דף סב - א
"וחי אחיך עמך",
ופירש רבי אלעזר: אהדר ליה, אם לקחת ממנו ריבית, החזר לאחיך הלוה את הריבית, כי היכי דניחי בהדך. בכדי שיוכל לחיות עמך.
ומקשה הגמרא: ורבי יוחנן, הסובר ש"ריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים", האי "וחי אחיך עמך", מאי עביד ליה? - למה נדרש הפסוק?
ומתרצת הגמרא: מבעי ליה הפסוק נצרך, לכדתניא - למה ששנינו:
שנים שהיו מהלכין בדרך במדבר, או בכל מקום אחר שאין בו מים,
וביד אחד מהן היה קיתון [כד] של מים. והמים שבכד היו שייכים לו. ובכד לא היה מספיק מים להחיות את שניהם עד שיגיעו למקום שיש שם מים.
באופן, שאם שותין שניהם כל אחד מחצית הכד, הרי הם מתים לאחר זמן, כי לא יספיק להם המים עד שיגיעו לישוב.
ואם שותה אחד מהן את הכד כולו, מגיע הוא לבדו לישוב, אך חבירו בוודאי ימות. מה יעשו?
דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם, יתחלקו במים בשווה לצורך חיי שעה, וימותו לאחר זמן. ואל יראה אחד במיתתו של חבירו, על ידי שישתה רק הוא והשני ימות בצמא [16].
עד שבא רבי עקיבא ולימד דין חדש, הכתוב אומר "וחי אחיך עמך", הוי אומר, חייך קודמים לחיי חבריך, ללמדינו כי כל החיוב להחיות את אחיך היינו דוקא "עמך", כשגם אתה תוכל לחיות איתו, אבל במקום שחיי אחיך הוא במקום חייך, חייך קודמים.
ועל כן, בשנים שהולכים בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, פוסק רבי עקיבא, שישתה בעל הקיתון את המים, ואינו חייב להחיות את חבירו, במקום שהוא עצמו ימות על ידי כך [17].
חוזרת הגמרא למחלוקת רבי אלעזר ורבי יוחנן, אם ריבית קצוצה יוצאה בדיינים או אינה יוצאה בדיינים.
ומקשינן על רבי יוחנן הסובר כי אין חיוב להחזיר ריבית
מיתיבי: שנינו בברייתא בבא קמא, יורשים שהניח להם אביהם בירושה מעות של ריבית שגבה באיסור מן הלוה. אף על פי שיודעים שהם של ריבית, אינם חייבים להחזירן ללוה,
סבורה היתה הגמרא, כי הסיבה שפטורים היורשים להחזיר הוא משום שכל המקור לחייב את המלוה להחזיר ללוה את הריבית הוא מ"וחי אחיך עמך", ומלשון הכתוב משמע שדוקא למלוה הזהירה התורה ולא ליורשיו.
ודייקינן מהברייתא: דוקא את היורשים פטר התנא להחזיר את הריבית, הא אביהן, חייב להחזיר, כי אם גם אביהם לא חייב להחזיר את הריבית, כדעת רבי יוחנן, היה לו לתנא לכתוב שהאב עצמו פטור, וכל שכן היורשים?
ומתרצינן: בדין הוא דאבוהון נמי לא מחייב להחזיר, כדעת רבי יוחנן, ומה ששאלת אם כן מדוע כתב התנא את הפטור רק על היתומים?
אתרץ לך: איידי דקא בעי למתני בסיפא "הניח להם אביהם המלוה בירושה לבניו פרה וטלית שלקח מן הלוה עבור הריבית שנתחייב לו,
או כל דבר המסויים שניכר ממנו שעל ידי ריבית הגיע לאביהם,
חייבין היורשים להחזיר את החפצים הללו ללוה, מפני כבוד אביהן", שלא יוציאו עליו לעז שהלוה בריבית, והלא חייבים הבנים לכבד את אביהם בחייו ובמותו.
ומאחר ודין הסיפא נאמר רק על היורשים מהלכות כבוד אב ואם, משום כך, תני, העמיד התנא דברייתא נמי [גם] את הרישא "הניח להם אביהן מעות של ריבית אין חייבים להחזיר", בדידהו, ביורשים.
ובעיקר הדין של פרה וטלית מקשינן:
והני - כלומר, בניו של המלוה בריבית, מפני "כבוד אביהן" מי מיחייבי? וכי יש מקום לחייבם במצוות כיבוד אב?
קרי כאן, הלא מן הראוי לדרוש עליו מה שדרשנו במקום אחר על הפסוק ונשיא ב"עמך" לא תאור, שמדובר דוקא בנשיא שהוא בכלל "עושה מעשה עמך". כי דוקא אותו אסרה התורה לקלל, יצא מי שאינו מקיים תורה ומצוות שאינו בכלל עושה מעשה עמך - ומותר לקללו. וכמו כן נדרוש כך לענין כבוד אב ואם!?
ומתרצינן: כדאמר כאשר העמיד רב פנחס משמיה דרבא במסכת חגיגה על ברייתא אחרת, שמדובר בשעשה תשובה, הכא נמי נתרץ גם אנחנו את הברייתא לענין ריבית, כי מדובר בשעשה אביהן תשובה, וחזר להיות בכלל "עושה מעשה עמך". ושוב מוטל על היתומים לכבדו ולהחזיר את הריבית.
והדרינן ומקשינן: אי בשעשה תשובה, מאי בעי גביה!? הרי חלק ממעשה התשובה הוא לתקן את אשר עיוות, ואם כן ודאי שהחזיר את הריבית, ומדוע הוא מוטל על היורשים.
ומוקמינן לה: כגון שלא הספיק להחזיר את הריבית ולהשלים את התשובה עד שמת.
