דף צד - ב
פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו, שאעפ"י שיש כאן צורך המת, מכל מקום הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שאין בה צורך לאדם המוציא. [1]
ולא תימא דלא פטר רבי שמעון אלא במוציא את המת לחוץ לסלקו ממנו, דאין צורך בהוצאה זו לא לגוף המוציא ולא לגופו של הדבר המוצא.
אמר רבא: ומודה רבי שמעון במוציא מר, "את חפירה", כדי לחפור בו, וספר תורה לקרות בו, דחייב.
ומקשינן: פשיטא שחייב על הוצאתם. דאי הא נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, תיקשי, אלא, מלאכה שצריכה לגופה לרבי שמעון - היכי משכחת לה?
ומתרצינן: מהו דתימא דלא מיקרי מלאכה הצריכה לגופה עד דאיכא צורך בין לגופו של המוציא ובין לגופה של הוצאה, שצריך את החפץ המוצא כדי לתקנו.
כגון שהוציא מר, את חפירה, כדי לעשות לו טס. שהתקלקל חוד האת וצריך להתקין עליו רדיד פח שיהא ראוי לחפור בו. וכגון מוציא ספר תורה כדי להגיה אותו, לתקנו, ולקרות בו. קא משמע לן שדי בכך שיש צורך למוציא בלבד, שצריך את האת כדי לחפור בו ואת ספר התורה לקרות בו, למרות שאין צורך לגופה של ההוצאה, לתקן את הדברים המוצאים עצמם.
ההוא שכבא מת דהוה בדרוקרא שם מקום.
שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקיה בשבת מהבית לכרמלית לפי שהיה מוטל בבזיון, או שהיתה דליקה בבית, או שהיה מוטל בשמש שעלול להסריח, [והניח עליו ככר או תינוק כדי להתיר איסור טלטול מוקצה. רש"י].
אמר ליה רבי יוחנן אחוה דמר בריה דרבנא לרב נחמן בר יצחק: כמאן התרת להוציאו - כרבי שמעון דפוטר על הוצאת המת?
אימר דפטר רבי שמעון דוקא מחיוב חטאת, אבל איסורא דרבנן מיהא איכא?!
אמר ליה רב נחמן בר יצחק: האלהים! דעיילת ביה את! אתה בעצמך היית עושה זאת, ואפילו לרבי יהודה דמחייב על הוצאת המת.
דמי קאמינא להוציאו לרה"ר? הרי לכרמלית קאמינא! שהוא רק איסור דרבנן [2], וקיימא לן: גדול כבוד הבריות, כמו הוצאת המת ממקום בזיון, שדוחה את לא תעשה שבתורה. והיינו, שדוחה איסור דרבנן, שהסמיכו את הוראתם על לאו ד"לא תסור". [3]
תנן התם במסכת נגעים: התולש סימני טומאה מנגע שבגופו, כגון שתי שערות לבנות שבבהרת, והכוה את המחיה שבשאת, שהיתה שם מחית בשר חי, שהוא סימן טומאה בנגע השאת, וצרב אותה כדי לבטלה ולטהרה - עובר בלא תעשה ד"השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות". דילפינן מינה איסור לתלוש סימני טומאה של נגע.
ועל כך איתמר:
תלש שערה אחת מתוך שתים שבבהרת - חייב. שהרי בכך טיהר את הנגע.
ואם תלש שערה אחת מתוך שלש, שעדיין נשארו שתי שערות לטמא את הנגע:
רב נחמן אמר: חייב מלקות.
רב ששת אמר: פטור. ומבארינן: רב נחמן אמר חייב: שהרי אהני הועילו מעשיו. דאי משתקלא חדא אחריתא, שאם תילקח שערה נוספת מתוך השתיים הנותרות - אזלא לה טומאה.
רב ששת אמר פטור: כי השתא מיהת, הא איתא עדיין לטומאה.
אמר רב ששת: מנא אמינא לה שפטור?
דתנן במתניתין: וכן המוציא כזית מן המת וכזית מן הנבילה שהוציאם בשבת - חייב.
ודייקינן: הא אם הוציא רק חצי זית - פטור.
והתניא: חצי זית חייב?
מאי לאו: הא דתניא חייב, מיירי דאפיק חצי זית מכזית, שהיה בבית כזית שלם והוציא חצי ממנו, שהוא חייב משום שטיהר את הבית בכך שיותר אינו מטמא בטומאת אהל.
והא דתנן פטור מיירי דאפיק חצי זית מכזית ומחצה, שעדיין נשאר כזית שלם בתוך הבית ולא הועיל להפסיק את הבית מלטמאות טומאת אהל.
הרי, שלא אמרינן ד"אהני מעשיו" בכך שאם ינטל עוד מעט מהכזית שוב לא יטמא בטומאת אהל.
והוא הדין לנוטל שערה אחת מתוך שלש שערות שבנגע שאינו חייב.
ורב נחמן אמר לך: לעולם אידי ואידי חייב, ואפילו מוציא חצי זית מכזית ומחצה.
והא דתנן פטור מיירי דאפיק חצי זית ממת גדול [4] שלא הועיל כלום במעשיו.
[ולאו דוקא ממת גדול, אלא הוא הדין מוציא חצי זית משני כזיתים דפטור. שאינו חייב רק באופן שאחר הוצאתו נשאר שיעור מצומצם, שאילו ינטל ממנו עוד מעט יטהר הבית. תוס' ד"ה ממת].
מתניתין:
הנוטל צפרניו זו בזו, שבצפורן זו הוא קוצץ צפורן אחרת, או שנוטל את צפרניו בשיניו.
וכן התולש שערו בידיו, וכן שפמו, וכן זקנו שתלשם בידו.
וכן אשה הגודלת, קולעת שער ראשה.
וכן הכוחלת את עיניה בצבע כחול מסביב לעין.
וכן הפוקסת סורקת שערה ביד או במסרק [5] [פירוש אחר, שמה בצק על הפנים כדי שיקבלו גוון אדום].
