ומקשינן עלה: אבל שליח שעשאו בעדים, מאי, הכי נמי דהוי שליח!? והרי אם כן תיקשי:

אדתני סיפא דמשנתנו: "לא יתן ... לשלוחו, אבל נותן הוא לשליח בית דין", הרי שאם כדברי רב חסדא: לפלוג התנא וליתני בדידה [יחלק התנא בשליח סתם שדיבר בו התנא תחילה], וכך יחלק:

במה דברים אמורים שלא יתננו, אלא בשליח שלא עשאו בעדים, אבל שליח שעשאו בעדים, הכי נמי דהוי שליח; ומדלא חילק התנא אלא בין שני סוגי שלוחים, משמע שלשלוחו של נגזל בכל אופן לא יתננו, וקשיא לרב חסדא!? אמרי בני הישיבה לדחות את הראיה, כי יש לומר: לעולם יתננו אף לשליח שעשאו בעדים, אלא שלא הזכיר התנא חילוק זה, משום דלא פסיקא ליה, אין דין זה פסוק ומוחלט בכל אופן, וכדמפרש ואזיל, ואינו יכול לומר בסתם: "אבל נותן לשליח שעשאו בעדים"!

שליח בית דין, דלא שנא, אין הבדל בדין בין עשאו נגזל ולא שנא עשאו גזלן הוי שליח, פסיקא ליה [דין פסוק ומוחלט הוא], ויכול התנא לומר סתם: "אבל נותן לשליח בית דין".

אבל שליח שעשאו בעדים, דכי עשאו נגזל הוא דהוי שליח, עשאו גזלן לא הוי שליח, לא פסיקא ליה לומר בסתם: "אבל נותן לשליח שעשאו בעדים".

ומאחר שמוכרח ממשנתנו - ממה שלא חילקה בשליח עצמו - ששליח בית דין היינו אפילו עשאו גזלן, הרי למדנו ממשנתנו לאפוקי [להוציא] מדעתו של האי תנא, דתניא:

רבי שמעון בן אלעזר אומר: שליח בית דין שעשאו נגזל ומיהו לא כשעשאו גזלן, או אפילו עשאו גזלן, ושלח הלה [הנגזל] שליח ונטל את שלו מידו ואחר כך נאנס, פטור הגזלן; הרי שלדעת תנא זה: שליח בית דין שעשאו גזלן ונאנס ביד השליח, אינו פטור; ואילו דעת משנתנו אינה כן, אלא אף שליח בית דין שעשאו גזלן הרי הוא פטור.

רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו, אמרו שניהם כשיטת רב חסדא, דשליח שעשאו בעדים הוי שליח.

והוסיפו הם לומר: ואם תאמר להקשות על דברינו ממשנתנו [וכדמקשה הגמרא על רב חסדא], שהרי משמע: אפילו שליח שעשאו בעדים אינו שליח!?

נאמר לך: הכא במאי עסקינן במשנתנו: בממציא לו - הנגזל לגזלן - שליח; דהיינו בכגון דאמר ליה הנגזל לשליח: "אית לי זוזי גבי פלניא, ולא קמשדר להו, איתחזי ליה, דילמא איניש הוא דלא משכח לשדורי ליה, [יש לי מעות ביד פלוני, לך והיראה לו, כי שמא אינו מוצא שליח לשלוח בידו, וישלח הוא בידך], ונמצא שלא עשאו שליח, אלא שהעמיד שליח לגזלן.

אי נמי יש לפרש את משנתנו כרב חסדא, שפירשה: בשכירו ולקיטו.

אמר רב יהודה אמר שמואל:

הערות

^[1] כן נראה מתוספות ד"ה הכי.

^[2] ראה בתוספות בד"ה הכי שביארו את הטעם למה חייב השומר אפילו באונס.

^[3] לכאורה נראה שצריך לומר: "טרח ואוקמיה".

^[4] נתבאר על פי לשון רש"י; והכוונה, הרי אפילו אם תימצי לומר שמשמסרה ביד שלוחו של שואל כבר נתחייב השואל, הרי אין זה אלא אם נודע לבית הדין שהוא שלוחו, וכשבא התנא להשמיענו שאין מועילה השליחות כדי לחייב את השואל, אינו יכול להשמיענו כן אלא אלא כשיודע בית הדין שהוא שלוחו, ואם כן עוסקת המשנה בשליח שעשאו בעדים, ומהם נודע לבית הדין על שליחותו; והתוספות פירשו באופן אחר.

^[5] הוא בהמשך הסוגיא, והתוספות תמהו למה לא אמר כן רב חסדא על קושיא זו.

^[6] כן פירש רש"י בפירוש אחד, ובפירוש שני פירש "לוקט תבואתו".

לפי שכבר הודה מפי עצמו! משמע שאף ר' טרפון מודה שהבא לצאת ידי שמים צריך לתת לבעלים דווקא, ומדוע לא יהא הדין כן במשנתנו?

אלא אמר רבא: שאני מתניתין [שונה הדין במשנתנו], שכיון דידע למאן גזליה ואודי ליה [שהוא יודע למי גזל והודה לו], כיון שאפשר לאהדורי ממונא למריה [להחזיר את הממון לבעליו] הוה ליה כמאן דאמר ליה [הריהו נחשב כמי שאומר לו] הנגזל לגזלן "יהיו לי בידך" כפקדון, הלכך (על כן): אם נשבע, אף על גב דקאמר ליה [אף על פי שאומר לו] "יהיו לי בידך", כיון דבעי [שהוא צריך] כפרה, לא סגי [די] לו עד דמטי לידיה [שיבואו לידו ממש]. הא [אבל] אם לא אישתבע [נשבע], הוי גביה [הריהו הגזילה אצלו] פקדון עד דאתי ושקיל ליה [שיבוא ויקח אותו].

א שנינו במשנה: לא יתן הגזלן את תשלומיו לא לבנו של הגזלן ולא לשלוחו, שאינו יוצא בכך ידי חובת השבה כדינה. ובענין זה מביאים, איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בהלכה זו של שליחות: שליח שעשאו (מינה אותו) המשלח בעדים לקבל עבורו דבר השייך לו, או מלווה שיש לו בידי חבירו — רב חסדא אמר: הוי [הריהו] שליח גם לענין זה, שאם אירע אונס בדרך לחפץ או לכסף שקיבל השליח מאותו אדם — פטור מי שמסר בידיו את החפץ או הכסף, משום שמסירתו לשליח היא כמסירתו לבעלים. רבה אמר: לא הוי [אינו] שליח, והרי זה באחריות חבירו.

ומסבירים: רב חסדא אמר הוי [הריהו] שליח, שכן טוען חבירו: להכי טרחי ואוקמיה [משום כך טרחתי המשלח והעמדתיו, מיניתי אותו], את השליח בעדים — כדי דליקו ברשותיה [שיעמוד הדבר ברשותו] שכשיימסר הכסף לידיו יהיה זה כאילו נמסר לידי. ואילו רבה אמר: לא הוי [אינו] שליח, שכן הכי קאמר [כך אמר], לזאת היתה כוונתו בכך שמינהו שליח בעדים, לומר לו לחבירו: איניש מהימנא [אדם מהימן] הוא, אי סמכת [אם אתה סומך] לשלוח בידו את החפץ או הכסף שבידך סמוך, אי בעית לשדוריה בידיה [אם אתה רוצה לשלוח בידו] — שדר בידיה [שלח בידו].

ומנסים להביא ראיה, תנן [שנינו במשנה]: השואל את הפרה, ושילחה המשאיל לשואל ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו של המשאיל, או ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו של שואל, ומתה — פטור, משום שלא הגיעה עדיין הבהמה לרשות שואל שיתחייב באונסיה.

ונברר: האי שלוחו היכי דמי [שלוחו זה של השואל כיצד הוא בדיוק]? אי [אם] שלא עשה (מינה) אותו בעדים, אם כן מנא ידעינן [מנין אנו יודעים] בכלל שהוא שלוחו? אלא צריך אתה לומר שעשה אותו שליח בעדים, וקתני [ושנה] שפטור, ואם כן קשיא [קשה] לרב חסדא שהוא סבור ששלוחו הוא!

ומשיבים: כדאמר [כפי שאמר] רב חסדא להלן בהסבר משנה אחרת, שמדובר שם בשכירו ולקיטו, כלומר, באדם שהוא שכיר אצלו או שנמצא אצלו ומלקט אצלו תבואה. הכא נמי [כאן גם כן] יאמר רב חסדא שמדובר בשכירו ולקיטו ויודעים הכל שהוא שלוחו, אפילו לא עשאו שליח בעדים.