מביאה הגמרא קושיא נוספת על רבי יוחנן מברייתא:
מיתיבי: נאמר בברייתא "הגזלנין ומלוי ריבית אף על פי שגבו מחזירין":
ואם נפרש "גזלנים" שנאמר בברייתא, גזלנים ממש כפשוטו, יש לתמוה, מאי "אף על פי שגבו" איכא? מה שייך כלפי גזלנים ענין של "גביה", וכי יש חוץ מהגזילה עצמה, שלב נוסף של גבית הגזילה שתפטור אותו מלהחזיר?
והרי ממה נפשך, אי גזול, גזול! אם כבר גזלו את החפץ, הרי החפץ גזול מן הבעלים - ונתחייב ב"והשיב את הגזילה אשר גזל".
ואי לא גזול, אם עדין לא גזלו, מדוע אם כן "גזלנין" קרית להו?! הרי עדיין לא גזלו כלום, ואת מה יחזירו?
אלא אימא, מוכרחים אנו לפרש את הברייתא בהמשך אחד, ודיבר התנא רק על מלווי בריבית המכונים "גזלנים".
וכך מתפרשים דבריו: ה"גזלנין - מאי נינהו [הלא הם] המלוים בריבית" - אף על פי שגבו מחזירין!
על כל פנים מבואר בברייתא, כי המלווים בריבית שגבו את החוב, חייבים להחזיר ללוה. וקושיא היא על רבי יוחנן, הסובר שריבית קצוצה אינה יוצאת בדיינים?
ומפרקינן: מחלוקתם של רבי יוחנן ורבי אלעזר, מחלוקת תנאים היא, ורבי יוחנן יסבור כמו התנא הפוטר מהשבת הריבית, ואילו הברייתא לעיל הולכת בשיטת רבי נחמיה המחייב להחזיר את הריבית.
דת ניא:
מבואר בסוף הפרק. כי באיסור ריבית עוברים - המלוה, הלוה, הערב, והעדים שבשטר. המלוה עובר [בין השאר] גם על איסור לא תשימון עליו נשך - על "הקציצה", וגם על אל תיקח ממנו נשך - על "הלקיחה". ואילו הלוה עובר רק על איסור לא תשיך לאחיך [ועל לפני עור לא תתן מכשול].
הערב והעדים עוברים רק על איסור של לא תשימון עליו נשך. ולענין אם יש על המלוה והערב עונש מלקות, נחלקו בו לפנינו תנא קמא ורבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב:
תנא קמא, מחייב את המלוה והערב בעונש מלקות.
ורבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב פוטרין את המלוה ואת הערב בין מהלאו עצמו, בין מעונש מלקות. מפני שיש בהן קום עשה משום שמוטל עליהם עשיית דבר מה לתיקון העוול שפעלו. והכלל הלא ידוע, כי לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו, לכן המלוה והערב פטורין ממלקות.
ודייקינן: מהו ה"קום עשה" המוטל על המלוה והערב לאחר שגבו את הריבית שמטעם זה פטרו אותם רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב ממלקות?
לאו - לכאורה, אין זה אלא משום דאמרינן להו, "קומו אהדורו" - החזירו את הריבית שלקחתם כמצות התורה "וחי אחיך עמך", וסברו רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב דריבית קצוצה יוצאת בדיינים, ולכן החשיבוה כ"לאו הניתק לעשה" שאין לוקין עליו.
מכלל, יוצא איפוא לפי הנחה זו, דתנא קמא החולק על רבי נחמיה, ומחייב גם את המלוה והערב במלקות, סבר כי המלוה והערב, לאו בני אהדורי נינהו. אינם חייבים להחזיר ריבית וכדעת רבי יוחנן, וממילא אין האיסור של ריבית ניתק לעשה ועל כן לוקים עליו.
הרי לנו הכרח כי נחלקו התנאים במחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יוחנן?
ודחינן: לא, לעולם ניתן לומר כי אם כבר גבה המלוה את הריבית, הרי הוא לוקה על הלאו של "אל תקח ממנו נשך" לכולי עלמא, משום שאין לו חיוב בקום ועשה להחזיר את הריבית, וממילא גם אין זה "לאו הניתק לעשה",
ומה ששאלת מאי [מה] כוונת רבי נחמיה ורבי אליעזר לפטור משום שישנו ב"קום ועשה"?! אפרש לך באופן אחר,
רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב דיברו כשעדיין לא גבה המלוה את הריבית, ולא דנו על הלאו של "לא תקח", כי אם על הלאו של "לא תשימון", האוסר את עצם הקציצה של הריבית, אולם איסור זה תלוי ועומד אם יגבו בסוף את הריבית או לא.
ועל כן במלוה בשטר, כל זמן שלא גבו עם השטר, מוטל על המלוה "בקום עשה" לתקן את האיסור, ולקרוע שטרא [לקרוע את השטר] כדי למנוע אפשרות של גביה.
ומסיבה זו החשיבוהו רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב כלאו הניתק לעשה, ופטרום ממלקות.
ומקשינן על אוקימתא זו: מאי קסבר רבי נחמיה?
אי קסבר אם הוא סובר, כי "שטר העומד ליגבות כגבוי דמי", פירוש: מלוה שיש בידו שטר חוב, נחשבים קרקעותיו של הלוה המשועבדים על ידי השטר, כאילו הם כבר גבויים ומוחזקים בידו של המלוה, עוד לפני שיגבה אותם בפועל.
אם כן בשטר שיש בו ריבית כמו כן, נחשבת הריבית גם היא כאילו כבר גבויה, אם כן מה תועיל קריעת השטר לתיקון האיסור,
והא כבר עבדו המלוה והערב איסורייהו מיד עם קבלת השטר מן הלוה. ומדוע איסור הריבית נחשב כ"לאו הניתק לעשה" [18]?