רבי אליעזר מחייב על כל אלו חטאת.
בנטילת צפרנים ושערו ושפמו וזקנו משום גוזז, ובשאר השנויים במשנה יתבאר בגמרא משום מה הוא חייב.
וחכמים אוסרין רק משום "שבות" בלבד. לפי שאין זה צורת המלאכות.
גמרא:
אמר רבי אלעזר: מחלוקת רבי אליעזר וחכמים, דוקא כשנטל צפרניו ביד, אבל אם נטלן בכלי - דברי הכל חייב [6].
ומקשינן: פשיטא? שהרי מחלוקתן דוקא הנטלן "זו בזו" תנן. ומתרצינן: מהו דתימא: לעולם רבנן בכלי נמי פטרי. היות שהם סבורים כי המהות של מלאכת גוזז הוא רק בגוזז צמר בהמה. [7] והא דקתני במשנה באוקימתא שנטלן "זו בזו" הוא כדי להודיעך כחו דרבי אליעזר, דאפילו ביד חייב.
קא משמע לן דדוקא ביד פטרי רבנן, משום שאין דרך גזיזה ביד, אבל בכלי חייב משום גוזז גם על נטילת צפרנים.
ואמר רבי אלעזר: מחלוקת רבי אליעזר ורבנן היא דוקא כשנטל צפרניו בידיו לעצמו. דסבר רבי אליעזר שאדם יכול לאמן את ידיו ולגזוז בהם לעצמו את צפרניו.
אבל הנוטל צפרנים לחברו - דברי הכל פטור. לפי שאינו יכול לגזוז היטב לחבירו בלא כלי.
ומקשינן: פשיטא? שהרי "צפרניו" תנן.
ומתרצינן: מהו דתימא: לעולם רבי אליעזר הנוטל צפרנים לחבירו, נמי מחייב. והא דקתני במתניתין הנוטל "צפרניו" הוא כדי להודיעך כחן דרבנן, שאפילו לעצמו פטור.
קא משמע לן שרק לעצמו מחייב רבי אליעזר.
שנינו במשנה: וכן שערו.
תנא: הנוטל שיער כמלא פי הזוג, כשיעור שראש המספרים מכיל, חייב.
[לרבנן דוקא בכלי ולרבי אליעזר אפילו ביד, ואתא לאשמעינן שיעורא].
ומבארינן: וכמה הוא מלא פי הזוג?
אמר רב יהודה: שתים שערות.
ומקשינן: והתניא בסיפא דההיא ברייתא: ולקרחה, שהזהירה התורה "לא תשימו קרחה בין עיניכם למת" - שתים שערות.
משמע דכמלא פי הזוג הוא שיעור אחר!
ומתרצינן: אימא: וכן לקרחה - שתים, והוא השיעור של כמלא פי הזוג.
תניא נמי הכי כרב יהודה דכמלא פי הזוג הוא שתים: הנוטל מלא פי הזוג בשבת, חייב.
וכמה מלא פי הזוג? שתים.
רבי אליעזר אומר: אחת.
ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט שערות לבנות מתוך שחורות שאפילו בשערה אחת חייב, מפני שהוא מקפיד אפילו על שערה אחת לבנה כדי שלא יראה כזקן, הלכך חשיבא מלאכה בכך.
[והוא הדין שערה שחורה מתוך לבנות. משנה ברורה סי' ש"מ סק"ד בשם התוספתא].
ודבר זה אף בחול אסור ללקט לבנות מתוך שחורות, משום שנאמר "לא ילבש גבר שמלת אשה". ודרך הנשים להקפיד על כך כדי להתנאות. [8]
תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: צפורן שפירש רובה מהיד, וציצין רצועות עור דקות שסביב הצפורן שפרשו רובן, וקרובות לינתק.
ביד - מותר להסירן.
בכלי - חייב חטאת.
ומקשינן: מי איכא מידי דבכלי חייב חטאת וביד מותר לכתחלה? שכיון שבכלי חייב חטאת הרי שביד אסור על כל פנים מדרבנן, גזירה אטו כלי. [9]
ומתרצינן: הכי קאמר רבי שמעון בן אלעזר: אם פירשו רובן - ביד מותר, בכלי פטור אבל אסור. שהואיל וקרובין לינתק כתלושין דמיא. ואין בהם משום גזיזה מדאורייתא.
לא פירשו רובן - ביד פטור אבל אסור, בכלי חייב חטאת.
אמר רב יהודה: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הא דמתיר רבי שמעון בן אלעזר להסיר ביד כשפירשו רובן, והוא: שפרשו כלפי מעלה, לצד ראשי אצבעותיו [שהן למעלה כשמגביה ידיו], ומצערות אותו. דבמקום צערא לא גזרו רבנן כשהוא מסירו ע"י שינוי דהיינו בידו. [משנ"ב סי' שכ"ח ס"ק צו].
שנינו במשנה: וכן הגודלת. והוינן בה: גודלת כוחלת ופוקסת - משום מאי מחייבא?
אמר רבי אבין אמר רבי יוסי ברבי חנינא:
גודלת, הקולעת שערותיה חייבת - משום או רגת.
כוחלת חייבת - משום כותבת שמוליכה את המכחול סביב העין כאדם המוליך קולמוס סביב האות. [ועיין בקהילות יעקב שביאר אמאי אין הכוחלת חייבת משום צובע, לפי שאין הצבע הכחול נועד לצבוע את סביבות העין כדי ליפות את סביבות העין בצבע הכחול, אלא הוא נועד כדי להבליט את העין. וכל צביעה שאינה לצורך יפוי הדבר הצבוע אלא היא נועדת להביע ענין מסוים, כגון הצובע בצבע אדום לאות אזהרה, אין זה צובע אלא כותב, שבצבע הוא מביע מסר].
פוקסת - משום טווה, שמיישרת את שערותיה בין אצבעותיה כשהם מסתלסלים [ובמשנה פרש"י סורקת במסרק, ועיי"ש תוד"ה פוקסת]. ולפירוש אחר, דפוסקת שמה בצק על הפנים, הרי הטוייה היא בבצק, שעושה ממנו כמין חוט.