ומביאים ראיה נוספת, תנן [שנינו] במשנתנו: לא יתן הגזלן את הגזילה לא לבנו ולא לשלוחו של הנגזל. ונברר: האי שלוחו היכי דמי [שלוחו זה ששנינו כיצד הוא בדיוק]? אי [אם] שלא עשאו בעדים, מנא ידעינן [מנין אנו יודעים] בכלל שהוא שלוחו? אלא לאו [האם לא] מדובר כאן שעשאו בעדים? ומכאן שאין הוא נחשב כשליחו ממש וקשה לרב חסדא. תרגמא [תרגם, הסביר] את זאת רב חסדא: כאן מדובר בשכירו ולקיטו ולא בשליח שמונה בעדים.

ומקשים: אבל שליח שעשאו בעדים, מאי [מה] יהא הדין? — הכי נמי דהוי [כך גם כן שהריהו נחשב] שליח? אם כן אדתני סיפא [עד שהוא שונה, בסופה של המשנה]: אבל נותן הוא לשליח בית דין, לפלוג וליתני בדידיה [שיחלק וישנה בה בהלכה זו עצמה] ששליח שעשאו בעדים הכי נמי דהוי [כך הוא גם כן שהריהו] נחשב שליח!

אמרי [אומרים] בתשובה: לא פסיקא ליה [פסוק חתוך לו הדבר] כדי שיוכל לומר אותו בצורה כוללת כזו, כי שליח בית דין שנאמרה בו הלכה זו, לא שנא [שונה] אם עשאו נגזל ולא שנא [שונה] אם עשאו גזלן — הוי [הריהו] שליח ולכן פסיקא ליה [פסוק, חתוך אצלו הדבר] ויכול להשתמש בלשון כזו. ואילו שליח שעשאו בעדים, שיש לגביו אופנים שונים, דכי [שכאשר] עשאו נגזל הוא דהוי [שנעשה] שליח, אבל אם עשאו גזלן לא הוי [אינו] שליח — לא פסיקא ליה [אינו פסוק, חתוך אצלו הדבר].

ומעירים: ולאפוקי מהאי תנא [ופירוש זה בדברי המשנה יש בו כדי להוציא מדברי תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' שמעון בן אלעזר אומר: שליח בית דין שעשאו נגזל ולא עשאו גזלן, או עשאו גזלן ושלח הלה (הנגזל) שליח ונטל את שלו מידו — פטור. אבל שליח בית דין שעשאו גזלן ולא הגיע החפץ לנגזל — חייב. ובהמשך למחלוקת רב חסדא ורבה, אמוראי בבל, מביאים מה שאמרו על כך חכמי ארץ ישראל.

ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם]: שליח שעשאו בעדים הוי [הריהו] שליח לכל דבר, ואם תאמר: משנתנו ממנה דייקנו שלא יתן לשליחו!

הכוונה היא בממציא לו שליח, דאמר ליה [שאומר לו] הנגזל לאדם: אית [יש] לי זוזי גבי פלניא [מעות אצל פלוני] שהוא חייב לי ולא קא משדר להו [ואינו שולח אותם לי], איתחזי ליה [הראה לו], כלומר, המצא עצמך לפניו, דלמא איניש [שמא אדם] הוא שלא משכח לשדורי ליה [מצא לשלוח אותו].

אי נמי [או גם כן] כדברי רב חסדא שמדובר בשכירו ולקיטו ולא בשליח ממש. אבל אם עשאו הנגזל שליח בעדים — רשאי הגזלן לתיתו בידו ונפטר מאחריותו.

ב אמר רב יהודה אמר שמואל:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as he has already admitted his obligation on his own. Rabbi Tarfon concedes that a robber who wishes to repent must go to any length to return the stolen item to its owner. If the mishna here is in accordance with his opinion, it should not have stated its ruling specifically in a case where the robber took a false oath.

Rather, Rava said: The case of the mishna is different, and the halakha stated here could be in accordance with the opinions of both Rabbi Tarfon and Rabbi Akiva. For as the robber knows whom he robbed and admitted to him that he robbed him, since it is possible to return the money to its owner, the robbery victim is as the one who says to the robber: The money you owe me will be kept in your possession as a deposit for me. Therefore, in a case where the robber took a false oath, even though the owner is considered to have said to him: The money you owe me will be kept in your possession as a deposit for me, since the robber requires atonement for his false oath, it is not possible for him to achieve atonement until the money reaches the possession of the robbery victim. But in a case where the robber did not take a false oath, the money is considered as a deposit given to the robber until the owner comes and takes it.

§ The mishna teaches that if the robber wishes to return the stolen item, he may not give the payment to the robbery victim’s son to return it to the robbery victim, nor to his agent. The Gemara comments: It was stated with regard to an agent who was appointed in the presence of witnesses to collect a debt from another: Rav Ḥisda said: Such an agent is a legally recognized agent, so that the debtor is considered to have repaid his debt as soon as he transfers the money to the agent, and the debtor will not be held responsible if an accident occurs causing the loss of the money before the agent gives it to the creditor. Rabba said: Such an agent is not a legally recognized agent, and the debtor remains responsible until the money reaches the creditor’s possession.

The Gemara explains their respective opinions: Rav Ḥisda said that he is an agent because it was for this reason that the creditor took the trouble and appointed the agent in the presence of witnesses, in order to place the matter under the agent’s domain. Rabba said that he is not an agent because this is what the creditor is assumed to be saying to the debtor: This individual is a trustworthy person. If you are willing to rely on him, then rely on him to convey the payment to me. Similarly: If you wish to send the debt in his possession, then send it in his possession.

The Gemara cites a mishna that poses a difficulty to the opinion of Rav Ḥisda. We learned in a mishna (Bava Metzia 98b): With regard to one who enters into an agreement to borrow a cow from another, and the owner sent it to the borrower in the possession of his own son, or in the possession of his own slave, or in the possession of his own agent, or if he sent it in the possession of the borrower’s son, or in the possession of the borrower’s slave, or in the possession of the borrower’s agent, and the cow died, the borrower is exempt from paying for the cow, as it never entered his possession.

The Gemara explains the case of the mishna: With regard to this agent of the borrower, what are the circumstances surrounding his appointment? If the mishna is discussing a case where he did not appoint him as his agent in the presence of witnesses, how do we know that he was appointed as an agent? Rather, it must be that it is a case where he appointed him as his agent in the presence of witnesses, and yet the mishna teaches that the borrower is exempt. This poses a difficulty to the opinion of Rav Ḥisda, who holds that one acquires property through his agent. According to his reasoning, the borrower should be held responsible for the cow once it reaches the possession of the agent.

The Gemara answers: It is as that which Rav Ḥisda said concerning a different mishna: This is stated with regard to his hired hand or his regular harvester; here also the mishna in Bava Metzia is with regard to his hired hand or his regular harvester. The mishna discusses a case where there were no witnesses to the appointment of the agent, and therefore it does not pose a difficulty to the opinion of Rav Ḥisda. Yet, since it is well known that this person is constantly in the owner’s service, he is assumed to be acting as his agent.

The Gemara poses a difficulty to the opinion of Rav Ḥisda from the mishna here. We learned in the mishna: If the robber wishes to return the stolen item, he may not give the payment to the robbery victim’s son to return it to the robbery victim, nor to his agent. With regard to this agent of the robbery victim, what are the circumstances surrounding his appointment? If the mishna is discussing a case where the robbery victim did not appoint him as his agent in the presence of witnesses, how do we know that he was appointed as an agent? Rather, is it not discussing a case where the robbery victim appointed him as his agent in the presence of witnesses, and the robber nevertheless does not fulfill his obligation to return the stolen item by giving it to this agent? The Gemara answers: Rav Ḥisda interpreted the ruling of the mishna with regard to his hired hand or his regular harvester, who do not require witnesses to validate their appointment as his agent.

The Gemara asks: But with regard to an agent who the robbery victim appointed in the presence of witnesses, what is the halakha? Would one say that indeed, one appointed before witnesses is a legally recognized agent? If that is the case, instead of teaching in the latter clause: But he may give the payment to an agent of the court, which indicates that this is the only agent to whom he may give it, let the mishna make a distinction within the case of an agent appointed by the robbery victim itself and teach: An agent who the robbery victim appointed in the presence of witnesses is indeed a legally recognized agent. If an agent appointed in the presence of witnesses is a legally recognized agent, why does the mishna shift to discuss an agent of the court?

The Sages say in response: Although the tanna of the mishna could have stated the case of an agent appointed by the robbery victim in the presence of witnesses, he could not have stated this halakha definitively, as with regard to an agent of the court, there is no difference whether the robbery victim appointed him as an agent, i.e., the court appointed him at the behest of the robbery victim, and there is no difference whether the robber appointed him as an agent, i.e., the court appointed him at the behest of the robber. In both cases he is a legally recognized agent. Therefore, he could state the halakha concerning an agent of the court definitively. By contrast, with regard to an agent who was appointed in the presence of witnesses, that only when the robbery victim appointed him as an agent he is an agent, but when the robber appointed him as an agent, he is not an agent, as the robber cannot appoint an agent to receive payment on behalf of the robbery victim, he could not have stated this halakha definitively.