ואי סובר רבי נחמיה כי שטר העשוי להגבות - לאו כגבוי דמי, אם כן פשוט וברור הוא שאין ללקות על לאו של לא תשימון כלל, מאחר וכל זמן שלא גבו את הריבית לא נעשה איסור כלל, ואם כן במה נחלק עליהם תנא קמא ומחייב את המלוה מלקות? הא לא עביד המלוה ולא כלום?
ומתרצינן: לעולם קסבר שטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי. ועל מה ששאלת אם כן מה טעם תנא קמא המחייב את המלוה מלקות, על איזה איסור עבר קודם הגבייה?
הא קא משמע לן תנא קמא, דשומא מילתא היא. כלומר, איסור לא תשימון עוברים כבר משעת כתיבת הריבית בשטר, על עצם ה"שימה" של הריבית. ואיסור זה לא ניתן לתיקון בקריעת השטר, על כן לוקים עליו.
הכי נמי מסתברא: מביאה הגמרא ראיה לסברת תנא קמא, כי איסור לא תשימון היא על עצם "יצירת הריבית" [כלומר משעת הלוואה וכתיבת השטר] ואיננה תלויה בגביית הריבית.
דתנן - במשנה שבסוף הפרק, "ואלו עוברין בלא תעשה: המלוה והלוה, הערב והע ד ים" וצריך להבין: בשלמא כולהו, המלוה, הלוה והערב, עבוד מעשה - יש להם שייכות למעשה גביית הריבית. ולכן הם עוברים באיסורי ריבית.
- המלוה גובה מן הלוה, עובר ב"אל תקח" וב"לא תתן".
- הלוה נותן ביד המלוה, עובר ב"לא תשיך"
- הערב פורע למלוה את הריבית, וגובה שוב מן הלוה ריבית גם הוא שייך למעשה הגבייה. ואיסורו כאיסור המלוה והלוה [19].
אלא עדים, מאי עבוד? במה הם שייכים ללקיחת הריבית ומדוע אסורים באיסור "לא תשימון"? והרי לרבי נחמיה גם איסור לא תשימון עליו נשך מותנה בגביית החוב, ומה לעדים ולגביית החוב!? אלא לאו שמע מינה, דשומא מילתא היא, מוכח מכאן כי איסור לא תשימון עוברים העדים כבר משעת עשיית השטר! אם כן הוא הדין יש לנו לומר כלפי המלוה והערב כי עוברים על לא תשימון מיד עם קציצת הריבית כדעת תנא קמא.
ומסקינן: שמע מינה. אכן ראיה נכונה היא [20].
אמר רב ספרא, אם תרצה לדעת איזו ריבית יוצאת בדיינים ואיזו ריבית אינה יוצאת בדיינים, נקוט האי כללא בידך:
כל ריבית שאילו בדיניהם של אומות העולם היא חלה מבחינה חוקית, והם מוציאים מן הלוה למלוה את הריבית. והיינו ריבית קצוצה ביניהם.
ריבית זו בדיננו, אם כבר גבאה המלוה באיסור, מחזירין ממלוה ללוה. כלומר, היא יוצאה בדיינים.
וכל "ריבית" שאילו בדיניהם אין מוציאין מלוה למלוה, בדיננו אין מחזירין ממלוה ללוה.
אמר ליה אביי לרב יוסף, וכללא הוא?
והרי הלוואת סאה פירות בסאה, דבדיניהם של אומות העולם חלה ההתחייבות להחזיר סאה פירות, ומוציאין מן הלוה למלוה אף אם נתייקרו בין ההלואה לפרעון.
ובכל זאת בדיננו ריבית סאה בסאה מאחר והיא אסורה רק מדרבנן הדין הוא שאין מחזירין ממלוה ללוה כדין אבק ריבית שאינה יוצאת בדיינים?
אמר ליה רב יוסף לאביי: אין דוגמת סאה בסאה מהוה סתירה להכלל של רב ספרא, כי מה שהעכו"ם גובים ריבית סאה בסאה אין זה בתורת "ריבית". אלא אינהו העכו"ם מחשיבים את הלוואת סאה כאילו בתורת פקדון אתא לידיה של הלוה, וצריך להחזיר את הסאה כמות שהיא בין הוקרה בין הוזלה.
להלן מקשה רבינא על הכלל של רב ספרא מדין "משכנתא בלא נכייתא":
דין משכנתא בלא נכייתא, כך הוא: המלוה מעות ללוה בתנאי שיעמיד לו הלוה לתקופת ההלוואה כרם לאכילת פירות, ובאופן שאין אכילת הפירות פורעת חלק מסכום ההלוואה, אלא ניתנת חוץ מסכום ההלוואה. מדאורייתא דבר זה מותר, מאחר ואין זכות אכילת הפירות בטוחה, כי שמא תלקה הכרם ולא תצמיח בתקופה זו פירות כלל. אך חכמים אסרוהו משום "אבק ריבית". והרי למדנו כי אבק ריבית אינה יוצאה בדיינים.
אמר ליה רבינא לרב אשי: והרי "משכנתא בלא נכייתא", דבדיניהם של אומות העולם - אם אכל הלוה פירות כרמו במקום לתיתם למלוה, כמו הנוהג של "משכנתא בלא נכייתא", מוציאין מלוה למלוה את דמי הפירות שאכל.
אם כן לפי הכלל של רב ספרא מן הדין היה שבדיננו אם אכל המלוה באיסור, נוציא ריבית זו בדיינים,
הערות
[16] בסברתו של בן פטורא, כתב מרן החזון איש [ליקוטים סימן כ] "דכיון דיש חיי שעה לשניהם דאם ישתו שניהם יחיו לפי שעה: אם כן אין חיי עולם שלו דוחה חיי שעה של חבירו". והוסיף שם להקשות על סברת בן פטורא, ממה ששנינו במסכת עבודה זרה [כז ב], שעדיף לסכן את מי שיכול לחיות רק "חיי שעה" עבור מי שיכול לחיות חיי עולם, ואם כן מדוע לא נאמר כמו כן כאן, כי עדיף שישתה בעל המים את מימיו לצורך חיי עולם, מאשר שישתו שניהם לצורך חיי שעה? ומתרץ החזו"א כי אין מקרה זה דומה לשם, כי שם מדובר כשאחד מהם יכול לחיות רק חיי שעה, והשני באפשרותו לחיות חיי עולם, לכן ישנה עדיפות לחייו על חיי חבירו, אך "בקיתון של מים" אין לאחד מהם עדיפות על השני, היות ולכל אחד מהם אפשרות לחיות חיי עולם על ידי שישתה את המים, ועל אף שהקיתון שייך לאחד מהם, אין זו סיבה להעדיף את חייו מחיי חבירו.