אמרו רבנן קמיה דרבי אבהו: אמאי חייב? וכי דרך אריגה בכך? [10] וכי דרך כתיבה בכך? וכי דרך טויה בכך? אלא, אמר רבי אבהו: לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוסי ברבי חנינא:
הערות
[1] הקשה השפת אמת, למה פטור כשהוציא לצורך המת דהרי אם יוציא לצורך אדם אחר ודאי חייב, אף שאין לו בזה תועלת, ולמה יש חילוק בין אם מוציא לצורך אדם חי או לצורך אדם מת? ותירץ, דהכא גם הצורך של המת אינו גוף הקבורה אלא שלא יהא מונח בבזיון. נמצא דגם הקבורה הוי אי"צ לגופה. וכתב עוד, דמכאן יש לפשוט שאלת הגמרא בסנהדרין [מ, ב] אי קבורה משום בזיונא אי משום כפרה, דאי משום כפרה הרי היא צורך המת, ולמה פטר רבי שמעון.
[2] כתב הר"ן, דאפילו לר"ש מותר רק לכרמלית ולא לרה"ר אף שהוא רק איסור דרבנן, כי לא התירו מפני כבוד הבריות רק איסור שעיקרו מדרבנן, כגון הוצאה לכרמלית, אבל מלאכה שאי"צ לגופה לא התירו, כיון שלפעמים יתכן שמלאכה זו עצמה תהיה צריכה לגופה, כמו שאמרו בירושלמי בגוי שהוציא את המת להאכילו לכלבו. [ועיין הערה 3 בשם תוס' הרא"ש]. והשפת אמת כתב לחדש דאף ר"ש מודה דמלאכה שאי"צ לגופה אסורה מדאורייתא אלא שאין בה סקילה וחטאת. עיי"ש שכ"כ הפנ"י וחזר בו מכח קושיא, והשפת אמת מתרץ הקושיא.
[3] ואף שהותר איסור דרבנן של הוצאה לכרמלית, מ"מ טלטול מוקצה שיש בעצם טלטול המת לא הותר, אלא רק ע"י הנחת ככר או תינוק עליו. וכתבו התוס' לעיל ע"א בד"ה גדול, שלכן לא הותר איסור מוקצה כיון שיש עצה של ככר או תינוק. ובתוס' הרא"ש כתב טעם אחר למה הקילו בכרמלית יותר ממוקצה, דבהוצאה לכרמלית איכא תרי דרבנן, חדא שהיא כרמלית, ועוד שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, וקיי"ל כר"ש דפטור. וכך ביאור הגמרא:, דאפילו לרבי יהודה אינו רק איסור דרבנן לכרמלית, וממילא לרבי שמעון דיש תוספת היתר דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה יש להתיר משום כבוד הבריות. ויש ראשונים הסוברים דאי"צ ככר או תינוק אלא בטלטול מבית לבית. אבל בהוצאה לכרמלית עדיף להוציא את המת בלא ככר או תינוק כדי למעט באיסור דרבנן של הוצאה לכרמלית. אולם דעת הרבה ראשונים וכן מבואר ברש"י בסוגיין, דגם בכרמלית צריך ככר או תינוק. וביאר הר"ן שיטה זו, לפי שע"י ככר אנו מתירין רק איסור אחד של הוצאה ואילו בלא ככר אנו מתירין עוד איסור של מוקצה. ועוד, שלא נתוסף איסור הוצאה ע"י הככר לפי שהוא טפל למת, שהרי הוא מתיר את טלטולו, וכמו שמצינו במוציא את החי במטה דפטור על המטה מפני שהיא טפלה לו.
[4] וה"ה כשלא היה יותר מחצי זית והוציאו דפטור אלא דזה פשיטא ולכן נקט בחצי זית ממת גדול דהוי רבותא טפי. תוד"ה והא. ועוד כתבו דדוקא בחצי זית. אבל בכזית שלם ממת גדול חייב אע"ג דעדיין נשארה הטומאה, כי מ"מ אהני במעשיו, שהרי לאחר שחתך הכזית מהמת הוא עומד בפני עצמו, ואם יוציאו את המת מהבית עדיין יטמא בגלל הכזית הזה, נמצא שבהוצאת הכזית גרם טהרה לבית. והריטב"א כתב דכיון דכזית חשוב בעלמא לטמא, חשוב גם להוצאת שבת, ואע"פ שאינו נהנה כלום בהוצאתו.
[5] רש"י. והתוס' בד"ה פוקסת, הקשו, א"כ למה לא תני סורקת, והריב"ש הקשה דסורקת אסור משום תלישת שערות ולא משום בנין, כדאמרינן בגמרא. וביאר הריב"ש דאין כונת רש"י לסריקה ממש אלא תקון אחר הוא, ואפשר שהוא התקון שעושין הנערות שאחר שראשן סרוק היטיב ואין בו חשש תלישה רוחצין המסרק בשמן טרוף במים ומעבירין המסרק על ראשן להדביק השערות זו בזו ולהשכיבן על הראש וזה דומה לבנין. [הובא בביה"ל סס"י ש"ג].
[6] דחכמים סברי כרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. דנטילת צפרנים הוי מלאכה שאי"צ לגופה שהרי אינו צריך לצפרנים עצמם אלא כונתו לסלקם מעצמו. והגמרא ידעה שחכמים במתניתין לא סברי כר"ש לפטור אף בכלי, דא"כ היה להם לפלוגי בכלי להודיעך כחם דחכמים. תוד"ה אבל. אולם דעת הרבה ראשונים דגזיזת צפרנים ושערות הוי מלאכה הצריכה לגופה אף באינו צריך לצפרנים ושערות עצמם, הואיל והוא צריך ליפות עצמו בגזיזה הזו. ועוד שהרי במשכן גזזו את השער לצורך יפוי העור ולא לצורך הצמר. עיין בריטב"א ורמב"ן לקמן קו א, ובביה"ל רס"י ש"מ ד"ה וחייב.