The Gemara comments: And this mishna, which rules that an agent of the court is an agent even if appointed only by the robber, serves to exclude the opinion of this following tanna, as it is taught in the Tosefta (10:11) that Rabbi Shimon ben Elazar says: If there was an agent of the court who was appointed by the robbery victim but not appointed by the robber, or an agent who was appointed by the robber, and subsequently the other, i.e., the robbery victim, sent for and took his payment from the agent’s possession, the robber is exempt from paying for any accidental damage to the payment during the delivery. Rabbi Shimon ben Elazar states that the robber is exempt from paying for any accidental damage when he gave the payment to a court agent he appointed only if the robbery victim sent for and took possession of the payment. This is in opposition to the ruling of the mishna that the robber is exempt whenever he gives the payment to an agent of the court.

The Gemara cites the opinion of two other amora’im with regard to the status of an agent appointed in the presence of witnesses. Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar both say: An agent who was appointed in the presence of witnesses is a legally recognized agent. And if you say: Our mishna contradicts this assertion, as it rules that the stolen item is not considered returned if given to an agent of the robbery victim, this is of no concern.

The Gemara explains: The mishna does not mean to disqualify an agent appointed by the robbery victim in the presence of witnesses, but rather is referring to a case where the robbery victim provides the robber with an agent without appointing him in the presence of witnesses, in that he says to someone: I have money owed to me that is currently with so-and-so, and he is not sending it. Present yourself to him, as perhaps he wishes to return it but cannot find a person with whom to send it.

The Gemara offers a second explanation: Alternatively, it is in accordance with the statement of Rav Ḥisda, that the mishna is not discussing a case where he appointed the agent in the presence of witnesses, but it is still known that the agent acts on behalf of the robbery victim, as the ruling of the mishna is stated with regard to the victim’s hired hand or his regular harvester. That is why the robber is still liable after having given the payment to the agent.

§ The Gemara discusses another matter relating to the appointment of an agent. Rav Yehuda says that Shmuel says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא אמר רבא שאני מתניתין כיון דידע למאן גזליה וכו'. כך גירסת הספרים והכי פירושו אלא מתניתין כולי עלמא היא דבלא נשבע כיון דידעי למאן גזליה ואודי ליה אפילו רבי עקיבא מודה דאינו צריך להוליכה אחריו, ובנשבע אפילו רבי טרפון מודה כיון דידע למאן גזליה ואודי שיוליך אחריו למדי. אבל הראב"ד ז"ל לא גרס כך אלא הכי גריס אמר רבא שאני מתניתין וכו' כלומר לעולם רבי טרפון היא ולא רבי עקיבא, דאילו לרבי עקיבא כיון דהיכא דלא ידע למאן גזליה אף על גב דלא משתבע קניס כי ידע למאן גזליה היכי דלא אשתבע ליתיב מיהא לבית דין. אלו דברי הרב ז"ל. ולאו קושיא כל כך היא דכיון דידע למאן גזליה וקא מודי ולא אשתבע מה הנאה יש לו לנגזל כשיתן ליד בית דין הא אמרינן דהוה ליה כפקדון בידו דהוה ליה כמאן דאמר ליה יהא לי בידך.

ולפי דרכו וגירסתו של הרב ז"ל פסק כרבי טרפון בכולה, חדא בהאי סתמא אתי' אליביה כפי מה שפירש, ועוד דטעמיה דרבי עקיבא משום קנסא הוא והאידנא לא דיינינן דיני קנסא ועוד דרבי עקיבא לא קאמר אלא להוציאה מידי שמים ולאו לאכרוחי בבי דינא דהא קתני לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה אלמא משום ידי שמים קאמר עד כאן. והרי"ף ז"ל פסק כרבי עקיבא.

הא דאמרינן: אי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן. קשיא לי, דלמא במודה שהוא שולחו ואפילו הכי פטור השואל כיון שלא עשאו משאיל שליח בעדים, דהא טעמא דעשאו בעדים משום דכל שטרח כי היכי דלוקים ברשותיה וכל דלא עשאו בעדים גברא מהימנא הוא דקאמר ולאו דליקום ברשותיה. וי"ל דשלחו ביד שלוחו הידוע עכשיו שהוא שלו קאמר, ולא שימצא לאחר כן בהודאת בעל הפרה קאמר, ומשום הכי קאמר שלוחו שהוא ידוע עכשיו שהוא שלוחו ומנא ידעינן אי לאו דעשאו בעדים ועדים מעידין עליו עכשיו שהוא עשאו שליח בפניהם דאפילו מודי או שיש עד אחד אינו ידוע לזה שהוא שלוחו [ואוקמה רב חסדא בשכירו ולקיטו שהוא ידוע לזה שהוא שלוחו _ ש"מ] בעלמא ולא לשליחות זה. כנ"ל.

ליתני אבל נותן הוא לשליח שעשאו בעדים. כלומר דיותר מצוי ונקל לעשות שליח בעדים שאינו צריך אלא שנים מבית דין שצריך ג' ועוד שהכל כשרין להעיד ואין הכל כשרים להעמיד בית דין.

קשיא לי אשמעתין, אפילו כי לא עשאו בעדים כיון דאינש מהימנא הוא לדידיה אמאי אין הנפקד שמסר לידו פטור, ולא מבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר דעלויא עלייה לשמירתו אלא אפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם פטור ולכולי עלמא הוא פטור כל דשני מהימן ליה כדאיתא בפרק המפקיד (ב"מ לו, א-ב). וי"ל דאין הכי נמי כל שלא אירע בו דבר שהוא מתחייב בו שומר ראשון והשני פטור אבל אם אירע בו דבר שהשומר הראשון חייב בו והשני פטור לא פטר הראשון מחיובו, שלא אמרו פטור אלא שלא פשע השומר כשמסרו לשני לאפוקי ממאן דאמר דאפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר ונגנבו חייב, כיצד הרי שהיה הראשון שומר שכר ומסר לשומר שכר או חנם ונאנס פטור כל שהשני נאמן לו בשבועתו או שהראשון יכול לישבע עליו שהיה עומד בצדו כשנאנס או שנאנס בעדים אבל אם נגנב ומסר שומר שכר לשומר חנם אין אומר שיהא השומר ראשון פטור, והלכך לדעת רב חסדא כל שעשאו שליח בעדים אוקמינן ברשותיה ואפילו היה ראשון שומר שכר ומסרו לזה ופשע בה ונגנבו או שאבדו הראשון פטור, ולדעת רבה עדיין הראשון בחיובו. אלא שעדיין קשיא לי, דאם כן בשומר חנם פטור בין לרבה בין לרב חסדא שהרי נכנס השני תחתיו דראשון כל שהוא נאמן לו שני (לראשון) [כראשון]. ועוד צריך לי עיון.

שליח שעשאו בעדים הרי הוא שליח כיצד הרי שהיו לראובן מטלטלין או מעות ביד שמעון הן בפקדון הן במלוה ועשה ראובן זה שליח בעדים שילך לו אצל שמעון ויביא לו מעותיו והלך שליח זה לפני שמעון והוליך לפניו אותם עדים שבפניהם נתמנה שליח לדבר זה או שהאמין בו ונתברר הדבר אחר כן שכך היה הרי שמעון זה רשאי למסור לו פקדונו ונסתלק מיד מאחריותן כאלו אמר לו מפיו לשלחם על ידו ואם נאנסו ביד השליח נאנסו לבעל הפקדון ומ"מ אם רצה שמעון לימנע שלא למסור לו פירשו הגאונים שאין כופין אותו בית דין בשליחות זה שהרי אין כאן הרשאה ואם כתב לו הרשאה הרי זה מועיל לכופו על כך בבית דין על הצדדין שבארנו בפרק מרובה:

לא עשאו בעדים אלא ששלח לו שליח בלא עדים אע"פ שידוע שהוא שלוחו כגון שכירו ולקיטו לא נסתלק במסירה זו מאחריותו וכן הדין אפילו אמר לשליח זה בעדים כשתגיע למקום פלוני התראה לפני פלוני שמא על ידך ישלח לי מעותי שהוא חייב לי ושמא מתוך שאין שליח מזדמן לו מעכב מעותי:

השואל את הפרה מחברו ושלחה לו המשאיל ביד בנו או ביד שלוחו או ביד עבדו וכן אפילו שלחה לו ביד בנו או ביד עבדו או שלוחו של שואל ומתה קודם שתכנס לרשות שואל פטור שלא עמדה בכך ברשות שואל להתחייב באונסיה אלא אם כן אמר לו מפיו לשלחה ביד אלו הא אם אמר לו מפיו כן הרי היא ברשותו משמסרה להם ודבר זה יתבאר במסכת בבא מציעא בע"ה ויש הפרש בדבר זה בין עבד עברי לכנעני בקצת דברים כמו שיתבאר שם בע"ה:

ממה שאמרנו ששליח שעשאו בעדים הרי הוא שליח וכל שמסר לו הלה את פקדונו נסתלק מאחריותו כתבו הגאונים שאם שלח לו בעל הפקדון כתב ידו לשלחם לו בידו של זה אם רצה לשלחו נסתלק מאחריותו ואם רצה לעכב מעכב אלא אם כן בהרשאה העשויה על הצדדין שביארנו בפרק מרובה לא שלח לו כתב ידו אלא שמסר לו דבריו כתובים בכתב אחד וצייר חותמו תחת הכתב והוא הנקרא דיוקני אין לו לשלחם על זה ואם שלח לא נסתלק מאחריותם ואפילו חתמו העדים על חותמו שהוא הוא הואיל ולא העידו על גוף השליחות:

ר"ש בן אלעזר אומר שליח ב"ד שעשאו גזלן פי' ולית לי' לר"ש תקנתא דר"א בר' צדוק עשאו גזלן ושלח הזה ונטל מעותיו מידו פטור פי' אע"ג דאילו שלח הנגזל שליח ולקח מיד הגזלן חייב הגזלן באונס הדרך כדפרישית במהדורא בתרא היכא דשלח ונטל מיד שלוחו שעשה בב"ד פטור דדוקא כששלח לו הנגזל שליח אע"פ שעשאו בעדים יכול הוא לומר לו שליחא אזמינית לך אבל לשלוחו ליכא למימר הכי דמה כח יש לשלוחו לשולחו ביד שליח אחר שיוכל לומר לו שליחא אזמינת לך א"ו לא שלחו לו אלא שיטול את שלו ויפטר וכל האונס הוא על הנגזל:

אמר רבא שאני מתניתא וכו'. אית דגרסי אלא אמר רבא מתניתא דברי הכל היא ואפילו רבי עקיבא וכיון דידע למאן גזליה ואודי ליה בלא שבועה כמאן דאמר ליה יהא לך בידי דמי. ולא נהירא דכיון דהיכא דלא ידע למאן גזליה אף על גב דלא אשתבע קניס כי ידע למאן גזליה היכא דלא אשתבע שביק ליה בידיה וליתיב מיהא לבית דין אלא מחוורתא כרבי טרפון קאמר דהיכא דלא אשתבע לא קניס מיהו בעי לאפוקי גזלה מתחת ידו ומניחה לפניהם ומסתלק אבל כי ידע למאן גזליה ואודי ליה בלא שבועה אפילו לאפוקי גזלה מידו לא צריך עד דאתיא מריה ושקיל ליה והוי כפקדון בידו תוך כך. ונראה לי דהלכה כרבי טרפון בכלהו חדא דההיא סתמא אתיא אליביה כדפרישנא ועוד דטעמיה דרבי עקיבא משום קנסא והאידנא לא דיינינן דינא דקנסי ועוד דרבי עקיבא גופיה לא אמר אלא להוציא לידי שמים ולא לאכרוחי בבי דינא דהא קתני ולא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה אלמא משום ידי שמים קאמר ואיני משוה עם הרב ז"ל בזה. הראב"ד ז"ל.

ומה שהקשה הראב"ד ז"ל לספרים דגרסי אלא אמר רבא וכו'. לאו קושיא כל כך היא דכיון דידע למאן גזליה וקא מודה ולא משתבע מה הנאה יש לנגזל כשיתן ביד בית דין הא כמאן דהויא ליה כפקדון בידו דהוי ליה כמאן דאמר ליה יהא לי בידך. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו ומסקנא דשמעתא היכא דידע ממאן גזל ואודי ליה אי איתיה בהדיה משלים ליה דיליה ואי ליתיה בהדיה במתא אי אשתבע ליה בשקרא ואין הוצאה יתירה על הקרן יוליכנו אחריו אפילו למדי והיינו מתניתא. ודוקא נשבע דכיון דאשתבע לא הויא ליה כפרה עד דהדר ממונא למריה אבל לא נשבע לא דכיון דאודי ליה כמאן דאמר ליה יהא לי בידך דמי. והני מילי היכא דידע למאן גזל אבל היכא דלא ידע למאן גזל כגון גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזה מהן גזל וכל אחד ואחד אומר אותי גזל אין לו תקנה עד שישלם גזלה לכל אחד ואחד דכיון דלא ידע למאן גזל לא ניחא ליה למארי גזלה דתיקום גזלה בידיה דגזלן הילכך משלם גזלה לכל אחד ואחד כי היכי דתימטי גזלה לידא דנגזל. ע"כ.

אי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן. קשיא לי דילמא במודה שהוא שלוחו ואפילו הכי חייב השואל כיון שלא עשאו משאיל שליח בעדים דהא טעמא שעשאו בעדים משום דכל דטרח כי היכי דליקום ברשותיה וכל שלא עשאו בעדים גברא מהימנא הוא דקאמר ולאו דלוקים ברשותיה. וי"ל דשלחה ביד שלוחו שלוחו הידוע עכשיו שהוא שלוחו קאמר ולא שימצא אחר כך בהודאת בעל הפרה קאמר ומשום הכי קאמר שלוחו שהוא ידע עכשיו שהוא שלוחו מנא ידעינן אי לאו דעשאו בעדים ועדים מעידים עליו עכשיו שהוא עשאו שליח בפניהם ואפילו מודה או שיש עד אחד אינו ידוע לזה שהוא שלוחו ואוקמה רב חסדא בשכירו ולקיטו שהוא ידוע לזה שהוא שלוחו בעלמא ולא לשליחות זו. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

ליתני אבל נותן הוא לשליח שעשאו בעדים. כלומר ביותר שליח מצוי ונקל לעשות שליח בעדים שאינו צריך אלא שנים מבית דין שצריך שלשה ועוד דהכל כשרין להעיד ואין הכל כשרין להעמיד בית דין. הרשב"א ז"ל.

ליתני אבל נותן הוא לשליח שעשאו בעדים. תימה לי מאי קא פריך דמתניתא קא מהדרא למצוא תקנה לגזלן להביא כפרתו בלא השבה ליד הנגזל והיכי מצי למתני אבל נותן הוא לשליח שעשאו בעדים ועוד אפילו למאן דאמר שליח שעשאו בעדים לא הוי שליח הוה מצי למתני אבל נותן הוא לשליח שעשאו בעדים וצוה לגזלן שימסרנו לשליח דבכי האי גוונא הוי שליח אפילו לרבה ונראה לי שהמקשה הוי סלקא דעתיה דהכי פירושא דמתניתין לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו דבהכי לא מפטר מאחריות הדרך שיוכל להביא כפרתו אבל נותן הוא לשליח שיעשה הנגזל בפני בית דין הילכך פריך אדתני אבל נותן הוא לשליח בית דין ליתני אבל נותן הוא לשליח שעשאו בעדים ואמאי הוצרך למנותו שליח בפני בית דין ומשני דהאי שליח בית דין איירי בין שעשאו נגזל בין שעשאו גזלן ואפילו עשאו גזלן ושלח הלה ונטל את שלו מידו פטור. תימא לי מאי קמשמע לן פשיטא דפטור כיון שבא ליד שלוחו. הרא"ש ז"ל.