[17] סברת רבי עקיבא היא דמשום הכלל של חייך קודמים, הרי הוא נפטר מהצלת חיי שעה של חבירו. לשון החזון איש שם. ומוסיף החזון איש נקודה מחודשת כי לאחר שנפסק הדין של "חייך קודמים", אין השני רשאי לגזול את המים ולהציל את עצמו בהם, כאשר למדנו בבא קמא כי מותר לאדם להציל את עצמו בממון חבירו, כי היות והוכרע הדין שהמים עומדים לבעליהם מדין חייך קודמים, נחשבת גזילת המים לא רק גזילת ממון אלא כגזילת הנפש של חבירו. ובפשטות חידוש יש כאן, כי הלא מה שמותר להציל עצמו בממון חבירו מבואר הוא כי אין דבר העומד בפני פקוח נפש, והלא גזילת המים גם אם נחשבת "גזילת נפש" מכל מקום אין היא נחשבת עבירת רציחה [ודאי לא רציחה בידיים] ומדוע יהיה אסור לו לגזול ממונו. ויש להרהר בדבר. ב. ויש לדון אם יש לאדם מים ולפניו עומדים שני צמאים מה יעשה האם יתן לאחד הכל ויחיה חיי עולם או יחלק לשניהם ויחיו חיי שעה? וחידש בזה החזון איש שם כי גם נידון זה תלוי במחלוקת בן פטורא ורבי עקיבא. ולרבי עקיבא מוטל על בעל המים לתת לאחד משניהם הכל כדי להחיות אותו "חיי עולם". אף על פי שאין כאן נדון של "חייך קודמים" [ועיין בגליונות החזו"א על רבנו חיים הלוי בהלכות יסודי התורה שסתר משנתו בדין זה]. ג. ובחידושי רבינו חיים הלוי בהלכות יסודי התורה הוכיח מכאן למה שנסתפק שם אם הדין של יהרג ואל יעבור שנאמר ברציחה נאמר גם על רציחה ב"שב ואל תעשה" או רק על רציחה בידיים, ובסוגיתנו מבואר כי אלמלא הפסוק של וחי אחיך עמך היה חיוב על בעל הקיתון למות למען הצלת חבירו, אף שגם אילו לא יציל הרי איננו רוצח אותו בידיים כי אם על ידי "שב ואל תעשה". וראה בחידושי החתם סופר כאן שתמה מאד בתמיהה זו, איך יש חיוב הצלה ממיתה שבשב ואל תעשה? עיין מה שכתב. אולם דחה החזון איש קושיא זו בגליונות על חי' רבינו חיים כי לא עלה על דעת בן פטורא כי יצטרך בעל המים לתת את המים כולם עבור חבירו, כדי להציל חייו. אלא אמר כי אם יכולים שניהם לחיות חיי שעה, אין זה נחשב שמוסר חייו עבור חבירו. ולא נאמר כאן כלל של חייך קודמים [אבל רבי עקיבא סבר, שכלפי מחר יש כאן חייך קודמים], אך לא היה צד לחייב את האחד למות עבור הצלת חבירו.
[18] ואמנם אילו היה רבי נחמיה סובר כי ריבית קצוצה יוצאת בדיינים, וחייבים להחזיר את הריבית, נכון היה לומר כי חייב המלוה לקרוע את השטר, מאחר ועל ידי זה מפקיע את ה"כגבוי דמי" של השטר ונחשב כאילו מחזיר את הריבית. אך מאחר ונוקטים אנו עתה בשיטת רבי נחמיה כי סובר הוא "ריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים", אילו היה סובר כי שטר העומד לגבות כגבוי דמי, אין זה לאו הניתק לעשה, כי אין קריעת השטר מבטלת את האיסור מעיקרו, מאחר וכבר גבוי הוא. תוספת זו עולה מפירוש רש"י [ד"ה עבדו איסורייהו] בקיצור נמרץ. ויוצא מזה חידוש לדינא, למאן דאמר ריבית קצוצה יוצאה בדיינים אם ננקוט "שטר העשוי ליגבות כגבוי דמי" הרי מוטל על המלוה לקרוע את השטר ועל ידי זה כביכול ל"החזיר" את הריבית. אולם מדברי התוספות בסוגיתנו נראה להדיא כי חולקים על חידוש זה של רש"י, ולדעתם אין קריעת השטר נחשבת - תיקון או השבת הריבית.
[19] בגדר איסורי "ערב" בריבית: בסוף הפרק מבואר כי עובר הערב באיסור של לא תשימון עליו נשך, מאחר והוא גורם להלוואה בריבית, אך כאן בסוגיא מבואר פן נוסף באיסור ריבית של הערב, היינו שישנה אפשרות שיעבור הערב איסור על עצם הגביה של הריבית, ומבואר ששייך אצלו הדין של רבי נחמיה "שכן ישנו בקום עשה" על ידי החזרת הריבית [או קריעת השטר] ויהיה פטור ממלקות. הרי ששייך אצלו איסור לקיחה של ריבית. ומפרשים רש"י ותוספות כי מדובר כאן בערב שפרע את החוב עם הריבית עבור הלוה, שבזה נהפך הערב להיות כאילו הוא הלוה מן הראשון, וממילא כשפורע ריבית עובר על איסור כמו לוה הפורע. והוא הדין כשחוזר וגובה מן הלוה את מה שפרע עבורו. גביתו היא משום שנעשה הערב למפרע כאילו הוא המלוה שלו, [שהרי בגלל התערבותו הלוו לו] וממילא אם גובה מן הלוה ריבית עובר באיסור של אל תקח ממנו וכו' כמו המלוה עצמו וחידוש גדול למדנו כאן. ואולם כתב בחידושי הריטב"א [וכן כתב הרמב"ן בתשובה הביאו הרעק"א כאן בחידושיו] כי כל זה דוקא ב"ערב קבלן" כי על ידי התערבותו לשלם את החוב, נחשב הוא כלוה ממש, שהרי דין ערב קבלן הוא שהמלוה יכול לגבות ממנו ישירות, עוד קודם שיתבע מן הלוה. אבל בערב סתם אין הדבר כן, ולכן מה שגובה אחר כך מן הלוה הוא כדין כל אדם זר שפורע חובו של חבירו שחייב הלוה לשלם לו במקרים מסויימים, [כמבואר בהכונס דף נח] ולכן לענין ריבית, עובר הוא רק על איסור של לא תשימון בלבד, כדין העדים, שעוברים רק באיסור לא תשימון.
[20] ויעוין בחידושי הריטב"א החדשים, שכתב לחלק בין העדים - לבין המלוה והערב, כדי ליישב את שיטת רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב מקושית הגמרא.
ורבי יוחנן האי וחי אחיך מאי עביד ליה. פירוש שזהו מקרא של תורה ומיותר לדרשא אבל בקראי דרבי יוחנן שאינה אלא דרשא בעלמא וכעין אסמכתא מדברי תורה לא פרכינן לרבי אלעזר מאי עביד להו. הריטב"א.
שנים שהיו מהלכין בדרך וכו'. חייך קודמין לחיי חברך ואותו אדם שהמים בידו שותה ומציל נפשו דחייו קודמין להציל את עצמו חטפן אחד מהם מחברו ושתה וחברו מת על ידו חייב בדיני שמים כן נראה דמאי חזית דדמיה סומק טפי, הרמ"ך.
חייך קודמין וכו'. ואם תאמר ורבי אלעזר מנא ליה הך דרשא דרבי עקיבא ויש לומר דנפקא ליה מדכתיב עמך. ואם תאמר ודילמא כוליה להכי הוא דאתא ומנא לך הך דרשא דאהדר ליה כי היכי דניחי אחיך בהדך. ויש לומר דנפקא ליה מדסמכיה ארבית. תלמיד הר"ף.
כדאמר רב פנחס בתחלת הגוזל קמא בשעשה תשובה ולא הספיק להחזירה עד שמת. רבינו חננאל ז"ל.
בשעשה תשובה. כגון דחזיוה לאבוהון דיתמי דאהדר זוזי דרביתא לאחריני והוה מזדהר דלא לישקול רביתא ושמעו נמי דאמר ליהדר הני פירי ושאר מטלטלי ולא הספיק להחזיר עד שמת והיינו תשובה דעביד. הרמ"ך.
מאי אף על פי שגבו איכא. פירוש אתא לתקוני גופה דברייתא דלא תימא משבשתא היא ולא תפרוך מינה. אבל אין לומר שנשמר שלא תאמר גבו קאי אגזלן אבל מלוי ברבית שלא גבו ומאי מחזירין שטרא כדלקמן שזה דוחק גדול ולא ניתן ליאמר דהא מחזירין ואף על גב שגבו קאי אכלהו.
לא מאי קום עשה לקרועי שטרא. פירוש דלעולם לכולי עלמא בעי לאהדורי אבל החורה לא מקרי קום עשה אחר שגבו והכא בשלא גבו ומאי קום עשה קריעת השטר וכדפרשינן. ואהדר ליה מאי קסבר כגבוי דמי הא עבוד לאיסורייהו והא אמרת דחזרה דבתר גבייה לאו כלום הוא אי לאו כגבוי דמי עבוד ולא כלום פירוש ולמה לי טעמא דקום עשה דקריעה. ואהדר ליה דשומא היא אי לאו משום קום עשה דקריעה והכי קאמר כשם שהגבייה אינה מתקנת בחזרת המעות כך השומא אינה מתקנת קריעה. וזה נראה לי בפשט הגמרא ושכל אלו הקושיות על דברי רבי נחמיה וחבריו לא כן נראה מפרשים. ולפירוש רש"י הוי מצי למימר דבהא פליגי דלרבי נחמיה הוי תקון בחזרה ואף על פי שהוא כגבוי ובקריעה שהוא מקום חזרה ולתנא קמא אפשר דלא הוי כגבוי ומחויב השומא גרידתא ואפשר דהיינו מה שפרשינן למסקנא אלא דהשתא לא אסיק אדעתיה דמקשה דשומא לחודה להוי מילתא אי לאו כגבוי דמי ומכל מקום הוה מצי למימר דלתנא קמא נמי כגבוי דמי אלא דקסבר דחזרה לאו מילתא היא דמאי דעבד עבד וכדתריץ בסמוך. אלא שנראה לבעל הגמרא דבכי האי גוונא ליכא למימר דפליגי דאי לא תימא הכי אמאי נהדר מקום עשה דפריעה לקום עשה דקריעה אי מצו לאוקמי פלוגתייהו בהכי הילכך לא שאני ליה הכי אפילו לפירוש רש"י.
וליכא למימר דתנא קמא סבר דלא מחייבי לקרועי שטרא שזה לא ניתן ליכתב. ועוד דהא סוף סוף לפי סברא זו אפילו לאחר הגבייה יהיה לו תקון וכאלו לא נעשה שם דבר כלל. וכמעט שפירש רש"י כפי פירוש זה שכתבתי ופירושו עולה כפירושי שהכל הולך אחר שורש אחד שאין ביניהם מחלוקת בחזרת מעות אי הוי תקון או לא וכדפרישית.