[7] רש"י. והתוס' בד"ה אבל, הקשו עליו, דזה פשיטא דבכל בעלי חיים שייך גזיזה ולא היה מקום לטעות בזה, אלא דהוה אמינא דפטרי רבנן בכלי משום מלאכה שאינה צריכה לגופה, כר"ש.
[8] נחלקו הראשונים אי אסור מהתורה או מדרבנן, דעיקר קרא אתא לתכשיטי אשה ממש, או משום דלא מינכרא מילתא בחדא שערה. עיין רמב"ם וראב"ד הל' ע"ז פי"ב ה"י, וריטב"א.
[9] הקשה השפת אמת, הא מצינו לעיל עד א בבורר דבנפה וכברה חייב חטאת, וביד מותר.
[10] עצם הקליעה מצינו שנחשבת לאריגה, אלא כונת הגמרא שבשער המחובר לאדם לא שייך בו אריגה. ועוד שאין סופה של הקליעה להתקיים, שעומדת לסתירה, הלכך לא חשיבה מלאכה. תוד"ה וכי.
ר״י אחוה דמר בריה דרבינא. למנצח לדוד י״ג ע״ב:
תנן התם הקוצץ סימני טומאה. חזון נחום קדשים קל״ט:
הנוטל צפרניו זו בזו ולשון הר״ן. רדב״ז חדשות סימן תר"ף. קהלת יעקב י״ב ע״ד:
וכן הכוחלת. פרי חדש במים חיים ב׳ ע״ג:
המלקט לבנות מתוך שחורות. עיין ע״ז כ״ט ד״ה המסתפר:
והוא שפרשו כלפי מעלה. עיין מנחות י"א ד״ה מלמטה:
תוספות ד״ה אבל בכלי ד״ה חייב היינו כרבי יהודה וכן כתבו בבכורות דף כ״ה דכל עוקר נוצה ואינו צריך לו הוה מלאכה שאינו צריכה לגופה וכן הביא הרא״ש שם בשם הרמב״ן והודה לו הרא״ש אלא שאסר תלישת הנוצה. ויש לתמוה על הריב״ש בסימן שצ״ד שכתב בפשיטות וזה לשונו הנוטל צפרניו בכלי אף על פי שאין צריך לצפרניו ואזלי לאיבוד חייב אפילו לר״ש שהרי הנטילה היא המלאכה ע״ש ואיך כתב בפשיטות נגד כל גדולים הללו וביותר יש לתמוה על מהר צבי סימן פ״ב שכתב שאין ספק שדעת כל הפוסקים כהריב״ש חוץ מהתוספות והרי הרמב״ן והרא״ש מגדולי הפוסקים ולא סבירא להו ודעת ר״ח שכל דבריו דברי קבלה נראה כדעת הריב״ש ~שהי׳~ {נדצ"ל שהו'} פסק כר״ש במלאכה שאינו צריכה לגופה כמו שכתב הרמב״ן במלחמות ה' פרק כל כתבי ואלו הכא פסק כר׳ אליעזר כמו ~שכתוב~ {שכתב} הר״ן ואיך יצדקו שני פסקים הללו אם נאמר דנטילת צפרנים מלאכה שאינו צריכה לגופה היא אם לא שנאמר דצריך לצפרנים והוא וודאי דוחק גדול דאם כן גם להתוספות הוה ליה לומר כן אלא וודאי ר״ח סבירא ליה כריב״ש וכן הר״ן שהביאו נראה דעתו כן ולעיל בפ׳ כלל גדול ובביצה הביא הר״ן דברי הרמב״ן להתיר תלישת הנוצות ~וכתוב~ {וכתב} טעם הראשון של הרמב״ן ולא כתב טעם השני משום מלאכה שאינו צריכה לגופה נראה דכהריב"ש סבירא ליה ועיין בנקודת הכסף סימן קצח ומה שהקשה מהר צבי איך יתכן סתם משנה דלא כהלכתא ועוד יש להפליא שגם סתם משנה בערובין גבי חותכין יבלת מוכח דבכלי אסור איברא י״ל שטע' הפוסקים כר״ש משום דרבא בפ׳ נוטל סבירא ליה כוותיה ולפי מה שכתב הרמב״ן גם רב אחאי ורבינא בסוף המסכת פסקו כוותיה וידוע שיש כח לאמוראים לפסוק נגד סתם משנה:
באותו דיבור וא״ת דילמא רבנן כר״ש סבירא להו יש לדקדק הא אמרינן לקמן בדר"ש בן אליעזר דכל היכא דבכלי פטור אבל אסור ביד מותר לכתחילה ואי סלקא אדעהך דרבנן כרבי שמעון סבירא להו אם כן אפילו לכתחילה נמי מותר ביד והא חכמים אסרו משום שבות ויש לומר דהכי קמקשו דדילמא רבנן נמי כר״א סברו דאין חילוק בין יד לכלי אלא דר״א מחייב בתרווייהו ורבנן פטרו בתרווייהו מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה הא לאו הכי אפילו ביד הוה מחייבי ור״א ורבנן פליגי בפלוגתא דר״י ור״ש במלאכה שאינו צריכה לגופה ועל זה תירצו דאם כן דלכולי עלמא אין חילוק בין יד לכלי למה משמיע לן הפלוגתא ביד דוקא לאשמעינן נמי בכלי שלא נטעה אליבא דרבנן ונאמר דרבנן בכלי מחייבי אלא וודאי האמת כן הוא שמחייבי בכלי ואין לומר דנקט ביד חידושא אליבא דר״א דאפילו ביד חייב חדא דיותר ניחא לאשמעינן אליבא דרבנן ועוד דמה שמחייב לר״א ביד אין חידוש דלפום הך סברא רבנן נמי הוה מחייבי ביד אי הוה סברו מלאכה שאינו צריכה לגופה חייב:
תוספות ד״ה פוקסת. יצחק ירנן ס"ב ע״ד. עיין מועד קטן ט׳ ד״ה פוקסת. כתובות ד׳ ד״ה פוקסת:
תוס׳ ד״ה וכי דרך אריגה כו׳. הכא לא חשיבה אריגה בשער כמו בבגד פי׳ דבשער לא חשיבה קליעה אריגה כמו בבגד שג"כ לא חשיבה קליעה אריגה ודוקא בשק אמרי׳ לעיל דחשיב קליעה אריגה. אמנם מדברי רשי׳ שם נראה דתיכי חלילתא בריש פרק במה אשה נמי אריגה קרי לה נר׳ מזה דכל קליעה בכלל אריג וצריך לומר דרשי׳ ס״ל כועוד של התו׳:
מחתגי הרבני מהורר אברהם אויערבאך נר״ו
נשאלתי אני הצעיר על דבר המוהל שיש לו למול בשבת בעיר שאין בו מוהל אחר ותיקן צפרניו ערב שבת כראוי ובשבת נסדק הצפורן וכמו שאירע כמה פעמים אי רשאי לתקן צפרניו כראוי ואם תמצי לומר דאסור לו אי שרי על ידי חבירו ואם תמצי לומר דאסור אי שרי על ידי גוי. וזה תשובתי בע"ה:
גרסינן בפרק המצניע דף צ״ד ע״ב הנוטל צפרניו כו' וכן שערו ר״א מחייב חטאת וחכמים אוסרים משום שבות. אמר ר׳ אליעזר מחלוקת ביד אבל בכלי חייב אפילו לרבנן. וכתבו תוס׳ ד״ה אבל בכלי דברי הכל חייב היינו משום דסבירא ליה כר' יהודה דמלאכה שאינו צריכה לגופה חייב ואמר רבי אליעזר מחלוקת לעצמו פי' רשי׳ בהא הוא דמחייב ר"א דיכול לאמן ידיו לתקנו בלא כלי אבל לחבירו דברי הכל פטור דאינו יכול לאמן ידיו לתקנו בלא כלי. ופסק הרמב״ם פרק ט׳ מהלכות שבת כחכמים הנוטל צפרניו חייב משום גוזז והוא שיטול בכלי אבל ביד בין לו בין לאחר פטור וכן פסק הטור וש״ע סי׳ ש״מ סעיף א׳ אסור ליטול צפרניו בין ביד בין בכלי בין לו בין לאחרים. וכתב המגן אברהם למאן דאמר מלאכה שאינו צריכה לגופה פטור מיירי בצריך לשערן כו׳:
וכתב הר״ן וזה לשונו מדמפרשי רבנן טעמא דר״א שמע מינה הלכתא כוותיה ויש מי שאומר דהלכתא כחכמים דאסרו משום שבות ומאן דאמר כר"א טפי עדיף דאיסור' דאורייתא הוא ולחומרא עבדינן עד כאן לשונו ועל זה תמה הבית יוסף וכתב ואיני מבין דבריו דכיון דחכמים נמי אסרי מאי שייך לומר לחומרא עבדינן. ועוד מאי קאמר משום דאיסורא דאורייתא הלא זה הוא מחלוקת אי מדאורייתא או מדרבנן עד כאן לשונו. ולא זכיתי להבין דבריו. דהרי נפקא מינה טובא לדידן בין איסור דאורייתא לדרבנן דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או שעת הדחק. ולפי זה לרבנן שדי ליטול צפרניו בין השמשות ביד ולר״א אסור ועוד מצינו דכל דבר שהוא משום שבות מותר לומר לגוי לעשות כשיש שם מקצת חולי או קצת צער כמו שהביא הרב המגיד הגירסא בדברי הרמב״ם פ״ו מהלכות שבת הביא המגן אברהם סימן ש״ו סעיף ה׳ דאפילו בקצת צער מותר. אלא דברי הר״ן פשוטים והכי קאמר משום דאיסורא דאורייתא הוא לרבנן בכלי דגם הם מודו ולכך יפה כחו מי שפסק כר׳ אליעזר אפילו ביד לחומרא הואיל דיש לו עיקר מן התורה וכמה פעמים מצינו חילוקים באיסורים שיש להם עיקר מדאוריית' או גזירת חכמים בלבד וזה ברור. והר״ן גופי' הקש׳ בפ׳ חביו׳ למה אסרו חכמי' לכבות דליקה בשבת והלא היא מלאכ׳ שא״צ לגופה ותירץ דאם הי׳ צריך לגופה היה אסור מן התורה ולכך אסרו אפילו באינו צריך דאין הכל בקיאין בזה לחלק בין מלאכה שצריכה לגופה ובין מלאכה שאינו צריכה לגופה לכך אסרו אפילו על ידי גוי דמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה על ידי גוי אתו לכבויי. ועוד דשבות כדרכו אפילו על ידי גוי אסור עד כאן לשונו. וא״כ אף אנו נאמר דהפירוש בדברי הר״ן כאן דמאן דאמר כר' אליעזר ואסר נטילת ציפורן ביד כמו מלאכה גמורה ולא כמו שבות טפי עדיף. דאי נטלן בכלי הוה איסורא דאורייתא לחכמים ואם כן מתוך שאין הכל בקיאין לחלק בין כלי ליד טפי עדיף לאסור ביד אפילו על ידי גוי ובין השמשות כמו מלאכה גמורה. ולכך לא כתב הר״ן והלכתא כרבי אליעזר. אלא דקדק בלשונו לומר [ומאן דאמר כר"א טפי עדיף] והדברים פשוטים לעניות דעתי. אחר כותבי זה מצאתי כמו כן בשו"ת הרדב״ז חלק שני סימן תר"פ:
ומעתה זכינו לדין. ודייקינן מהני מילי דליטול ציפורן ביד לעצמו לר״א חייב חטאת ולדברי חכמים פטור ולחבירו אפילו לר״א פטור ובכלי לדברי כולם חייב. ולא תימא דוקא אליבא דמאן דאמר מלאכה שאינו צריכה לגופה חייב. וכדברי התוס׳ שם ואחריהם נמשך המגן אברהם סימן ש״מ וכתב דמיירי בצריך לשער. זה אינו דהריב״ש כתב דבמשכן הי׳ גוזזים עורות תחשים ולא הי׳ צריכים אלא לעורות כו׳ הביאו הרב תוספות שבת בסימן זה. ועוד דהרי הטור גופיה פסק מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ולא הזכיר מאומה בסימן ש״מ אי צריך או לא צריך והי׳ לו לפרש ולא לסתום. אי איסורא דאורייתא הוא או לא. ורבינו חננאל גופיה שהביא הר״ן לעיל דפסק כר״א סבירא ליה גם כן מלאכה שאינו צריכא לגופא פטור הביא הראב״ד פ״א מהלכות שבת אלא וודאי דכאן אפילו אין צריך לגופה נמי חייב:
והנה יש כאן מחלוקת בין האחרונים המה הש״ך וט״ז בהלכות נדה באשה ששכחה ליטול צפורניה בערב שבת או ערב י״ט שאירע ליל טבילתה הט״ז פסק סימן קצ״ט דאסור ליטלם על ידי גוי דכיון דאפשר בניקור למה נתיר על ידי גוי ונבטל שבות דאמירה לעכום ועוד הוא חומרא דאתי לידי קולא דהישראלית מסייעת בהטיות ידיה כו׳ והש״ך השיג עליו בספרו נקודת הכסף וכתב דהוה מסייע שאין בו ממש וגם הוה מלאכה שאינו צריכה לגופה דהא אינה צריכה לצפורנים והוי שבות דשבות על ידי עכו״ם מכל מקום אם אפשר ליטלו ביד עדיף יותר כו' והרב מגן אברהם הביא דבריהם סימן ש״מ ובאשר שדבריו מגומגמים פירש בעל תוספות שבת דבריו וזה הוא דלדעת הריב״ש שהבאתי לעיל בכה״ג מלאכה שאינו צריכה לגופה נמי חייב כמו גוזז עורות תחשים. נסתר ראיות הש״ך לכן אם אפשר ליטול ביד על ידי גוי מוטב ואם לאו שרי אפילו בכלי דכדאי הוא הטור לסמוך עליו בשעת הדחק דמלאכה שאינו צריכה לגופה פטור והוי שבות דשבות ודלא כריב״ש עכ״ל:
ולי הצעיר נראה דלא דמי כלל דגבי גוזז עורות תחשים על כל פנים לעורות הי׳ צריכים וא״כ הוה כחופר גומא וצריך לגומא דבוודאי חייב. אבל הכא גבי אשה וכי לאצבע היא צריכה. הא אינה צריכה אלא לסלק הלכלוך שתחת הצפורן ואם כן קיל יותר ממלאכה שאינה צריכה לגופה ואפילו לדעת הריב״ש בהא נמי מודה:
והנה תוכן השגת בעל הש״ך על הט״ז הוא חדא דמסייע שאין בו ממש לענין שבת הוא פטור ועוד דאפילו בכלי הי' נראה להתיר דהתוספות כתבו ב״פ המצניע דהך מתניתין אתיא כר׳ יהודה דמלאכה שאינו צריכה לגופה חייב ואם כן הרמב״ן והרשב"א ושאר פוסקים ראשונים ואחרונים דפסקו הלכה כר״ש אם כן אפילו בכלי אינו חייב חטאת ואם כן על ידי עכו״ם ליכא אלא שבות דשרי במקום מצוה וגם בלאו הכי יש פוסקים אפילו במלאכה גמורה מותר ע״י עכו"ם במקום מצוה וכמבואר בהר״ן סוף פרק ר׳ אליעזר דמילה וברמ״א סימן רע״ו אם כן הכא הוי תרתי למעליותא אלא כיון שאפשר ליטלן שלא בכלי למה נקיל בכדי אבל ביד מותר כו׳ והאריך להקשות על הטור וש״ע דפסקו סימן ש״א מלאכה שאינו צריכה לגופה פטור ובסימן שכ״ח פסקו דחייב חטאת ואפשר דבסימן שכ״ח לא מיירי מדין מלאכה שאינו צריכא לגופא רק דינא קא משמע לן. ונפקא מיניה היכא שצריך לצפורן שחותכו. אבל בלאו הכי אפילו בכלי אינו רק פטור אבל אסור עד כאן לשונו. והרב חכם צבי סימן פ״ב סתר דברי הש"ך ותוכן דבריו דוודאי בכלי חייב חטאת אפילו לרבי שמעון מכח טעם הריב״ש אשר הבאתי לעיל עד כאן לשונו:
ואני הצעיר לא זכיתי להבינו כי נראה לי דברי הש״ך כראי מוצקים. תחילה מה שכתב דלרוב הפוסקים בכלי אסור מדאורייתא וכך הוא שיטת הטור ובעלי הש״ע כמו שכתב הריב״ש ולא צריכינן למדחי סתם מתניתין וגמרא מהלכתא אלא אף לרבי שמעון חייב שהרי הנטילה היא המלאכה אף שאין צריך לצפרנים כו' עד כאן לשונו:
ואני בעניי לא ידעתי מי הם הפוסקים דבכלי אסור מדאורייתא אין אחד הלא אותן הפוסקים דמלאכה שאינו צריכה לגופה חייב חוץ מהטור שפסק כאן דבכלי חייב חטאת בע"כ מוכח דצריך לצפרנים כמו שכתב הש״ך דהרי הרב ב״י בסימן שי״ו פסק דמלאכה שאינו צריכה לגופה פטור. ולהרמב״ם חייב והרי עינינו רואות דפסק מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור כדעת הטור וכן הביא בכ״מ בהלכות שבת פ״א מדברי הרמ״ך מה שקשה על הרמב״ם והרי״ף דפסקו מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ולכך כאן בסימן ש״מ לא כתב כלום מדין חיוב חטאת. רק כתב סתם אסור ליטול צפורנו בין ביד בין בכלי בין לו בין לאחרים דלפי דקים ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור לכך השוה אותם ביחד ואילמלא כיוון הב"י לדעת הריב"ש הי׳ כותב מדין חיוב חטאת כמו שכתב לעיל בסימן שכ"ח אלא בע״כ בסימן שכ״ח מיירי בצריך לשערן וצפורן. דבלתי זה אי אפשר לתרצו. אם כן גם הטור מיירי בסימן ש״מ גם כן בצריך לצפורן כו׳ ועוד מה שכתב הרב חכם צבי ומה שכתב הש״ך דבלאז הכי יש פוסקים דמותר לומר לגוי אפילו מלאכה דאורייתא במקום מצוה תמהני עליו דאזל בתר איפכא עכ״ל. והדבר ברור דהרב הש״כ הכי קאמר דהואיל דהר״ן פרק ר״א דמילה פסק דאפילו מלאכה מותר במקום מצוה כמו שכתב הרמ"א בסימן רע״ו כדאי הוא הר״ן לסמוך עליו במקום שבות דשבות:
וראיתי להרב מאמר מרדכי שכתב כאן עוד איסור על נטילת צפרנים דאף למאן דאמר מלאכה שאינו צריכה לגופה פטור בהא מודה דחייב דהרי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה אחרינן דפטור הא צריך לגומא עצמה חייב והכא נמי אף שאין צריך לשער וצפורן ~שמיסר~ {שמסיר} מכל מקום צריך לצפורן עצמו הוי מלאכה שצריכה לגופה עכ"ל. ואחרי הסליחה ~א״פ~ {לא ברור} הדברים רחוקים כמזרח למערב דהטעם דחופר גומא בבית פטור משום דמקלקל הוא ואפילו להרמב״ם דפסק דמלאכה שאינו צריכה לגופה חייב בהא נמי פטור ולא ימצא דחייב חופר גומא אי דחפרה בשדה במקום שאין בו קלקול ואין צריך לגומא אינו חייב אלא לדעת הרמב״ם דפסק מלאכה שאינו צריכה לגופה חייב כמו שכתב הכסף משנה והרב המגיד ואי דצריך לגומא עצמה חייב משום בונה אליבא דכולי עלמא אבל הכא וכי לאצבע הוא צריך אלא להסיר הלכלוך שתחת הצפורן הא למה זה דומה לחופר גומא ואין צריך לעפרה רק להסיר דבר שתחת עפר הגומא ואין צריך לא לעפרה ולא לגומא. דפטור אליבא דפוסקים מלאכה שא"צ לגופה פטור. והדבר ברור לכל מעיין:
אחרי כותבי זאת מצאתי תנא דמסייע לי הרב סדרי טהרה בסימן קצ״ח ות״ל כוונתי לרוב דבריו אחרי שסתר דברי החכם צבי מה שכתב על הש"ך ממסייע אין בו ממש האריך לדבר על דברי הריב"ש מה שכתב דבמשכן הי' גוזזים עורות תחשים אע"פ שאין צריך אלא לעור מנ״ל ~שהיה~ {שהיו} גוזזים עורות תחשים דילמא הי' עושים על ידי גירוד ומיחוק אבל גיזה לא היה אלא בצמר הצריך לתכלת והביא ראי' לזה וכן הרא״ש במסכת בכורות דמותר לתלוש נוצות העופות בי״ט לשחיטה דהוי מלאכה שאינו צריכה לגופה והוא חלק עליו מטעם אחר אם כן הרי הרא"ש והרמב״ן והתוספות דסבירא ליה מלאכה שאינו צריכה לגופה פטור. והריב״ש הוא יחיד נגדם. ואם תרצה לומר דהרא"ש והרמב״ן לא כתבו כן רק גבי שחיטה דלא משום העור הוא אלא משום צורך שחיטה אבל היכא שהוא לצורך העור באמת אסור אף שאינו צריך לשער מכל מקום בנדון דידן אינו צריך לצפורן אלא לצורך הטבילה עד כאן דבריו. והדברים ברורים אין בהם נפתל ועקש אפס מה שצידד שם בעל סדרי טהרה להתיר בניקור הצפרנים יותר מחיתוכם אינו נ״ל שהרי לדעת הראב״ד צפורן עצמו חוצץ וכן פסק הרמ"א בסימן קצ״ח כמו שהוכיח שם הש״כ מדבריו וכן פסק הב"ח א״כ אני הצעיר לא זכיתי להבין שאיך נתיר יותר דבר שלדעת פוסקים ראשונים נוגע לאיסור דאורייתא משנתיר דבר שלכולי עלמא אינו רק שבות ולרוב פוסקים אפילו שבות אין כאן מלבד שיש בניקור קצת איסור כמו שכתב בעל סדרי טהרה גופיה. לכן נראה לי להתיר יותר בחיתוך על ידי גוי וכן הסכים בעל א״ח סימן ש״מ שהיכי שאי אפשר
על ידי גוי בשינו או בידו יחתוך בכלי מכל המורים מדברים האלה שמעינן מיניה שמותר לומר לגוי במקום מצוה כגון טבילת אשה לחתוך הציפורן אפילו בכלי:
והנה בהך דאיירינן בענין מילה. דבר ידוע ומוסכם דמכשירי מילה אינם דוחים את השבת ולפיכך אסור להביא סכין אפילו דרך חצר שלא עירבו כנזכר ביורה דעה סימן רס״ו וסימן של״ו בא״ח אפילו שכח להביא סכין מערב שבת אסור להביאו בשבת על ידי עכו״ם רק היכא שאם עשהו ישראל אין בו אלא איסור דרבנן אבל במקום שיש גבי ישראל איסור דאורייתא אפילו ע״י עכו"ם אסור ולא תימא דוקא בשכח ולא הביא איזמל אבל אם הביא ונאבד מותר להביא אחר אינו כן אלא אפילו נאבד אסור וכן כתב הסמ״ג בשם בה״ג והביאו בהגהת מרדכי פרק רבי אליעזר דמילה דהיכא דהביא איזמל ונאבד אינו מותר להביא אחר בשבת אלא על ידי עכו״ם ובמקום שאם עשאו ישראל אין בו איסור דאורייתא עכ"ל. והנה מוכרח ע"כ הך דאמר ר״א מכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת אינם דוחים את השבת אפילו הביא ונאבד נמי מקרי אפשר לעשותו דהוי ליה למנקט פשרא וליתוב גבי סכיניה דלא לישמטיה איניש אחרינא אבל בצפרנים אין הדבר כן שאי אפשר לאדם לישב כל ליל שבת וידיו אסורים שלא ישמש בהם גם לפעמים נסדק הצפורן מבלי משמוש כלל כאשד הנסיון מוכית ואין אצבע דומה לחבירו בענין זה לכן אחר כל מה שהבאתי למעלה נאספו כל העדרים ראשונים ואחרונים נמנו וגמרו דנטילת צפורן אפילו בכלי אינה רק מלאכה שאינה צריכה לגופה. ודעת הריב"ש יחידאי היא נראה להתיר גבי מילה אלא דיש מקום לבעל דין לחלוק ולומר דכאן גבי מוהל צריך לאצבע הוא כמו חופר גומא וצריך לגומא. זה אינו חדא דכשהצפורן מתוקנת מערב שבת ונסדקה אחר כך הסרת החתיכות הסדוקות אינו רק כמו הסרת הלכלוך גבי אשה ואין זה מתקן עכשיו דבהסרת הלכלוך הצפורן מתוקנת ועומדת כבר בוודאי אם לא תיקנה מערב שבת כלל אסור לתקנו בשבת כמו כל מכשירי מילה אבל אם תיקנה תערב שבת ואח"כ נסדקה א״צ אלא להסיר הלכלוך של חתיכת הסדק ואם אינו צריך לחתוך רק החתיכה שנסדקה אפי' ע״י ישראל בכלי מותר דהוי צפורן שפירשה רובה דנסדק הוי כאילו ניקב ונפרש וכן אמרינן בהלכות טריפות גבי גרגרת שנסדקה וגבי אתרוג עיין לקמן בהלכות אתרוג ובט"ז שם דנסדק גרע יותר מניקב וא"כ צפורן שנסדקה הוי כנפרש אבל אפילו אם צריך לחתוך קצת יותר מהסדק גם כן מותר על ידי גוי דהוי מכשירי מילה שאי אפשר לעשותן מערב שבת ואם כן אפילו לדעת בה״ג גבי נאבד הסכין כאן מותר שהרי אם עשהו ישראל אין בו איסור דאורייתא ובוודאי אפילו לדעת המחמירים ואומרים דזה הוי צריך לאצבע זה דוקא אם עושהו אבי הבן דהוא צריך לאותו אצבע או המוהל גופא במקום שאין מוהל אחר דיש לומר דהמצוה מוטלת עליו לעשותה אבל ישראל אחר אין המצוה מוטלת עליו ולא רמיה עליה ואפילו במוהל עצמו יש לפקפק אי מקרי רמי' עלוויה דלא סגי' דלא מהיל ואם כן כאן במקום מצות המילה החמורה שהדבר ידוע שאי אפשר לפרוע בלא חידוד צפורן נראה לעניות דעתי שאם נסדקה הצפורן ואין צריך להסיר רק הסדק אפילו על ידי ישראל מותר ואפילו יש לחוש שעל ידי הסרת הסדק מסיר גם כן מצפורן גופיה אינו חושש שזה דבר שאין מתכוין וכדאמרינן גבי פרה אדומה במסכת בכורות דף כ״ה גוזז במספריים ואינו חושש עיין בתוספות שם דזה מקרי דבר שאין מתכוין כו' ואם צריך להסיר יותר מהסדק מותר על ידי גוי בכלי (כי ביד או בשן אי אפשר כידוע) ואי ליכא גוי מותר אפילו על ידי ישראל אחר חוץ מאבי הבן והמוהל דלגבי ישראל אחר לא מקרי צריך לאצבע אבל היכא דליכא ישראל אחר רק אבי הבן והמוהל לא מלאני לבי להתיר עדיין והדבר צ״ע מאוד אבל ~ידי~ {נדצ"ל על ידי} גוי פשיטא דמותר כן נראה לי להלכה ולא למעשה עד יסכים מו"ח הגאון נרו' על זה:
ועוד יש לעיין על זה גבי מוהל אי מקרי צריך לאצבע כמו שכתבתי למעלה מזה עד כאן דברי חתני הרבני נר״ו:
דברי חתני הרבני נר"ו כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת ומכל מקום אין דעתי מסכמת להקל בזה בוודאי אלו היה האיסור משום נטילת הצפורנים מקום יש להקל על ידי גוי ובפרטות אם אין שם מוהל אחר אך חוששני מאיסור אחר והוא תיקון אצבע שזה עיקר המלאכ' לתקן את האצבע ועושהו כלי וחוששני מאיסור דאורייתא וכל שהוא איסור דאורייתא אפילו על ידי גוי אסור כידוע ובלאו הכי דעת ריב״א במרדכי פרק לולב ~הגוזל~ {הגזול} דף ל״ג דכל מתקן מדאורייתא אסור בחדושי המאירי שנדפסו מחדש בפרק במה מדליקין הביא דעה זו דדוקא תיקןן בעלמא כגון הפרשות תרומות ומעשרות הוא מדרבנן אבל תיקון מעליא אסור מדאורייתא. וכיון דמשום תיקון נגעינן ביה אין חילוק בין ביד בין בכלי אם לא שנאמר דהוה מלאכה כלאחר יד ומי מפיס הן אמת שיש לי כמה קושיות על דעה זו מכל מקום מפני זה לא נוכל לדחות דעות גדולי ראשונים והנה וודאי לענין איסור דרבנן יכולים לפסוק כהש״ך דמסייע אין בו ממש אבל לדעת הסוברים דהוה איסור דאורייתא מי יקל בזה במסייע לכן אין דעתי מסכמת להתיר ומי שדעתו רחבה מדעתי הוא יכריע:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
204ימים לסיום הש״ס