קשיא לי אשמעתין אפילו כי לא עשאו בעדים כיון דאיניש מהימנא הוא לדידיה אמאי אין הנפקד שמסר לידו פטור והא קיימא לן שומר שמסר לשומר פטור ולא מיבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר וכו'. אלא אפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם פטור ולכולי עלמא הוא פטור כל דשני מהימן ליה כדאיתא בפרק המפקיד. ויש לומר דאין הכי נמי כל שלא אירע בו דבר שהיה מתחייב בו השומר הראשון והשני פטור אבל אם אירע בו דבר שהשומר הראשון חייב בו והשני פטור לא נפטר הראשון בחיובו שלא אמרו פטור אלא שלא פשע השומר כשמסרו לשני ולאפוקי ממאן דאמר דאפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר ונגנבו חייב. כיצד הרי שהיה הראשון שומר שכר מסרו בין לשומר שכר בין לשומר חנם ונאנסה פטור כל שהשני נאמן לו בשבועתו או שהוא יכול לישבע עליו ואי נמי שנאנס בעדים אבל אם נגנב ומסר שומר שכר לשומר חנם אין אומרים שיהא השומר הראשון פטור והילכך לדעת רב חסדא כל שעשאו שליח בעדים אוקמה ברשותייהו ואפילו היה הראשון שומר שכר ומסרו ליה ופשע בו ונגנבה או שאבדה הראשון פטור ולדעת רבה עדיין הראשון בחיובו. אלא שעדיין קשה לי דאם כן בשומר חנם פטור בין לרבה בין לרב חסדא שהרי נכנס השני תחתיו דראשון כל שהוא נאמן לו שני לראשון ועוד צריכא לי תלמוד. הרשב"א ז"ל.
ולענין פסק כתב הר"מ ז"ל מסרקסטה שליח שעשאו בעדים הוי שליח וכיון שהחזיר לו הנפקד הפקדון אינו חייב באחריותו ואם המציא לו שליח ולא עשאו שליח בעדים והחזיר לו הנפקד פקדונו עדיין אחריותו עליו עד שיגיע ליד המפקיד שאין זה שליח המפקיד אלא שליח הנפקד. מיהו נראה לומר דלא מצי הדר שקיל ליה מיניה דשליחא כיון דבעל הפקדון המציאו אצלו רוצה הוא שיהא פקדונו בידו או כלך לדרך זו כיון דאיהו לא מניה שליחא אלא אודועי הוא דאודע לנפקד דהאי גברא ליזיל וליתי ואי בעי מצי שדורי אידיה מאי דבעי אי הוא מהימן גביה אבל האי מפקיד לא הימניה מידי ועל הימנותא דליהמניה ההוא נפקד קא סמיך הילכך מצי נפקד הדר ביה ומצי אמר ליה לא בעינא להימנך כיון דליתך שלוחא דמארי פקדונא וכן עיקר כל היכא דלא איתחזק האי נפקד בכפרן בפקדון ואי אתחזק נפקד קמא בכפרן לית ליה לנפקד בתרא לאהדורי ליה ההוא פקדון כיון דזכה ליה למפקיד ואי אהדריה ניהליה פושע הוא בהכי ומחייב באחריותיה עד דלימטי לידיה. ע"כ.

בפרש"י בד"ה אלא אמר רבא מתניתין ד"ה היא כו' והאי דפרכת לעיל ואי ר' עקיבא אע"ג וכו' ולא נפיק ידי שמים כלל כו' עכ"ל נקט בפירושו לר' עקיבא וה"ה אהך פירכא דפרכת לר' טרפון מאי אריא ונשבע בלא שבועה נמי חייב לצאת ידי שמים לאו פירכא היא מכח הך סברא דפירש דהתם שאין יודע למי גזל ולא נפיק ידי שמים כלל משא"כ במתני' דהוה גביה בפקדון גם מה שפי' ולא נפיק ידי שמים דמשמע אבל בדיני אדם נפיק לא יתכן האי לישנא לר' עקיבא דהא לענין דינא פליגי בברייתא דאין יודע למי גזל כמו שפרש"י גופיה אלא שגירת לישנא נקט הכי לר' טרפון ודו"ק:

תוס' בד"ה אמר רבא שאני כו' דכיון דהודה לו בפניו מ"ל תופס בידו מ"ל נתן ביד ב"ד כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם מהיכא פסיקא להו דמהני נתן ביד ב"ד אפי' בהודה בפניו ואפילו בלא נשבע דהא השתא לא איפליג ר' עקיבא מידי בין נשבע ללא נשבע כלל ואם רצונם כהאי תירוצא שכתבו לעיל דמתניתין מיירי אפי' בהוצאה יתירה ושפיר מהני נמי ביד ב"ד אפי' בנשבע א"כ תקשי לה ע"כ דמתני' לא איירי בהודה בפניו דאל"כ מ"ל תופס בידו ומ"ל נתן ביד ב"ד ואפי' בנשבע ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

תוס' בד"ה שליח כו' הל"ל ששלח ליה שלח לי כו' כצ"ל:

בגמרא שכבר הודה מפי עצמו מה שיש לדקדק בזה יתבאר במסכת בבא מציעא פרק המפקיד בעזה"י:

תוספות בד"ה אמר רבא וכו' אכתי תקשה וכו' מה לי תופס בידו מה לי נתן ביד ב"ד עכ"ל. והקשה מהרש"א דמהיכא פסיקא להו דנתן ביד ב"ד מהני לר"ע היכא דלא נשבע ע"ש באריכות ולענ"ד יש ליישב עפמ"ש בתחילת הסוגיא דעיקר סברת המקשה היה דע"כ טעמא דמתני' דצריך להוליך למדי היינו אי משום גזירת הכתוב דכ' לאשר הוא לו יתננו ואי משום קנסא וע"ז מקשה דלר"ע משמע דהני טעמי גופייהו שייכי אף בלא נשבע אבל כיון שכבר גילה התרצן דבנשבע ר"ט נמי מודה דגזירת הכתוב הוא דבעינן לאשר הוא לו ממש והיינו טעמא דמתני' דצריך להוליך למדי ולא פליגי ר"ט ור"ע אלא בשלא נשבע אי קנסינן אי לא וא"כ מקשו התוספ' שפיר דלמה נמציא פלוגתא חדשה בין ר"ט לר"ע בענין להוליכו למדי דהא לא אשכחן דפליגי ושמא ר"ע נמי מודה דכשלא נשבע לא שייך למיקנסיה בכה"ג כיון דהדר ממונא למריה ודוקא בשנשבע חייב ולא מקנסא אלא מגזירת הכתוב ולא נראה להתוספ' עכשיו שום סברא למיקנס בכה"ג אלא לפי שיש מקום לדחות דאפ"ה שייך קנס בכה"ג כדי שלא יהא חוטא נשכר להחזיק הגזילה תחת ידו עד שיבא הנגזל ועל זה כתבו שפיר דהא מה"ט מיהא כשנותנו ליד הב"ד סגי דלית לן שום טעמא למיקנסיה וא"כ ממילא כשהודה בפני הנגזל נמי יש לפוטרו כיון דהדר ממונא למריה והנגזל לא תבעו מיד הגזלן וה"ל כמו דא"ל יהא לי בידך דודאי מועיל כמו בנתנו ליד הב"ד כנ"ל ודו"ק:

בד"ה שליח שעשאו בעדים לכאורה נראה וכו' אבל אם היה אומר שלח לי ע"י פשיטא דהוי שליח עכ"ל. נ"ל כוונתם דאפי' אם לא אמר בפניו אלא שכן כתב בכתב מהני לדבריהם עכשיו א"נ כגון שהלה אומר לשליח אמור לו שישלח על ידך שמיניתיך שליח וכן א"ל השליח בשם המשלח דבכה"ג הוי שליח גמור אם שניהם מודים אבל בשליח שעשאו בעדים לא הזכיר השליח כלל שעשאו שליח להביא המעות אבל לבסוף מסקו התוספות דדוקא דא"ל בפניו ולמעוטי שני האופנים שכתבתי כן נראה לי מלשון התוספ' ומדקדוק לשון הפוסקים:

בא"ד ומיהו לקמן לא משמע הכי וכו' בב"מ פרק השואל כתבו להיפוך עיין שם:

בד"ה הכי קאמר ליה כו' תימא אמאי חייב וכו' והא אינו יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר עכ"ל. לכאורה נראה דקושית התוספ' היא משום דמשמע להו דפלוגתא דרבה ור"ח איירי אפי' בפקדון ולהכי מקשו שפיר דבפקדון יש לפוטרו כיון דלא מצי למימר אין רצוני וכו' אבל במלוה ושואל וגזלן דאיירי בשמעתין דכל הני מחייבי אפי' באונסין א"כ אין מקום לקושית התוספות דנהי דלא מצי למימר אין רצוני וכו' היינו דלא הוי פושע בכך כיון דאיהו גופא מפקיד כל יומא גביה וא"כ דיינינן ליה להאי שומר שני כאילו הוא עדיין ביד השומר הראשון אבל במידי דמחייב ביה השומר הראשון באונסין מהיכא תיתי יפטור כשמסרה לשומר שני ונאנסה מיד השני דאע"ג דמהימן ליה למלוה מ"מ הלוה גופא ג"כ מהימן ליה אלא שמוטל עליו אחריות אונסין ולמה יפטור מזה האחריות במה שמסרה לשומר אחר דמ"מ עדיין ברשותיה קאי כאילו עדיין בידו ואף למאי דקי"ל בח"מ סי' רצ"א דשומר שמסר לשומר שדרך המפקיד ג"כ להפקיד אצלו נסתלק הנפקד הראשון לגמרי שאף אם פשע השני ואין לו במה לשלם פטור הראשון לדעת קצת רבוותא ע"ש משום דאיכא למימר דשאני התם דכיון דשני בר תשלומין הוא מצד הדין והמפקיד מחזיקו לנאמן א"כ מצי למימר גברא אשלימת לך בחריקאי אבל הכא שהראשון חייב באונסין והשני שומר חנם ופטור מדינא מאונסין אם כן אין לנו לפטור הראשון וכן נראה באמת מלשון התירוץ של התוספות כאן אבל אחר זה עיינתי בפוסקים דהא מלתא תליא באשלי רברבי הובא בב"י סי' רצ"א שגדולי הקדמונים נחלקו בזה ומשמע דאפי' בכה"ג פטור הראשון לגמרי לדעת כמה פוסקים ועיין בספר דברי ריבות (שאלה ר"ח) באריכות ואם כן יתפרשו התוספות היטב בכל ענין אלא דמל' התירוץ משמע דאיירי בפקדון ויתבאר בסמוך ודו"ק:

בא"ד וי"ל דנראה דאפי' אם הוא עצמו הביאו ונאנס חייב דפשיעה הוא עכ"ל. מזה הלשון משמע להדיא דמשמע להו דאיירי נמי בפקדון דאי בהלוואה אדרבא כשהביאו בעצמו יותר יש לחייבו אף אי לא הוי פשיעה דהא חייב באונסין עד דמטי לידיה דמלוה אבל מ"מ נראה לכאורה מדכתבו בל' אפי' הביאו בעצמו משמע מזה דיותר יש לחייב במכ"ש היכא דמסרו לאחר דלעולם לא נייפה כח הראשון כשמסרו לאחר יותר ממה שהיה מוטל עליו כשעודנו בידו וא"כ תידוק מזה דלוה או שואל שמסר לשומר חנם אף אי מהימן זה השני לבעל הדבר אפ"ה חייב הראשון באונסין ודלא כמ"ש בסמוך בשם הפוסקים להיפך אלא דיש לדחות דשאני הכא כיון דמעיקרא אינו רשאי למוסרו לאחר אף ע"ג דמהימן משום סכנת הדרך א"כ פשע מיד ובכי הא ודאי לא ניחא ליה למרא קמא לכן אמרי' דאכתי ברשות השומר הראשון קאי לענין אונסין אבל בשאר דוכתי דליכא סכנת הדרך א"כ הרי לא פשע הראשון כלל במה שמסרו לשני כיון דאיניש מהימן הוא דכל יומא נמי מפקיד גביה הלכך אמרינן שפיר שנסתלק הראשון לגמרי והרי הוא כאילו מסרו ליד הבע"ד בעצמו ולשון אפילו שכתבו התוספות היינו משום דאיירי נמי בפקדון ודו"ק:

בד"ה אי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן כלומר היכי מסר לו המשאיל עכ"ל. נראה דלא משמע להו לפרש כפרש"י מנא ידעינן דקרי ליה מתני' שלוחו משום די"ל דקרי ליה שפיר שלוחו כיון דהתם איירי ששניהם עומדים לפני הב"ד והם מודים שהוא שלוחו של המשאיל אלא שהמשאיל טוען שלא נעשה שלוחו להיות במקומו אלא ששלחו להיות שלוחו של השואל לכך פירשו התוספות בענין אחר אבל בסמוך דמקשה ממתני' דלא יתן לשלוחו דאיירי שאין הנגזל לפנינו ומתני' תחילת דינא קאמר דלא יתן לשלוחו א"כ יש לפרש שפיר כפרש"י וק"ל:

גמרא אלא דעשאו בעדים וקתני דפטור קשיא לר"ח. ויש להקשות מאי מקשה לר"ח ות"ל דלרבה נמי צריך לאוקמי בשכירו ולקיטו דאלת"ה תקשה מסיפא דקתני התם וכן בשעה שמחזירה וחייב השואל כשמתה כדרכה ביד השליח ואמאי חייב נהי דלרבה לא הוי שליח מ"מ הא אינש מהימנא הוא וא"כ קשה קושיית התוס' דכיון דלא מצי למימר אין רצוני יפטור השואל ותירוץ התוספ' לא שייך כאן דהא מתה כדרכה והיינו לדעת הפוסקים שהבאתי בסמוך דאפי' בשואל אם מסרו למאן דמהימן ליה למשאיל אפי' לש"ח ונאנסה בידו אפ"ה פטור השואל והיינו כמ"ש בשמם דנסתלק משמירתו וה"ל כאילו מסרו ליד המשאיל עצמו ולדעתי קושיא גדולה היא לדעת הפוסקים הנ"ל ואין כאן מקומו להאריך שדבר זה נוגע בהרבה מקומות בטור ח"מ וש"ע וכן בדין אם מסר לאשת המשאיל ע"ש בסמ"ע ובש"ך ועפ"ד יש ליישב ודו"ק:

גמ'. שליח שעשאו בעדים. עלינו להבין למה צריך עדים לעשות שליח לפרעון ולהשבת גזילה ולא סגי במינוי בעלמא כמו שלוחים אחרים. ונראה דשאני שליח לפרעון ולהשבת גזילה משליח דעלמא, משום דשליח לפרעון צריך להיות "בעל דבר", דבלי"ז יש לנתבע טענת "לאו בעל דברים דידי את", ומשו"ה חל דין מיוחד במנויו שיתמנה בעדים.
והנה הרמב"ם כולל את דין השליח בעדים ביחד עם דין המורשה (פ"ג מהל' שלוחין הל"ה) וז"ל מי שהיה לו ביד חבירו פקדון או מלוה בין במטלטלין בין במעות ועשה שליח בעדים להביאן לו, הרשות ביד זה שהם אצלו אם רצה ליתן נפטר ואינו חייב באחריותן שהרי נתן לשלוחו, ואם לא רצה ליתן אינו נותן שאין זה בעל דינו עד שיבא בהרשאה על הפקדון כו' עכ"ל. אליבא דהרמב"ם מורשה הוי בעל דבר גמור לכל דבר ואף לתבוע את הנתבע בע"כ בבי"ד. מאידך שליח שעשאו בעדים הוי בעל דבר רק לענין חלות הפרעון בלבד כשרוצה הנתבע לשלם לו, אך אינו בעל דבר גמור לתבוע ולגבות את החוב מהנתבע בע"כ בבי"ד.
ובביאור דין העדים י"ל שכדי שיחשב לבעל דבר צריך השליח להביא ראייה ברורה דהוי שליח. ולכן צריך עדים, דע"י עדים יש לו ראייה על שליחותו, ובכך נחשב לבעל דבר. א"נ י"ל דהעדים חלים גם מדין עדי קיום ולא רק מדין עדי ראייה. דהיינו שחל חלות שם בעל דבר בשליח רק כשיש עדי קיום על מינויו. ואע"פ שמדובר בשליח בדיני ממונות, ובדרך כלל צריכים עדים לקיומי מילתא רק בדבר שבערוה ולא בדיני ממונות, מ"מ מצינו שאף בדיני ממונות חל דין עדים לקיים דבר, וכגון אליבא דהראב"ד (פ"ה מהל' מכירה הל"י) הקובע שכדי שקנין סודר יחול צ"ל בפני ב' עדים, וכן אליבא דהראב"ד בדין הודאה בפני שנים דהעדים הם עדי קיום (עיין בחידושי הרמב"ן ב"ב דף מ.). גם כאן שם "בעל דבר" חל בשליח דוקא כשנתמנה בפני עדי קיום. ועיין בחו"מ (סי' קכ"א) ובש"ך (אות י"ב ואות י"ז) שהביאו ב' דיעות דפליגי באופן שהמלוה הודה בשליחות השליח אך ליכא עדים, אם השליחות חלה או לא. ובפשטות פליגי אם העדים באים רק כדי לברר, ולכן במקום שהמלוה מודה כיון שיש בירור לא צריכים עדים, או"ד העדים חלים מדין עדי קיום, ולכן הודאת המלוה לא מועלת, דדוקא שני עדים מקיימים דבר, אך לא הודאת בע"ד.
ועיין בתוס' (ד"ה שליח) שכ' שאם המשלח מינהו בפני הלוה אינו צריך עדים. וי"ל דכשהלוה הסכים למינויו נעשה השליח "בעל דבר" שהרי גם המלוה וגם הלוה הסכימו לעשותו שליח וממילא הוי בעל דבר, ולפי' אינו צריך עדים כיון דנעשה לבעל דבר ע"י המלוה והלוה ביחד.
ובדרך זו יתכן לבאר הלכה תמוהה אחרת שפסק הרמב"ם ששליחות הבעל להולכת גט חלה בלי עדים לקיומא מילתא (פ"ו מהל' גירושין הל"ד) ואילו שליחות האשה לקבלת גט חלה רק ע"י עדי קיום (שם הל"א). וצ"ע מ"ש שליח האיש משליח האשה. ונראה ששליח האיש הוא כשליח בכהת"כ שהרי בגירושין הבעל הוי דעת מקנה ובדין הוא שימנה שליח. ואילו האשה מתגרשת בעל כרחה ואין לה חלות דין בעלים בגירושין, ולכן א"א לה למנות שליח מדין שליח דכהת"כ דתלוי בדעת בעלים וכדקבע הגר"ח זצ"ל¹⁵⁴, אלא דגזיה"כ "ושלח ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח" מחדשת דין מיוחד של שליחות שיד השליח הוי כידה ממש, ובדומה לשליח שעשאו בעדים שנעשה בעל דבר כמלוה עצמו, ה"ה שליח האשה נעשה כגוף האשה עצמה. ולכן צריכים עדים לקיים את השליחות ולקבוע שהשליח הוי כגופה ושידו כידה כדי לקבל את הגט וכמו שצריכים עדי קיום בשליח לפרעון ולהשבת גזילה.
ולפי"ז מבואר גם מה שכתב הרמב"ם (שם הל"ט) וז"ל וקטנה אינה עושה שליח לקבלה אע"פ שחצרה קונה לה גיטה כגדולה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמורה עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל זה הטעם אין לו לא טעם ולא ריח אלא אתם גם אתם לרבות שלוחכם ומה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת נמצא שהשליח והשולח צריכין להיות בני דעת עכ"ל. ובביאור שיטת הרמב"ם נראה שסובר שדין מה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת אינו חל בשליח לקבלה המהווה חלות דין שליחות מיוחדת שאינה חלה מדין שליחות דכהת"כ. כי שליחות דעלמא בכהת"כ תלוי' בדעת המשלח, דהוי בעלים למנות שליח. משא"כ אשה בגירושין, שאינה בעלים על חלות הגירושין, שהרי מתגרשת בעל כרחה, ושליחות שלה לקבלת גיטה חלה מדין מיוחד, ולכן יתכן שאפילו קטנה שאינה בת דעת יכולה למנות שליח לקבלה, קמ"ל דמ"מ אין לה למנות שליח לקבלה, מכיון דשליח לקבלה זקוק לעדי קיום, ואין עדים יכולים להעיד על מעשה קטנה¹⁵⁵.
גמ'. תנן השואל את הפרה כו'. צ"ע, מה השייכות בין שליח לקבלת שאלה לבין שליח לפרעון. ונראה ששליח לפרעון אינו כשליח דכהת"כ, דשליח בכהת"כ עושה מעשה קנין בעד המשלח ותו לא, ולזה מועיל מינוי בעלמא ואפילו שלא בפני עדים. מאידך שליח לפרעון צריך להיות "בעל דבר", ורשות השליח צ"ל רשות המשלח, כדי לקבל את הפרעון, שהפרעון יגיע לרשות המלוה. ורק כשעשה המלוה את השליח בעדים הו"ל שליח גמור, ונעשה רשות השליח כרשות המלוה לגבי הפרעון. ונראה דה"ה בשאלה, שחיובי השואל חלים לא רק במעשה קנין בלבד אלא מחמת שהדבר השאול נכנס לרשות השואל, ומשום שהפקדון נמסר לרשותו לשמירה. וא"כ מהא דשליחות מועילה לשאילה חזינן ששליח שעשאו בעדים נחשב כגוף המשלח עצמו ושרשותו נחשבת כרשות המשלח, ולכן שליח שעשאו בעדים מועיל גם לפרעון.
גמרא. בשכירו ולקיטו. והחידוש דסד"א שאף פועל מקבל את החפצא בעד הבעלים והחפצא הוי ברשות הבעלים לשאלה, קמ"ל דצריך להיות שליח בעדים ופעולה לבדה לא מהניא.
פסק הרמב"ם בשליח שעשאו בעדים.
בנוגע להשבת גזילה פסק הרמב"ם (פ"ז מהל' גזילה הל"י) וז"ל לא יתן לא לבנו של נגזל ולא לשלוחו אלא אם כן עשה הנגזל השליח בעדים עכ"ל, וכמו"כ פסק בנוגע לפרעון חוב והשבת פקדון (פ"ג מהל' שלוחין הל"ה) וז"ל מי שהיה לו ביד חבירו פקדון או מלוה בין במטלטלין בין מעות ועשה שליח בעדים להביאן לו הרשות ביד זה שהם אצלו אם רצה ליתן נפטר ואינו חייב באחריותן שהרי נתן לשלוחו עכ"ל. ומאידך בנוגע לשאלה פסק (פ"ג מהל' שאלה הל"א) וז"ל השואל את הפרה מחבירו ושלחה לו המשאיל ביד בנו או ביד שלוחו או ביד עבדו אפילו שלחה לו ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו של שואל ומתה קודם שתכנס לרשות השואל ה"ז פטור עכ"ל, ואינו מפרט שהשואל חייב כששלחו לו בידי שליח שעשאו בעדים. וקשה, מ"ש שאלה מהשבת גזילה ופקדון ומפרעון חוב וצ"ע¹⁵⁶.
גמרא. ר' שמעון בן אלעזר. אליבא דתנא דמתניתין שליח ב"ד הוי שליח של הב"ד, ולפיכך לא שנא עשאו נגזל לא שנא עשאו גזלן מועיל. מאידך ר' שמעון בן אלעזר סובר שאינו שליח הב"ד אלא שליח של הממנה אותו, ומשו"ה דוקא כשעשאו נגזל מועיל ולא כשעשאו גזלן.
גמרא. בממציא לו שליח כו' א"נ כדרב חסדא בשכירו ולקיטו. יל"ע האם שתי האוקימתות פליגי אהדדי או לא. ועוד צ"ב, כי המשנה כתבה לא יתן כו' ולא לשלוחו, ובשתי האוקימתות שבגמ' - בממציא לו שליח ובשכירו - איננו שלוחו, והאיך מתפרשת לשון המשנה שקראתו "שלוחו".
ונראה לתרץ עפי"מ שכתב בר"ן למס' גיטין (פרק ששי דף לב: בדפי הרי"ף דפוס ווילנא) בנוגע למשנה (שם דף סו.) דכל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו וכתב הר"ן וז"ל וא"ת דהא תנן בפ' אין בין המודר (דף לה:) ותורם את תרומותיו כו' ומפרקינן באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אלמא כה"ג לא הוי שליחות דאי הוי מאי מפרקינן הא קא מהני ליה, ואינה קושיה דהתם כל הרוצה לתרום קאמר מדעתו ואינו אלא כנותן רשות אבל לאו שליחותיה הוא וגבי תרומה אפי' גלוי דעתה נמי מהני כדאמרי' בפ' אלו מציאות כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה כך כתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל, ולפי"ז בגט אי אמר כל הרוצה לכתוב יכתוב לא מהני, ותמהני דהתם בפ' אלו מציאות קא אמינא דההיא דכלך אצל יפות דוקא דשוויה שליח דאמרי' התם תרגמא אביי אליבא דרבא דשוויה שליח וה"נ מסתברא דאי לא שוויה שליח מי הוי תרומתו תרומה אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם כו' עכ"ל.
ובביאור שיטת הרמב"ן וכדי לתרץ את קושית הר"ן נראה שלרמב"ן יש שני דינים בשליחות: א) מעשה מינוי מפורש לעשותו שלוחו של אדם כמותו; וב) דעת המשלח בעד חלות הקנין של השליח. והרמב"ן מחלק בין שליחות בתרומה לבין שליחות בגיטין. בתרומה מועלת דעת בעלים שההפרשה תחול ע"י השליח ואפילו בלי מינוי הגברא במפורש שיהיה שלוחו. ולפיכך אמירת כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום מהני בתרומה, דאע"פ שחסר מינוי מפורש של הגברא להיות שלוחו, מ"מ מכיון שיש דעת הבעלים שהפרשת השליח תחול, חלה הפרשת השליח. מאידך בגט אמירת כל הרוצה לכתוב יכתוב גט לאשתי לא מהני, דגט זקוק למינוי השליח במפורש שידו תהיה כיד המשלח.
ולפי"ז י"ל דזהו הביאור באוקימתא של ממציא לו שליח, דאע"פ דליכא מינוי הגברא בפירוש למנותו כשלוחו מ"מ יש דעת המשלח בעד חלות הפרעון או הקנין שיעשה ע"י השליח. ובשאר הקנינים כמו בגיטין שליחות זו עם דעת מקנה בלי מינוי גברא לא מועילה. ודין שליחות כזו בפרעון נראה דתלוי בב' האוקימתות שבגמרא. אליבא דהאוקימתא הראשונה לא מועילה, שאף שליחות לפרעון זקוקה למינוי הגברא. ואילו אליבא דהאוקימתא השניה שכירו אינו מועיל מכיון שאינו שלוחו כלל אלא פועל בעלמא. אבל ממציא לו שליח מהני כי יש דעת מלוה שהפרעון יחול על ידי השליחות הזאת, ואע"פ שאינו ממנה אותו בפירוש להיות שלוחו.
ולפי"ז להאוקימתא קמייתא דממציא לו שליח, לשון "שלוחו" מבואר כי יש כאן שליחות עבור חלות הפרעון, אלא שפסול משום שחסר מינוי הגברא להיות שלוחו. ברם להאוקימתא דשכירו ולקיטו קשה לישנא דשלוחו שבמשנה, וצ"ע.
¹⁵⁴ עיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים ח"ב (דף יח. ד"ה נשאל על הראשונה כו', דף ער"ב ברשימות).
¹⁵⁵ ואמר מו"ר הרב זצ"ל שבכך מבוארת שיטת הראשונים ששליח להולכה עושה שליח ושליח לקבלה אינו עושה שליח דהוי מילי דלא ממסרי לשליח דשאני שליח לקבלה שאינו שליח של בעל הגירושין ולפי' אין לו בעלות למנות שליח שני, ואילו שליח להולכה הוי שליח הבעלים וממילא יש לו בעלות למנות שליח שני.
¹⁵⁶ עיי"ש בלחם משנה.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1998), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