שוב דקדקתי בפירוש רש"י ונראה שפירושו מסכים לפירושי ממש ואין ביניהם כחוט השערה דוק ותשכח, עד כאן משיטה.
מאי קום עשה לאו דאמרינן קומו אהדרו וחי אחיך עמך היינו עשה. מכלל דתנא קמא סבר ילקו דלית להו תקנתא ולית בהו תשלומין. הראב"ד.
לאו משום דאמרינן להו קומו אהדורו ליה והוה ליה לאו שניתק לעשה והכי קאמר לא תקח ואם תקח החזר. ואם תאמר ומאי חזרה שייכא בערב הא אין הרבית שלו. ויש לומר דמשכחת לה כגון שהמלוה משכן הערב והערב משכן הלוה, תלמיד הר"ף.
תנאי היא דתניא רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב פוטרין את המלוה ואת הערב מפני שהם בקום עשה. כך הגירסא בכל הספרים ובודאי שזה דבר תימה גבי ערב מאי קום עשה איכא ואיכא מרבנן דמחקי להו ומסייעי להו דבתוספתא לא גריס. ויש לפרש כי פעמים שהוא נעשה ערב קבלן ומתחייב לו הלוה בשטר על הערבות שנכנס בשבילו שזה כמלוה גמור הוא ואם פרע למלוה הרבית וחזר וגבאו מן הלוה חייב הוא להחזיר לו וזה ודאי בכלל מלוה הוא אלא דנקיט אגב ריהטא. ועם כל זה אין רבי נחמיה ורבי אליעזר פוטרין את הערב מפני שיש בו קום עשה אלא מן הצד הזה אבל עדיין חיוב שני עליו מדין ערב סתם שעבר עליו על לא תשימון אלא שאם קיים לו הלוה ערבותו היו עליו שני חיובין והוא פטור מן המלקות על אחת מהן לפי שהוא בקום עשה. הריטב"א.
מאי קום עשה לקרועי שטרא. פירש הקונטרס דכולי עלמא אם גבו אין מחזירין וכרבי יוחנן והכא פלוגתייהו בשלא גבו וכי תימא מאי איסורא איכא בשלא גבו יש לומר דאיכא איסורא דלאו דלא תשימון עליו נשך ששמו עליו נשך על ידי תנאים ובהא פליגי דתנא קמא מחייב מלוה וערב מלקות משום לאו דלא תשימון ורבי נחמיה ורבי אליעזר פוטרין אותו מלאו משום דסברי דכל כמה דלא גבו איכא קום עשה לקרועי שטרא. והשתא הא דקאמר מפני שיש בה קום עשה אינו רצה לומר כדסלקא דעתין מעיקרא דניתק לעשה אלא רצה לומר מפני שיש בה קום עשה כלומר שיש בו תקנה לקרועי שטרא. ואם תאמר היכי שייך האי תקנה דקרועי שטרא לגבי הערב והלא אין השטר בידו. ויש לומר דמשכחת לה כגון שפרע הערב בשביל הלוה ונתן לו המלוה השטר. ופריך מאי קסבר וכו' ואי לאו כגבוי דמי הא לא עבדי ולא כלום. פירוש ואם כן מאי טעמא דתנא קמא כן פירש הקונטרס. ולא נהירא חדא דזה חסר מן הספר מאי טעמא דתנא קמא. ועוד קשה דאין זה סוגית התלמוד וכו' כמו שכתבו בתוספות. לכך נראה דהכי פירושו מאי קום עשה לקרועי לשטרא פירוש דכולי עלמא אם גבו מחזירין דלא כרבי יוחנן וכו' אלא פליגי בלאו דלא תשימון וכו' דניתק דוחי אחיך עמך לא קאי אלא אלאו דלא תקח אלא כי פליגי בשלא גבו תנא קמא סבר וכו'. ופריך מאי קסבר אי קסבר שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדו ליה איסורייהו פירוש אם כן נגמר הלאו דלא תשימון ואם כן מאי טעמא דפוטרין דבשגבו בלאו דלא תשימון ליכא תקנה בהשבה דתיקון דחי אחיך לא קאי אלא תשימון ואי סבר לאו כגבוי דמי הא לא עבד ולא כלום דאם כן מאי פוטרין שייך לומר הא אין כאן איסור דלא תשימון כל עיקר. ומשני לעולם לאו כגבוי דמי וקמשמע לן דשימה מילתא היא. לפירוש הקונטרס קאי אתנא קמא ולפירוש התוספות קאי שפיר ארבי נחמיה ורבי אליעזר והכי פירושו לעולם לאו כגבוי דמי ודקשיא לך מאי פוטרין שייך הא קמשמע לן דשימה מילתא היא ורבי נחמיה ורבי אליעזר סברי דמיתלא תלי וקאי לאו דשימה מתחלת הפיסוק ועד שעת גבייה ואי קרע השטר פקע ליה איסורא ומשום הכי פוטרין דיש לו תקנה על ידי קריעה ותנא קמא סבר דמיד שנכתב השטר נגמרה השימה ולא מיתקנא בקריעת השטר. תלמיד הר"ף.
ועוד קשה לפירוש הקונטרס דאי הכי ברייתא דקתני מחזירין אמאן תרמיה. הרמב"ן.
וזה לשון הרשב"א: לא מאי קום עשה קרועי שטרא פירש רש"י דכולי עלמא בשגבה אינו מתוקן בחזרה והכא בשלא גבה. ואינו מחוור וכו' כדכתבו בתוספות. והרמב"ן פירש להעמיד דברי רש"י דמ"ד לא מאי קום עשה קרועי שטרא לאו למימרא דלאו בני אהדורי נינהו בשגבה אלא דמעיקרא קסלקא דעתין דלמאן דאמר חייב להחזיר אם החזיר תיקן לאויה דלא תקח מאתו נשך ותרבית והילכך תנא קמא דחייב על כרחך אית ליה כרבי יוחנן דאינו בקום עשה והשתא קדחי דלכולי עלמא אם גבה אף על גב דבני אהדורי נינהו אפילו הכי לא תיקן לאויה דאיסורא דעבד עבד שעל נתינת הרבית הקפידה תורה אף על פי שהחזיר הממון ותדע לך שהרי חייב גם הלוה אלא דמצוה באנפי נפשה רמיא אמלוה מדכתיב וחי אחיך עמך והכא בשלא גבה הוא דפליגי ובקרועי שטרא ובלאו דלא תשימון פליגי רבי אליעזר ורבי נחמיה סברי דלא תשימון לאו מילתא גמורה באנפי נפשה היא אלא שלא ישים ויגבה קאמר והילכך בקרועי שטרא איתקין ליה ותנא קמא סבר לא תשימון מילתא גמורה היא ומשעת שימה עבד ליה לאיסורא דהא עדים נמי קעברי ואינהו לאו בני גוביינא נינהו. ואין זה מתחוור דאם כן אף אנו נאמר בכל לאוין הניתקין לעשה איסורא דעבד עבד ומצד אחר הוא דהייב הכתוב לתקן. ואף על פי שיש בזה קצת טענה מדחייב אפילו הלוה. ויש מפרשים בני אהדורי נינהו ובדאהדר תיקן לאויה דלא תקח מאתו ולא תתן לו ולא תהיה לו כנשה אבל הכא בלאו דלא תשימון פליגי דרבי נחמיה ורבי אליעזר סברי אפשר בקריעת השטר הילכך פוטרין שיש בהן קום עשה בשלא גבה כיון ששימה זו לא באה לידי גבוי פטור עליה בקריעה כדי שלא תבא לידי גבוי והא דקאמר פוטרין את המלוה ואת הערב לאפוקי עדים דכיון דאין בידם לקרעו חייבין בלאו דלא תשימון דאלו לוה לא עבר עליה כדלקמן. ותנא קמא סבר עבר עבד שימה ואיתעבידא איסורא ואי אפשר להחזירה. עד כאן לשונו. ועיין חידושי הרמב"ן.
וכתב בגליון תוספות ואף על גב דפירש בתר הכי רש"י אי כגבוי דמי עבדו ליה איסורייהו ואי גבו נמי הוו מחייבי לאהדורי והיינו דלא כרבי יוחנן אין רש"י סותר דבריו דהכי רוצה לפרש עבדי ליה איסורייהו ומחשבת ניתק לעשה משום קרועי שטרא אף על גב דכגבוי דמי אם כן על כרחך היינו דלא כרבי יוחנן ואם כן כי גבו נמי מחייבי לאהדורי ועדיין אתוקמא דרבי יוחנן כתנאי. שיטת רבינו שמעון בן אברהם ז"ל. ע"כ.
וזה לשון הריטב"א: לא מאי קום עשה לקרועי שטרא. יש שפירשו דהכי קאמר דכולי עלמא דרבי יוחנן דגבאום לאו בני אהדורי נינהו והכא קודם שגבו קמיפלגי אי הוי קום עשה בקרוע שטרא אם לאו אבל זה לא נהירא חדא דאם כן מתניתין דלעיל דאזלא כרבי אלעזר מני. ועוד כיון דמעיקרא אותביה לרבי יוחנן לדחויי לגמרי ואוקמוה לן בתנאי היכי אהדרי השתא למדתי לדרבי אלעזר ולקיומה לדרבי יוחנן לדברי הכל. ועוד היכי מפקי לרבי אלעזר דלא כהלכתא וקיימא לן כותיה דהא מסקנא לאו דרך דחייה איתאמרא דהא אמרינן עלה הכי נמי מסתברא. לכך פירש רש"י דאדרבה דכולי עלמא כרבי אלעזר ובני אהדורי נינהו ומיהו כל שגבו כבר לדברי הכל לא מתקן לאויה בחזרה כלל אלא שהכתוב רוצה שיקיא מה שאכל. וכי פליגי קודם שגבה אי מתקן לאויה בקרועי שטרא דלתנא קמא לא מיתקין ולרבי אלעזר ורבי נחמיה מיתקין. ושיילינן במאי פליגי אי פליגי בהא אי סברי דשטר העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדו ליה איסורייהו וכו' כדפירש רש"י ז"ל עד מילתא היא. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: לא דאמרינן להו קרעו שטרייכו. אבל לקבלת הרבית אין תקנה כדכתיב ותרבית לקח לא יחיה דמיו בו מיהו דלאו דשימה לא כתב רחמנא ורבנן דאמרי דלשימה נמי ליכא תקנתא משום דליכא עשה דריש להו כדאמרינן לעיל. ושימה מילתא היא. פירוש לא תשימון עליו נשך מעשה גמור הוא וכי פטרי ליה מלאו דלא תשימון פטר ליה דאיכא תקנתא בקריעת השטר ואינהו דרשי האי וחי אחיך עמך לקריעת השטר כלומר קרע שטרך כי היכי דניחי אחיך בהדך. ותנא קמא דריש ליה לכדאמרן לעיל אבל לרבית לית ליה תקנתא. תדע דשימה מעשה גמור הוא ולאו משום דהוי כגבוי דתנן וכו' והעדים לאו משום גוביינא הוא דהא לא גבו מידי אלמא שימה מעשה גמור הוא. עד כאן.
כתוב בגליון תוספות הכי נמי מסתברא דתנן ואלו עוברין. קצת קשה מאי ראיה היא מעדים דרבי נחמיה ורבי אליעזר מודים בהו משום דהוי כגבוי שגמרו מעשה שלהם ואינו תלוי בקריעת השטר כמו מלוה וערב שיכול לקרוע השטר ולבטל שימה שעשו. ונראה לי דהכי פירושו הכי נמי מסתברא דשימה מילתא היא ומחייב שפיר תנא קמא אפילו בלא גבו אף על גב דלאו כגבוי דמי דאי כדקסלקא דעתין מעיקרא דוקא בגבו איירי אבל בלא גבו פשיטא דלא פליג תנא קמא משום דלאו כגבוי דמי ולאו כלום עד בשלמא מלוה וערב עבוד מעשה אלא עדים מאי עבוד והלא עדים לא עשו הגבייה ואם יש לחייבם בגבו כך יש לחייבם אפילו בלא גבו וכיון דעדים חייבין בלא גבו אף על גב דלא כגבוי דמי משום דשימה מלתא היא הכי נמי איכא למימר דמחייב תנא קמא אפילו בשימה בעלמא. אבל לרבי נחמיה ודאי פליגי ופטרי מלוה וערב משום דמצי לקרוע שטר אף על גב דעדים מחייבו ומיהו למאי דסלקא דעתין מעיקרא דדוקא בגבו פליגי הוה סלקא דעתין דכגבוי דמי ולכך מחייבי עדים דחתימה הויא כגבוי והרי נגמרה השימה על ידי חתימתם.
וזה לשון הרא"ש: אלא עדים מאי עבוד. ומעיקרא סלקא דעתין לחלק בין עדים משום דכבר נגמרה שימה שלהם אבל שימה של מלוה ושל ערב לא נגמרה כיון דבידם לקרוע השטר אם לא נאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי. עד כאן לשון הרא"ש.
וזה לשון הריטב"א: הכי נמי מסתברא מדקא וכו'. ואם תאמר ואמאי לא הוי הכריחא. יש לומר דאיכא למידחי דגבי עדים דלית להו למעבד טפי הוי שימה מילתא אבל לוה ומלוה דמחסרי עדיין פרעון לא הוי שימה מילתא. תדע דהא רבי נחמיה ורבי אליעזר מודו בעדים ופוטרין במלוה וערב להכי אמרי דסברא הוא דלרבנן כי היכי דשימה דעדים מילתא הכי נמי למלוה כיון שעל ידו הוא שמתחייבין. עד כאן.
הכי נמי מסתברא דתנן וכו'. נראה לכאורה מפירוש רש"י דלתנא קמא הויא סייעתא ותיובתא לרבי נחמיה וחבריו. ואפשר לומר דלעולם לא הוי תיובתא דרבי נחמיה דאינהו נמי לא מחייבי אגבייה אלא אשימה אלא דבעו שימה שבאה לכלל גבייה. ואף על גב דעדים לא עבדו רק שימה גרידתא והגבייה לא באה על ידיהן מכל מקום מעשיהם תלוי ועומד ואם בא לידי גבייה אפילו על ידי אחרים מחייבי אינהו אשימה. תדע דהא לוה לא עביד גבייה דבעל כרחו משלם ואין בידו לעכב ולקרוע השטר ומשום הכי לא פטרוהו ואפילו הכי מחייב אשימה לבד לרבי נחמיה וחביריו והוא הדין עדים. ואפשר לומר עוד דעדים ולוה כיון שאין ביניהם לקרוע השטר וליכא בהו קום עשה דאפילו בשימה גרידתא ואם לא באה לידי גבייה מחייב וזה דוחק וצריך עיון. עד כאן משיטה.
אמר רב ספרא כל שבדיניהם וכו'. פירוש ובימי חכמי התלמוד בדיניהם היו גובין רבית קצוצה. הריטב"א.
אמר ליה רבינא לרב אשי והא משכנתא בלא נכייתא וכו'. הקשה הראב"ד והא אמרינן לקמן דרבינא גופיה חשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא. ותירץ דהכא באתרא דלא מסלקי והתם באתרא דמסלקי ורבינא מיקל באתרא דלא מסלקי דבנכייתא שרי לכתחלה ואיהו נמי אכיל כדאיתא לקמן בפירקין. ובלא נכייתא איכא אבק רבית ובדיעבד אין מוציאין ממלוה ללוה ובאתרא דמסלקי מחמיר דבלא נכייתא רבית קצוצה ומוציאין ממלוה ללוה. ומה שכתב הרב דלרבינא באתרא דמסלקי אפילו בנכייתא אבק רבית הוא אינו מחוור דכל בנכייתא משרא שרי רבינא ואיהו נמי אכיל דאיהו משדה אחוזה גמיר כדאיתא לקמן בשמעתא ושם נכתוב יותר בסייעתא דשמיא.
ולעיקר קושיתנו אף רש"י נשמר ממנה ופירש את זו במשכונת הכרם לפי שהכרמים פעמים לוקין ואין עושין פירות ולפיכך אין בהן רבית קצוצה וההיא דלקמן במשכונת בתים. וזה כתב במקומות רבים בפרק זה. ואין כן דעת רוב המפרשים. ולקמן נאריך בה טפי במשנת לא ישכור ממנו בפחות. הרשב"א.
והא דפרכינן ממשכנתא ולא פרכינן מסיפא דמתניתין דמרבה בפירות משום דההיא פשיטא לן דבתורת זביני אתי ליה אבל משכנתא סלקא דעתין דבתורת רבית אתי ליה כיון דעל ידי הלואה היא. ופרקינן דאפילו ההיא בתורת זביני אתי ליה.
רבית מוקדמת ורבית מאוחרת. דבדיננו אין מוציאין כלל וליכא אלא איסורא לכתחלה כשנותן לשם כך כי אם אינו מתכוון לשם רבית אפילו לאחר שלוה וקודם שפרע יכול ליתנם לו מתנות חנם שאם לא כן נמצא המלוה מודר הנאה מן הלוה. הריטב"א.
214ימים לסיום הש״ס