שכבר הודה מפי עצמו. ובא לצאת ידי שמים ואע''ג דבי דינא לא מצו מחייבי ליה אלא מניח לפניהם מיהו ידי עונש אין יוצא עד שישלם לשניהם דהא לאו לבעלים אהדריה כו': אלא אמר רבא. מתני' דברי הכל היא ולא דמיא לאין יודע דהתם בין נשבע בין לא נשבע הוא דפליגי ר' טרפון ור''ע לענין דינא דר' טרפון לא מחייב להחזיר ליד הנגזל ור''ע מחייב אע''ג דלא נשבע והאי דפרכת לעיל ואי ר''ע אע''ג דלא אשתבע לאו פירכא היא דהתם דין הוא דאע''ג דלא משתבע דיחזיר לכל אחד שהרי אין יודע למי גזל ולא נפיק ידי שמים כלל אבל הכא במתני' דידע למאן גזל ומודי ליה משעת הודאה דמזומן הוא להשיב הוי גביה כפקדון הלכך נשבע תחילה קודם הודאה אע''ג כו': שליח שעשאו בעדים. ראובן שיש לו מעות ביד שמעון ומינה שליח בעדים לקבלם הימנו ונתנם לו: הוי שליח. ואם נאנסו בדרך פטור בעל הבית שנתנם לו: פטור. דלא קמה ברשות שואל להתחייב באונסים עד שיאמר לו מפיו לשלחה לו ביד בנו כו': מנא ידעינן. דשלוחו הוא דקרי ליה מתני' שלוחו: לקיטו. שלקטו אצלו לדור עמו בביתו לצוותא בעלמא לשון מורי: ושכירו. נשכר עמו ליום ולחדש ולשנה ולשבת. לישנא אחרינא לקיטו לוקט תבואתו: ולאפוקי מהאי תנא. הא מתניתין דאוקימנא שליח ב''ד אפילו עשאו גזלן ולא נגזל הוה שליח והוי באחריותו דנגזל לאפוקי מהאי תנא: שליח ב''ד. דמשמע מתני' דמשנתן לו נפטר גזלן כשעשאו נגזל קאמר ולא כשעשאו גזלן: ושלח הלה ונטל שלו. מיד השליח: פטור. מאונס הדרך טעמא דנטל הנגזל הא נאנסו מן השליח הראשון חייב: וא''ת משנתנו. דקתני לא יתן לשלוחו ואי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן [לא] תוקמא בשעשאו בעדים אלא בממציא לו שליח ביקש מחבירו שימציא לו לגזלן את עצמו לומר לו אם תרצה לשלח כלום לפלוני שלח בידי:

שכבר הודה מפי עצמו. מהאי לישנא דייק בהמפקיד (ב''מ דף לז:) וגם מחמת פירכא אחריתי מוקי לה בבא לצאת ידי שמים ותימה א''כ ההוא מעשה דחסיד אחד אמאי אמר ליה רבי טרפון הנח דמי מקחך ביניהם הא כיון דחסיד הוה מסתמא היה בא לצאת ידי שמים וי''ל דלכתחילה בא עמו לדין אם הוא חייב מן הדין ושוב מה שעשה עשה א''נ אפילו לצאת ידי שמים אין חייב לר' טרפון אלא בגזל אבל בפקדון ומקח דלא עשה איסורא לא וכן משמע בהמפקיד (שם דף לז: ושם) דכי רמי התם גזל אגזל משני הכא בבא לצאת ידי שמים ולעיל מיניה כי רמי פקדון אפקדון לא בעי לשנויי הכי ואין להאריך כאן בסוגיא דהתם: אמר רבא שאני מתני' כו'. לפי הספרים דל''ג אלא משמע דאתא רבא לתרוצי פירכא דפרכינן לר' טרפון ולעולם רבי טרפון היא וקאמר כיון דאודי ליה כמ''ד יהא בידך דמי א''כ מסתמא מיירי כשהודה בפניו דאם לא כן אמאי הוי כמ''ד יהא בידך וכיון דבהודאה מיירי מתניתין אכתי תקשה אמאי לא מוקי מתני' נמי כר''ע ואע''ג דקניס ר''ע אפילו היכא דלא נשבע ה''מ דלא הדר ממונא למריה אבל במתני' היכא דלא נשבע והודה לו בפניו הדר ממונא למריה דכיון דהודה לו בפניו מה לי תופס בידו מ''ל נתן ביד ב''ד הלכך לא יקנוס ר''ע וי''ל דסברת גמרא היה כיון דקניס ר''ע בכל מקום קניס כיון דעבד איסורא ולא יחלק ומיהו אין נראה דמיירי הכא בשהודה בפניו דא''כ אפילו נשבע נמי אין צריך להוליכו אחריו למדי ויכול להביא כפרה דכיון דהודה לו בפניו והניחו בידו והלך הרי הוא כהפקידו בידו ואמאי יהא צריך להוליכו אחריו אלא ודאי מיירי כשהודה שלא בפניו אלא בפני עדים והשתא א''ש דלא מתוקמא מתני' כר''ע דלא מהדר ממונא למריה כיון שלא נתן ביד ב''ד ולפי מה שפי' בקונטרס אלא אמר רבא א''ש דרבא לא בא לתרץ פירכא אלא טעמא דמתני' מפרש בכה''ג דמצי לאוקמי בין כר''ע בין כרבי טרפון: שליח שעשאו כו'. לכאורה נראה דאיירי כגון דלא אמר לו שלח לי על ידו רק עדים מעידים שעשאו שליח אבל אם היה אומר שלח לי על ידו פשיטא דהוי שליח דהא תנן בהשואל (ב''מ דף צח: ושם) אמר ליה השואל שלח לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך ושלחה חייב ומ''ל א''ל בפניו שלח ומ''ל אמר ליה שלא בפניו שלח. ומיהו לקמן לא משמע הכי דבעי לשמואל מאי תקנתיה הול''ל ששלח ליה שלח לי ע''י זה דאז הוי שליח לכך צ''ל דבכל ענין שלא בפניו לא הוי שליח עד שיאמר לו בפניו שלח לי על ידו כההיא דהשואל דאיירי בפניו וכן מוכיח מתוך הקונטרס: רבה אמר לא הוי שליח. יש מקשים דרבה אדרבה דהכא קאמר רבה דלא הוי שליח ובפ' המוכר את הספינה (ב''ב דף פז:) אמרינן רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הכא בחנוני מוכר צלוחית עסקינן ואזדא ר' יהודה לטעמיה דאמר לאתויי שדריה הרי לרבה אליבא דר' יהודה הוי שליח וי''ל דשאני התם דכיון שנתן לו פונדיון וצוה לו להביא באיסר שמן הוי כאילו א''ל בהדיא שלח לי על ידו ופטור ולפי מה שפירשתי דדוקא שאמר ליה בפניו אית לן למימר דכיון דנתן הפונדיון הוי כאילו אמר ליה בפניו שלח הלכך אמר לר' יהודה לאתויי שדריה: הכי קא''ל איניש מהימנא הוא. תימה אמאי חייב הוא מן הדין באחריות אונס הדרך והא אין יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כיון דתפיס ליה באיניש מהימנא וי''ל דנראה דאפילו הוא עצמו הביאו בדרך ונאנס חייב דפשיעה הוא עושה שמוליכו בדרך במקום פלוני שיש בו סכנה ובע''כ חייב לשמור עד שיחזירנו לו בישוב במקום שהפקידו אצלו כדאמרינן לקמן (דף קיח.) בהמפקיד אצל חבירו בישוב לא יחזיר לו במדבר משמע דבעל כרחו חייב לשמור עד שיחזירנו בישוב במקום שהפקידו ולאו כל כמיניה להחזיר לו במדבר במקום סכנה: אי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן. כלומר היכי מסר לו משאיל כיון דלא ידע אי האי שליח של שואל הוא: בשכירו ולקיטו. תימה אמאי לא אמר רב חסדא נמי אהא ועוד תימה אמאי לא פריך ליה מעיקרא ממתני' והדר הוה ליה למפרך מההיא דפ' השואל:

דף קד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד